באביב של שנת 1889, כשהוא מעורער נפשית, מכור לטיפה המרה ונטול אוזן, אשפז את עצמו וינסנט ואן־גוך במעון למשוגעים בעיירה הפסטורלית סן־רמי שבפרובנס. שם, אחרי בצורת יצירתית, פצח הצייר ההולנדי בסדרת ציורי נוף שהעלו על הבד כל שנשקף מחלון חדרו הצר. את אחת מיצירות אלה הקדיש לתיאור השמיים משובצי הכוכבים, רגע לפני זריחה, וכך נולד הציור המפורסם "ליל כוכבים". על המערבולות הסובבות את גרמי השמיים ביצירה והילות האור המעגליות קמו תיאוריות גדולות ונצורות. היו שטענו שהן ביטוי למערבולות בנפשו של הצייר, אחרים טענו שואן־גוך גילה הבנה של העיקרון המתמטי שמאחורי תופעת הטבע, ויש שסיכמו שזהו חיזיון פנימי של אדם בלתי יציב.
כך או כך, ואן־גוך אהב לצייר את מראות שעות החשכה, ונהג לומר שהלילה צבעוני יותר מהיום. כמה חודשים קודם הוא שקד בעיירה הפרובנסית ארל על יצירה לילית אחרת, ידועה לא פחות – "מרפסת בית הקפה בלילה". בציור מתואר מדרחוב טובל בתאורת בית הקפה הנעים וההומה, וברקע נראים השמיים, שוב, זרועי כוכבים. כעבור שנים, במחווה יפה לאמן, שיפץ בעליו של בית הקפה את המקום כך שייראה כפי שניבט בציוריו של ואן־גוך, והיום הוא משמש מוקד עלייה לרגל. מפעם לפעם דואג מישהו לצלם את המבנה הקסום מאותה זווית שבה תועד בציור המפורסם. רק דבר אחד חסר בתמונות הסטילס היפות: כוכבים.
ספק אם בשלהי המאה ה־19, כשפנסי הרחוב כבר היו חיזיון שכיח, אכן ראה ואן־גוך לנגד עיניו כל כך הרבה כוכבים בשמיים, אבל אין ספק שבעידן שלו עדיין הייתה האנושות יכולה ליהנות ממראה שביל החלב. כיוון שהפקת אור תבעה אז מאמץ, השקעה כלכלית ותחזוקה שוטפת, כל שימוש בו היה מחושב, והחושך הלילי היה עדיין אפלה של ממש. נכון להיום מקומות חשוכים לגמרי כבר הפכו נדירים. מחקר מדעי רחב היקף גילה כי קרוב לשליש מתושבי כדור הארץ לא נחשפים כלל למראה של שמיים זרועי כוכבים. תמונות לוויין שמנפקת נאס"א מלמדות על עולם מואר מדי, שלא מאפשר לחזות באחת המתנות היפהפיות שהעניק לנו הטבע. לא בכדי הורחקו מצפי כוכבים לאזורים נידחים בקצוות ארץ: האור המלאכותי הבוקע מפנסי רחוב, מכוניות, שלטי פרסומת, מבני מגורים ומרכזים מסחריים הפך למפגע של ממש עבור אסטרונומים. היכולת לראות בבהירות גרמי שמיים בסביבה עירונית, גם בטלסקופים החדישים ביותר, כמעט ונעלמה.
מי שזכה באור מן ההפקר – או ליתר דיוק, נמנע ממנו – הוא מכתש רמון, שבספטמבר האחרון קיבל תואר נכסף: שמורת אור כוכבים בינלאומית, הראשונה בישראל ובמזרח התיכון כולו. את ההגדרה הזו מעניק ארגון IDA (Association International Dark Sky) לאתרים ברחבי העולם הזקוקים לשימור מצב האור הטבעי. עד כה זכו לסטטוס היוקרתי רק 54 שמורות טבע ב־15 מדינות.
אובדן שמי הלילה הוא בשורה רעה לא רק לאסטרונומים, לציירים, לליריקנים או לשוחרי טבע. היעדרו של חושך מוחלט משפיע על הנעשה בעולם הצומח והחי באופן אקוטי, ונושא איתו סכנה בריאותית לאדם. לתופעה של עודף אור בשעות שאמורות להיות חשוכות לגמרי, כבר ניתן שם רשמי: זיהום אור.
"כעשרים אחוזים משטח כדור הארץ סובלים מזיהום אור, וההערכה היא שהשטח המזוהם גדל בשישה אחוזים בכל שנה", מזהירה פרופ' נגה קרונפלד־שור, שעומדת בראש בית הספר לזואולוגיה ובראש המעבדה לפיזיולוגיה אקולוגית ואבולוציונית באוניברסיטת תל־אביב. "אם נסתכל על ההיסטוריה – בני האדם, שהם פעילי יום, חיפשו מאז ומעולם שיטות להאיר את הלילה. האדם הקדמון השתמש באש ליצירת חום ואור, ואחר כך עברו לנרות. מאוחר יותר השתמשו בתאורת גז, שהייתה כרוכה גם היא בעלות גבוהה ודרשה הרבה תחזוקה, ולכן האור היה מוגבל בזמן ובמרחב. כמעט לא האירו רחובות בשעות הלילה המאוחרות, מכיוון שצריך היה להעסיק מישהו שידאג להכניס גז, להדליק ולכבות. התאורה החשמלית שינתה את התמונה אמנם, אבל גם כשאנחנו היינו ילדים הרחוב לא היה מואר כל הלילה. חשמל היה יקר.
"את המהפכה חוללה נורת הלד, שפרצה לחיינו רק בעשור האחרון. היא זולה ויעילה, התצרוכת האנרגטית שלה נמוכה מאוד – מה שמאפשר למשל לאנשי כפר נידח באפריקה, שלא מחובר לחשמל, לחבר פלטה סולרית למצבר של רכב ולהאיר את כל הכפר. רשויות מקומיות כבר לא מתאמצות לחסוך ולכבות את התאורה או להציב פחות נורות, כי העלות מזערית ואזור מואר נחשב לבטוח. תאורת הלד היא בשורה חיובית גם מבחינת זיהום סביבתי, כי היא מפחיתה את צריכת החשמל, אבל חשוב לעשות בה שימוש מושכל. היום אנחנו במצב של שימוש יתר בתאורה, ממש כמו בצריכת סוכר".
איך האביב יודע
בשנה החולפת פורסם דו"ח של ועדת מומחים מטעם האגודה הישראלית לאקולוגיה, שעסק בזיהום אור. הדו"ח, שקרונפלד־שור הייתה שותפה פעילה בכתיבתו, מראה כי מדובר בתופעה בקנה מידה עולמי המשפיעה על כל מדינה כמעט. מעל 100 מיליון עמודי תאורת רחוב קיימים בפריסה עולמית, ובמדינות בעלות הכנסה נמוכה נעשה שימוש ב־670 מיליון מנורות נפט. כדי להבין למה אנחנו צריכים להיות מוטרדים, או איך הפך המשאב למפגע, קרונפלד־שור מסבירה תחילה מה תפקידו של אור היום בחיינו ובחיי סביבתנו.
"אחד הדברים הכי קבועים בכדור הארץ, מאז התפתחות החיים, הוא האור. כדור הארץ חווה נדידת יבשות ותקופות קרח, מינים נכחדו ומינים חדשים נוצרו, אבל בריתמיות של האור כמעט לא חל שינוי: יש לנו מחזוריות של יום ולילה, מחזוריות של מופע הירח, מחזוריות של עונות השנה. לכן אור הוא סימן מאוד מהימן עבור עולם החי: בעזרתו יכול בעל חיים להחליט להיכנס למחילה לפני חשכה כדי לא להיטרף, או לדעת שהגיע הזמן להחליף פרווה לקראת החורף. עץ יכול לזהות שזו התקופה שבה יש מאביקים, ולהתחיל ללבלב. מדידת האור הפנימית הזאת היא השעון הביולוגי שיש לכל אורגניזם, החל מחיידקים ופטריות וכלה באדם. חשיבותו של השעון בכך שהוא מאפשר לבעל החיים לחזות את השינוי בתאורה ובתנאי הסביבה, ולא רק להגיב עליהם. האות העיקרי המסנכרן את השעון הוא מחזוריות היום והלילה, הנובעת מסיבוב כדור הארץ סביב צירו".
אי אפשר לדבר על חשיבותו של אור היום בלי לדבר על השעון הביולוגי המתקתק בקרבנו ומתאים את התנהלותנו למקצב היממה. כל תא בגופו של האדם, או בכל אורגניזם אחר, יודע בדיוק מה השעה ביום ומה היא מבקשת ממנו. הוא יודע מתי לייצר ולהפריש אנזימים, מתי להעלות טמפרטורת גוף, מתי להתעורר או ללכת לישון ואפילו איזה רגש להביע.
על קיומו של שעון ביולוגי ידוע מזה זמן רב: כבר במהלך המאה ה־18 הצליח החוקר ג'ין־ג'קוז ד'אוטוס דה־מריאן להראות כי צמח המימוזה (המוכר בארץ בשמו "אל תיגע בי"), שפורש את עליו לכיוון השמש במהלך שעות היום ומקפל אותם בלילה, יעשה כן גם כשהוא נמצא בתנאי חשכה לאורך היממה כולה. לאחרונה עלה השעון הביולוגי לכותרות עם הענקת פרס נובל לרפואה לג'פרי סי הול, מייקל רוסבאש ומייקל יאנג, שפענחו את המנגנון המולקולרי המפעיל את השעון. עד לתגליותיהם של השלושה, התייחסו אליו כאל קופסה שחורה. החוקרים חתני הפרס הצליחו לבודד גן שמהווה חלק מהמנגנון, ופגיעה בו גורמת לבעל החיים – במקרה שלהם זבובי פירות – להפסיק להיות ריתמיים.
כאן נכנס זיהום האור: נוכחותו של אור בשעה שאמורה להיות חשוכה, פגעה באמינות שלו עבור עולם הטבע. ציפורי שיר פעילות יום, למשל, נצפו שרות ליד עמודי תאורה בלילה. זה היה יכול להיות קוריוז חביב לולא פירשו חלק מהציפורים את האור המלאכותי כסימן לבואם של ימי הקיץ הארוכים, וכאיתות להתרבות. "כל רבייה אמורה להיות מתוזמנת, כדי שההמלטה או הבקיעה תתרחש בזמן שבו הסיכוי לגדל את הצאצאים הוא הגבוה ביותר. הזמן האידיאלי, ברוב המקרים, הוא האביב. ציפורי שיר שחיות בערים ונחשפות לתאורה מלאכותית מטילות מוקדם יותר, וכך הגוזלים בוקעים מוקדם מדי, כשעדיין אין זחלים שישמשו להם למאכל, והם פשוט מתים ברעב.
"גם עצים שנמצאים ליד עמודי תאורה, מלבלבים לא פעם מוקדם מהרגיל, מה שפוגע בכל מי שאמור להיות ניזון מהפירות. הכול צריך להיות מתוזמר, וברגע שאצל מין אחד התזמון משתבש, יש שרשרת ארוכה של נפגעים: אם הגוזלים בקעו מוקדם ולא היה להם מזון, כשהעץ ילבלב בעיתו לא יהיה מי שיאכל את הזחלים, והעץ ייפגע", אומרת קרונפלד־שור.
הפגישה שלנו מתקיימת בגן הזואולוגי, פנינה ירוקה רחבת ידיים שהיא חלק אינטגרלי מאוניברסיטת תל־אביב. על כרי הדשא אפשר לראות חסידות שחורות, פלמינגו שהגיע מגן החיות הישן שפעל במרכז העיר, שחפים (שלשניים מהם השעון הביולוגי בדיוק מורה לדאוג לרבייה), לבניות, קורמורנים ועוד עשרות מיני ציפורים, זוחלים ויונקים שלא ניתן לראות בשום מקום אחר. גם נשרים ועיטמים שוהים כאן לקראת פרויקט השבה לטבע, צבאים וזאב בכלוב ירבץ. שקנאי ענק ועצבני שולח בי מבט עוין, יש מצב שהוא יו"ר ועד השקנאים ולא אהב את הכתבה שפורסמה עליהם בעיתון זה. לגיטימי.
אחד המחקרים הגדולים שמתבצעים בימים אלה בגן מתמקד בחפריות. החפרית משתייכת למחלקת הדו־חיים ומככבת ברשימה האדומה, כלומר נמצאות בסכנת הכחדה. אלה שכאן נאספו משלולית באזור הצ'ק־פוינט. מלבד פרויקט השבה לטבע נבדקת בגן הזואולוגי השפעת האור על הרבייה שלהן. "ראינו שמספיק הבזק אחד של אור, והן עלולות להפסיק פעילות לכמה ימים. לחפריות יש תרדמת קיץ, והן פעילות בסך הכול כמה חודשים בשנה. בזמן הזה הן צריכות לאכול ולהשמין ולהתרבות, ואם הבזקי אור מונעים מהן פעילות, הן עלולות להתחיל את עונת התרדמה כשהן לא מספיק שמנות. כך, מאגרי האנרגיה שלהן עלולים לא להספיק לכל הקיץ".
זיהום אור משפיע גם על תכונות אחרות בעולם החי, כמו למשל יכולת ניווט והתמצאות במרחב. ממש בימים אלה יכול כל אחד מאיתנו לחזות בלהקות ברחשים, עשים ושאר מעופפים נדים סביב מנורת החצר או פנסי הרחוב. לתופעה יש שם – פוטוטקסיס, משיכה לאור הגורמת לתנועה לעבר מקורו. צבי ים קטנים שאך בקעו מהביצה, למשל, מסתמכים על אור הירח כדי לנווט את דרכם אל הים. אלא שפעמים רבות מביטים הצבונים על תאורה מלאכותית, מתבלבלים, חושבים שהנה ריצוד הגלים באור הירח קורא להם, ומתקדמים לכיוון הלא נכון.
"אם תיקחי למשל את חוף אכזיב – הצבים שם צועדים היישר אל הכביש ונדרסים", אומרת קרונפלד־שור. "זו תופעה מוכרת מאוד גם אצל עופות נודדים, שמנווטים לפי אור הירח והכוכבים. כשיש רבי־קומות עמוסים בתאורה, הם פשוט עפים לתוכם, מתנגשים בבניין בעוצמה ומתים".
כשני שלישים מהעופות הנודדים מעדיפים, כמו ואן־גוך, לפעול בלילה: אז הטמפרטורה נוחה יותר והרוח רגועה יותר. אלא שהם משלמים על כך מחיר עצום. על פי ההערכות של הארגון הקנדי FLAP, בצפון אמריקה נפגעות בכל שנה יותר מ־100 מיליון ציפורים, כשהן מתנגשות בבניינים גבוהים. תמונות של עשרות ומאות ציפורים שגוויותיהן נאספות בבוקר למרגלות המבנים, הפכו לשכיחות מאוד. במקומות שבהם הבעיה חריפה במיוחד כבר התחילו ארגונים מקומיים לדרוש מהציבור להירתם למען הציפורים. כך למשל בסולט־לייק־סיטי שביוטה מנסה ארגון “Lights Out" לקדם כיבוי אורות בבנייני משרדים מ־11 בלילה ועד שש בבוקר בעונות הנדידה.
"קיימת גם תופעה הפוכה, של רתיעה ממקור האור. במצב טבעי זה נקרא לונופוביה – פחד מאור הירח", מוסיפה קרונפלד־שור. "אנחנו רואים מינים של עטלפי חרקים נדירים שעוזבים את השטח ברגע שמאירים אותו. במקומם נכנסים מינים אחרים שאנחנו קוראים להם 'מלווי אדם'. כך אנחנו מאבדים מינים מעולם החי שלנו, וחבל".
"אם תיקחי למשל את חוף אכזיב – הצבים שם צועדים היישר אל הכביש ונדרסים", אומרת קרונפלד־שור. "זו תופעה מוכרת מאוד גם אצל עופות נודדים, שמנווטים לפי אור הירח והכוכבים. כשיש רבי־קומות עמוסים בתאורה, הם פשוט עפים לתוכם, מתנגשים בבניין בעוצמה ומתים".
לישון עם האויב
לצד ההשפעות מרחיקות הלכת על עולם החי, לחוקרים אין ספק כי האדם מושפע מהאור בדרכים דומות. מפעם לפעם צצות כותרות מטרידות על מה שמעוללת לבריאותנו החשיפה לאור, ועל סכנות האור הכחול הבוקע ממסכי הסלולר. הקושי להצביע על ההשלכות האמיתיות טמון בחוסר היכולת לבודד משתנים. אם ניקח למשל אדם שגר בקרבת גורדי שחקים היוצרים זיהום אור, ונמצא כי הוא נתון בסיכון מוגבר לתחלואה מסוימת. האם אפשר לשלול את האפשרות שאותו אדם חי בסביבה רווית לחץ, שעושה את פעולתה? ואולי זיהום האוויר הוא שאחראי לנזק?
"נכון להיום אין עדיין מספיק עדויות מדעיות מבוססות בנושא הזה", אומרת קרונפלד־שור. "החשיפה המוגברת לאור היא חמורה, אבל היכולת שלנו להראות את זה בבני אדם היא בעייתית, בגלל כל הפקטורים האחרים. יש די הרבה נושאים שכן נחקרו, וקשורים בעקיפין לזיהום אור. למשל עבודה במשמרות, שכמה מחקרים רציניים מאוד הוכיחו שיש לה השפעה בריאותית שלילית. אנחנו רואים פגיעה בשעון הביולוגי שקשה לשייך אותה רק לחשיפה לתאורה, אבל אין ספק שלחשיפה שלנו לאור בשעות הלילה יש השלכות משמעותיות. מחקרים בחיות מודל מראים פגיעה במשך השינה ובאיכותה, עלייה בשכיחות סרטן מסוגים שונים, עלייה בהשמנה וצרות אחרות".
באופן כללי בית חולים הוא מקום מואר מאוד בלילה. מעירים יולדות בארבע לפנות בוקר להנקה עם פרוז'קטור מעל הראש.
"נכון, ונעשו הרבה מחקרים על התופעה, שאגב משפיעה גם על התינוק. יש בתי חולים בארה"ב שהתחילו להחשיך את חדרי המאושפזים באופן משמעותי. היום יודעים שהחלמה מניתוחים מהירה יותר כשיש חושך בלילה. זה כמובן קשור לעובדה שהחולה ישן טוב יותר.
"יצא לי כבר לשהות עם ילד מאושפז בבית החולים. שכבתי במיטה נוחה לידו, אבל כבר אחרי לילה אחד את בג'ט־לג. לא רק בתחושה, זה באמת ג'ט־לג – השעון משתבש. קל וחומר כשמדובר במישהו שצריך להחלים מניתוח או מחלה".
הג'ט־לג מוביל אותנו לדבר על הורמון שמהווה מרכיב מרכזי בתפעול השעון הביולוגי, המלטונין. "הורמון החושך", כפי הוא מכונה, מופרש רק בלילה, וברגע שיש אור התהליך נפסק. גם קימה מהמיטה לחדר שירותים מואר, אגב, מפסיקה את ייצורו. המלטונין אחראי להעברת חלק גדול מהאינפורמציה מהשעון לכל הגוף, ומסייע לתזמן כל דבר שמתרחש בו, אפילו יכולות קוגניטיביות. הפסקת ההפרשה שלו מאתחלת את השעון, גם אם עדיין לילה. ביעפת, ג'ט־לג, השעון הפנימי והשעון החיצוני לא תואמים זה לזה. האדם שטס לארץ אחרת חוצה אזורי זמן ומוצא עצמו באור יום, שעה שבארץ המוצא שלו כבר הגיע הלילה. אז נפסקת הפרשת המלטונין, וזה מה שמאפשר את התאמת השעון למיקום החדש.
אגב, גם הזזת המחוגים משעון חורף לשעון קיץ, הפרש של שעה אחת בלבד, משבשת אותנו. אם במצב של מעבר בין מדינות האור מסייע בסנכרון, כאן האור לא משתנה, והג'ט־לג הוא תוצר של החלטה חברתית לגמרי. לגוף, מתברר, לוקח שבוע לחזור לשגרה. מחקר שאסף נתונים המתפרסים על פני 15 שנה מצא כי במהלך השבוע שאחרי הזזת השעון, שיעור המקרים של התקפי לב הינו גבוה מהרגיל. כמו כן נרשם מספר גדול יותר של תאונות דרכים, ומורגשת ירידה משמעותית בתפוקת העבודה.
נשוב להורמון החושך, המתווך החשוב ביותר בשעון הביולוגי. אויבו המושבע של המלטונין הוא האור הכחול הבוקע ממכשירי הסלולר וממסך המחשב והטלוויזיה. דווקא את האויב הזה, אומרת קרונפלד־שור, אנשים מכניסים איתם למיטה. "השעון הביולוגי רגיש במיוחד לאור כחול. לכן חשיפה למסכים בחדר השינה תשפיע על היכולת להירדם, תפגע באיכות השינה, תפריע לשעון הביולוגי ותפסיק את הפרשת המלטונין".
דיכאון של פסמון
מחקרים שנערכו בעבר ניסו לבחון האם לאור הכחול יש השפעה גם מבעד לעפעפיים סגורים, כמו בזמן שינה. לצורך כך בוצעו הבזקי אור בגוון כחול במהלך שעה שלמה – והתוצאה הייתה דיכוי מובהק של ייצור המלטונין. לא פלא שמחקרים עדכניים מראים כי בני נוער המשתמשים במכשירים הסלולריים שלהם קודם לשינה סובלים מעייפות כרונית. נראה שזו לא תהיה הבעיה היחידה שלהם בחיים: תחת שרביטה של קרונפלד־שור עומד להתפרסם בקרוב מחקר שבוחן השפעת תאורה מלאכותית על התפתחות דיכאון וסוכרת אצל פסמונים, מין של מכרסם. למה פסמונים, אתם שואלים, ולא העכברים והחולדות, חביבי החוקרים? אחת הבעיות בחקר השפעת האור, מסבירה קרונפלד־שור, היא שרוב המחקרים הביו־רפואיים מתבצעים על חיות ליליות, ואי אפשר להשליך מהן עלינו, פעילי היום. "כשאת עובדת על חיה לילית ומשתמשת באור, האפקט הפוך: היא חרדה, מבחינתה הגיע הלילה שלנו. חיות ליליות רבות כמעט לא נחשפות לאור בטבע, כי הן נמצאות במחילה. החזקה שלהן בתנאי אור לא נותנת תמונה אמיתית להשלכה על פעילי יום".
מי שמבצעת את מחקר הפסמונים היא כרמל בילו, דוקטורנטית במחלקה וסטודנטית בשלבים מתקדמים של לימודי הרפואה. באופן אירוני, תפסתי אותה בדיוק אחרי משמרת של 26 שעות. כעבור יממה של החזרת השעון הביולוגי למקומו, בילו שבה אליי. "אפשר לומר שאני דוגמה מצוינת להשפעה השלילית של עבודה במשמרות", היא צוחקת. "מאז שאני בסבבי מחלקות הסוכר שלי גבוה, עליתי במשקל ואני בג'ט־לג מתמשך".
למרות כל אלה, אנחנו מצליחות לנהל שיחה קוהרנטית שבה בילו מספרת על הדוקטורט הקורם עור וגידים. כותרתו: השפעה של שיבושים בשעון הביולוגי על התפתחות של סוכרת ודיכאון. "הפסמונים אמנם רגילים להיחשף לאור, אבל במחקר אני חושפת אותם למשטרי תאורה שונים ולספקטרומים שונים – כלומר לצבעים שונים של אור שיש להם השפעה שונה על בעל החיים. אנחנו רואים שלחשיפה לאור בכלל, וכן לתזמון שלה ולספקטרום של הצבע, יש באופן מובהק השלכות קריטיות על התפתחות של סוכרת ודיכאון".
פסמונים עם רמות גבוהות של סוכר אני מבינה איך אפשר לבדוק, אבל פסמונים בדיכאון?!
"יש מבחני התנהגות שהותאמו למכרסמים. נתנו לפסמונים תרופות נוגדות דיכאון או לחילופין מעוררות דיכאון, וראו שהם מתפקדים אחרת במבחנים האלה. שמו למשל פסמון במין מבוך בצורת צלב שהוא בעל שתי זרועות פתוחות ושתיים סגורות, וראו כמה זמן הוא מבלה בפתוחות וכמה בסגורות. חיה שנמצאת בחרדה או בדיכאון מנסה לבלות יותר זמן בזרועות הסגורות, שנותנות לה הרגשה מוגנת יותר, ולעומתה חיה רגועה רוצה לבלות בחקר המרחב ולכן תבחר בזרועות הפתוחות".
מה אפשר להסיק מהמחקר לגבינו?
"אחת הבעיות שקשורות בשיבוש השעון הביולוגי בקרב בני אדם היא שאנחנו נמצאים במהלך היום בעוצמות תאורה נמוכות יחסית – תאורת ניאון, תאורה ביתית – כשבעצם היינו אמורים להיות חשופים לשמש. כלומר, לא רק שאנחנו מאירים את הלילה, אלא שגם ביום אנחנו נמצאים בעוצמת תאורה שהיא לא טובה לנו. ההבדלים בין יום ולילה היטשטשו. המסקנה שלנו היא שתאורה יכולה 'לזהם' כמו כל זיהום אחר. כמו שאנחנו חושבים על האוכל שאנחנו מכניסים לפה ועושים פעילות גופנית, כך אנחנו חייבים לחשוב איזה אור אנחנו מכניסים לבית".
התינוקות יסתדרו גם בחושך
בהמלצות שניתנו באותו דו"ח לגבי הפחתת זיהום אור נכתב כי "יש להקטין ככל הניתן את הרכיב הכחול בתאורה חיצונית בלילה, עקב האופי הפוגעני של אור כחול בשעות הלילה למערכת השעון הביולוגי (…) אנו ממליצים לנקוט משנה זהירות ולהפחית ככל הניתן את השימוש באור לבן שעוצמתו גבוהה". החוקרים פירטו את אורכי הגל שיאפשרו להקפיד על אור כחול ביום ואור "חם" בלילה; מתברר שבמהלך היום, האור הכחול דווקא מעורר, משפר ביצועים קוגניטיביים ומסנכרן את השעון. מאמר סקירה שהתפרסם בשנה שעברה בכתב־העת Science of The Total Environment סיכם את ההשלכות הבריאותיות המטרידות, כשלצד אייקונים חביבים הוסברו הסיכונים הפחות־חביבים שמתעוררים כתוצאה מהשתלטות היום על הלילה: השמנה, שינה לא איכותית, דיכאון, בעיות לב, סרטן והחלשת המערכת החיסונית.
אני נפרדת מבילו בתקווה שתמצא כמה שעות שינה בחושך מוחלט, ופונה לברר נקודה חשובה נוספת: זיהום אור כגורם לבזבוז אנרגיה. כ־19 אחוזים מצריכת החשמל העולמית משמשים כיום לתאורה. ייצור האנרגיה למטרה זו פולט מדי שנה 1,900 מגה־טון של פחמן דו־חמצני, וכרוך בעלות של 360 מיליארד דולר. 670 מיליון מנורות הנפט אחראיות לפליטה שנתית של 74 מגה־טונות פחמן דו־חמצני. זה המקום לשוב לקרונפלד־שור, שמוכרת גם בזכות המודעות החברתית שלה. היא אפילו נותנת דוגמה אישית סביבתית בלבושה היום: ג'קט יפהפה שמתברר כי היה במקור קיטבג. בקו המותן מאחור נראה סימן בבד, זכר לידית שהייתה כאן. "יש לי בבית גם שמלה שעשויה ממצנח", היא מספרת.
"גם ביום אנחנו נמצאים בעוצמת תאורה שהיא לא טובה לנו. ההבדלים בין יום ולילה היטשטשו. המסקנה שלנו היא שתאורה יכולה 'לזהם' כמו כל זיהום אחר. כמו שאנחנו חושבים על האוכל שאנחנו מכניסים לפה ועושים פעילות גופנית, כך אנחנו חייבים לחשוב איזה אור אנחנו מכניסים לבית".
תני לי כמה המלצות שיכולות לאפשר לכל אדם למזער נזק של זיהומי אור.
"קודם כול חשוב לי לומר שיחסית לזיהומים אחרים, אור הוא זיהום שקל לטפל בו. צריך להתחיל בהעלאת מודעות על ידי חקיקה וחינוך, ואני חושבת שלא מסובך לשנות את המצב.
"אני ממליצה לכל אדם לדאוג שהבית שלו יהיה כמה שיותר חשוך בלילה. בחדרי תינוקות אנחנו מדליקים תמיד מנורת לילה קטנה, אבל למעשה תינוקות לא מפחדים מהחושך ולא זקוקים למנורה, האור הוא בשבילנו. אז מי שרוצה להיכנס לחדר, שייקח איתו פנס. חשוב להרגיל לחושך מוחלט, וחשוב שאנחנו כמבוגרים נישן בחושך מוחלט. זה תורם לעומק השינה, משך השינה והאיכות שלה. גם אור מפנס רחוב שחודר לחדר מפריע, ובמצב הבריא, אפילו הנורה האדומה הקטנה של המזגן תפריע לנו, זאת השאיפה".
קרונפלד־שור מתייחסת גם למרחב החוץ־ביתי. אם עד לא מזמן צמחה אופנת הנורות העגולות המפיצות אור לכל עבר, היום כבר עוברים למנורות עם סוככים שמקטינים את ההשפעה, ועדיין יש צורך במזעור נוסף. "צריך לוודא שהתאורה בחצרות שלנו היא התאורה שאנחנו זקוקים לה, ושהיא מכוונת למקום שאנחנו רוצים להאיר. חשוב לא להשאיר נורות דולקות כל הלילה, וכדאי להשתמש בחיישני תנועה שידליקו את האור כשצריך. זה יעזור לא רק לנו אלא גם לשכנינו הקיפודים, העטלפים והחרקים המאביקים שפעילים בלילה.
"אם כל אחד מאיתנו יקפיד לא ליצור זיהום אור, זה כבר ישפר מאוד את המצב, כי חלק גדול מהזיהום הוא מבתים פרטיים. במרחב הציבורי כדאי להכניס חיישנים לטיילות שקרובות לשטחים פתוחים, ואם אי אפשר – למקד את התאורה למקום שבו היא נדרשת".
העניין הוא שאנחנו מפחדים מחושך מוחלט. אנחנו לא מצליחים להתנהל בו.
"נכון, אבל כשיש תאורה חזקה את רואה מה קורה במקום המואר בלבד, ולא יודעת מה נמצא באזור החשוך. העיניים שלך לא מורגלות לחושך בכלל, ונוצר מצב מסוכן – יכול לעמוד אדם במרחק מטר מהשביל, ואת לא תראי אותו. כך שזה לא בהכרח מעלה את הבטיחות, ויש מחקרים שמראים את זה".
יכול להיות שבעלי החיים ובני האדם יתרגלו למצב? האלמוגים באילת, למשל, התרגלו יחסית להפרעות התאורה שמקורן ביבשה.
"תראי, את ההשלכות השימוש בתאורה מלאכותית אנחנו רק מתחילים להבין. האם כל המינים יגיבו אותו דבר? האם יתחולל תהליך הסתגלות לתנאי האור? האם נקבל מינים אחרים? יכול להיות. השאלה הגדולה היא האם יש לנו זכות, לאור כל מה שקורה, לחכות ולראות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
