"אני עדין רואה אותם הולכים לגרדום, זה לא יצא לי מהראש": ראיון עם רוברט דסה ומאיר זפרן

גם בגיל 92, מאיר זפרן זוכר היטב את רגעי הקראת גזר הדין שלו ושל חבריו, בבית המשפט במצרים. "כשהגיעו אליי אמרו: 'שבע שנים עם עבודות פרך'. אבל החשוב יותר הוא שאמרו על המפקד שלי, ד"ר משה מרזוק: 'עונש בתלייה עד שימות'. משה הסתובב אליי ואמר 'תסלח לי', ואני אמרתי לו: 'אתה תסלח לי'. הוא ביקש את סליחתי כי הוא מי שגייס אותי, אבל לא כעסתי בכלל, כי הוא לא עשה שום לי כל רע".

יחד עם מרזוק נידון למוות גם שמואל (סמי) עזר. כראשי השלוחות של רשת הסוכנים שהפעילה ישראל, השניים לקחו על עצמם בגבורה את מלוא האחריות למעשים, בתקווה להציל כך את חבריהם־פקודיהם. לאחר מתן גזרי הדין הועברו כל האסירים לבית הכלא טורה בקהיר, ושם הושמו מרזוק ועזר בתא הנידונים למוות. מאמצים בינלאומיים נרחבים נעשו בניסיון לבטל את עונשם, אך לשווא. זפרן מספר שמבעד לחרך הצצה בדלת תאו ראה כיצד לוקחים את השניים אל חבל התלייה. בעיני רוחו, הרגע הנורא ההוא שב ומתממש בכל יום מחדש. "זה היה היום הגרוע בחיי. אני עדיין עומד מול הדלת, מסתכל דרך החור, ורואה את משה הולך לגרדום. זו תמונה שלעולם לא תצא לי מהראש. למה שני בחורים כאלה הלכו, למה? אחר כך עמדנו כולנו בתא, ורוברט דסה אמר קדיש. תפסתי קריזה של בכי. בא פיליפ נתנזון ואמר לי: 'תירגע, זה נגמר. אנחנו נמשיך לחיות, לבצע מה שאומרים לנו, אחרת אוי ואבוי'. וזהו".

הזיכרונות חיים וברורים, ועם זאת מתעתעים. רוברט (רובי) דסה דווקא זוכר שהוא וחבריו שמעו על ההוצאות להורג רק בדיעבד. הוא מספר על אירוע סוריאליסטי כמעט שהתרחש בהמשך: האסירים ביקשו להיפגש עם התליין ולשמוע ממנו על רגעיהם האחרונים של חבריהם. "לא כעסנו על התליין, כי לא הוא החליט שהם ייתלו. הוא קיבל חמש לירות על כל תלייה, זאת הייתה העבודה שלו. והוא זה שנתן לנו מידע על מה שקרה. הוא סיפר שמרזוק הלך בראש מורם, והאמין עד הסוף בדברים שעשה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הכוכב הבא לנשיאות: מושל פלורידה מלהיב את הדמיון הרפובליקני
– חרדל עולה: מתבלים את היום בצהוב
– הורוביץ ביקש להבהיר: אין יותר שמאל ממרצ

זפרן ודסה הם שני חברי הרשת האחרונים שנותרו בחיים. הם וחבריהם, צעירים יהודים־מצרים, גויסו בשנת 1951 כדי לאסוף מידע מודיעיני למען מדינת ישראל. זפרן היה חבר בתא הקהירי, ודסה שירת בתא באלכסנדריה. פעולות הרשת חסו תחת השם "מבצע סוזנה", על שם זוגתו של ויקטור לוי, אחד החברים. בחלוף הזמן ניתנו להם משימות שחורגות מריגול בלבד, ובהן חבלה והטמנת פצצות. חברי התא הקהירי סירבו לקחת חלק בפעולות האלה, שאכן השתבשו. בקיץ 1954 נעצרו כל אנשי הרשת בידי כוחות הביטחון המצריים, נחקרו ועונו. למבצע החשאי ניתן כעת בישראל הכינוי הפומבי הבלתי מחמיא "העסק הביש".

שני ראשי התאים הוצאו להורג. מאיר מקס בינט, קצין מודיעין ישראלי בכיר, התאבד במעצר עוד לפני שהסתיים המשפט. ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם. רוברט דסה ומרסל ניניו, האישה היחידה ברשת, נשלחו לכלא ל־15 שנה. כעבור 14 שנה שוחררו הארבעה בחילופי השבויים שלאחר מלחמת ששת הימים. על מאיר זפרן ומאיר מיוחס נגזרו שבע שנות מאסר, שהם ריצו עד תום. במשך ישיבתם בכלא סירבה מדינת ישראל להכיר בהיותם סוכנים שלה, ולא לקחה אחריות לגורלם.

"בכל לילה אני חולם על החברים – על מרסל, על ויקטור ועל פיליפ", מספר דסה בן ה־87. "כשאני שומע על תקרית שקשורה במחבלים או בקשר שלנו עם הערבים, זה לא מרפה מהרגשות שלי. אני חולם שאני בבית הסוהר".

הוא וזפרן תיעדו בציורים את החיים בכלא. דסה עשה זאת עוד במאסר: ברישומי עיפרון תיאר את היציאה לעבודת הפרך, את הקצין האכזרי הרוכב על חמור, את מראה הצינוק, את מכשירי העינויים והמכות. ציורים אחרים מראים את החתול מיש־מיש שגידלו בתא, את ויקטור לוי ישן על הרצפה, וגם את דסה עצמו עומד על דלי ומצמיד את עיניו לחלון הגבוה, כדי לספוג פיסה מן העולם שבחוץ. תמיד חשש שהסוהרים ישתמשו בציורים כחומר מרשיע נגדו, אך הדחף לתעד היה חזק.

מאיר זפרן: "הוזמנתי לקריה, לפגישה עם ראש הממשלה בן־גוריון. הוא שאל אותי כמה שנים נשארו לחברים בפנים, ומה הם עושים. סיפרתי שרוברט דסה משחק כדורסל בכלא, אז בן־גוריון אמר: 'נשלח לו כדורים'. אמרתי: 'אדוני ראש הממשלה, יש לו מספיק כדורים. מה שהם צריכים כולם שם זה דבר אחד: שחרור. תעשו משהו'"

זפרן, בעודו בכלא, צייר בעיקר דמויות; את התלאות שחווה העלה על הבד לאחר ששוחרר. בשנת 1989 כונסו ציוריו באלבום "שבע השנים הרזות", ואף הוצגו בתערוכה. זפרן שחזר בהם את המעצר, את העינויים, את מתן גזר הדין ועוד ועוד. גם אירועים שלא נכח בהם – התאבדותו של בינט, תליית ראשי הרשת – מתוארים בפירוט מצמרר.

בכל ימי כלאם לא ידעו חברי הרשת שהם חלק מפרשייה גדולה בהרבה, "פרשת לבון", שסיבכה בכירים בצה"ל ובמערכת הפוליטית בישראל במסכת הסתרות, שקרים, התחמקות מאחריות וזיופי מסמכים. לימים אף הביאה הפרשה להתפטרותו של דוד בן־גוריון מראשות הממשלה. כשגילו את שהתרחש, הצטרף למכאובי הגוף והנפש גם עלבון כבד.

"אחרי השחרור, כשנפגשנו עם בן־גוריון, הוא אמר לנו: מכרו אתכם", נזכר רובי דסה. "מי מכר אותם בעצם? 'רק' האחראים לסיפור, או כל המדינה שהתכחשה לזה?", תוהה בקול רעייתו, דינה. "יש לנו תמונה ממצרים, שמראה את רובי בעת השחזור של מה שעשה במסגרת הרשת. בכל פעם שאני מסתכלת בה, זה מקומם אותי מחדש. אני חושבת על ראש אמ"ן, על הרמטכ"ל ועל כל הקצינים שישבו במשרדים והפקירו ילד בן עשרים. 'לא ידענו, לא ראינו, לא שמענו, לא עשינו, לא אנחנו'. פשוט הפקירו ילד".

הנקמה של אלי כהן

זפרן ודסה אינם בקו הבריאות, ואנו נפגשים עם כל אחד מהם בנפרד, כשבני משפחתם מסייעים בידם לספר את הסיפור. עם דסה אנחנו משוחחים בסלון ביתו ברמת־השרון, ואשתו דינה מביאה אלבום שמתעד את הימים ההם – החל באימונים בישראל, דרך המשפט וחיי הכלא, ועד החיים החדשים לאחר השחרור. את זפרן אנו פוגשים בביתו בחיפה. הוא כבד שמיעה, ובנו יואל צועק באוזניו את שאלותינו. "חשוב לי לספר את זה", חוזר זפרן ואומר במהלך השיחה, ובנו מדגיש כי מעולם לא ראה אותו נרגש כל כך בראיונות.

ראשית "הפרשה" בשנות החמישים, כשהמודיעין הישראלי החליט לגייס במצרים צעירים יהודים, חברי תנועות נוער ציוניות. המטרה הייתה לאסוף מידע שישמש את ישראל בעת מלחמה. את רשת הריגול הקים סרן אברהם דר, קצין ביחידת המודיעין 131, שיצא למצרים בזהות בדויה, בתור אזרח בריטי ששמו ג'ון דרלינג.

זפרן היה אז בן 22, פעיל בתנועת "מכבי החלוץ". הוא ומרזוק היו מראשי הצעירים שהתארגנו בתקופת מלחמת העצמאות כדי להגן על הרובע היהודי בקהיר. דסה היה בן 18, חניך בבני עקיבא. "ד"ר ויקטור סעדיה, רופא שהיה פעיל בבני עקיבא, העביר לאברהם דר את השם שלי", הוא מספר. "לפני שהתגייסתי לרשת אמרו לי: 'אתה יודע שזה עלול להיות מסוכן'. אמרתי שאני יודע, ושבכל זאת אני מוכן.

"אחרי שתפסו אותי קראו לי בוגד – אבל לא בגדתי במצרים, כי ליהודים שם גם ככה לא היו זכויות. אומרים שהייתי מרגל – זה גם לא היה ריגול. במצרים לא היו נציגים ישראלים שיספרו מה קורה שם, לאן כוחות זרים הולכים. קראתי עיתונים וידעתי למסור כל מיני סוגים של מידע".

כדי לכסות על עבודתם החשאית, שכרו אנשי התא באלכסנדריה דירות רווקים ופיתחו הווי חיים תוסס. "הם העמידו פנים שהם נערים שובבים שמתעניינים רק בבנות ובמסיבות. מתנועות הנוער הם התנתקו, כדי להיראות כאילו לא מעניינת אותם פעילות יהודית", מספרת דינה. היא מציגה תמונות מהימים ההם: "הנה, רובי מצולם עם כל מיני בנות. את רואה, בכל ערב הוא עם בת אחרת".

את אחת הדירות שכר למענם אלי כהן ז"ל, יליד מצרים. הוא למד אז באוניברסיטת אלכסנדריה, והיה חבר של מרזוק ועזר. כשהרשת נחשפה נעצר גם הוא, אך שוחרר מחוסר ראיות. "כשכהן ראה מה שעשו לנו, הוא ביקש נקמה והלך להיות מרגל", מספר דסה.

דסה וזפרן מדגישים שניהם את הליקויים, את השלומיאליות ואת חוסר התכנון שאפיינו את הפעלת הרשת כבר מהרגע הראשון. "האימונים שנתנו לנו זה כלום לעומת מה שהיינו צריכים לעשות. בגלל זה כולנו נפלנו", אומר זפרן. למשל, כאשר קצין המודיעין מקס בינט ביקר את זפרן בביתו, זפרן רק ידע שסיפור הכיסוי הוא שהאורח מגיע כדי להחזיר לו ספר שהעביר למרזוק. "בינט היה מקצוען אמיתי", אומר זפרן. "הוא מיד שאל על הכיסוי – איך אני 'יודע' שהספר הוא שלי, ואיך אני יודע את שמו, ואיך אני יודע שאני אמור להמתין למישהו. אמרתי לו: 'אדוני, אני מצטער, אבל אף פעם לא אמרו לי מה לעשות ומה להגיד ואיך לקבל אותך'".

ב־14 ביולי נכנסו דסה ועזר לספרייה האמריקנית באלכסנדריה, והטמינו על אחד המדפים שני נרתיקים של משקפי שמש ובהם חומרי נפץ. הספרייה התלקחה, ובחקירה התברר שהפיצוץ נגרם באמצעות חומרים כימיים דומים לאלה שאותרו בפיצוץ הקודם. כשחברי התא יצאו לטמון מטען בבית קולנוע, אנשי הבולשת המצרית כבר המתינו להם שם

בסוף 1952 הגיעו חברי הרשת לארץ כדי ללמוד ניווט, טופוגרפיה, הכנת חומרי חבלה, אלחוטנות וקריאת מפות. לדבריהם, ההכשרה הטכנית לא הייתה מספקת ולא תאמה את המשימות שהוטלו עליהם בהמשך. זפרן ועזר, שעמדו לסיים את לימודיהם, לא הגיעו ארצה אלא נשארו במצרים כדי להשלים את חובותיהם באוניברסיטה. באביב 1953 החלו התאים להעביר לארץ מידע מודיעיני באמצעות משדרים מוסלקים.

משימה אחרת שהוטלה על התא הקהירי הייתה פיזור המוני של פמפלטים (מנשרים) באמצעות פיצוץ. זפרן ומרזוק חיפשו לשם כך מבנה לא גבוה ברחוב מרכזי בעיר, כדי שיוכלו לפזר את חומרי התעמולה ולברוח בנקל. "מצאנו בית ועלינו לגג", מתאר זפרן. "משה הוציא קרטון של אבקה לניקוי סירים. בתוכו היו הפמפלטים. הוא אמר: 'זה מה שאני תקתקתי, זה פמפלט נגד הממשלה המצרית. אילו היו תופסים אותי, מאיר, היו הורגים אותי במקום, ברחוב'. היו שם כמה קונדומים קשורים יחד ובהם פצצות. הוא הסביר שאנחנו נשתמש בקופסה הזאת, שמתחתיה יש חומר שרפה. אחרי כמה זמן זה יידלק, וכל הפמפלטים יתפזרו לרחוב. הלילה עבר, ולמחרת חזרתי לשם וראיתי המוני אנשים וגם הרבה חיילים".

זפרן, שלמד אדריכלות והנדסת בניין, ניחן בזיכרון צילומי. בעבודתו במשרד אדריכלים הוא היה מעורב במיזמים באזור תעלת סואץ, וכך הצליח להגיע סמוך למחנות הצבא ולשנן את פריסת הכוחות. הוא מספר שבשלב מסוים גויס בעל כורחו לצבא המצרי, וכבר נלקח לבסיס. "הצלחתי לשכנע את הקצינים המצרים שאני יהודי, והם שחררו אותי. בחוץ מצאתי את אבא שלי בעיניים נפוחות מבכי. הוא חשב שלא יראה אותי יותר. לא סיפרתי לו שבלילה הסתובבתי בבסיס, והכנסתי הכול לראש. הסתכלתי על הטנקים, על התותחים, על החדרים של הקצינים. הגעתי הביתה ומיד סיפרתי למרזוק. הוא אמר לי: 'אתה אדריכל, תוכל לצייר את המבנים שראית?'. ישבתי מול לוח השרטוט ושרטטתי כל מקום, אפילו עם השמות. נתתי את זה למשה והוא אמר: מאיר, בראבו".

"ככל הידוע לי, המידע שאבי אסף בלילה ההוא סייע במבצע קדש", מעיר בנו, יואל.

התפנית בסיפורה של רשת הריגול הגיעה בשנת 1954. בימים ההם הופעל לחץ על בריטניה למשוך את כוחותיה ממצרים ומתעלת סואץ, ובישראל חששו שמהלך כזה יביא לחיזוק הצבא המצרי ויהפוך אותו לאיום ממשי. כך עלה הרעיון לבצע פעולות חבלה נגד מוסדות בריטיים ואמריקניים על אדמת מצרים, תוך יצירת מצג שווא כאילו גורמים מקומיים אחראים לכך. הוגי התוכנית קיוו שמדינות המערב יבינו עד כמה רעוע השלטון בקהיר, והבריטים ישקלו מחדש את יציאתם מהאזור. ראש אמ"ן דאז בנימין ג'יבלי (שלאחר מכן, בפרסומים על הפרשה, כונה "הקצין הבכיר") הגיע עם התוכנית ישירות אל שר הביטחון פנחס לבון, שנהג להיפגש עם בכירים בצה"ל גם ללא תיווכו של הרמטכ"ל דאז, משה דיין.

לאחר שלבון צידד בתוכנית, החליט ג'יבלי להוציא אותה לפועל. מאז ועד היום ניטש ויכוח בשאלה "מי נתן את ההוראה" – ג'יבלי או לבון (שאישר את פעולות החבלה בדיעבד, בלי לדעת שהמבצע כשל כבר), ועד כמה דיין, ששהה בארה"ב, היה בסוד העניינים. "בארץ התעסקו בשאלה הלא נכונה", אמר דסה בריאיון לכתב העת "מבט מל"מ", ביטאון המרכז למורשת המודיעין, בשנת 2015. "השאלה הייתה צריכה להיות איזו הוראה ניתנה, שכן אותנו הכינו לריגול, לאיסוף מודיעין. לא לפעולות חבלה".

המפעיל התגלה כסוכן כפול

בראשית קיץ 1954 יצא למצרים איש המודיעין הישראלי אברי אלעד, תחת זהות בדויה – אזרח גרמניה פאול פרנק. הוא החליף את אברהם דר, והצטווה על ידי מרדכי בנצור, עוזר ראש אמ"ן, להפעיל את חברי הרשת במשימות החבלה שהציע ג'יבלי ללבון. כשמרזוק שמע על התוכניות, הוא הדגיש בפני מפקדיו שחברי התאים לא אומנו לפעולות כאלה, ואיים בפרישה. בשל כך הוא וזפרן לא נשלחו למשימות חבלה. חברי התא באלכסנדריה, לעומת זאת, החלו בפעולות נגד מוסדות אמריקניים וצרפתיים במצרים, אף שלא ידעו על המטרה הפוליטית של המבצע. "לא חשבתי שהפעולה שלנו מכוונת לשבש את היחסים (…) לא שמנו פצצות כדי להרוג אנשים, האפקט היה יותר פסיכולוגי", סיפר דסה בריאיון שפורסם בעיתון דבר ב־21 במרץ 1975.

רוברט דסה: "לפני שהתגייסתי לרשת אמרו לי: 'אתה יודע שזה עלול להיות מסוכן'. אמרתי שאני יודע, ושבכל זאת אני מוכן. אחרי שתפסו אותי, קראו לי בוגד – אבל לא בגדתי במצרים, כי ליהודים שם גם ככה לא היו זכויות"

דסה חיבר ספר המתאר את הפרשה: "בחזרה לקהיר" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 1992). ההקדשה האישית על העותק שהוא נותן לנו, נחתמת במשפט: "מאת רוברט דסה, המרגל המסוכן?". "ביום שישי, 2 ביולי 1954, בשעה עשר בבוקר, יצאתי יחד עם פיליפ נתנזון לסניף הדואר המרכזי של אלכסנדריה", כך הוא כותב בספר. "שם שלשלתי לתיבת הדואר למשלוח חבילות, חבילה שהכנתי חצי שעה קודם לכן בדירה. (…) לחבילת חומר הנפץ צורף מנגנון השהיה פרימיטיבי (כדי שיחשבו שמקומיים הם אלה ששלחו אותה). הפיצוץ אירע שעה קלה לפני תפילת יום שישי במסגד, ורבים בקהל אמרו שבגלל העיתוי, לא ייתכן שהאחים המוסלמים הם אלה שביצעו את המעשה. שמעתי את ההשערות הללו בפנים חתומות, אך ליבי נצבט קלות. נכון, לא בחרנו בעיתוי מוצלח. (…) המצרים גילו שבתוך הקופסה שהכילה את חומר הנפץ היו חומרים כימיים, מה שלימים הפך חומר מרשיע נגדנו".

ב־14 ביולי נכנסו דסה ועזר לספרייה האמריקנית באלכסנדריה, והטמינו על אחד המדפים שני נרתיקים של משקפי שמש ובהם חומרי נפץ. הספרייה התלקחה, ובחקירה התברר שהפיצוץ נגרם באמצעות חומרים כימיים דומים לאלה שאותרו בסניף הדואר. אף שחברי התא באלכסנדריה אמרו שחומר הנפץ לא מהימן ושהם לא מצליחים לתזמן את רגע הפיצוץ, לחץ עליהם אלעד לצאת למשימה נוספת. היעד שנבחר הפעם היה קולנוע "ריו" באלכסנדריה. ב־23 ביולי יצאו חברי התא לטמון שם מטען חבלה, אלא שאנשי הבולשת המצרית ידעו זאת מראש. דקות אחדות לפני הפעולה נראתה לפתע אישה רצה לעבר פיליפ נתנזון. בדיוק אז הפצצה המיועדת התלקחה בכיסו. השוטרים סגרו עליו ועל חבריו, ולקחו אותם למעצר. "חיכינו לכם מזמן", אמר להם אחד השוטרים.

חברי התא באלכסנדריה נעצרו בזה אחר זה, ובחיפוש שנערך אצלם התגלה גם המשדר. "חזרתי באוטובוס מקהיר לאלכסנדריה. בנסיעה ראיתי שמישהו שם עליי עין, ולא הבנתי למה", נזכר דסה. גם ניניו, שקישרה בין התאים, אותרה ונעצרה. אחר כך הגיע תורם של חברי התא הקהירי. זפרן הרגיש שמישהו עוקב אחריו, אך הוא וחבריו לא עודכנו בדבר מעצר עמיתיהם מאלכסנדריה. איש גם לא הכין למענם דירות מסתור, דרכונים מזויפים או תוכנית מילוט כלשהי. "בארבע לפנות בוקר צלצלו בדלת", נזכר זפרן. "אמא דחפה את אבא ואמרה: 'מצלצלים, באים לקחת את הילד'. היא פתחה, ובדלת עמדו שני קצינים מצרים ששאלו אם אני בבית. הם נכנסו לחדר שלי והדליקו את האור. קפצתי מהמיטה ואחד מהם אמר: 'בוקר טוב, יא ז'ורז". ברגע שהם קראו לי בכינוי שלי, הבנתי שהרשת נפלה".

זפרן נלקח לחקירה בבניין "המחלקה למאבק בציונות". "התחלתי לעלות שם במדרגות, ופתאום קיבלתי חתיכת סטירה. הראש שלי נדפק בקיר, ואמרתי 'אה'. אמרו לי: 'אתה אומר אה, יא חוואג'ה? לא תגיד אה אחרי מה שמחכה לך, כי לא תוכל לדבר. אתה תהיה על הרצפה, אתה תאבד את כושר הדיבור'.

"נכנסתי לחדר, ואת מי אני רואה? את מאיר מקס בינט המסכן. ראיתי גם את מרסל ניניו. מה שעברה לפני כן, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם. התברר שעם כל מה שסבלה מהמצרים, היא נתנה את השמות של כולם, וזה ברור, זה מקובל. כשראתה אותי עם הקצינים מאחוריי, היא קמה ממקומה. מרסל הייתה ספורטאית מעולה. היא רצה במסדרון, קפצה מהחלון ונפלה למטה שלוש קומות. שמענו את הצרחה". ניניו שרדה את הנפילה, אך שברה את האגן ואת רגליה. היא אושפזה בבית החולים, ומשם נלקחה למשפט.

זפרן זוכר גם את רגע פגישתו עם משה מרזוק בבית הסוהר לאסירים זרים באלכסנדריה. "משה ראה אותי ואמר לי: 'מאיר, אני נשבע לך, לא מסרתי את השם שלך'. הוא ישב על הרצפה, חלץ את הנעליים, והרגליים שלו היו נפוחות אחרי שקיבל יותר ממאה מכות פלאקה. מכת פלאקה זה כשמרימים את הרגליים על מוט עץ, שני אנשים מחזיקים את המוט, וחייל אחר נותן מכות על הרגליים עד שדם יוצא מהאוזניים. והדם יצא מהאוזניים של משה".

דסה: "היו תולים אותנו מהרגליים, או שמים אותנו בתא מוצף במים, כך שאי אפשר לשבת או לישון. היה שומר אחד שהסתובב עם כלב, ומי שהיה עושה משהו – הוא היה נותן לכלב לנשוך אותו. כל שם בכלא אני זוכר, כל שם נותן לי סיפור, והאיש הזה היה הנוראי ביותר. הילדים שלי לא רוצים לקרוא את הספר שלי, כי כתוב שם איך היו מענים אותי".
"אני קוראת בספר עד לנקודה שתפסו אותו, ואני קוראת את הסוף, כי אני יודעת שהסוף טוב, אך לא את האמצע", מודה דינה. "את רוב הדברים אני יודעת, ומה שהוא לא מספר לי אני לא צריכה לדעת".

לימים התברר שאברי אלעד, שנודע בכינוי "האדם השלישי", היה סוכן כפול. בנעוריו היה מוכר כטיפוס בעייתי, ובמהלך שירותו הצבאי הסתבך לא אחת בעניינים פליליים – ובכל זאת גייס המודיעין הישראלי דווקא אותו למשימה הרגישה. "חבל ששלחו למצרים מישהו כזה", אומר דסה, ודינה מוסיפה: "זה כמו שהגננת לוקחת את הילד הכי שובב להיות תורן, בתקווה שהתפקיד יגרום לו להתיישר".

בספרו מתאר דסה את אלעד במילים קשות, ובעיקר מכה על חטא משום שחברי הרשת לא פענחו את הסימנים המוקדמים: המפעיל שלהם נהג בביטחון עצמי מופרז, והגיע לכל מקום בכלי רכב מפואר ובולט. "היום, כשאני חושב על זה, אני מתחלחל. הרי כל מה שהוא עשה עורר תשומת לב מיותרת. אין ספק שהוא לא חשש להתבלט, ובוודאי לא חשש להיתפס. (…) מהרגע הראשון הוא דרש להכיר את כולם, לשתף את כולם, לסבך את כולם".

רוברט דסה נוקב בשמו של אחד מחברי הרשת שכבר אינו בין החיים. "אחרי שבינט (משמאל) התאבד, החבר אמר לי שהוא העביר לו את סכין הגילוח". "אבל איך הסכין הגיע אליו, אתה זוכר?", שואלת דינה, ובעלה משיב: "החבר שם את זה מתחת ללשון, והעביר את זה בנשיקה בזמן המשפט, בכלוב"

"למה היהודי הזה בגד בנו?", שואל זפרן בזעם. "כשהיינו במעצר באלכסנדריה, מי בא לבקר אותנו שם? האדון אברי אלעד. הוא אמר שיהיה בסדר ושאל אם אנחנו רוצים משהו לאכול. רוצים משהו לאכול? תסתכל על הרצפה, במקרה זה האוכל שלי מארוחת הצהריים, זרקתי אותו. לא אכלתי בכלל, הייתי בצום כל הזמן. רק אחרי זמן רב נודע לי שהוא בגד בנו, ובגלל זה נפלנו כולנו".

"במצרים לא תולים, נכון?"

משפטם של חברי הרשת נפתח ב־11 בדצמבר 1954, ונמשך כשלושה שבועות. השופט היה גנרל פואד דיגווי, לימים מושל עזה. העצורים הוכנסו למעין כלוב ברזל באולם בית המשפט. "ישבתי מאחורי משה מרזוק", מספר זפרן. "אמרתי לו: 'במצרים לא תולים אנשים, אין לנו מה לדאוג, נכון?'. אז מקס בינט אמר: 'אתם יודעים שיתלו אתכם'. ואבא שלי יושב בקהל ושומע את זה. אמרתי לבינט 'אני לא מאמין לך', והוא ענה: 'עליך להאמין לי'.

"משה מרזוק עלה הראשון, ולקח על עצמו את כל מה שעשו גם אחרים. הוא אמר: 'זה אני, אני נתתי את ההוראות, אני המפקד של כולם'. הוא חשב שיתלו אותו וכך יציל את כל האחרים. שטויות במיץ עגבניות. אחריו בא שמואל עזר ודיבר, והשופט אמר: 'יופי, עוד, תן לי עוד, יאללה תן, אתה גיבור, אתה נותן את הכול'. שמואל ישב ודיבר ודיבר. כשהוא חזר אמרתי: 'שמואל, אתה אבוד. אבוד. סיפרת הכול'".

בינט ידע היטב שצפוי לו גזר דין מוות. בכתבה שהתפרסמה במעריב ב־1986 סיפר זפרן: "לא אשכח כיצד הוא אמר לי בזמן המשפט, כאשר ישבנו זה לצד זה: 'מאיר, מחר אני צריך לעלות לדוכן העדים, אבל בשום פנים לא אעשה זאת ולא אגרום להם את התענוג הזה, אני אתאבד'". ב־21 בדצמבר נמצא בינט בתאו כשוורידיו חתוכים. לימים נכתב בעיתון דבר שהוא עשה עסקה עם אסיר פלילי ששהה בכלא: חצי סכין גילוח תמורת שתי סיגריות. דסה מציג באוזנינו גרסה שונה. "אני יודעת מה אתה רוצה לספר", אומרת דינה ומסתכלת על בעלה כשאנו מדברים על המשפט. "מי נתן לבינט את ה…", אומר דסה, ואשתו משלימה: "סכין גילוח". דסה נוקב בשמו של אחד מחברי הרשת, שכבר אינו בין החיים. "אחרי שבינט מת, החבר ההוא אמר לי שהוא העביר את הסכין".

"אבל איך סכין הגילוח הגיע אליו, אתה זוכר?", שואלת דינה, ובעלה משיב: "החבר שם את זה מתחת ללשון, והעביר את זה בנשיקה בזמן המשפט, בכלוב. בינט התאבד עוד לפני שתלו את מרזוק ועזר. זה דבר מאוד עצוב".

דינה: "אבל נתתם לו את הסכין, ידעתם מה הוא רוצה לעשות".

דסה: "ודאי. כי הוא ידע במאה אחוז שיהרגו אותו".

מרזוק, שהיה רופא מנתח בבית החולים היהודי בקהיר, ועזר, מורה במקצועו ובוגר מצטיין של הפקולטה להנדסת חשמל באוניברסיטת אלכסנדריה, נידונו למוות. אף שזפרן לא נכח בהוצאתם להורג, הוא יכול לראות את המעמד לנגד עיניו. "אני רואה בקצה הפרוזדור את עמוד התלייה ומין מדרגות לעלות למעלה. לוקחים את משה קודם ואחר כך את שמואל. משה הולך עם ראש למעלה, חזק. הרב הראשי מחכה לו שם ליד חבל התלייה, ונותן לו ברכה, 'לך משה, לך'. ואז משה הלך. הלך משה.

"אחרי כמה דקות, רופא עומד כדי לבדוק את הגופה. מוציאים את משה ולוקחים את השני, שמואל עזר. שמואל לא יכול ללכת. שני חיילים מרימים אותו עד שהוא מגיע לחבל התלייה. ברגע שהוא מגיע הם מתרחקים, והוא נופל. גם הוא הלך. שניהם הלכו".

מאיר זפרן: "המצרים הכניסו אותי לחדר, ואני רואה שם את מרסל ניניו (למעלה). מה שעברה אתם לא יכולים לתאר. כשראתה אותי עם הקצינים מאחוריי, היא קמה ממקומה. מרסל הייתה ספורטאית מעולה. היא רצה במסדרון, קפצה מהחלון ונפלה למטה שלוש קומות. שמענו את הצרחה"

שניים מהעצורים בפרשה, אלי נעים וצזאר כהן, זוכו במשפט ושוחררו. השאר נידונו לתקופות מאסר ממושכות. במקביל נגזרו עליהם שלוש שנות עבודת פרך, והם נשלחו לסחוב על גבם סלעים כבדים עבור עבודות בניין. "בנינו את הפירמידות", אומר דסה כדי להמחיש את הקושי. "היינו יוצאים למחצבה באזיקים. כמה מאיתנו שברו את האבנים, והאחרים העמיסו את האבנים כדי לקחת אותן".

עבודות הפרך גרמו לזפרן לבקע (קילה). "אני זוכר איך אחד הקצינים אמר לי: 'חכה־חכה, אתה והחברים שלך. אני רוצה לראות כמה אתם גיבורים'. ירדנו לתוך בור, שלושים מטר למטה. בתחתית הבור היו שני אסירים. הם לקחו סלע, שמו לי על הגב, והייתי צריך לעלות איתו עד למעלה. לא יכולתי ללכת, הרגליים שלי היו יחפות ודרכתי על האבנים ועל החצץ. הגעתי בקושי עד למעלה, זרקתי ממני את הסלע וירדתי. בתחתית הבור ראיתי את מאיר מיוחס, הולך לעלות למעלה עם חתיכת אבן שלא הייתה גדולה במיוחד. אמרתי לו: 'מאיר, אתה משוגע? מחכים לך למעלה עם שוט'. הוא עלה, והקצין חיכה שהוא יגיע, והצליף על הגב שלו. נתנו לו חתיכת אבן גדולה. מאיר לא יכול היה לעלות, הוא נפל ונפל. רצינו לעזור לו והקצין אמר: 'לא, הוא גיבור'. מאיר הגיע למעלה בקושי, זרק את האבן ונפל על הברכיים.

"כשחזרנו לתא, זרקו לנו פנימה חתיכות בשר קשות כמו אבן. אחד האסירים נתן לנו מין ספירלה של חימום. חיברנו אותה לחשמל וכך הצלחנו לחמם את הבשר, וגם אז בקושי חתכנו אותו".

בשלב מסוים ניסו המצרים להפריד ביניהם, ובתגובה פתחו חברי הרשת בשביתת רעב. לאחר שרופא הכלא דיווח על מצבו הבריאותי הקשה של זפרן, הסכמו שלטונות הכלא לתת להם להתאחד מחדש. התזונה הלקויה בעת המאסר, מספר דסה, גרמה להם לבעיות בקיבה לכל חייהם. בהדרגה הם למדו שלא יוכלו להסתמך על הארוחות הניתנות להם, ולעיתים נאלצו לגנוב מזון. "כששילמנו לסוהרים בסיגריות, הם היו נותנים לנו יותר אוכל. היו אפילו אסירים שתפסו עכברים ואכלו אותם. אנחנו לא הגענו למצב כזה".

מדינת ישראל המשיכה בינתיים להתכחש לפרשה, אך גלי ההדף הלכו וגברו. בפברואר 1955 "התפוטר" לבון, ובן־גוריון החליף אותו בתפקיד שר הביטחון. גם ג'יבלי הועבר מתפקידו. כמה ועדות בדיקה הוקמו לאורך השנים כדי לחקור את "העסק הביש", אך לא זכו לשיתוף פעולה מצד צמרת צה"ל. לגרסת מב"ט מל"מ, "ראש אמ"ן והרמטכ"ל עסקו בהתנערות מאחריות, בזיוף מסמכים ובהדחת עדים לשקר".

מבצע קדש, שהתרחש בשנת 1956, עורר בלב האסירים תקווה לשחרור מוקדם. בידי ישראל נפלו כ־5,000 שבויים מצרים – אחד מהם, אגב, היה אותו גנרל דיגווי, השופט שדן את עצורי המחתרת – ובתום הקרבות החלו חילופי שבויים בין המדינות. התיקים של חברי הרשת כבר היו מונחים על שולחנו של מנהל הכלא, אך לתדהמתם הם שמעו מהעיתונאי המצרי מוסטפא אמין, שהוחזק גם הוא במאסר, כי מדינת ישראל כלל לא דרשה את שחרורם. "זה היה אחד המחדלים הגדולים ביותר של הרמטכ"ל דאז, משה דיין. האחריות הייתה שלו", צוטט אברהם דר בעיתונות הישראלית במרץ 1975. בידיעה שהופיעה בעיתון מעריב באותו חודש, סיפר דסה על התסכול מכך שהוא וחבריו נזנחו, "אולי מפני שכמה אנשים לא היו מעוניינים לראות אותנו כאן… מאוחר יותר נודע לנו כי הדבר נעשה 'לטובתנו', כביכול. נאמר לנו שאילו דרשו אותנו ובכך הכירו בשייכותנו לישראל, היה הדבר דווקא מזיק לשחרורנו".

לא מעירים את אבא

במשך השנים סיגלו האסירים לעצמם כמה תחביבים שהפיגו במעט את קשיי היומיום. מרסל ניניו הוחזקה בכלא הנשים, מבודדת משאר חבריה, אבל הצליחה להעביר להם גרבי צמר וסוודרים שסרגה עבורם. נתנזון תיעד את החיים בכלא במצלמתו, והתמונות מופיעות באלבום של דסה. זפרן עיצב בכלא תיאטרון וספרייה, ולוי, אגרונום במקצועו, גידל בכלא ברווזים. גם כמה תוכיים הצליחה החבורה להכניס לתא. באלבומו של דסה יש מכתב בקשה לקבלת אקורדיון; הוא הצליח להשיג את כלי הנגינה, ואחד הקצינים גם סיפק לו טרנזיסטור קטן וסוללות. "כשאנשים היו באים לבקר אותנו בכלא, ניגנתי להם את 'התקווה'", הוא מספר.

דינה דסה: "יום אחד ראיתי עם רובי סרט שבו אדם מורשע באונס ונשלח לכלא. רובי אמר לי: 'התנאים שם בכלל לא רעים'. פתאום הבנתי שהוא לא היה בקייטנה לנוער עבריין, זה היה אמיתי. גם כשפיליפ נתנזון ואשתו ברברה צפו בסרט 'אקספרס של חצות', פיליפ אמר לה אותו הדבר על הכלא בסרט. דיברתי עם ברברה לפני כמה חודשים ואמרנו: 'הם היו כל כך נורמלים'"

דסה גם היה קפטן קבוצת הכדורסל של האסירים. "היינו הולכים למשחקים בבתי סוהר אחרים. אמרתי לקצין שאני רוצה לקחת מעודדים למשחק, ונתתי את שמות החברים שלי, ויקטור ופיליפ".

חברי הרשת הצליחו ליצור לעצמם בכלא מעמד מיוחד. דסה: "היינו חברים של 'האחים המוסלמים', בעוד הקומוניסטים החרימו אותנו. כשהרביצו לאסירי האחים המוסלמים ופצעו אותם, הייתי מגיע אליהם ומנקה להם את הפצעים. הם אמרו לאחרים בכלא: 'רוברט הוא משלנו, אל תיגעו בו'".

ב־1961 שוחררו זפרן ומיוחס מהכלא. זפרן הגיע לפריז ופגש שם את נציג המוסד יחזקאל בן־סירא, שלקח אותו לדירה זמנית. "למחרת שאל אותי בעל הדירה: 'מה קרה לך בלילה? אתה צרחת, צרחת ובכית'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. הוא אמר לי: 'ספר לי קצת, רק קצת, מה חלמת'. אמרתי שאני זוכר שתלו אותי בחבלים כשאני עירום, וחיילים הרביצו לי במקלות. הם נתנו לי ונתנו לי ונתנו לי, ואני צורח וצורח וצורח. זה מה שחלמתי".

"ככה גדלנו", מספר בנו, יואל. "הוא תמיד נבהל כל כך כשהיו מעירים אותו, כי זה החזיר אותו לתקופה של המאסר. זה היה מאוד מפחיד. הבנו שלא מעירים את אבא".

בעת שהותו בפריז הרגיש זפרן שעוקבים אחריו. בדיעבד התברר שהמודיעין המצרי ניסה כנראה להתנקש בחייו. "הלכתי לקנות בחנות הכלבו 'גאלרי לפאייט', וראיתי מישהו הולך אחריי כל הזמן. אמרתי את זה ליחזקאל בן־סירא, והוא אמר: 'ראיתי, תמשיך ללכת, אני אחריו'. בהמשך יחזקאל חזר ואמר לי: 'אף אחד לא יפריע לך יותר'".

זפרן לא שכח את חבריו שנותרו בכלא, ופעל לשחרורם. במקביל הוא רשם את דסה ללימודי ציור בהתכתבות בבית הספר הצרפתי École ABC Dessin. על כמה מציוריו של דסה מתנוסס בעט אדום הכיתוב "C’est très bien" – טוב מאוד, הציון שניתן לו מבית הספר לציור. הוא מספר שהאסירים שמחו שהוא מצייר אותם. "מכיוון שלא חייתי בחוץ ולא ראיתי אנשים, הייתי מצייר בעיקר דברים שראיתי בז'ורנלים. כשוויקטור לוי הביא קצת פרחים, ציירתי גם אותם". "שאלתי פעם על אחד הציורים מי מופיע בו, ורוברט ענה: חבר טוב שלי, רוצח", מספרת דינה.

הנציגים הישראלים בפריז ניסו לשכנע את זפרן להשתקע בברזיל – העיקר שלא יבוא ארצה, שמא הרשויות כאן יצטרכו להתמודד עם אסיר משוחרר של "הפרשה". זפרן מצידו עמד על כך שברצונו להגיע לישראל. הוא עלה לארץ, ובתחילה התגורר אצל אחותו בחיפה. יום אחד הוזמן לקריה, לפגישה עם ראש הממשלה. "בן־גוריון שאל אותי כמה שנים נשארו עוד לחברים בפנים, ומה הם עושים. סיפרתי שרוברט דסה משחק כדורסל בכלא, אז בן־גוריון אמר: 'נשלח לו כדורים'. אמרתי: 'אדוני ראש הממשלה, יש לו מספיק כדורים. מה שהם צריכים כולם שם זה דבר אחד: שחרור. תעשו משהו'. הוא ענה: 'אני אשתדל, לא מבטיח'. זו התשובה, ואלו האנשים שלמענם נפלו שלושה – בינט, מרזוק ועזר".

בזירה הפוליטית שב בן־גוריון ודרש לחקור את נסיבות הפרשה, אך נתקל בהתנגדות עזה מצד חבריו במפא"י. כשראה שאינו מצליח להקים ועדת חקירה משפטית, הוא התפטר מראשות הממשלה (תיאור השתלשלות האירועים הפוליטיים המובא כאן מבוסס בין השאר על ספרו של מיכאל בר־זוהר "בן־גוריון – האיש מאחורי האגדה", ידיעות ספרים, 2013). ארבע שנים אחר כך, בעקבות מלחמת ששת הימים, שוב נוצרה הזדמנות לשחרור האסירים. דיין, שהיה אז שר הביטחון, סירב לדון בהצעה, אך ראש המוסד מאיר עמית עמד על כך שבחילופי השבויים ישוחררו גם אסירי העסק הביש. שבויי המלחמה הישראלים נתבקשו להמתין עד לסגירת העסקה לשחרור נידוני קהיר, וגילו סבלנות והבנה. דסה, ניניו, נתנזון ולוי שוחררו מהכלא יחד בפברואר 1968 עם החיילים, ובמשך שנים נשמר קשר אמיץ בין נידוני קהיר לבין השבויים ממלחמת ששת הימים.

"הגענו לארץ בשקט", נזכר דסה. "הביאו אותנו למתקן של המוסד, כדי שלא ידעו שהשתחררנו. הייתי נוסע עם נהג לבקר את בני המשפחה שלי. הם רצו מאוד שאשאר איתם, אבל זה היה בלתי אפשרי. הכול היה מסובך".

הכישלונות נשארים בחוץ

יום שחרורם מהכלא הפך ליום הולדתם החדש, וחברי הרשת נהגו לחגוג אותו במסיבה משותפת. זמן לא רב אחרי שובם ארצה הם נפגשו עם דיין, ודסה מצטט בספרו את הדברים שאמר להם שר הביטחון: "גם הפעם כמעט ויתרנו עליכם… רציתי להיפטר מהאסירים המצרים. החורף התקרב והיה עולה לנו כסף רב להחזיק אותם".

באולפן לימודי העברית הכיר דסה את דינה, שעלתה מארה"ב. כיום הם הורים לשלושה וסבים לשבעה. "להיות נשואה לו זה לישון עם מישהו שיכול להתעורר באמצע הלילה ולהתחיל לדבר בשפה זרה", אומרת דינה. "כשהכרנו, רובי לא סיפר לי שום דבר על מה שקרה. ויקטור לוי אמר לי יום אחד: 'את יודעת מה זה פרשת לבון?'. אמרתי שבערך, והוא אמר: 'זה אנחנו'.

"יום אחד ראיתי עם רובי סרט, שבו אדם מורשע באונס ונשלח לכלא. רובי אמר לי: 'התנאים שם בכלל לא רעים'. פתאום הבנתי שהוא לא היה בקייטנה לנוער עבריין, זה היה אמיתי. גם כשפיליפ נתנזון ואשתו ברברה צפו בסרט 'אקספרס של חצות', פיליפ אמר לה את אותו הדבר על הכלא בסרט. ברברה ואני חברות טובות מאוד, דיברנו לפני כמה חודשים ואמרנו: 'הם היו כל כך נורמלים'". "ונשארנו נורמלים?", שואל דסה בחיוך.

בחתונתה של ניניו, בשנת 1971, ראש הממשלה גולדה מאיר הייתה אחת השושבינות. רק אז התירה הצנזורה לפרסם שנידוני קהיר נמצאים בארץ. "לא ידענו שבקרבתנו מתגורר גיבור", צוטטו שכניו של זפרן בעיתון דבר. שני בניו של זפרן, יואל ורוני, לא הבינו מדוע שואלים לפתע את אביהם על מאסר; הם וילדים אחרים קישרו אוטומטית את ההימצאות בכלא עם פשע פלילי. בריאיון למעריב צוטט זפרן כאומר בחיוך: "אספר להם, כשיהיו גדולים מספיק, שיש גם אסירים פטריוטים".

במשך תקופה עבד במחלקת מהנדס העירייה בחיפה, עיר מגוריו, ואף פיקח על בניית אוניברסיטת חיפה. בהמשך נסע למדינות אפריקה כמנהל בכיר ב"סולל בונה", ופתח משרד פרטי. לו ולרעייתו כרמלה ז"ל נולדו שני ילדים ושישה נכדים.
דסה השתלב בשידורי הטלוויזיה הישראלית בערבית. "כשסאדאת ביקר בארץ לראשונה, הייתי בשדה התעופה ככתב טלוויזיה וראיתי אותו יורד מהמטוס. זה היה ממש מרגש", הוא נזכר. עם חתימת הסכם השלום בשנת 1979, נסע למצרים מתוקף תפקידו. אז גם פגש, לראשונה זה שנים רבות, את אחותו שנישאה למצרי.

ניניו התכבדה בהדלקת משואה ביום העצמאות של שנת 1988. באוקטובר 2019 הלכה לעולמה, ודסה נזכר בעצב בפגישתו האחרונה איתה. "הסתכלנו עליה והיא סימנה לנו כאילו שלום, להתראות. נפרדה מאיתנו. מרסל ואני היינו יותר מאחים, היא גידלה את הילדים שלנו. אוי, מרסל, מרסל".

דינה: "בהרבה דברים מרסל הייתה קרובה אליו יותר ממני, וקיבלתי את זה. יש דברים שרק הם היו יכולים לדבר עליהם".
הקרן להנצחת קדושי קהיר, שהוקמה בשנת 1991, פועלת לכך שסיפור העסק הביש וקורבנם של עולי הגרדום לא יישכחו. ובכל זאת, משוחררי הכלא המצרי ובני משפחותיהם מוטרדים מכך שהדור הצעיר אינו מכיר כלל את הפרשה. "במערכת החינוך לא מלמדים את זה. כישלונות לא נמצאים בחומר לבגרות", טוענת דינה. במשרד החינוך סירבו להשיב לפנייתנו בנושא.

"אני מתפלא על כך שכיום לא יודעים מה זה 'העסק הביש', ומה פירוש השאלה 'מי נתן את ההוראה'", אומר דסה. "מדהים שלא מלמדים על זה בבתי הספר. חשוב לי מאוד שהדור הצעיר יהיה מודע למה שקרה לנו, וישמע איך אנשים כמונו הכניסו עצמם לסכנת חיים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il