בגיל 8 ראה דן טולקובסקי כיצד המון ערבי מסתער על משק של פועלות יהודיות, באזור שהיום שוכן בו בית הנשיא. באותם ימים, קיץ תרפ"ט, שהה טולקובסקי עם משפחתו בחופשה בשכונת תלפיות. הוא זוכר את מראה הנשים הבורחות, ואת העופות שפרחו לכל עבר. הוריו דרשו ממנו לזחול על הרצפה, כי היה מסוכן להיראות דרך החלון. עבורו, כילד, האירוע כולו נתפס כסוג של עלילה הרפתקנית.
בשוך הפרעות התברר שדודו, בנימין זאב גולדברג, נרצח בלינץ' באזור תל־אביב. הדוד נפל לידי הפורעים בעת שניסה להציל פועלים יהודים שנכלאו בבית החרושת לספירט באבו־כביר. "סבי מצד אמי, יצחק לייב גולדברג – איש מופלא שהיה מעורב בכל דבר שקרה לטובה בארץ – מעולם לא הצליח להתגבר על מות בנו הצעיר. סבי וסבתי ביקשו להיקבר סמוך לקבר האחים של נרצחי תרפ"ט, היכן שקבור בנימין זאב".
מדירתו בקומה ה־18 מביט אלוף במיל' דן טולקובסקי על מרחבי העיר העברית הראשונה, שבה נולד לפני 97 שנה. אז היא עוד הייתה תל־אביב הקטנה, עיר בהתהוות, ביטוי לשאפתנות הציונית. לאורך השנים הוא זכה לראות את תהליך הקמת המדינה קורם עור וגידים לנגד עיניו, וגם לו עצמו, כמפקד החמישי של חיל האוויר הישראלי, יש מניות זהב בייסוד המפעל הציוני. אבל בשנותיו הראשונות, מדינה עצמאית הייתה בבחינת שאיפה דמיונית ותו לא, והרעיון של כוח מגן עברי שימנע פגיעה ביהודים ואפילו יפעל הרחק מעבר לגבולות הארץ, נראה כמו חלום נטול בסיס.
"גם כמפקד חיל האוויר, לא הייתי מסוגל לראות בעיני רוחי חיל אוויר כמו זה שיש לנו היום", אומר טולקובסקי, בשבוע שבו נחשפת באופן רשמי הפעולה המוצלחת והמדויקת להשמדת הכור הסורי. "ההתפתחויות הן אדירות, אדירות. בשנות החמישים הגשנו תוכניות לפיתוח, ואני יודע שאנשים במטכ"ל חייכו לעצמם אל מול הדברים. ביקשנו להגדיל את טווחי המטוסים שלנו, את יכולות הלחימה וההפצצה, אבל התמודדנו עם המון צרות טכנולוגיות. חיל האוויר הפך למה שהוא היום בזכות ההבנה שיש דברים שמתפתחים בצורה איטית והדרגתית, באופן מתמיד".
תה לכל פופסיק
דן טולקובסקי, אלמן ואב לשלושה, עבר בחייו תחנות רבות ומרתקות. הוא נולד בימי מאורעות תרפ"א, כשיהודים נרצחו בידי ערבים ברחובות הערים. כנער הוא הצטרף להגנה, ובגיל עשרים שירת כטייס בחיל האוויר המלכותי של בריטניה והשתתף במלחמת העולם השנייה. עם קום המדינה הצטרף לחיל האוויר הישראלי, וב־1953 מונה למפקד חיל האוויר. בתפקידו זה ביסס את כוחו של החיל וניהל את המערכה האווירית במבצע קדש. בגיל 39 פרש מצה"ל, ופיתח קריירה ענפה בתחומי הפיננסים כמנכ"ל "דיסקונט השקעות" וכמייסד קרן ההון־סיכון "אתנה", שהייתה הראשונה שהשקיעה בהיי־טק. הוא פעל רבות להעצמת חברות התעשייה הישראליות הגדולות, ובהן "ישקר" וחברת "אלרון", שנוסדה ב־1961 והקימה את "אלביט", "אלסינט" ו"פיברוניקס".
טולקובסקי היה גם ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". מקרב חברי אותה קבוצה, הוא אחד המעטים שעדיין בין החיים. עם זאת, במשך השנים חלה תזוזה בעמדותיו. היום אפשר למקם אותו בשמאל הציוני, כביטחוניסט התומך בפתרון שתי המדינות.
אביו, שמואל, היה פרדסן, אגרונום וציוני נלהב. הוא נולד למשפחת יהלומנים בלגית, עלה ארצה ב־1911 והפך לאחד המומחים הגדולים בתחום ההדרים. ספרייתו של טולקובסקי הבן, העמוסה בספרים ישנים, מציגה גם גביעים מבהיקים שאביו זכה בהם במסגרת פועלו בענף.
כשפרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה, שמואל טולקובסקי שהה בחופשה בבלגיה. "הוא גויס לצבא הבלגי, שניגף בפני ההתקפה האדירה של הגרמנים", מספר בנו. "כך אבי מצא את עצמו באנגליה, עם חלקים מהצבא הבלגי". בסיועה של ההסתדרות הציונית שוחרר האב מהצבא, והחל לעבוד באנגליה עם אישים ציונים דוגמת נחום סוקולוב וחיים ויצמן. ביומן שכתב אז על פעילות התנועה הציונית, תיאר את החתירה של ויצמן וחבריו להשגת הצהרת בלפור. היומן הזה נחשב לאחד ממקורות התיעוד המרכזיים של הרקע להצהרה.
אמו של דן טולקובסקי, חנה, נולדה בווילנה, למדה משפטים בצרפת והייתה האישה הראשונה שקיבלה דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת ננסי. אביה, יצחק לייב גולדברג הנזכר לעיל, רכש בארץ ישראל קרקעות ופרדסים רבים, ובהם השטח שעליו קמה האוניברסיטה בהר הצופים. הוא היה ממייסדי עיתון "הארץ" באחד מגלגוליו הראשונים (את המכירה של העיתון למשפחת שוקן מכנה טולקובסקי "הפלישה הגרמנית").
באמצע שנות השלושים הצטרף שמואל טולקובסקי להגנה, ובין השאר תיווך בין הארגון לבריטים. באותה תקופה התגייס גם דן להגנה כאחד מנערי מחלקת הקשר, שכונו אז "פופסיקים". בכל פעם שהוא מזכיר את פועלם של הפופסיקים, עולה חיוך גדול על פניו. הוא ממליץ לדבר עם חברו אליהו סחרוב, שהיה "פופסיק רציני מאוד" ואחר כך תעשיין ואיש מערכת הביטחון. "הוא בן 104, אבל יש לו הרבה ידע על התקופה".
אתה ואביך בעצם פעלתם יחד בהגנה.
"נכון, וזה היה מעניין. אהבתי לשמוע את אבי מספר איך דאג לשמירה על הנציב הבריטי הרברט סמואל, שהיה יהודי. באחד הימים אבי קיבל ידיעה על ניסיון של הערבים לארגן התנקשות בנציב. הוא עדכן את מייג'ור ליונל ג'ון, איש משטרת אנגליה שהוצב ביפו והיה בסדר גמור עם היהודים. ביום בואו של סמואל ליפו, המייג'ור דאג לשלוח את כל השוטרים הערבים לבדוק 'תחנת רדיו יהודית' באזור סידנא עלי. בינתיים אבי ארגן שומרים עבריים, בראשותו של אברהם שפירא המפורסם. תפרו להם מדי שוטרים בריטים אצלנו בבית. שפירא ליווה את הנציב סמואל לאורך כל הטקס, ואחר כך הם הרימו 'לחיים' בבית שלנו והלכו להצטלם אצל סוסקין", אומר טולקובסקי. ומכוון לאברהם סוסקין, שהיה "הצלם של תל־אביב" בשנותיה הראשונות.
שתי דמויות מימי ההגנה טולקובסקי זוכר בהערכה רבה במיוחד. האחד הוא אליהו גולומב, מפקד הארגון. "הוא היה איש מרשים ביותר, עם הופעה יפה. כפופסיק הייתי מעביר אליו מכתבים, ואשתו הייתה מציעה לנו תה. אדם נוסף שאני זוכר הוא יששכר סיטקוב, שהיה 'מנצח על התזמורת' של כל מיני פעילויות".
גם החיבור שלו למטוסי קרב החל כבר בנעוריו. "שמעתי סיפורים על קרבות אוויר במלחמת העולם הראשונה, וזה עניין אותי". בגיל 17 הוא הגיע לאנגליה כדי ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטת אימפריאל קולג' שבלונדון. כמה חודשים אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה. "כל חבריי באוניברסיטה רצו להיות קצינים טכניים בחיל האוויר ולהילחם בגרמנים. גם אני רציתי להצטרף למאמץ המלחמה. כשקרה מה שקרה בדנקרק, הנסיגה הגדולה מפני הגרמנים, החלטתי להתגייס לחיל האוויר המלכותי".
הבנת באותם ימים מה קורה לעם היהודי באירופה?
"לא ממש. בנושא השואה נתקלתי בפעם הראשונה כשנשלחתי לדרום־אפריקה, שם אימנו טייסים להילחם בקרבות אוויר. הגיע לידיי עיתון ובו שורות ספורות על חיסול יהודים במחנות. זה היה הרמז הראשון מבחינתי לכך שקורה משהו נורא. כבר ידעתי שיהודים בורחים מגרמניה, והכרתי אפילו זוג משם, אבל לא ידעתי יותר מזה. מה שהיה ברור לי באותם ימים הוא שאני רוצה להילחם נגד הגרמנים, ושזה יהיה באוויר". לקראת תום המלחמה הוא אכן נשלח להילחם, אבל בעיקר מול מטוסים איטלקיים, שלרוב ברחו מפניו.
לאחר השחרור מהצבא הבריטי עבד טולקובסקי כמהנדס מכונות באנגליה. כאן בארץ גברה בינתיים התסיסה נגד הבריטים, שהובילה בין השאר לעימותים בין ההגנה לאצ"ל. "הרציונל של אצ"ל היה מובן, אבל הם עשו טעויות קשות. עד היום אני חושב שההתנקשות בלורד מוין הייתה טעות חמורה".
כעבור זמן קצר קיבל טולקובסקי הודעה מההגנה על כך שדרושים טייסים להקמת חיל אוויר לצבא העברי, שהיה בחיתוליו. הוא חזר לארץ, אך שבר את היד כשהפעיל פרופלור של מטוס, שאותו היה אמור להטיס מרומא לישראל. בשל הפציעה נאלץ להסתפק בתפקידי פיקוד והדרכה, ואת מלחמת השחרור העביר במטה של חיל האוויר הזעיר.
אילו מטוסים היו לנו אז?
"לא הרבה. תרומה אדירה לפעילות שלו נתנו אנשי המח"ל ("מתנדבי חוץ לארץ", 3,000 איש שהגיעו מארצות המערב – י"פ). זה היה דבר גדול. חיל האוויר היה בהתארגנות, ומה שהיה לנו הספיק לאפשר את הקשר בין היישובים בנגב הצפוני. היה קו אווירי שהעביר מזון, אספקה ותחמושת. בסיוע לוחם מהמארינס, בן של כוהן דת פרוטסטנטי, הצלחנו ליצור קו לאזור סדום שהיה מנותק לחלוטין.
"היו לנו ארבעה מטוסי מסרשמיט שיצאו לעצור את הפלישה המצרית, ועד היום יש ויכוח אם הפלישה נבלמה בזכותם. מה שברור הוא שלהופעת המטוסים מול המצרים הייתה השפעה מאוד גדולה. הטייס המפורסם מודי אלון, חבר כיתתי מגימנסיה הרצליה, הפיל שתי דקוטות מצריות שעד אז טסו חופשי מדי יום, הפציצו את תל־אביב וגרמו לאבדות ונזקים קשים. גם טייסים כמו סמוקי סימון, שעדיין חי וקיים, נתנו תרומה אדירה למלחמה".
ידעת שננצח?
"בלי שום ספק".
שתי מכונות מתקתקות
טולקובסקי השתחרר מהצבא, אבל חזר אליו בהמשך לבקשתו של חיים לסקוב, אז מפקד חיל האוויר, שחיפש ראש מטה. אנשי החיל נדרשו להקים מערך שיענה על דרישות ההגנה של מדינת ישראל הצעירה, אך צה"ל של אז היה עדיין מבולגן ולא מקצועי, וסבל ממחסור בכוח אדם.
"היה לא פשוט", משחזר טולקובסקי את שנות החמישים בצה"ל. "מתנדבי מח"ל כבר עזבו, וחסרו לנו אנשים רבים. יום אחד אני פוגש את שגריר ישראל בלונדון, אליהו אילת, והוא מספר לי שהוא מדוכא נורא. הוא ביקר במחנה רמת־דוד ומצא שם שישה טייסים; שניים מהם יצאו לחופשה באותו יום. למעשה לא היה חיל אוויר. היה צריך לבנות הכול מהתחלה. הרבה אנשים שהסתכלו על הצבא באותם ימים חששו מפני הבאות".
ומה אתה ראית?
"ידענו שיש לנו שתי מכונות מעולות שמתקתקות כמו שצריך. האחת הייתה קורס הטיס, והאחרת – בית הספר הטכני בחיפה. יש תהליכים שמתקדמים לאט, אבל אוספים כוח ותנופה. ידענו והאמנו עמוקות שאם לא נעשה שטויות, יהיה לחיל עתיד רציני מאוד. כשאני ועזר ויצמן ובני פלד ומודי אלון התגייסנו לצה"ל כטייסים, לא ידענו כלום על 'חיל האוויר'. לא התעמקתי אז בלהבין את מבנה הטייסת. לקח לנו זמן ללמוד, אבל היו אנשים שידעו לעשות את זה ולבנות את התשתית".
קרדיט גדול על בניית העליונות האווירית הישראלית הוא נותן ללסקוב. הקריירה הצבאית של לסקוב הייתה רחבה והתפרסה על כל זרועות צה"ל: הוא היה מפקד הגדוד המשוריין הראשון, מפקד אגף ההדרכה, מפקד פיקוד הדרום, מפקד חיל האוויר (אף שלא היה טייס), ראש אג"ם, סגן הרמטכ"ל ולבסוף גם הרמטכ"ל. לסקוב גם היה זה שייסד בצה"ל את קורס הקצינים הראשון. "הוא היה מורה יוצא מגדר הרגיל. לדעתי, עד היום לא נתנו מספיק תשומת לב לחשיבות וליכולות שלו. היו לו שני דברים גדולים: כושר מנהיגות אדיר, ויכולת להיכנס לנושא חדש לגמרי, לחקור אותו ולהבין אותו טוב יותר מכולם. הוא עשה גדולות. הוא לא לימד אותנו לטוס, אבל לימד אותנו להקים חיל אוויר. גם אהרן רמז, המפקד השני של החיל, היה מבוני התשתית האווירית. אי אפשר לשכוח אותם".
בימים המרגשים של הקמת מסגרות חדשות, יש מטבע הדברים גם מלחמות פנימיות ומאבקי כוח על תקציבים ומשאבים. לפעמים מדובר במאבק מסובך ויצרי מאוד, אפילו אישי. טולקובסקי מספר איך מרדכי מקלף, כשנכנס לתפקיד הרמטכ"ל לשנה אחת, ביקש להזיז הצידה את לסקוב – "לשניים הייתה יריבות עוד מבית הספר הריאלי בחיפה". לסקוב קיבל בעבר הבטחה מראש הממשלה דוד בן־גוריון כי יישלח ללמוד באוקספורד; כעת ניצל מקלף את ההבטחה הזו והוציא את לסקוב ללימודים. כך, בגיל 32 בלבד, הגיע תורו של טולקובסקי לפקד על חיל האוויר.
היית צעיר מאוד.
"כולנו היינו צעירים אז", הוא צוחק, "הרמטכ"ל מקלף היה בן 33".
קצת מפחיד, לא?
"הסתכלתי קדימה ואחורה ולצדדים, וראיתי שכולם סביבי צעירים. לרמטכ"ל הבא, משה דיין, הייתה מגמה להצעיר עוד יותר את הקצונה בצה"ל. אני זוכר אותו אומר באחד הכנסים שקצינים צריכים לשרת עד גיל 40".
טולקובסקי כיהן כמפקד החיל במשך חמש שנים – כמו כל ארבעת המפקדים שלפניו גם יחד. במהלך כהונתו הגיש פעמיים מכתב התפטרות, והוא מעיד ששלוש פעמים ניסו לפטרו. "הלחצים היו אדירים, מכיוונים רבים".
אילו כיוונים?
"האמת שאני לא רוצה להיכנס לזה".
עברו יותר משישים שנה.
"תקציבים, כסף ואגו. לכל אלוף יש אגו מפותח. קצינים בכירים אוהבים לשלוט, וכל אלוף רוצה את הכוח בידיו. הייתי למוד קרבות עם המטה הכללי".
הבאגים של מיסטר 2
חלק מהמאבקים שידע טולקובסקי ניטשו סביב רכישת מטוסים חדשים. "המודיעין שלנו צילם מיגים ליד אלכסנדריה, לפני מבצע קדש. כתבתי למשה דיין שאם לא נקבל בהקדם מטוסים, טייסים וטכנולוגיה חדישה, נעמוד במצב לא נעים מול המצרים", הוא אומר בשפה עדינה, וחושף: "הצעתי הייתה לחשוב על פתיחת מלחמה נגדם, לפני שהם מפעילים את הצי החדשני שלהם נגדנו. דיין בתגובה שלח אותי לבן־גוריון".
ראש הממשלה רשם את דברי טולקובסקי ביומנו. הוא כבר ידע על המטוסים החדשים שהמצרים קיבלו מהרוסים, בין השאר בזכות קולונל בריטי שעבד למען ישראל באותם ימים. בצמרת הביטחונית החל ויכוח עז בשאלה אילו מטוסים ישראל צריכה לרכוש: טולקובסקי דרש מטוסים צרפתיים חדשים מדגם מיסטר 4. המטכ"ל המליץ על מיסטר 2.
"שלחנו את בני פלד לבקר בצרפת, בבריטניה ובשוודיה, כדי לבדוק את המטוסים המתקדמים שלהם. הוא חזר ואמר שהמיסטר 2 מעניין מאוד, אבל יש איתו המון בעיות טכנולוגיות, והתקבלו ידיעות שהצרפתים הולכים חזק על המיסטר 4. אנחנו תמיד רצינו מטוס רב־שימושי, שטוב גם לקרבות אוויר וגם לתקיפות קרקע. במשא ומתן בין משרד הביטחון בראשות המנכ"ל דאז שמעון פרס ובין הצרפתים, התברר שהם מוכנים למכור רק מיסטר 2". דיין אמר לטולקובסקי להסתפק במה שיש, "וזה הגיע להשמצות אישיות ומהומה רבה".
מדוע התעקשת על המטוסים הללו?
"דיין הורה לי לקחת עכשיו את מה שמציעים לי, ואחר כך לדרוש יותר. אבל אני הבנתי שזה יגרום להקמת חיל אוויר לא חכם. מטוסים כאלה היו הופכים למעמסה. קיבלנו באותם ימים הצעות למטוסים שהיו טובים למטסי יום העצמאות, לא לקרבות אוויר מול המצרים. בן־גוריון, מטבע הדברים, גיבה לרוב את עמדות הרמטכ"ל. פעם הוא שאל אותי מדוע אני רב עם דיין כל הזמן. אמרתי שזה כי ראש הממשלה אף פעם לא מזמין אותי בנפרד ממנו".
פרס דווקא התייצב לימינו של טולקובסקי ("היה לו גם אינטרס למצב את עצמו מול הרמטכ"ל"), אבל בהמשך התעוררו מאבקים עזים בין השניים בנושא תפקידה של התעשייה האווירית מול חיל האוויר. "המטה הכללי גם ביקש כל הזמן להתערב בהחלטות חיל האוויר – וזאת, אגב, בניגוד לפקודות מטכ"ל עצמן".
לבסוף התקבלה עמדתו של טולקובסקי בעניין המיסטרים. "דיין, לא בכדי, הגיע למסקנה שצריך לתת עדיפות לחיל האוויר. הוא היה אדם מאוד אינטליגנטי, הערכתי אותו מאוד. אחרי קדש הוא אמר לי שהמסקנות והלקחים שלו מהמלחמה הם שסדר העדיפויות בצה"ל יהיה מעתה: ראשית חיל האוויר, אחרי כן שריון, ואחרי כן צנחנים. הייתי מאושר. סוף־סוף התחילו להבין את תפקידו וכוחו של חיל האוויר הישראלי".
קנאה מוסלמית
לפני כחודשיים נפטר חיים גורי, המשורר והסופר המזוהה עם דור תש"ח. כמו גורי גם טולקובסקי שייך לאותו דור מופלא, וכמותו גם הוא נמנה עם אנשי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". בתום מלחמת ששת הימים הצטרף טולקובסקי לקבוצה גדולה של אנשי רוח ומעשה, וחתם על קול קורא הדורש להשאיר בידי ישראל את חבלי המולדת שאך זה שוחררו.
בשנים שחלפו מאז, כאמור, השתנו עמדותיו המדיניות. "היום אני בדעה מאוד פשוטה. אני מאמין שכך או אחרת תהיינה שתי מדינות. יחד עם זאת, יש 'ייהרג ובל יעבור': אנחנו חייבים שתהיה לנו שליטה על בקעת הירדן. אחרת, עם כל התנועות של העמים היום, יהיה רע ומר.
"הצטרפתי לתנועה של ארץ ישראל השלמה כי בזמנו סברתי שמשהו קרה כאן, התהוו סיטואציות שונות במשחק. התנגדתי לאמירה ש'מה שהיה הוא שיהיה', ולגישה של שרי הממשלה דאז שאמרו שצריך להחזיר הכול ולהיפטר מזה מיד. אני אמרתי שצריך ללמוד את המצב, לחכות ולראות מה קורה".
ולבסוף הגעת למסקנה של אותם שרים.
"רציתי לחשוב ולראות לאן מתפתחים הדברים. אני מתנגד היום להתנחלויות המבודדות, שלעיתים ההסתכלות בהן היא לא טובת המדינה, אלא הצרכים הפרטיים שלהן או פגיעה בישיבה של הזולת. הקיצוניות היא בעיניי אחת הסכנות הגדולות למדינת ישראל – בין אם אלה מתנחלים קיצונים, או חרדים, או ועדים גדולים שתוקעים את המשק הישראלי מלהתפתח".
במה שונה ההתיישבות היהודית "המבודדת" מההתיישבות בעמק יזרעאל, שנעשתה בסביבה ערבית?
"ההתיישבות של ראשית הציונות נועדה למצוא פתרונות לעם היהודי ולהגשים חלומות. החלום של אתמול לא בהכרח ישים גם היום. איני חושב שהיה נכון לשים רגל לכל אפשרות של רציפות בשטחי הערבים בגדה, או בזמנו בגוש קטיף. היום אני חושב שזה היה משגה".
אתה מדבר על גישה מעשית ומציאותית, אבל אתה הרי מודע לכך שהפלסטינים לעולם לא ישלימו עם שליטה ישראלית בבקעת הירדן.
"השאלה היא מה תהיה התמונה השלמה, כולל הלחצים הבינלאומיים. זה לא תלוי רק בנו ובערבים, זה תלוי גם בעולם. אני מעדיף לא להיכנס לזה, אבל יש כמה פרדיגמות אפשריות".
מצד שני דווקא אתה – כמי שחווה כמעט את כל סכסוכי הדמים עם הערבים מאז ראשית הציונות ועד לפיגועים בימים אלה – בוודאי תסכים שיש מציאות שלא משתנה: היחס של הפלסטינים לתנועה הציונית.
"אני חושב שהבעיה המרכזית שלנו מול הערבים היא קנאה תהומית. לו הייתי ערבי שלומד קצת היסטוריה וקורא על ימי הביניים באירופה ועל תקופת הזוהר התרבותית בעולם המוסלמי, הייתי מנסה להבין כיצד מאז הערבים רק נסוגים".
כלומר, אלה לא ההתנחלויות, אלה המגדלים כאן בתל־אביב.
"בוודאי, המגדלים בתל־אביב וכל מה שבא עם זה. לנצח את היהודים, זה החזון שהם לא מוכנים לוותר עליו. האיבה הערבית למדינת ישראל חזקה מהסכסוך בין הסונים לשיעים, ועם זאת אני חושב שיהיה כאן גרוע יותר אם לא נחתור לפתרון שתי המדינות".
נשמע שאתה לא אופטימי במיוחד גם לגבי חזון שתי המדינות.
"הקנאה הזו היא אכן דבר בסיסי מאוד, אבל איני חושב שזה מה שימנע מההיסטוריה להביא את סיום הסכסוך. אני מוכן להגיד שעכשיו זה לא הזמן המתאים; אני לא מוכן לאמץ את התפיסה שאומרת שלא תהיה מציאות של שתי מדינות".
פסימיות קשישה
בראיונות לא מעטים עם אנשי תש"ח, כמו חיים גורי, חיים חפר ויורם קניוק, אפשר היה להרגיש כי הם מביטים בתסכול וייאוש גדול על המציאות הישראלית, כאילו זו לא המדינה שהם חלמו עליה. "יש ממד של הזדקנות שמשפיע על תפיסת החיים, ולאנשים רבים שמגיעים לגיל מבוגר יש נטייה לראות מה שלא טוב", מסביר זאת טולקובסקי, כמתבונן מן הצד. "שנית, הרבגוניות של החברה הישראלית יוצרת מבחנים קשים של הסתגלות הדדית. החבורה הזו של דור תש"ח, שמגיע לה המון, היא גם נאיבית. הם חשבו שהדברים יסתדרו בתוך דור, אבל נוכחו לדעת שזה עמוק הרבה יותר.
"גם בן־גוריון היה תמים כשחשב על תהליך ההתמזגות של העדות. הוא בילה שנה וחצי בארה"ב במלחמת העולם, ושם היה מושג של כור ההיתוך, שבו כולם מתלכדים למציאות אחת. את התפיסה הזו הוא הביא לארץ, אבל זה לוקח הרבה יותר זמן, ויש פערים שנפתרים רק אחרי שלושה דורות. אתן לך דוגמה. העלייה הרוסית הצילה לדעתי את מדינת ישראל, ממש הצילה. היא סיפקה אחיות לבתי חולים, מתכנתים, ערמה שלמה של מקצועות. מיליון אנשים הגיעו לכאן משנות התשעים ואילך, חלק ניכר מהם צעירים, אנשים שונים בהרבה מובנים מרוב החברה הישראלית. יש פערים תרבותיים גדולים בין עולי רוסיה לישראלי המצוי. ובכל זאת, מה שקורה עכשיו הוא טוב מאוד. יש השתלבות נהדרת בתוך החברה הישראלית. אני לא רואה סיבה לייאוש. יש רק דבר אחד שמדאיג אותי נורא".
מהו?
"השחיתות הזאת. היא בכל הדרגים, מלמעלה עד למטה. זה עלבון למדינה. לדעתי השחיתות עמוקה ורחבה יותר מבעבר. ברשויות המקומיות זה אסון, ומדכא מאוד לראות את זה".
כשאתה מביט היום ממרומי המגדל והגיל על תל־אביב ועל המדינה, אתה אופטימי או פסימי ביחס לישראל?
"תמיד אופטימי. המבט שלי הוא כל הזמן קדימה, ולמרות הכול אנחנו מתקדמים. העיתונים לא מספרים על הדברים הטובים שקורים כאן. הייתי פה לפני הרבה זמן, ואי אפשר לתאר ולדמיין כמה התקדמנו. אנחנו צריכים לדעת לשמור על עצמנו, ולהמשיך קדימה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
