אוכל ישראלי הפך בשנים האחרונות לדבר החם בניו־יורק. בתפוח הגדול נקלטו לאחרונה שפים ישראליים בולטים כמו אייל שני, מאיר אדוני וארז קומרובסקי, ועוד רבים אחרים שפחות מוכרים בישראל אבל עדיין עושים חיל בעיר הגדולה. אפשר לתת להם את הקרדיט, וגם לציין את עליית המודעות לתזונה בריאה, שהרימה את קרנו של האוכל הים־תיכוני, ואת הטרנד הטבעוני שמחבב סלטים טריים, טחינה וחומוס. אבל אפשר גם להעניק את הכבוד לשתי נשים שעמדו במטבח באחוזת ראש העיר ניו־יורק בשנת 1978, הכינו יחד ארוחת בוקר, הכירו זו את זו וגלגלו שרשרת אירועים שיצרה את השגרירה הגדולה ביותר של המטבח הישראלי באמריקה.
"בשנות השבעים המטבח הישראלי נחשב באמריקה לבדיחה, והסברה הייתה שזה אוכל נוראי", מסבירה רוזאן גולד (67), שפית, יועצת קולינרית ומחברת ספרי בישול עטורי פרסים. "רוב התיירים שטסו אז לישראל הגיעו בקבוצות גדולות, ואכלו יחד במסעדות פשוטות שהגישו בעיקר אוכל מזרח אירופי, עוף צלוי ומרק עם קניידלך. המסעדות הבולטות באמריקה של אז הגישו אוכל צרפתי ואיטלקי. איש לא ידע מה זה חומוס, פלאפל נחשב למאכל רחוב אתני לא פופולרי, ומסעדות שהגישו מזון כזה היו בעיקר לבנוניות".
בשנת 1978 היא הייתה השפית הרשמית של אחוזת גרייסי, מעונו הרשמי של ראש עיריית ניו־יורק בפארק קארל שורץ, מול האיסט ריבר. באחוזה התארחו אז עליזה ומנחם בגין, יחד עם יחיאל קדישאי, מזכיר תנועת החירות ויד ימינו של בגין במשך שנים רבות. "בסוף השבוע ההוא התארחו כ־900 אורחים באחוזה", נזכרת גולד. "החיבור ביני ובין עליזה היה מיידי. היא התרשמה מאוד מהצעירה היהודייה שמנהלת שני מטבחים, שאחד מהם הוכשר לכבודם. היא נהנתה לראות אותי בפעולה, ובאחד הערבים אמרה לי שאין צורך שאקום מוקדם ביום המחרת, והיא זו שתכין את ארוחת הבוקר לה ולבגין. לא הסכמתי, כמובן, ולבסוף הכנו את ארוחת הבוקר יחד".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תנו לנשום: ביו"ש דורשים את החלת חוק אוויר נקי
– מה מברכים על חיסון?
– חזי עובדיה – מנכ"ל ביטוח אקורד – ביטוחי חיים ופיננסיים
ארוחת הבוקר יצרה קשר חם בין גולד לבני הזוג בגין ולקדישאי, וב־1980 קיבלה גולד הזמנה רשמית לבוא ולהתרשם מישראל. "כבר התחלתי אז לכתוב על אוכל, והוזמנתי כאורחת רשמית של משרד התיירות הישראלי. העמידו לרשותי מכונית, נהג ומדריך תיירים, ויחד טיילנו בכל רחבי הארץ. זה היה הביקור הראשון שלי בישראל, וזו הייתה חוויה מרגשת. במסע שלי גיליתי עולם אחר לחלוטין. הגעתי למסעדות שתיירים לא הגיעו אליהן, כמו 'אקליפטוס' בירושלים, 'אווזי' בשכונת התקווה ו'פילדלפיה' ברובע הערבי בעיר העתיקה. אכלתי בשרים נפלאים על האש. לעולם לא אשכח את ארוחת הבוקר שאכלתי על הגג במלון פלזה בירושלים, אצל השף שלום קדוש, שלהבנתי לא קיבל מספיק קרדיט על התרומה שלו למטבח הישראלי. הגבינות, הסלטים שמעולם לא אכלתי בבוקר, הלחם, התבלינים והצבעים הנהדרים של הפירות והירקות. הכול היה טרי ורענן. אני זוכרת עגבניות שרי בעלות טעם של ממתק, ומי היה מאמין שזעתר, שאיש לא הכיר אז, יהפוך למצרך חובה על כל פיצה באמריקה. חלק מהקסם של האוכל הישראלי נובע מהאיכות של מה שמרכיב אותו".
כשחזרה לניו־יורק וסיפרה לחבריה על העולם הקולינרי העשיר שגילתה בארץ הקודש היא זכתה לתגובות צוננות. "הם התקשו להאמין לי", היא נזכרת. "התקשרתי לנציג הישראלי במחלקת התיירות בניו־יורק, וביקשתי ממנו לצאת לישראל עם משלחת ראשונה של כתבי אוכל, שיצאה לבסוף לדרכה ב־1984", היא מספרת. "בשלב הראשון העיתונאים לא הבינו מה אני רוצה מהם, אבל שכנעתי אותם להצטרף. בארץ הפיקו לכבודנו אירוע קולינרי במלון דן, בהשתתפות מבקרי האוכל הישראלים. לימים ז'אנה גור, העיתונאית ומחברת ספרי הבישול, אמרה לי שהמפגש עזר גם לישראלים עצמם להבין עד כמה מיוחד האוכל המקומי שלהם".
החשיפה של האמריקנים לאוכל הישראלי, והחשיפה של השפים והמבקרים הישראלים לייחודיות של האוכל שלהם, החלו לגלגל את כדור השלג. גולד דחפה המשיכה לדחוף אותו בעצמה: היא הפכה לדוברת הבלתי רשמית של האוכל שלנו בארצות הברית. עוד ב־1982 הקימה את חברת Foods and wine from Israel, שמכרה באמריקה שמן זית, גבינות, יין ומוצרי מזון ישראליים נוספים. ב־1987 ייסדה מלגת לימודים קולינריים לחיילים משוחררים. ב־1994 פורסמה כתבה גדולה שלה על המטבח הישראלי בשער מוסף האוכל של הניו־יורק טיימס – הכתבה הראשונה בנושא אי פעם בעיתון אמריקני. "האוכל הישראלי הפך לחלק בלתי נפרד מהתפריטים שבניתי, אבל בהתחלה קראתי לו 'ים־תיכוני', כי הוא עוד לא נחשב לפופולרי. ידעתי עד כמה האוכל הזה טוב, הבנתי כבר אז שצפוי לו עתיד מבטיח, והיה לי חשוב להעביר את המסר הזה".
אהבת הבוטנים של קרטר
גולד נולדה למריון וברנרד, וגדלה ברובע קווינס בניו־יורק עם אחיה ליאון. אביה ברנרד "בילי" גולד זכור לטוב באמריקה משום שב־1943 כבש טאצ'דאון מכריע לטובת מכללת טנסי ב"שוגר בול", משחק גביע שנתי ותיק בין קבוצות פוטבול המכללות. אחרי הלימודים התגייס לצבא ושירת כטייס קרב במהלך מלחמת העולם השנייה: הוא השתתף ביותר מעשרים גיחות מבצעיות מעל שמי יפן. אחרי המלחמה נבחר בדראפט ה־NFL בידי קבוצת וושינגטון רדסקינס, אף שמעולם לא עלה על המגרש.
מגיל צעיר, בישול היה חלק בלתי נפרד מחייה של גולד. "לפי הסיפורים של אמא שלי, בגיל חמש כבר הסתובבתי עם ספר בישול, ולקחתי אותו לכל מקום, כולל למקלחת ולמיטה בלילה", היא מספרת בחיוך. "גדלתי במשפחה טובה אבל הקשר ביני ובין ההורים לא היה פשוט. הייתי ילדה לא שמחה, שאהבה להתבודד. הקריאה על אוכל, מסעדות ומסעות בעולם נתנה לי מפלט. ההורים שלי אהבו לבשל, ואמא שלי הייתה ממש טובה בזה. אהבתי לראות את שניהם במטבח, שהיה מקום שמח ושקט בבית שלנו. בתור נערה צפיתי עם אמא שלי באופן קבוע בתוכניות בישול בטלוויזיה, אבל בשלב הזה עוד לא חשבתי לרגע שאהפוך את זה למקצוע".
בשנות השבעים תחום המסעדות בניו־יורק צמח, התקדם והתפתח, ונעשה מושך ומסקרן בעיני גולד. "תמיד הלכתי עם המשפחה למסעדות, צברתי הרבה ידע עליהן, ולא ידעתי לאן כל זה יוביל, אבל הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהעולם הזה", היא אומרת. "ועדיין, בחרתי ללמוד פסיכולוגיה. בשנות השבעים כבר היו נשים שפתחו מסעדות משל עצמן, אבל זה עדיין נחשב בלתי מקובל בחוגים רבים. היו מעט שפיות, ונשים לא למדו כמעט בבתי הספר לבישול. חשוב לזכור שעד תחילת המאה הקודמת, נאסר על נשים בארצות הברית אפילו לאכול לבד במסעדה. אבל בשלב מסוים כבר לא יכולתי לעצור את המשיכה שלי לעולם הקולינרי, והחלטתי לעזוב את הלימודים לטובת עבודה במסעדות בניו־יורק".
לאחר שהרגישה שצברה מספיק ידע פתחה גולד קייטרינג עצמאי, מהלך יוצא דופן לבחורה צעירה, וזכתה לחשיפה ניכרת. "בין הלקוחות שלי היו רוברט פ' וגנר, ראש עיריית ניו־יורק במשך 11 שנים, המורה האגדי למשחק לי שטרסברג ואשתו אנה, וגם שחקנים מפורסמים ופוליטיקאים. בשלב מסוים גיליתי שראש עיריית ניו־יורק, אד קוץ', מחפש שף.הייתי רק בת 23, אבל הגשתי מועמדות לתפקיד, התקבלתי והפכתי לשפית הראשונה באחוזת גרייסי".
זו הייתה מקפצה גדולה בקריירה שלה: ברגע אחד הפכה גולד לאחראית על בישול ארוחות תכופות למאות אנשים, ובהם ראשי מדינות, מושלים וידוענים. "גם בקייטרינג עבדתי עם מפורסמים, אז כבר התרגלתי לכך, אבל חוויתי הרבה דברים מלהיבים באחוזה. יצרתי קשר עם הבית הלבן כדי לקבל מידע על ההעדפות הקולינריות של הנשיא קרטר. אני זוכרת שהכנתי לו עוגת גבינת בוטנים, והוא אהב אותה מאוד".
ההעדפות הקולינריות של מנחם בגין, היא אומרת, היו צנועות מאוד. "הוא נהנה מארוחת בוקר של חביתה מקושקשת וכמה חתיכות עגבנייה, לצד מיץ תפוזים. אני זוכרת שבביקור הכנתי לו ולעליזה גם סלט ישראלי והרבה דגים מעושנים". הקשר ביניהם נמשך לא רק דרך האוכל הישראלי, ובמשך השנים, כשעליזה בגין הגיעה לניו־יורק היא הייתה מתקשרת לגולד והם היו נפגשות ושותות תה.
אחרי שעזבה את אחוזת גרייסי עבדה גולד ברשת הכלבו לורד אנד טיילר. "הייתי אחראית על 38 מסעדות של הרשת ברחבי המדינה. החנות הניו־יורקית בשדרה החמישית הייתה יוקרתית מאוד, עם 11 קומות, והעבודה שם הקנתה לי 40 אחוזי הנחה על כל מוצר. באחד הביקורים של עליזה בעיר נפגשנו שם לארוחת צהריים. אמרתי לה שתבחר כל מה שהיא רוצה לקנות, כי ההנחה שלי הפכה את הקנייה למאוד משתלמת. אחרי שעה נפגשתי איתה ליד הקופה, וכל מה שהיא שרצתה היו מגפי עור ב־11 דולר. לא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותה, היא אמרה שזה כל מה שהיא באמת צריכה כרגע. היא ומנחם היו אנשים שבניית ישראל הייתה התשוקה האמיתית שלהם. החברות בינינו הייתה נהדרת".
גם עם יחיאל קדישאי נמשך הקשר. "קשה לפעמים להסביר דברים כאלה, אבל יחיאל הפך לאחד מחבריי הטובים עד ליום מותו בגיל תשעים. הוא הגיע לניו־יורק לחתונה שלי, וגם למעמד הענקת פרס שקיבלתי מהקרן היהודית הבינלאומית. היה בינינו קשר נפלא".
בפסגת העולם
בשנות השמונים פנתה גולד לעסקי הייעוץ הקולינרי: היא חברה ב־1984 לג'ו באום ולמייקל ויטמן, שני יזמי מלונאות ומסעדנות. "ג'ו פתח כמה מהמסעדות החשובות ביותר באמריקה, כולל 'ריינבו' ו'וינדוס און דה וורלד' במרכז הסחר העולמי בניו־יורק. הפכתי לשפית אחראית ב'באום וויטמן', ויחד בנינו מסעדות בכל רחבי העולם. התפקיד שלי היה לבנות את הקונספט, לכתוב את התפריטים באופן אמנותי ולהדריך את העובדים. זה שינה את התפיסה שלי לגבי בילוי במסעדה. הכנסנו ממד תיאטרלי לדברים, היה לנו חשוב להיות מקוריים ומעולם לא חזרנו על אותו רעיון. זו הייתה תקופה מרגשת בעולם המסעדות". לאט־לאט הכירה את ויטמן, תוך כדי העבודה, ובמרוצת השנים הם נישאו.
"בגין נהנה מארוחת בוקר של חביתה מקושקשת וכמה חתיכות עגבנייה, לצד מיץ תפוזים. אני זוכרת שבביקור הכנתי לו ולעליזה גם סלט ישראלי והרבה דגים מעושנים"
מסעדת וינדוס און דה וורלד שכנה בקומות 106 ו־107 ב"בניין מס' 1", המגדל הצפוני של מגדלי התאומים. "ב־1996 נערכה פתיחה מחודשת חגיגית למסעדה, שנפתחה לראשונה עם הקמת המגדלים ב־1976. הפקתי ארוחה מיוחדת שהוזמנו אליה שפים בכירים מרחבי העולם, ובהם גם שלום קדוש מישראל, וכולם בישלו יחד ארוחה בסגנון ים־תיכוני". אחרי חמש שנים קרסה המסעדה עם הבניין כולו בפיגוע הטרור ב־11 בספטמבר 2001. "היה לנו משרד בקומת המסעדה, וזה היה מזל גדול שלא הגענו לשם באותו הבוקר. איבדנו כמה מלצרים ועובדי מטבח, וגם קבוצה מאחד המשרדים שאכלה אצלנו ארוחת בוקר. זה היה אירוע טראומטי לכולנו".
עד היום פרסמה גולד 12 ספרי בישול (הראשון שבהם יצא לאור ב־1993) ויותר מ־600 כתבות מגזין. ב־1996 החלה גולד לפרסם את סדרת "מתכונים – אחת־שתיים־שלוש", שזכתה להצלחה גדולה. "הספרים מבוססים על קונספט בישול מינימליסטי שיצרתי, שכולל מתכונים עם שלושה רכיבים. זה לא הופך את הבישול לפשוט יותר בהכרח, אבל מציע גישה פילוסופית שונה לעבודה במטבח, ומסתכל על בישול כאילו הוא מוזיקה עם שלושה אקורדים", היא מסבירה, "אני לא מבשלת רק ככה, אבל זו בהחלט גישה מרתקת, ומדהים כמה דברים נהדרים אפשר לבשל ככה. אני לא רוקדת או שרה, אבל מבחינתי יש משהו יצירתי מאוד בעבודה במטבח, שמאפשרת לפתח את הדמיון. יש הבדל גדול בין בישול גורמה לבישול ביתי, ואני סוג של גשר בין העולמות הללו, כשאני מביאה את הרעיונות של השף ומפשטת אותם כך שאפשר להכין אותם בבית".
היום כולם מבשלים ואופים ויוצרים אוכל ומדברים עליו. את מרוצה מזה?
"אני אוהבת את זה אבל גם קצת מודאגת. נדמה שהגסטרונומיה וההיסטוריה של האוכל נעלמות, כי הן פשוט לא מעניינות את הדור הצעיר. יש הרי סיבות להתפתחות של טעמים וסגנונות בישול. עידן האינטרנט מאפשר היום גישה להרבה מתכונים, וכולם יכולים לבשל או לאפות, אבל קשה לשמור על אמות מידה גבוהות בלי ידע מספיק, ויש תחושה שכל אחד מרשה לעצמו לכתוב ביקורות על אוכל. הרי לא תעז לכתוב ביקורת בלי הרקע והידע המתאימים אחרי שתאזין לקונצרט קלאסי, תבקר במוזיאון ואפילו תצפה במשחק פוטבול. אבל בבישול משום מה זה תחביב של רבים, למרות שאין להם רקע מתאים".
איך את מתרשמת מתוכניות ריאליטי על בישול?
"אני לא אוהבת אותן. זה רחוק מהמציאות, הפוך לחלוטין, ובעיניי זה פשוט מושחת".
גולד חיה כיום בברוקלין עם ויטמן, עם בנו ג'רמי מנישואיו הקודמים, ושיינה, ילדה שבני הזוג אימצו לפני כ־13 שנה. "אחד הדברים שאני הכי גאה בהם הוא שבגיל 53 מישהי התחילה לקרוא לי אמא", היא מספרת בשמחה. זו אינה התרומה החברתית היחידה שלה. לאחר הוריקן סנדי ההרסני ב־2012 היא הקימה מטבח חירום שסיפק 185 אלף מנות אוכל לנזקקים במשך כשנה וחצי. ב־2009, כשכתב העת "גורמה" נסגר, היא רכשה את ספרייתו – 3,500 ספרי בישול רבי ערך – ותרמה אותה לאוניברסיטת ניו־יורק. כחלק מהקשר שלה לישראל הייתה גולד מעורבת במשך שנים רבות במפעל תרומות של עליזה בגין וקדישאי למען בית החולים אסף הרופא, והפיקה למענו סעודת התרמה יוקרתית בניו־יורק בהשתתפות בני בגין, ברברה וולטרס ואלי ויזל.
בשנים האחרונות הוסיפה גולד עיסוק יוצא דופן נוסף: היא סועדת חולים סופניים לקראת מותם. "הייתי קשורה לאמא שלי, ואחרי שהיא נפטרה היה לי קשה להתמודד עם האבל והאובדן. בשלב מסוים החלטתי לצלול לעומק הדברים וקיבלתי הכשרה להיות דולה לחולים סופניים. זו הייתה עוד נקודת מפנה בחיי, שסייעה לי להתמודד עם הפחד שלי ממוות והעלתה את המודעות שלי ל'תזונה רוחנית'".
כבר שנים היא מנהלת בלוג בישול מצליח, ובגיל שישים החליטה לחזור לקולג', והוציאה תואר שני בשירה. "הרבה שנים הרגשתי שלא קיבלתי את ההכרה שמגיעה לי, למרות שעשיתי והמצאתי כל כך הרבה דברים במטבח. למשל, טכניקת בישול בתבנית אפייה – כתבתי עליה לראשונה לפני כמעט עשור, והיא נחשבת היום לפופולרית מאוד. הייתי מתוסכלת, אבל עבדתי על זה, הכרתי את עצמי טוב יותר, עברתי שינוי גדול והיום אני כבר מחייכת. יש בי צד שרוצה שיידעו עליי הכול, וצד שני שרוצה להישאר צנוע כמו משפחת בגין, ואלו קולות שאתה מתמודד איתם בראש".
מתיאטרון לחומרי גלם
משבר הקורונה מטיל צל כבד על תחום המסעדנות, במיוחד בניו־יורק: בראשית 2020 פעלו בה קרוב ל־30 אלף מסעדות, ולפחות אלף נסגרו במהלך השנה שעברה. "עד היום נסגרו כבר 100 אלף מסעדות בארצות הברית, 2.5 מיליון איש איבדו את העבודה שלהם, קשה לדעת לאן התעשייה הולכת", גולד מתארת בצער. "אני אסירת תודה על שהמשפחה שלי בריאה, ובשבילי זו תקופה מעניינת שכוללת הרבה בישול וכתיבה.
"אני מלמדת בניו סקול קולג' שיעור שכותרתו 'השפה של האוכל', שבו אנחנו מביטים באוכל מכיוונים שונים. אחד הכיוונים האהובים עליי, שגם הפכתי למומחית בו, הוא הסתכלות על תפריטים שכתובים באופן אמנותי. שם מגלים ששפים ומשוררים נשענים על אותם רכיבים כאשר הם רוצים לתאר מנה, רגש או חוויה, ובשני המקרים הם רוצים לעורר בנו רעב כלשהו באמצעות שפה ומילים. מהבחינה הזו התפריטים של אייל שני, ארז קומורובסקי וחיים כהן הם דוגמה מרתקת".
"לעולם לא אשכח את הארוחה שאכלתי על הגג במלון פלזה בירושלים, אצל השף שלום קדוש. הגבינות, הסלטים, הלחם, התבלינים והצבעים הנהדרים של הפירות והירקות. הכול היה טרי ורענן"
היום נחשב האוכל הישראלי ליוקרתי ומבוקש בתפוח הגדול. "אני בהחלט רואה בעצמי חלוצה בכל מה שקשור לנשים שמבשלות ומייעצות למסעדות, וגם במקרה של האוכל הישראלי הקדמתי את זמני, למרות שמעולם לא קיבלתי את הקרדיט על כך", אומרת גולד. "אני שמחה מכך שהאוכל הזה הצליח כל כך, אבל לא מופתעת. זו תוצאה של תהליך ארוך שהחל לפני עשור, כשהיה גל של פתיחת מסעדות ומאפיות ישראליות. אני גם שמחה לראות את ההתפתחות של המטבח הישראלי, שעבר שינוי דרמטי. המטבח הישראלי העכשווי הוא המצאה מהממת, תנועה אמנותית, של חבורת יוצרים יוצאי דופן שממשיכים כל הזמן לשבור את הגבולות של עצמם. פעם התואר הזה ניתן לשפים צרפתים, היום הוא עבר לישראלים".
האם גם מטבחים אחרים עברו שינוי כזה לאורך השנים?
"השינויים בעולם האוכל הם דרמטיים, והם ימשיכו להיות כאלה. בשנים האחרונות שפים מצוינים בברוקלין החלו לבשל אוכל נהדר באווירה רגילה, וכל הגישה לסעודה איכותית השתנתה והפכה לאגבית למדי, גם במסעדות פאר. בעבר, מסעדה שקיבלה כוכב מישלן זכתה בו בזכות איכות האוכל כמובן, אבל גם בזכות החלל, היופי, כלי ההגשה, אופן ההגשה לשולחן וכיוצא בזה. הכול היה מארז תיאטרלי, שהעביר את הסועדים חוויה אחרת. היום יש מודעות רבה יותר לרכיבים עצמם, מאיפה הם מגיעים".
ב־1996 הגיעה גולד לישראל לביקור מיוחד, כחלק מפרויקט "ארבע שפיות למען השלום". "אני מכירה את הקונפליקט הישראלי־הפלסטיני, שקשור גם לאוכל – מי המציא איזו מנה וכיוצא בזה. אלו מקומות שלדעתי אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים בהם. יש ספר ששמו 'השפה של האוכל', מאת דן ג'ורפסקי, שעוקב אחרי היסטוריה של מנות מוכרות. הוא גילה לדוגמה שלפיש אנד צ'יפס, שמוכר כמאכל בריטי, יש מקורות מלפני 500 שנה בפרס, כמנה מתוקה־חמוצה של בשר. דרך המסעות שעבר במשך הזמן, ובגלל הבדלי תרבויות והמוצרים הזמינים בכל מקום, הוא הפך למאכל לונדוני שהמציא שף יהודי וכלל מנת דג קרה. אז כשמתווכחים אם חומוס הוא מנה ישראלית, ערבית או פלסטינית, צריך לקחת בחשבון שאולי הוא בכלל הגיע מאזור אחר בעולם".
מה מצב הקשר שלך ליהדות?
"לא גדלתי במשפחה דתית אבל אמא שלי הקפידה שנחגוג חגים. ככל שגדלתי התקרבתי יותר ליהדות. תרמה לזה העובדה שאבא של חברה טובה שלי היה רב, ובנעוריי הלכנו לבית הכנסת בתור בילוי חברתי".
על מה את חולמת?
"אני שואפת לעזור בכל מה שקשור לבעיית הרעב באמריקה ובעולם כולו, ואהיה מאושרת אם אצליח למלא תפקיד קטן בנושא הזה. אני מאמינה שהאוכל יהפוך לנושא פוליטי יותר, אבל באופן חיובי. יותר אנשים ייקחו אחריות על האכלת אנשים רעבים, וחקלאים יקבלו סיוע שיעזור להם למקסם את התוצרת שלהם לשיווק נכון, כך שיגיע לאנשים שצריכים אותה. אשמח גם שהבת שלי תמצא בן זוג נהדר לחיים, ואני רוצה לבקר בישראל בקרוב. אני מתגעגעת. אני גם רוצה שיהיו לי חלומות חדשים".
בסולם האושר, מאחת לחמש, איפה את?
"אני בארבע כרגע, אבל בהחלט יש לי רגעים שאני מרגישה גם בשתיים. זו תקופה של שינויים גדולים, אבל בעיקרון אני אדם שמח ואופטימי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
