הבית // 150 מ״ר בקומה אחת, על מגרש של 470 מ״ר. הבית בן חמש שנים וחצי, בסגנון כפרי עדין, עם רצפת פרקט בכל הבית מלבד בחדרי הרחצה. התקרה במרחב המשפחתי – עם קורות עץ חשופות ומולבנות – גבוהה מאוד, ויוצרת אשליה של בית גדול מכפי שהוא באמת. הבחירה בבית חד־קומתי מאפשרת קרבה גדולה ומכוונת לילדים. "בחדרי הילדים אין טלוויזיה ועד לתקופת הקורונה לא היו גם מחשבים – המחשב היה בפינה חשופה באזור שסמוך לחדרים. התכנון הוא להוציא את המחשבים מהחדרים כשהשגרה תחזור. העובדה שהטלוויזיה בסלון מאפשרת לנו שליטה על התכנים, על המינון, מלמדת את הילדים להתפשר ולהתחשב ו'מכריחה' אותם לבלות איתנו יותר זמן".
החצר // המגרש ממוקם גבוה ובחצר יש אוויר טוב ברוב ימות השנה. "אנחנו אוהבים לארח משפחה וחברים בחצר, ומחכים כבר שנוכל לארח בלי מגבלות או חשש".
בוקר טוב // בימי שגרה הם מתעוררים סביב שש, וקרן מכינה אוכל לילדים ולטל, לבית הספר ולעבודה. הם לא אוכלים ארוחת בוקר. טל שותה קפה. יונתן יוצא להסעה סביב שבע ורבע, וטל יוצא במקביל ליום עבודה שיימשך עד הלילה במשרדו בגבעת־שמואל. נועה יוצאת להסעה ברבע לשמונה. קרן: "חלק מהבחירה שלי להיות בבית הייתה השאיפה לבקרים רגועים שמאפשרים לי לשלוח את הילדים בלי לחץ ועם חיבוק".
בימי הקורונה טל קם בחמש ויוצא למשרד כדי לנצל היטב את שעות הבוקר. קרן מתעוררת בשבע ומעירה את יונתן בהתאם לצורך. נועה מתעוררת בעצמה. "הילדים מדהימים בזמן הקורונה, ואפילו פורחים מבחינת הלימודים. יונתן מרגיש שהלימוד ממוקד יותר ומתאים לו. אני שומעת אותו מעבר לדלת משתתף בהתלהבות בשיעורים המקוונים. אחרי השיעור הראשון הילדים אוכלים ארוחת בוקר וחוזרים ללימודים".
התחדשות // טל הוא עורך דין עצמאי, מבעלי המשרד גרשטיין־סהר ושות׳ העוסק בתחום המסחרי. בשנים האחרונות הוא מתמחה במיזמי התחדשות עירונית (תמ״א 38), ומייצג דיירים, קבלנים ויזמים.
נוכחות // קרן היא עקרת בית, ומסייעת לטל לפי הצורך. "אמא שלי עבדה המון שעות מחוץ לבית. סבתא שלי, שתחיה, הייתה הרבה בחיינו, אבל הנוכחות הפיזית של אמא שלי חסרה לי מאוד. כבר בתור ילדה ידעתי שאני רוצה להיות פנויה לילדים שלי – לקבל אותם בצהריים, להסיע אותם לחוגים. העבודה עם טל מאפשרת לי גמישות ופניות לילדים מצד אחד ועזרה במשרד כשצריך מצד שני". טל הוא אבא נוכח על אף שעות העבודה הרבות: סופי השבוע מוקדשים לבית ולמשפחה, והמחויבות שלו – גם בימים הכי עמוסים – היא קודם כול למשפחה.
קל"ב // קרן נולדה בפתח־תקווה, ויש לה שלושה אחים. בצבא ניסתה ללכת לקורס מש"קיות הוראה אבל הבינה שהקרבה לבית חשובה לה יותר מכול, ושירתה באגף השיקום של משרד הביטחון. "עד היום הקרבה לבית ולמשפחה חשובים לי, ואפילו נסיעות לחו״ל היו תמיד גיחות קצרות. גם טיול אחרי הצבא לא עמד על הפרק מבחינתי".
קיבוצניק // טל נולד בנחשונים וגר בקיבוץ כל חייו. יש לו אחות אחת, והוא למד בבית הספר האזורי ובתיכון בשפיים. בצבא שירת בשריון, ואחרי חצי מהשירות עבר לשלישות ("עד היום אנחנו יורדים עליו על זה").
ההיכרות // הם נפגשו כשהיו פעילים במפלגת העבודה בפתח־תקווה בתקופת בחירות. "פער הגילאים בינינו נראה לי בזמנו מטורף, ולא חשבתי שהילד הצעיר הזה, שהיה אז חייל משוחרר, יהיה בעלי ואבא של הילדים שלי. אבל בחיים כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה, והחודש אנחנו חוגגים 18 שנות נישואין".
עכבר העיר // כבר לפני שהילדים נולדו רצתה קרן לחזור לפתח־תקווה. "כשנועה נולדה, נמכרה דירה בבניין שההורים שלי גרים בו. התחננתי לטל שנקנה את הדירה הזו ונהיה קרובים אליהם. בשבילי פתח־תקווה הייתה הבית, המקום שכל המשפחה המורחבת נמצאת בו, והקיבוץ היה שקט מדי בשבילי. לשמחתי טל לא הסכים ונשארנו בקיבוץ.
"כשנועה גדלה קצת הבנתי שהוא צדק. זכינו לגדל ילדים בקהילת נחשונים, לחגוג כאן שמחות וגם לחוות כאן משברים. התמיכה הקהילתית שקיבלנו, המעטפת מהחברים והדאגה מצד המעגלים הקרובים והרחוקים בקיבוץ הדגישו את העובדה שבחרנו נכון. תקופת הקורונה רק חידדה את הוקרת התודה שלנו. המרחבים, הירק, הערבות ההדדית ומערכת החינוך הלא פורמלית הפכו את השנה המטורפת הזו לקשה פחות. אנחנו מקווים לחזור במהרה לחגים הקיבוציים האהובים והמסורתיים, למפגשים מרובי משתתפים ולחיים בכלל".
משפטים // טל למד משפטים מיד אחרי הצבא, והבחירה להיות עצמאי הייתה קלה לו. "תמיד ידעתי שאני מוכן לעבוד קשה, אבל יותר מזה היה לי חשוב לבנות את עצמי ולהיות הבוס של עצמי. לבחירה הזו יש מחיר: אין רגע שקט ואתה מחויב כמעט בכל רגע ללקוחות, שסומכים עליך. מצד שני, יש עניין וערך ולרגע אחד לא משעמם".
קרן החלה ללמוד משפטים לפני ההיריון השלישי. "כולם ציפו ממני שאעשה זאת, כל חיי. אחרי שנתיים של לימודים היה לי אומץ להגיד שזה לא בשבילי. הלימודים פשוט לא עניינו אותי מספיק, והבנתי שזה אולי החלום של אחרים לגבי, אבל לא החלום שלי לגבי עצמי. החלום שלי היה להיות אמא, וזו ההגשמה האולטימטיבית מבחינתי".
הילדים // נועה לומדת בכיתה י׳ בבית הספר ירקון, במגמת דיפלומטיה ופסיכולוגיה. יונתן הוא תלמיד כיתה ו׳ בבית הספר מעבר אפק, ומשחק כדורסל במכבי פתח־תקווה.
היריון שלישי // בקיץ 2015 הם עברו לבית החדש לאחר שגרו בבית סוכנות ישן וקטן. קרן הייתה אז בהריון שלישי ומשמח מאוד. "ערב אחד טל ואני צפינו בטלוויזיה, וראינו תוכנית על ילדי פליטים בישראל. הסתכלנו זה על זה והחלטנו לאמץ ילד שצריך בית. מכיוון שהייתי בהיריון סיכמנו שנמתין עד חצי שנה אחרי הלידה כדי להתחיל בתהליך. רצה הגורל, וחודשיים אחר כך ילדתי בלידה מוקדמת פג קטן. שבוע אחרי לידתו נאלצנו להיפרד ממנו. למרות המשבר החלטנו שממשיכים בתוכנית".
לולי // חצי שנה אחרי הלידה הם הגיעו לפגישה הראשונה באור־שלום, ארגון ללא מטרות רווח המטפל בילדים ונוער בסיכון, והחלו תהליך מיון. אחרי כמה חודשים הודיעו להם שהגיע ילד שמתאים בדיוק לפרופיל שלהם, והובהר שזו יכולה להיות אומנה קצרת טווח או אימוץ מלא, ולכן צריך למצוא משפחה שתהיה מעוניינת באימוץ אבל תיקח בחשבון שתיתכן פרידה.
הילד שקיבלו היה לולי, בן שנה ו־11 חודשים. "לאמו הביולוגית היה קושי באותה תקופה לגדל אותו באופן עצמאי, ולכן הוא הגיע לאומנה. הוא ילד מטריף וזו הייתה אהבה ממבט ראשון, מהר מאוד הוא התמסר אלינו ואנחנו אליו ועד היום הוא חלק מהמשפחה שלנו. אחרי ארבעה ימים הוא קרא לי אמא בפעם הראשונה. בשבת הראשונה כולם רצו לפגוש אותו והבית המה אנשים. לולי היה אצלנו כמעט שלוש שנים, ונפגש עם אמו הביולוגית פעמיים בשבוע. לנו לא היה קשר איתה. עם הזמן אמו נכנסה לתוכנית שיקום, ובחלוף הזמן אספה את עצמה ונמצאה כשירה לתפקד כאמא. לאחר שנתיים נפגשנו גם אנחנו איתה, ובמפגש הזה נתתי לה שרשרת עם שני לבבות כהוכחה שהיא חלק מהמשפחה שלנו. אנחנו עדיין 'בתמונה', ועד היום אחת לשבועיים לולי בא אלינו לסוף שבוע. אנחנו ממשיכים לדאוג לכל מה שהוא צריך ברמה הפיזית".
אומנה // במקביל הם מנסים להיכנס לתהליך אומנה נוסף. "צריך מישהו שייתן בית לילדים האלו. קשה להיפרד מילד שחי אצלך תקופה ארוכה, אבל זה שווה כי אני מבינה איפה לולי היה יכול להיות היום אם לא היה אצלנו. הוא עדיין אחד מהילדים שלנו לכל דבר, תמיד".
להשתתפות במדור
dyokan@makorrishon.co.il
