מהסיפור של סטיבן אייברי, אמריקה מתקשה להרפות. אייברי, בן למשפחה מתבודדת מוויסקונסין ואב לארבעה, ביצע כמה וכמה מעשים פליליים בצעירותו, אבל אף אחד מהם לא דמה לפשע שבו הואשם בשנת 1985: תקיפה מינית וניסיון לרצח של פני ברנסטיין, תושבת המחוז. על פי כתב האישום, אייברי תקף את ברנסטיין בעת שטיילה על שפת ימת מישיגן, לא רחוק ממגרש הגרוטאות שמפרנס את המשפחה. הוא הורשע במעשים שיוחסו לו, ונשלח לכלא ל־32 שנה. כל ערעוריו נדחו, וגם בדיקת די־אן־איי שהצביעה על נוכחות של דם זר בזירה, זכתה להתעלמות. אלא שהמקרה של אייברי הגיע לידי פרויקט החפות של ויסקונסין – עמותה הפועלת לשחרור אסירים שנשלחו לכלא על לא עוול בכפם – ואז החלו לצוץ סימני שאלה גדולים לגבי טיב הראיות שהוצגו במשפט, מסדר הזיהוי המפוקפק ואופן ההרשעה.
הודות לפרויקט נשלח אייברי לבדיקת די־אן־איי חדשה, וזו עזרה להצביע על אדם אחר, עבריין מין סדרתי ואלים ששמו כבר הועלה בעבר כחשוד במעשה. בשנת 2003, 18 שנה אחרי שנכנס אייברי בשערי הכלא, צפו בו תושבי ארה"ב כשהוא יוצא לחופשי, מחבק את משפחתו ומכריז כי אין מאושר ממנו. האסיר המשוחרר הפך סמל לעוולות רשויות החוק ולעיוות דין, ואפילו הגיש תביעה על סך 36 מיליון דולר נגד משרד השריף המקומי והמחוז שבו נשפט.
אלא שהתהילה לא נמשכה זמן רב. שנתיים אחר כך זכה אייברי בכבוד מפוקפק מאוד – היחיד מכל מזוכי פרויקט החפות ברחבי אמריקה שהואשם שוב בפשע אלים. גם המקרה החדש כלל תקיפה מינית, אבל הפעם זה לא הסתכם בניסיון לרצח: אייברי הואשם ברציחתה של תרזה הולבק, צלמת מקומית ששרידי גופתה נמצאו בקרבת הקרוואן שבו התגורר. סנגוריו טענו שהראיות נשתלו וכי מדובר בניסיון לסגירת חשבונות מצד הרשויות, אבל אייברי הורשע ונשלח שוב אל מאחורי סורג ובריח, הפעם למאסר עולם ללא כל אפשרות לחנינה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות להקטנת הגירעון?
– סקר: רבע מערביי ישראל רוצים את "אבו יאיר"
– עודה מול נתניהו: המלחמה על הקול הערבי
בשנת 2015 עלתה לשידור בנטפליקס הסדרה Making a Murderer, שתיעדה את הפרשה הסנסציונית המסרבת לגווע. כשם שהסדרה שלהבה את קהל הצופים, כך היא קוממה את רשויות החוק בוויסקונסין, שטענו כי היא חד־צדדית להחריד. באחד הפרקים מרואיינת קתלין זלנר, מי שחתומה על שחרורם של לא מעט חפים מפשע. זלנר, שנרתמה גם למאבק המחודש על חפותו של אייברי, מספרת על בדיקה חדשה במדע הפורנזי, "שלדעת רשויות רבות נחשבת טובה יותר מפוליגרף (…) ומשמשת את האף־בי־איי, הסי־איי־אי וחיל הים האמריקני". בבדיקה המדוברת בוחנים את גלי המוח של הנחקר בתגובה למידע "מוכמן" – פרטים שקשורים בפשע, ומי שלא נכח בזירה אינו אמור להכיר אותם. הנחת העבודה היא שתמונת כלי הרצח או התכשיט שנשדד תעורר תגובה פיזית אצל הפושע עצמו, בעוד כל אדם אחר לא יגיב אליהם. אייברי מתועד כשכמה אלקטרודות מחוברות לראשו, והוא יושב מול מסך ומביט במילים שמרצדות מולו. חלקן לא רלוונטיות כלל לפשע, ואילו אחרות הן בעלות משמעות לרצח של הולבק. במקרה של אייברי, יש לציין, היה קשה מאוד להביא פריטי מידע שלא נחשפו במשפט המתוקשר, אבל החוקרים הצליחו להעלות בחכתם כמה כאלה. ניתוח ממצאי הבדיקה העלה שאייברי לא ידע מה קרה בזירת הרצח.
חן גואטה, דוקטורנטית: "את רק נדרשת לשבת הרבה זמן, לצפות בדברים ולהיות פסיבית. תיאורטית, אפילו לא צריכים להגיד לך שאת 'בחקירה' כל עוד את קוראת את הפריטים. מי יודע, אולי בעתיד ישתמשו בשיטה הזו בכלל בלי לשאול את השאלות, רק יושיבו את האדם מול המסך"
השיטה שבה עוקבים אחרי התגובה הגופנית של החשוד לפרטי חקירה מוכמנים נקראת CIT, ראשי תיבות של Concealed Information Test – מבחן ידע מוסתר. למעשה היא קיימת כבר משנות הארבעים והחמישים: בגרסאות המוקדמות שלה לא בדקו גלי מוח, אלא את רמת המוליכות החשמלית של העור – מדד המשקף עוררות גופנית. בעשורים שלאחר מכן התפתח מבחן ה־CIT לכיוונים שונים, ונוספו מדדים חדשים בהתאם לטכנולוגיות שנכנסו לשימוש. מחקר ישראלי שפורסם החודש בכתב־העת Cortex, לוקח את השיטה הזו עוד צעד אחד קדימה ועושה שימוש בגלי מוח ובאלגוריתם מתוחכם המפענח אותם. האם ה־CIT עומד להיכנס לארגז הכלים של פיצוח פשעים? האם הוא יחליף את הפוליגרף, שקרנו הולכת ויורדת בעשורים האחרונים?
כדי לבדוק את העניין ולחוות את תחושתו של חשוד בזמן CIT, אני שמה פעמיי למחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. במעבדה של פרופ' ליאון דעואל, מומחה לקוגניציה ומוח ממרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח, מחכות לי מובילות המחקר החדש – ד"ר נטלי קליין־סלה וחן גואטה. "נטלי בקיאה מאוד בכל מה שקשור במבחן עצמו; היא חקרה רבות את ה־CIT בעבר, אבל אף פעם לא עם מדד של גלי מוח. אנחנו בקיאים בעניין הפעילות המוחית, עבדנו המון עם גלי מוח וניתוח שלהם, אבל אף פעם לא בפרדיגמה הזאת", מסבירה לי גואטה את חלוקת העבודה.
גואטה (31) היא דוקטורנטית שניהלה בעבר את שיתוף הפעולה עם החברה שעומדת מאחורי האלגוריתם ששימש במחקר. קליין־סלה (32) עשתה את התואר הראשון והשני שלה בהולנד מולדתה, וגם בדוקטורט שלה, שעסק במבחן לגילוי מידע מוסתר, היא נעה על ציר ישראל־הולנד. בארץ הנחה אותה פרופ' גרשון בן־שחר, שם דבר בתחום ה־CIT והאבחון הפסיכופיזיולוגי.
"את הפוליגרף שאת מכירה נהוג לכנות 'מכונת אמת' או 'גלאי שקר'", מסבירה קליין־סלה בזמן שגואטה מכינה את האלקטרודות. "הוא נועד כביכול לזהות שקרים של הנבדק על ידי אבחון שינויים במוליכות העור, בדופק ובנשימה. בשיטה הזו יש סיכוי גבוה ל־false positive, כלומר שאנשים דוברי אמת יימצאו שקרנים. זה קורה כי הפוליגרף בוחן למעשה סטרס; הוא לא באמת יכול למדוד שקר, אין כל תיאוריה או מחקר שמגבים את היכולת הזאת. במבחן פוליגרף מציגים שאלות כמו 'האם רצחת את מר איקס', ומובן ששאלה כזו תגרום לך להיות לחוצה, גם אם לא עשית את זה. ה־CIT צובר תאוצה בשנים האחרונות כאלטרנטיבה לפוליגרף, כיוון שהוא לא מבוסס על רעיון של זיהוי שקר, אלא זיהוי מידע. המבחן הזה משתמש בסגנון אחר של שאלות, וניתנות לנבדק אפשרויות רבות לתשובות (בניגוד לפוליגרף, שבו התשובות הן רק "כן" או "לא" – י"א). למשל, יכולה להופיע בו השאלה 'מה היה כלי הרצח', והתשובות האפשריות מופיעות בזו אחר זו: סכין, פטיש, אקדח, מסור. אם את חפה מפשע, את תהיי בלחץ דומה מכל התשובות שיציגו לך, גם מסכין וגם מאקדח וגם מפטיש. הרוצח האמיתי יזהה למשל את הסכין ככלי הרצח, ויפגין תגובות גופניות שונות לפריט הזה – בין השאר בגלי המוח, שאנחנו יכולים לבדוק".
איך משיגים פרטי מידע מוכמנים, כשכל חומרי החקירה מודלפים במהירות לתקשורת?
"תראי, ביפן משתמשים כיום רק במבחן ידע מוסתר, והוא קביל בבית המשפט. הם לא משתמשים בפוליגרף בכלל. כמה אלפי מבחנים כאלה נערכים מדי שנה, וזה הדבר הראשון שהם עושים בחקירת החשוד. הם מקפידים לא להמתין עם הבדיקה, כדי שלא ידלפו פרטים שקשורים לפשע והנחקר עלול להכיר אותם. הם גם מראים מראש לנבדק את כל האפשרויות שיופיעו, ושואלים אם יש תשובות שהוא מכיר ומהיכן. אם במקרה הוא נחשף לפרט מסוים בתקשורת או בדרך אחרת, מורידים את הפרט הזה מהמבחן ומחליפים באחר. אגב, היפנים לא בודקים גלי מוח, אלא משתמשים במדדים של מוליכות עורית, קצב לב ונשימה, שהאבחון שלהם דורש הרבה פחות זמן ומיומנות. אנחנו ניסינו לעבוד בדיוק על החסרונות האלה של בדיקת גלי המוח".
כשאני שואלת את קליין־סלה אם יש משפט מפורסם שבו הכלי הזה יכול היה לסייע בהכרעה ולפתור שאלות שנותרו פתוחות, היא מזכירה את משפט דמיאניוק. "הפסיכיאטר המנוח דיוויד ליקן מאוניברסיטת מינסוטה, שהיה הראשון שחשב על הטכניקה של מבחן ידע מוסתר, דיבר בהקשר הזה על ג'ון דמיאניוק. לכל אורך המשפט שלו השאלה הייתה האם הוא 'איוואן האיום', הסוהר האכזרי מטרבלינקה. בסופו של דבר הוא שוחרר, כי היה ספק בקשר לזהות שלו. אילו היו משלבים בחקירה את המבחן הזה, אפשר היה להשתמש בפריטים שרק איוואן האיום ידע – כמו למשל שם המשפחה של סבתו, המספר האישי שלו בצבא הנאצי ופרטים נוספים שקשורים אליו ואינם ידועים לאחרים. המחקרים הרבים שנעשו על המבחן כבר הוכיחו שאנשים מגיבים למידע הרלוונטי להם".
היועץ המשפטי סירב להיבדק
הביקורת על הפוליגרף היא רבת שנים. במגזין "60 דקות" של רשת CBS האמריקנית נעשה בשנת 1986 ניסוי מעניין שהבהיר מקצת מבעיותיה של השיטה: למערכת התוכנית הוזמנו נציגי חברות פוליגרף והתבקשו לחקור ארבעה עובדים, כביכול בעקבות גנבת מצלמה – אירוע שלא התרחש באמת. לכל אחד מהבודקים ניתן שם של "חשוד מרכזי" אחר בפשע. העובדים נחקרו לפי כל כללי הטקס, ובאופן מפתיע תוצאות הפוליגרף של כל בודק הצביעו בדיוק לעבר החשוד שעליו ידע מראש. כאן אצלנו הגיעו כשלי השיטה לכותרות כשאליקים רובינשטיין, רגע לפני מינויו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, סירב לעבור בדיקה כזו. פשרה הושגה כאשר סוכם על הקמת ועדה בראשותו שתבחן את הצורך בפוליגרף לעובדי ציבור.
למחקריו של פרופ' גרשון בן־שחר יש חלק גדול בפסילת הפוליגרף מלשמש כראיה בבתי משפט בישראל. במאמר קצר תחת הכותרת "מיתוס זיהוי השקר" (The Lie Detection Myth), שהתפרסם בשנת 2019 בכתב עת פופולרי העוסק בפסיכולוגיה, הסביר בן־שחר מהן הבעיות הגדולות של השימוש בכלי הזה. בראשן כאמור נמצאת הסכנה של הרשעת חפים מפשע, ולצידה גם האפשרות להערים על הבדיקה בעזרת אימון מוקדם. "הרעיון שמכונה יכולה לזהות הונאה ולהבדיל בין דוברי אמת לדוברי שקר הוא מיתוס, אם כי לרוע המזל הוא פופולרי מאוד", כתב שם. "בעוד תגובות פיזיולוגיות אינן יכולות לחשוף הונאה באופן ישיר, מחקרים מקיפים גילו כי אנו מגיבים פיזיולוגית והתנהגותית כאשר מוצג בפנינו מידע משמעותי, למשל כאשר מוזכר השם שלנו, בהשוואה לשמות של אנשים לא מוכרים".
במאמר אקדמי שעסק בהיסטוריה של מבחן המידע המוסתר, סיפר בן־שחר כי מאז מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, ה־CIT והאפשרות ליישומים פרקטיים שלו נחקרו בהרחבה. "בעזרת המבחן את יכולה גם להוציא מידע מחשודים. קוראים לזה searching concealed information test", מסבירה קליין־סלה. "נניח למשל שבמערכת הביטחון יודעים שעומד להתבצע פיגוע טרור, ויש בידינו חשוד בתכנון או במעורבות באירוע, אבל אין מיקום מדויק שבו הוא עומד להתרחש. את יכולה לערוך לחשוד מבחן, להציג לו מקומות שונים ולראות לאיזה מהם הוא מגיב. בחקירות מהסוג הזה אפשר לעשות זום־אין: להתחיל בשמות ערים כדי לגלות את העיר המסוימת, אחר כך להציג לנבדק אזורים ואז רחובות, וכך לצמצם את השטח עד שמגיעים ליעד. הכלי הזה יכול להיות שימושי גם לזיהוי משתייכים לארגוני טרור וארגונים בעייתיים אחרים".
מה שמך הפרטי? שואל המסך. שמות מתחלפים בקצב, כמה פעמים מרצד השם יעל. עוד שאלות: שם משפחה, עיר מגורים. שמות המשפחה המוצעים משעשעים אותי, מאיפה הביאו את השמות המוזרים האלה? "מתוך מאגר שמופיעים בו שמות המשפחה בישראל, לקחנו שמות שדומים בשכיחות לשם פרוינד", מסבירה גואטה. אופס
גואטה מוכנה לערוך לי את המבחן, ואני מתחילה בבירוקרטיה: מילוי טפסים. כמו לפני כל שימוש מחקרי ב־EEG (רשמת מוח חשמלית), גם כאן יש לחתום על הסכמה להשלכות הפוטנציאליות – במקרה הזה ייתכן שיישארו לי סימנים מהאלקטרודות לזמן קצר, שזה בסדר גמור מצידי. הדרישה להימנע מתזוזה במהלך הניסוי כבר מאתגרת אותי יותר, אבל אני מבטיחה להשתדל. "זה חשוב מאוד, כי כל תזוזה של שריר בעיניים, בראש או בצוואר, גורמת לפעילות חשמלית שהיא חזקה יותר מגלי המוח וגם קרובה יותר לאלקטרודות. במקרה כזה אנחנו רואים את הביטוי לפעילות השריר של הנבדק, ולא של גלי המוח, שהם כמובן אלה שמעניינים אותנו", מסבירה גואטה.
אני מתחילה למלא פרטים אישיים. דומיננטיות בגפיים – איזו יד פעילה, באיזו רגל אני בועטת. מה מצב הראייה והשמיעה שלי, האם יש הבדל בין עין לעין (או־הו איזה הבדל), האם יש הבדל בשמיעה בין האוזניים (לא, ככל הידוע לי), האם למדתי לנגן בכלי מסוים (ידעתי שהקלרינט ישרת אותי מתישהו) ועוד ועוד. אין שום כוונה לתת לי לנגן יצירה, מרגיעה גואטה, ומסבירה שזהו שאלון כללי שמשמש למגוון מחקרים.
עוד קודם לבואי ביקשו ממני כמה פרטים אישיים, ואלה ישרתו אותנו בדמי־ניסוי שעומד להיערך כאן. "האפשרויות שיוצגו בפנייך בשאלה 'מהו שמך הפרטי' לא יכללו שמות שעשויים להיות משמעותיים עבורך. אם לבת שלך קוראים עלמה, לא נכניס את האפשרות הזו, כי גם לשם הזה את תגיבי".
בינתיים היא מחטאת את אזורי הפנים שאליהם יוצמדו האלקטרודות. אחר כך מודדים לי את גודל הראש, שמתברר שהוא סטנדרטי מאוד. לצידי כוננית מגירות ובהן כובעים בגדלים שונים, מחוררים במספר חורים משתנה. מתנדבי המחקר קיבלו כובע של 64 חורים, אני קיבלתי עם פחות כדי לחסוך לנו קצת זמן. אני חובשת לראשי את הפריט האופנתי – אם את משתייכת לנבחרת שחיית נשים בשנות השלושים. גואטה מחזיקה בידה "זר" של אלקטרודות: "את רואה שיש להן קצה מתכתי? זה פין שנכנס לתוך החורים בכובע, ואפילו לא נוגע בקרקפת של המשתתף. בין הקרקפת לכובע נמרח לך עכשיו ג'ל מוליך, שיעביר לאלקטרודות את הפעילות החשמלית שמתרחשת במוח". האלקטרודות מחוברות לראש, ועם המראה הביוני הזה אני נכנסת לחדר האקוסטי, האטום לרעשים והסחות.
גואטה מחברת את האלקטרודות למגבר, שמעביר־מגביר את הסיגנל כך שיוכלו לקרוא אותו. מכינים את המחשב, ואפשר להתחיל. כמוני צעדו למעבדה עשרות סטודנטים. פעמיים הגיע לכאן כל אחד מהם, ופעמיים הסבירו לו שעל המסך ירוצו מילים שקשורות במידע אישי שלו. הבדל אחד היה בין שתי הפגישות: בפעם הראשונה התבקשו המשתתפים לנסות להסתיר את המידע האישי שלהם ולהימנע מלחשוב עליו, ובפעם השנייה נאמר להם "לחשוף" אותו ולהתרכז בו. זה מה שאעשה עכשיו בזעיר אנפין.
מה מעניין אותנו במוח, לצורך הניסוי? יש אזור מסוים שאמור לספק את התגובות?
קליין־סלה: "אנחנו מחברים אלקטרודות לכל אזורי המוח, אבל במבחן מידע מוסתר אנחנו מתמקדים בעיקר באזור אחד: האונה הפריאטלית, הקודקודית. במחקרים הקודמים ראינו שהאפקט של המבחן שם הוא החזק ביותר, כלומר – ההבדל בין הפרטים הרלוונטיים ללא רלוונטיים ניכר שם באופן הכי ברור.
ד"ר נטלי קליין־סלה: "השאלה במשפט דמיאניוק הייתה אם הוא 'איוואן האיום' מטרבלינקה. בסופו של דבר הוא שוחרר, כי היה ספק בקשר לזהות שלו. אילו היו משלבים בחקירה את המבחן הזה, אפשר היה להשתמש בפריטים שרק איוואן האיום ידע – שם המשפחה של סבתו, המספר האישי שלו בצבא הנאצי ופרטים נוספים שקשורים אליו ואינם ידועים לאחרים"
"כל פריט מוצג למשך שנייה וחצי. בשיטות המסורתיות היינו מחפשים בגלי המוח את הגל הכי גבוה, שאנחנו קוראים לו P3. כשעבדנו עם האלגוריתם החדש לא חיפשנו את הגל הזה, אלא הכנסנו את כל הגל בשלמותו. האלגוריתם עובד בשיטת למידת מכונה – הוא לוקח חלק מהדאטה, לומד, ואחר כך עובד על כל גלי המוח שנרשמו. זה משמעותי מאוד, כיוון שניתוח הנתונים של גלי מוח אורך הרבה מאוד זמן. זו כאמור אחת הסיבות לכך שהיפנים לא משתמשים בזה. המחקר שלנו בחן בין השאר אם בעזרת האלגוריתם אפשר לייעל את התהליך ולתת תשובה בזמן אמת". האלגוריתם הממוחשב שמשמש במחקר, הן מספרות, צמח במעבדה של דעואל (יחד עם פרופ' אמיר גבע מאוניברסיטת בן־גוריון), ושימש בתחילה לצרכים אחרים לגמרי. הוא נמצא בימים אלה בפיתוח בחברת הסטארט־אפ הישראלית InnerEye, וד"ר יובל הרפז, מנהל המחקר בחברה, שיתף פעולה עם המחקר באוניברסיטה העברית.
גואטה יוצאת מהחדר ומדברת איתי באינטרקום מבחוץ. היא וקליין־סלה בוחנות על גבי המסך את הפעילות המוחית שלי. אני עוצמת עיניים – והן רואות פיקים. אני ממצמצת – והתוצאה פוטוגנית מאוד, אבל זה ממש לא מה שמעניין אותנו. אחרי הטסטים עוברים להסתכל על גלי המוח. כל אחד מה"ערוצים", הקווים המופיעים על המסך, מתייחס לנקודה אחרת על ראשו של היושב בחדר, קרי אני.
רואים שם מה רבה חוכמתי? אני מתלוצצת עם חוקריי. "אל תדברי, יעל", אני ננזפת. גואטה מתפנה להוראה אחרונה: "הניסוי מורכב מכמה בלוקים, כשכל בלוק מתייחס לשאלה. נשאל למשל מה השם הפרטי שלך. את תתחילי לראות שמות מתחלפים, ועלייך לשבת בשקט. לא משנה מה, אסור לך להגיב מוטורית". רציתי להגיד שהבנתי, אבל התבקשתי לא לדבר.
בין השמות שורבבו במכוון גם ספרות. "בכל פעם שאת רואה ספרה, את אמורה ללחוץ על כפתור. ככה אנחנו יודעות שאת איתנו. מדי פעם תהיה הפסקה ותישאלי מה הפריט האחרון שראית. את צריכה להגיד בקול את התשובה. זה נועד לשמור עלייך מרוכזת, וכך נדע אם ביצעת את המשימה כמו שצריך".
אי אפשר להסתיר
מתחילים. מה השם הפרטי שלך? שואל המסך. שמות מתחלפים בקצב מהיר, כמה פעמים מרצד על המסך השם יעל. זה קשה משחשבתי, הרבה לופים, פעמיים פספסתי לחיצה אחרי ספרה, לא זכרתי את הפריט האחרון כשנשאלתי. הגלים נעים על המסך מחוץ לחדר. עוד שאלות: שם משפחה, עיר מגורים. שמות המשפחה המוצעים משעשעים אותי מאוד, מאיפה הביאו את השמות המוזרים האלה? "השמות לא אקראיים. הם קשורים דווקא בשם שלך", מסבירה גואטה. "אנחנו מנסים לנטרל כמה שיותר הטיות שעלולות לבלבל. מתוך מאגר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבו מופיעים שמות המשפחה בישראל לפי שכיחותם, לקחנו שמות שדומים בשכיחות לשם פרוינד". אופס. "אותו דבר נכון גם לשמות הפרטיים שראית – הם דומים בשכיחותם ובמספר ההברות לזה שלך. בשאלה של עיר המגורים מופיעות כמה ערים שמספר התושבים שלהן דומה לכפר־סבא – בת־ים, אשקלון, נתיבות".
לאט־לאט מתרגלים. פעמיים העירו לי שאני זזה, פעמיים חלמתי. הסטודנטים ביצעו את המטלה במשך שעה וחצי, כפול שתיים. אני אחרי רבע שעה התחלתי להאמין שאני גרה בבת־ים.
תגידי, אני שואלת את גואטה בתום אחד הבלוקים, מרכיב הסטרס לא משפיע על הניסוי? "האווירה כאן אחרת", היא משיבה. "אין כאן מישהו שחוקר אותך, אין עימות. הייתי אומרת שזה יותר משעמם מאשר מלחיץ. את רק נדרשת לשבת הרבה זמן, לצפות בדברים ולהיות פסיבית – למעט התגובה למספרים. תיאורטית, אפילו לא צריכים להגיד לך שאת 'בחקירה' כל עוד את מבצעת את המטלה, כלומר קוראת את הפריטים. מי יודע, אולי בעתיד ישתמשו בשיטה הזו בכלל בלי לשאול את השאלות, רק יושיבו את האדם מול המסך".
בתום הניסוי מציגה לי גואטה תוצאות של כמה ממשתתפי המחקר. התוצאה הרלוונטית לנבדק, התשובה ה"נכונה" במקרה שלו, נמצאת הרבה מעל היתר. ככל שיש יותר חזרות על הפרט הזה בניסוי, הגרף מתייצב ומחזק את התוצאה. כך קרה גם כשהנבדקים ניסו לחשוף את התשובה הנכונה, וגם כשניסו להסתיר אותה. "פושע מנסה בדרך כלל להסתיר מידע. אחת המטרות שלנו הייתה להבין מה המנגנון הקוגניטיבי שמסביר את התגובה המוחית למידע משמעותי – לשם של הנבדק, לעיר מגוריו וכדומה. לכן הבאנו את הנבדקים שלנו לשני סשנים. מצאנו שהתגובה המוחית שנמדדה משקפת את הפניית תשומת הלב לפריט הזה: גם אם ניסית להסתיר את שם המשפחה שלך וגם אם ניסית לחשוף אותו, התוצאות הן אותן תוצאות. הן נראו גם כשניתחנו את גלי המוח בשיטות המסורתיות, וגם על ידי השימוש באלגוריתם, שנמצא מדויק יותר. כך למעשה הגענו גם למטרה השנייה של המחקר – לראות אם אפשר לשפר את יעילות המבחן, ואם קיימת היתכנות לתוצאות בזמן אמת".
סימני הצמדת האלקטרודות לפנים ופירורי הג'ל בשיער ילוו אותי להמשך יום העבודה, במערכת העיתון. לפני שאני יוצאת מהמעבדה אני שואלת את קליין־סלה מה תוכניותיה לעתיד. "אני ממשיכה עם ה־CIT ועם מחקרים נוספים אחרים", היא מספרת. "כרגע אני בסוף הפוסט־דוקטורט שלי. אני מקווה לקבל משרה באקדמיה בישראל, ובמקביל אני מנסה לקבל מימון כדי להמשיך לבחון את השיטה יחד עם חוקרים ביפן ובגרמניה. בחזון שלי אני רואה את מבחן המידע המוסתר מחליף את בדיקת הפוליגרף, ומונע מחפים מפשע להימצא אשמים. כדי שנצליח לשכנע את המשטרה ואת אנשי החוק להשתמש ב־CIT, עלינו להמשיך לשפר ולייעל אותו. כיום שיעורי הדיוק עומדים על 90 אחוז, ואנחנו צריכים להגיע לתוצאה טובה יותר.
"צריך לשפר גם את הפרוצדורה עצמה ולהפחית את הסרבול – למשל, לעבוד עם אלקטרודות יבשות שלא מצריכות שימוש בג'ל והכנה ממושכת, וכן לשפר את האלגוריתמים. כרגע, למרות התוקף שהמבחן מקבל והתיאוריה שהולכת ומתבססת, יפן היא המדינה היחידה שמיישמת את השיטה בקנה מידה גדול. אני מאמינה שעם ההתפתחות המהירה של טכניקות חדשניות כאלה, מצפה לתחום המרגש הזה עתיד מבטיח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
