"חשבתי שאעבוד עם נוער בסיכון, אבל החיים הכתיבו לי אחרת"

הבית // בית פרטי בן שבע שנים, 180 מ"ר במפלס אחד. הם קנו אותו לפני שנתיים, אחרי שגרו במושב בשכירות במשך עשור. הסלון רחב ידיים, וחלון הזכוכית הענק פונה למטע אבוקדו שהם נהנים להביט בו בזריחה ובשקיעה. בחוץ חצר גדולה עם עצי פרי וגינת ירק שאבא של מעיין מטפח. החצר שימשה אותם לא מעט בתקופת הקורונה: "את כל היצירות והבלגן הוצאנו החוצה. החצר הזו הייתה ממש הצלה".

הבוקר // ברוב הבקרים מעיין מתעוררת בשש וחצי, מתארגנת ומכינה כריכים לכולם. היא מעירה את הילדים בשבע ורבע. הגדולים יוצאים להסעות ברבע לשמונה, ומעיין לוקחת את עמית לגן במושב וממשיכה לעבודה במרחק חמש דקות נסיעה.

הילדים // אלעד לומד בכיתה ז' בחטיבה הישיבתית נריה בשדות־נגב. איתי ורוני לומדים בכיתות ו' וג' בבית הספר היסודי דעת בסעד. עמית הולך לגן טרום חובה בתקומה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סקר: רבע מערביי ישראל רוצים את "אבו יאיר"
– הנדל חושף: כך איבדנו את ההזדמנות לריבונות
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות להקטנת הגירעון?

שגרה וחירום // אשר הוא איש צבא, מג"ד בדרגת סגן אלוף. בתפקידו הנוכחי הוא מפקד גדוד בחטיבת החילוץ של פיקוד העורף. "בשגרה אנחנו תופסים קו ביהודה ושומרון, ומתפקדים כיחידה קרבית לכל דבר ועניין. בזמן הקורונה הדברים השתנו, כי בשעות חירום אנחנו משנים את אופי הפעילות שלנו. כשהייתה רעידת אדמה בפיליפינים, למשל, נסעתי עם המשלחת לחודש שלם כדי לסייע בשיקום; עכשיו, בתקופת הקורונה, תפקיד החירום שלנו כלל עבודה מול האוכלוסייה הפלסטינית – סיוע אזרחי, שכולל חלוקת מזון והסברה וכל מיני מיזמים אחרים שפיקוד העורף לקח עליהם אחריות.

חוזק קהילתי // מעיין היא עובדת סוציאלית באגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית שדות נגב. היא אחראית על עבודה סוציאלית עם משפחות פרטיות ועם הקהילה, על צוותי חירום יישוביים ועוד. במקביל פיתחה עם אחותה קלפי טיפול בתחום הסטיילינג ודימוי הגוף: "אני אוהבת את העבודה שלי, יש בה הרבה סיפוק".

לא מורה // מעיין גדלה ביישוב הקהילתי מעגלים, השנייה במשפחה בת חמישה ילדים. "בתור ילדה זו הייתה חוויה נהדרת לגדול במקום עוטף כזה. הייתי פעילה בבני עקיבא, ועשיתי שירותי לאומי במרכז להעמקת יהדות באשדוד. שם הבנתי שאני לא רוצה להיות מורה, אבל ידעתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים ומצאתי משהו מגוון ומעשי – החלטתי ללמוד עבודה סוציאלית ואז תואר שני בבר־אילן".

צבאי // אשר גדל בירוחם, הבכור במשפחה בת חמישה ילדים. הוא למד בישיבה בבאר־שבע ואז במכינה הקדם־צבאית בעלי. הוא התגייס לצנחנים בתקופת חומת מגן.

היכרות // הם נפגשו כשהוא היה בקורס קצינים, באמצעות זוג חברים משותפים. הם התחתנו וגרו בירוחם.

אחרי החתונה // בתקופה ההיא הוא לא חשב על קריירה צבאית. אשר: "התחלתי לחשוב על שחרור ואז הגיעה מלחמת לבנון השנייה ושינתה לי את הקונספציה. עד אז חשבתי שאעבוד עם נוער בסיכון, כי תמיד התנדבתי בתחום הזה בירוחם, אבל החיים הכתיבו לי משהו אחר". מאז שירת במגוון תפקידים. עם הזמן התמנה למ"פ הראשון בגדוד קדם, והיום הוא מפקד על הגדוד. מעיין: "בכל פעם היה תפקיד חדש ומאתגר, אז כשאשר היה בן 26 הגענו להחלטה משפחתית לייצר לעצמנו ודאות ועברנו לתקומה, בקרבת המשפחה שלי".

משהו חדש // אשר למד במשך שלוש שנים, ושהה הרבה בבית. כשסיים הוא נשלח ליחידה החדשה שהוקמה בפיקוד העורף. "זה מדהים, להתחיל מאפס ולעצב אנשים לפי אמות המידה והמוסר שלך. הבנתי ששם אני יכול לתרום הכי הרבה".

החיים עצמם // כשיש לאשר זמן פנוי הוא מנגן על תופים וגיטרה, אוהב לבשל ולגלוש. אבל העיקר הוא הצבא: "אני לא מכיר משהו אחר, מגיל 19 אני במסגרת הצבאית. בתפקידים שאני נמצא בהם אתה שקוע בעשייה, לא מסתכל לצדדים, וממלא את התפקיד על הצד הטוב ביותר. כשקיבלתי את המינוי למג"ד, היה ברור לי ולמעיין שאלה יהיו שנתיים מורכבות, אבל בתפקידים הבאים אני אמור להיות יותר זמין בבית. בתפקיד המג"ד יכולת התמרון מצומצמת, מעבר לבית הפרטי שלי יש לי עוד 450 חיילים שאני אחראי עליהם. מעיין יודעת שהיא חלק ממשהו גדול לטובת הכלל, והגדוד הפך לחלק מהמשפחה שלנו".

רעיה צבאית // מעיין: "להיות נשואה לאיש צבא קרבי זה לחיות לפי הבלת"מים, ולהיות מוכנה להקפצה ולכך שאשר לא יגיע לשבת או לחג. קשה לתכנן תוכניות ארוכות טווח, אבל למדתי להבין שצריך להכניס עוגנים סביב הזוגיות והילדים. בסופו של דבר זו חוויה מאתגרת מאוד, כל יום נראה אחרת, חיים בג'אגלינג, עם הרבה געגועים וזמן איכות יקר לי ולילדים. כשאשר לא מגיע לשבת, אני נוסעת להורים שלי או שלו, או שהם באים אלינו. זה קורה פעמיים בחודש אז אני מנסה לייצר פתרונות יצירתיים. לפעמים הילדים מתגעגעים מאוד ובוכים. הקטנים מכינים לו ציורים, וגם הגדולים נולדו למציאות הזו, שהוא לא נוכח".

סגר // בתקופת הסגר הראשון מעיין הייתה עם הילדים לבד ארבעים יום כמעט, ואשר היה בסגר יחידתי. מעיין: "חשבתי שחוויתי הכול, אבל אז הגיעה הקורונה – אני הוגדרתי כעובדת חיונית, ובבית שלי היו ארבעה ילדים שלא ראו את אבא שלהם המון זמן. לצד זה אנחנו גרים בעוטף עזה, ויש גם היבט ביטחוני מדאיג. אבל גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. העובדה שהמשכתי לעבוד כרגיל שמרה לי על השפיות, והילדים גדלו בתקופה הזו, למדו לבשל ופיתחו עצמאות, אז יש גם דברים טובים".

אשר: "גם בסגר השני ובסגר השלישי הייתי עשרים יום בבסיס סגור, וזה היה קשוח. היינו רחוקים מהבית שבועות וזו הייתה תקופה מאתגרת, אבל אני לא שונה מכל חייל אחר. למדנו בעקבות הקורונה לנהל הרבה שיחות וידאו. מצד שני, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי באספת הורים מתוך המשרד דרך הזום".

תקומה // "יש הרבה עזרה הדדית. לגדל ילדים במושב זו חוויית ילדות אחרת מלגדל אותם בעיר, ואני שמחה שיש להם מרחבים".

להשתתפות במדור
dyokan@makorrishon.co.il