"הטבע הוא אחד. רק נדמה לנו שאנחנו נפרדים"

לוקח לי זמן למצוא את יער הקיבוצים. ההנחיות של שימי רף, שניתנו לי מבעוד מועד, הדריכו אותי לא להתפתות לרדת מהכביש הסלול, למרות שכל הרמזים הראו אחרת. בסוף מצאתי אותם באמצע קרחת יער, יושבים על מחצלת. אוהלים נפרשו סביב, מדורה הובערה, קנקני תה אורנים הותקנו על האש. לא ידעתי שאפשר להכין תה מאורנים.

סדנאות הליקוט של רף לא דומות לשום דבר שראיתי קודם. כבר שנים הוא מכשיר מדריכי ליקוט. "הרגשתי שאני מחזיק בידע הולך ומצטבר שאני חייב להעביר", הוא מסביר לי. "בכל פעם אני מכריז שזה הקורס האחרון, אבל איכשהו לא מצליח".

הקבוצות נקראות בשמות של זני צמחים. אני מצוותת לפרפרניים של אלון הורוביץ ולסוככיים של אורי שוורץ. לכל קבוצה יש גם קריאה משלה – יללות תנים, שאגות זאבים. בכל פעם שהחבר'ה רוצים להתכנס הם שואגים.

היום הראשון נפתח במשחק היכרות. כבר בהתחלה מסבירים לנו הורוביץ ושוורץ שהכלי החשוב ביותר בליקוט הוא זיכרון מיומן. אנחנו מתבקשים להתפזר בשטח בסדר גיאוגרפי, לפי מקומות היישוב שלנו, ולבחור צמח שמתחיל באות הראשונה של השם שלנו. אחרי שכל אחד מציג את הבחירה שלו אנחנו מתחילים לשנן: מארק, מעלה־אדומים, מרגנית. אלון, חריש, אזנב. גלעד, יובלים, גפן. זה עובד. בתוך חצי שעה של משחק כולם כבר זוכרים את השמות, כולל את רחלי־אלון־רימון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אני עדין רואה אותם הולכים לגרדום, זה לא יצא לי מהראש"
– מי יזכה בכרטיס מוזהב? מיליארדר יפני מחפש שותפים למסע לירח
– האם מסתמנת מלחמה חדשה שתאיים על יציבותה של בגדד?

בזמן שאנחנו מתארגנים לסיור הראשון מישהו מאתר בשטח פטרייה טרייה ומתלהב. "שמעתי פה חבר'ה מדברים על פטריות", מבהיר לנו הורוביץ, "זה אחלה וטעים והכול, אבל אני אישית לא מלמד על פטריות. מרחב הטעות גדול מדי ואני לא רוצה לקחת סיכון ולהגיד למישהו שאפשר לאכול את הזן ההוא ושפתאום יקרה לו משהו. אני מלקט לעצמי, אבל בסדנאות, הפטריות מחוץ לתחום".

* * *

כמה מהמדריכים סובבים בשטח יחפים. האדמה קרירה ולחה מהגשם שפקד אותנו בימים הקודמים. יוני בן־דור, אחד המדריכים הוותיקים של רף, מסביר לנו על צמחים מורכבים. בשטח נצפים סרפד וחַרְחֲבִינָה מכחילה. "לצמחים האלה יש תכונה מרירה. איזה עוד צמחים כאלה אתם מכירים מהבית?", הוא שואל. "רמז – בואו נגיד שאם יש לנו משכורת טובה וסופר יקר ליד הבית, בטח נמצא שם אנדיב, שהוא בעצם עולש מתורבת. גם ארטישוק שייך למשפחה הזאת".

משם הוא עובר להסבר על הסוככיים. במשפחת הצמחים הזאת נמצאים עשבי תיבול כמו פטרוזיליה, כמון ושומר, שהולכים טוב יחד עם קטניות. "אנחנו מעוניינים בתכונות הארומתיות שלהם. לתבלינים האלה יש כל מיני נוגדי חמצון שמסייעים לתהליך העיכול. באופן מוזר, למרות שהם מנסים להרחיק אנשים בריחות שלהם, איכשהו בני אדם אוהבים אותם".

אנחנו מבחינים בצמח עם עלים ירוקים מבהיקים, שנראים כמו מנגולד. בן־דור מסביר לנו שזהו דודא רפואי, צמח שנראה אכיל אבל למעשה הוא רעיל למדי. טעימה ממנו עשויה לגרום לתגובות פסיכואקטיביות. לעומתו, הרבה מהצמחים האחרים שאנחנו פוגשים הם אכילים ובטוחים. למשל, הכוכבית המצויה, ממשפחת הציפורניים: אפשר לזהות אותה לפי תצורת העלים הביציים והחוט שנמצא בתוך הגבעול שלה כאשר שוברים אותו.

בכל פעם שאנחנו פוגשים צמח אכיל אנחנו טועמים אותו, ממששים אותו, חווים אותו דרך החושים. מעולם לא האמנתי שאמצא את עצמי לועסת להנאתי עשבים שבמבט ראשוני נראים כמו דשא, ובודקת אותם. חלקם נעימים, חלקם מרירים. רבים מהם גדלים לא רק ביערות אלא ממש בסביבתנו הקרובה

בכל פעם שאנחנו פוגשים צמח אכיל אנחנו טועמים אותו, ממששים אותו, חווים אותו דרך החושים. מעולם לא האמנתי שאמצא את עצמי לועסת להנאתי עשבים שבמבט ראשוני נראים כמו דשא, ובודקת אותם. חלקם נעימים, חלקם מרירים. רבים מהם גדלים לא רק ביערות אלא ממש בסביבתנו הקרובה. הם יכולים לשמש כעלים לסלט, כתיבול למרק, ולעיתים כמנה בפני עצמה. את אספרג החורש מצאנו בכמויות. בסופר אספרגוס יעלה לפעמים 25 שקלים לחבילה קטנה; אנחנו חזרנו עם שק מלא בחינם.

עכשיו רק נשאר לחשוב איך זוכרים את כל מה שלמדנו. בן־דור מסביר שהדרך להטמיע מידע היא לאסוף אותו באופן שמפעיל כמה שיותר אזורים במוח. לשנן לא רק את השם של הצמח, אלא גם את התכונות שלו. ואם אפשר – לספר עליו סיפור. הוא מחלק לנו דף עם "מפת מוח", מעין תרשים שמסייע לארגן חשיבה. "אנחנו צריכים לייצר בעצמנו את בנק המידע על כל צמח, ומאוד חשובה כאן החוויה האישית", הוא מסביר. "אנחנו לא רק מגדירים צמחים, אלא גם חושבים איך אנחנו רואים אותו. מה סימני הזיהוי שאנחנו מוצאים? למשל, מה ההבדל בין שעורת התבור לשום משולש, אלו לא דברים שכתובים בספר".

כדי לזכור את כל מה שלמדנו אנחנו מתחילים לבנות סיפור שרשרת. משהו על נסיכה עם דם כחול, שאמור להזכיר לנו את החרחבינה המכחילה, שפתאום נדקרת מסרפד, והנסיך מביא לה דודא רפואי שבעצם מתברר שהוא רק מזיק יותר ומרעיל אותה, וכן הלאה וכן הלאה. עברו חודשיים מהסיור ההוא ואני עדיין זוכרת את השמות.

* * *

ארוחת הערב מתקרבת, ואנחנו מתחלקים לקבוצות שכל אחת מהן אחראית על ליקוט צמח אחר. אני הופקדתי על הכוכבית, ואחרים התבקשו להביא אספרג, חומעה, גדילן וסרפדים. "אם אני רואה מעט מהצמח שאני מכיר, אני לא אקח ממנו כמות גדולה", אומר בן־דור לפני שאנו יוצאים לדרך. "צריך לפתח רגישות לסביבה ולבדוק אם הצמח שופע. הרבה פעמים אנחנו שומעים אנשים שחוזרים מליקוט ואומרים 'היער אוהב אותי, איזה שפע'. יש שפע, אבל צריך לכבד אותו. אנחנו רק מבקרים כאן".

בחזרה מהליקוט השמש כבר יורדת. הסירים עולים על המדורה, מארק מעלה־אדומים מרגנית מתקין את מרק הסרפדים, במחבת מיטגנים גבעולי האספרג עם שום ושמן זית, ובצד כמה בנות חותכות סלט ירקות. בקבוצות האחרות הכינו פלאפל מבלוטי אלון ואורז עם עשבי תיבול שלוקטו בשטח. הורוביץ הכין לנו תה משורש של שוש קירח. טעמו מתוק ועדין. הכול היה טעים שבא לחיות. טעמים שלא טעמתי מעולם, ריחות שלא הרחתי.

בקבוצות האחרות הכינו פלאפל מבלוטי אלון ואורז עם עשבי תיבול שלוקטו בשטח. הורוביץ הכין לנו תה משורש של שוש קירח. טעמו מתוק ועדין. הכול היה טעים שבא לחיות. טעמים שלא טעמתי מעולם, ריחות שלא הרחתי

רף מספר על מסעו עם אשתו טאווה (חמוטל) לבית הספר למודעות הטבע הבראשיתי במדינת וושינגטון: הרבה מהמדריכים היו מספרי סיפורים מעולים. "בערב האחרון כל קבוצה העבירה קטע אמנותי שביטא את החוויות שלה מהקורס. הם קראו לזה הסיפור היומי. הבנתי שזו בעצם מיומנות שרווחה אצל ציידים ולקטים. הם היו נפגשים בערב, כל אחד סיפר את סיפור היום שלו, וככה הם התוודעו לעולם שסביבם. הרי לא היו להם טלוויזיה ורדיו, הקשר שלהם לעולם הגיע רק מהסיפורים של בני המשפחה או השבט. למה זה חשוב? כי כשמישהו מספר לנו סיפור אנחנו מכירים דרכו גם את העולם וגם את המספר. לכן מספרי סיפורים טובים הם קודם כל מקשיבים טובים".

הערב יורד על היער, והקבוצה שלנו מתכנסת לסיפור היומי. פתאום מתברר למשל שאדל, אחת המשתתפות שנראית כמו נערה, היא בכלל אם לשלושה שגדלה בסביבה חרדית, התגרשה וחזרה בשאלה. "ממש בא לי להכניס את הילדים שלי לקטע של היער", היא מתוודה, "בניגוד להרבה אחרים, אני מרגישה בטוחה בטבע. הטבע הוא בשבילי בית הרבה יותר מארבעה קירות. אני חווה פה את התחושה שלאן שלא יזרקו אותי, אני יכולה לשרוד ולחיות מכלום. מדהים שאפשר להתקיים בפשטות כזאת".

אייזנברג מספר שהופתע מהמגוון והזרימה של האנשים וההתרחשויות בסדנה. "אין פה קו מנחה. המגוון רחב, וכולם מתחברים לאהבה לטבע. אני גם אוהב את זה שהלו"ז פה לא קשוח, אין מישהו שרודף אחריך עם זמנים. הלמידה אגבית ומתבצעת תוך כדי החוויה".

"בפעם הראשונה שהצלחתי להדליק אש ירדו לי ממש דמעות", מספר לי ינון טובי על סדנה קודמת שהשתתף בה. "רק אז הבנתי את תחושת העבדות שלנו. אנחנו עבדים למציתים. אש היא דבר כל כך חשוב, ואנחנו מסתובבים בחברה שבה אף אחד לא יכול להצית אש בלי מישהו אחר. אני משתמש בגפרורים, אבל כשאני יוצא החוצה אני יודע שאני יכול למצוא אבן ועץ ולהכין לי ערכת אש לגמרי לבד, בלי עזרה של בית חרושת.

"גם בליקוט אני מרגיש שאני מחדד חושים שכבר היו קיימים אצל בני האדם. איך החיות יודעות מה אפשר לאכול? הן יודעות. יש לי בת שאוכלת גרוע, אז בבוקר אני מכין לה שייק עם כל מיני צמחי בר. אני מכניס לשם כוכבית וסרפד וגדילן ואני רגוע. אני יודע שהיא מקבלת משהו איכותי מעבר לפסטה ולקורנפלקס".

* * *

את הלילה אני מעבירה באוהל יחיד. זאת הפעם הראשונה שהבאתי רק בגד אחד ליומיים. איכשהו הייתה לי תחושה שפה זה יעבור. הבוקר נפתח בצלילים ענוגים של דודוק ארמני, כלי ששוורץ לוקח איתו לכל מקום, ומהר מאוד הצינה מתחלפת בחום נעים. רף מכנס את כל הקבוצות ושולח אותנו למשחק: אנחנו מתבקשים לזהות במהירות צמחים שמפוזרים בשטח. "אנחנו מכניסים לתוך הליקוט פרקטיקות מעולם הגששות והצפרות", הוא מסביר לי. "שם המיומנות המרכזית היא לזהות דברים כהרף עין – עקבות חלקיים או כתם שחור בשמיים".

רף (44) הוא אב לשתי בנות, יער תאיר ואריה לילי. בילדותו השתתף בחוגי סיירות והיה בין הראשונים להצטרף לארגון שומרי הגן, שמתעסק במיומנויות של ציידים ולקטים. "הם מנסים להביא אותך לרמה שתוכל להתקיים לבד ביער, בעזרת הכנת כלי צור, קשתות וחיצים, הדלקת אש וכמובן ליקוט. אבא שלי היה חקלאי והוא הכיר שמות של עשבי בר, והיה מלמד אותנו עליהם".

"בפעם הראשונה שהצלחתי להדליק אש ירדו לי ממש דמעות", מספר לי ינון טובי על סדנה קודמת שהשתתף בה. "רק אז הבנתי את תחושת העבדות שלנו. אנחנו עבדים למציתים. אש היא דבר כל כך חשוב, ואנחנו מסתובבים בחברה שאף אחד לא יכול להצית אש בלי מישהו אחר"

ספרו "ליקוט צמחים בארץ ישראל – מדריך מעשי" משמש את רוב מדריכי הליקוט בארץ, ורבים מהם גם עברו הכשרה אצלו. אנשים מתעניינים יותר בליקוט היום, כשהמודעות לתזונה אורגנית גוברת ומחירי מזון הבריאות מאמירים. קבוצת הפייסבוק הפופלרית ביותר בתחום היא "מידע בין מלקטים". "בערך בשנת 2011 התחילה עלייה בביקוש", מספר רף. "מעבר לליקוט, אני רואה פה תהליך שמחבר אנשים לטבע. בסוף המטרה היא לשבור את הניכור".

וחוץ מזה, למה ללקט?
"כי מדובר במזון מעשיר. אכילת חוּבֵּזָה או חלמית מדי יום תעשיר את התזונה שלי. זה כמו לקחת מולטי־ויטמין שהספיגה שלו טובה במיוחד. אבל המטרה הראשונית היא להתיידד עם הסביבה. אני מסביר בספר שלי שכדאי להתחיל בליקוט קרוב לבית: קודם כול תכירו את הצמחים בגינה הסמוכה. ואם אנחנו נסתובב בשכונה ונכיר את הצמחים שלה פתאום יהיה לנו אכפת. ואנחנו נשאל רגע, למה בעצם מרססים כאן? אני הרי קוטף פה בכל יום.

"הליקוט קשור גם להישרדות, ואני מתייחס אליו כסוג של ספורט. אני אוהב לצאת מדי פעם לכמה ימים בטבע בלי כלום כמעט – לפעמים עם סכין, לפעמים עם משהו אחר. בכל פעם אני בוחר את נקודת ההתחלה שלי".

בסדנה אנחנו מספיקים הרבה, אבל אין תחושת לחץ באוויר. אם מישהו עייף ורוצה לנום בשנ"ץ קצר – שישנוץ. איש לא יאיץ בו, וחלק גדול מהעניין הוא פשוט לשהות בטבע, להכיר תוך כדי תנועה. רף צולה על האש אצטרובלים בניסיון לשלות מהם את הצנוברים, בזמן ששוורץ שרוע על גבי המחצלת הסמוכה. "יש חבר'ה בצפון שמשתמשים בליקוט לחקר גבולות החברה", הוא מספר לי. "הם יוצאים לטבע בלי אוכל בכלל, לעיתים בלי בגדים, ומתקיימים ממה שהם מוצאים. הערבים והדרוזים מלקטים מאז ומעולם, ולא בקטע מגניב – זה פשוט האוכל שלהם. מה שקרה הוא שהיוצרות קצת התהפכו. בקניון אנשים מרגישים חופשי להתהלך ולצרוך, אבל בטבע הם מפחדים. מנחשים, מעקרבים. אבל ברגע שלומדים על עוד צמח ועוד צמח, הדברים נראים קצת אחרת".

יש כללי עשה ואל תעשה?
"תני כבוד. אם בא לך שום, אבל מצאת רק מעט ממנו – את לא תקטפי. חשוב יותר שהוא ימשיך להתרבות. אנחנו לא מלקטים למטרות מסחריות אלא רק לשימוש עצמי. על צמחים מוגנים הדעות בקהילה חלוקות. מי בעצם קבע שהם מוגנים, ולמה? עכובית הגלגל היא צמח שהערבים מלקטים מאז ומעולם, יש הרבה ממנו בטבע ובכל זאת הוא נחשב מוגן.

"גם הרקפת מוגנת, אבל העלה שלה אכיל, אפשר לחלוט אותו במים רותחים או לעשות ממנו ממולאים. רקפת היא צמח פקעת, וכשמסתיימת הפריחה שלה היא נובלת ובשנה הבאה היא תפרח שוב. אז אם תיקחי עלה אחד מכל רקפת ותעשי סיר ממולאים, לא יקרה כלום. אפילו אם תורידי את כל העלים והרקפת לא תגדל שוב השנה, בשנה הבאה היא תצא עוד פעם. מישהו החליט שהרקפת מוגנת, וטוב שכך, כי אנשים נהגו להוציא את כל הצמח עם הפקעות ולשתול אצלם בגינה, אבל אם מכירים את הצמח לומדים איך להתייחס אליו.

"פה בסדנאות לא נקטוף צמחים מוגנים, אבל לפעמים אנשים מביאים מהגינה שלהם כמות מצמח מסוים ומכינים משהו. יש גם ליקוט שעוזר לצמח, למשל בזיליקום. אם קוטפים עלים מקודקוד הצמיחה – היכן שהעלים מתפצלים מהגבעול – יצמחו במקומם שני עלים חדשים. זה מנגנון של צמחים שהתפתחו יחד עם חיות מרעה. העז באה, אוכלת את הצמח, והצמח מתחדש. הטבע הוא אחד. רק נדמה לנו שאנחנו נפרדים".

חיי השתנו ללא היכר בחודשיים שחלפו מאז סדנת הליקוט. העין שלי מזהה חובזה מקילומטרים, והיא נכנסת לתוך הקציצות שלי. סרפדים הפכו לפריט חובה במרק: אחרי החליטה מתברר שהצמח הצורב הופך לאצות רכות ונעימות. והכוכבית, איך אני מאוהבת בכוכבית הזאת. עוד לא מצאתי אותה בביתי במדבר, אבל יום אחד אעצור שוב באחד מיערות ירושלים ואלקט אותה הישר לתוך הסלט.