ההגמוניה של הדולר האמריקני היא אחד הנושאים הלא מובנים ביותר בזירה הבינלאומית. כמעט 90 אחוזים מכל העברות הכספים בעולם נקובות בדולר, שהוא מטבע החוץ העיקרי של מדינות רבות. יש מדינות שהמטבע שלהן גם מבוסס על שער חליפין קבוע לדולר. הדולר הוא המטבע העיקרי לסחר הבינלאומי, והדומיננטיות שלו היא שהופכת את הסנקציות האמריקניות ליעילות כל כך: גם מדינה או חברה שלא עושה עסקים עם ארה״ב כמעט לא יכולה להרשות לעצמה להתנתק מהגישה לדולר.
הדומיננטיות הזו כמובן גורמת לרבים להכריז שהיא לא תימשך לעד, ושכוחו של המטבע האמריקני נחלש. בכל שבועיים בערך יש ״נביא״ חדש שמכריז על קריסתו הבלתי נמנעת של הדולר, ועל עלייתו של מטבע חדש שיחליף אותו כאדון הסחר העולמי: פעם זה היה האירו, אחר כך היואן הסיני, וכיום מדברים על הביטקוין או אפילו על חזרה לבסיס הזהב.
הדולר לא יוחלף מהר כל כך. סביר להניח שגם ב־2050 הוא ימשיך להיות "מטבע הרזרבה" העולמי. יש הרבה סיבות לכך – חלקן קשורות בגיאוגרפיה, אחרות בדמוגרפיה. המדור היום יתמקד בסיבה אחת, פחות מוכרת לציבור הרחב: מערכת הפטרו־דולרים.
הבהלה לדולר
עד שנות השבעים היה הדולר האמריקני צמוד לאוצר הזהב של ארה״ב, ותיאורטית ממשלות זרות היו יכולות לגשת לארה"ב ולבקש להחליף את שטרות הדולרים שברשותן בזהב ממש. ב־1971 נשיא ארה״ב ריצ׳רד ניקסון החליט לסיים את ההצמדה של הדולר לזהב, והפך את הדולר למטבע "צף" – מטבע שערכו יחסי בלבד, ללא צימוד לנכס פיזי כלשהו.
אולם הדולר לא "צף" לחלוטין: בסדרת הסכמים, חלקם חשאיים, ב־1974, ממשל ניקסון שכנע את ערב הסעודית ואת יצרניות הנפט המובילות האחרות למכור נפט בדולרים בלבד. לא במארק הגרמני, לא בין היפני: אם מישהו רצה נפט, הוא היה צריך לשלם בדולרים. מכיוון שנפט דרוש לכל כלכלה תעשייתית, העולם המתועש כולו נדרש להשיג דולרים.
את הדולרים שהרוויחו יצרניות הנפט הן השקיעו באגרות חוב אמריקניות, בקניית חברות ונכסים בארה״ב, וכמובן ברכש נשק תוצרת אמריקה. ערב הסעודית מחזיקה כיום באג"ח אמריקניות בהיקף של כ־120 מיליארד דולר, וב־2019 היא הייתה רוכשת הנשק האמריקני הגדולה בעולם, עם הוצאה של כ־35 מיליארד דולר. לכן האמריקנים מרוויחים פעמיים: ראשית מכך שהמדינות המייבאות נפט מחזקות את הביקוש לדולר, ושנית מההשקעות של יצואניות הנפט בכלכלה האמריקנית.
מחסור בחלופות
מה ערב הסעודית מקבלת בתמורה? ביטחון. בתמורה לעזרה של ערב הסעודית בשמירת ההגמוניה של הדולר, ארה״ב פעלה לשמור על ביטחונה. ב־1980, בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן והפלישה הסובייטית לאפגניסטן, נשיא ארה״ב דאז ג'ימי קרטר הכריז שכל ניסיון להשתלט על המפרץ הפרסי (כלומר, לפגוע בסעודים) ייענה בתגובה צבאית אמריקנית. ב־1991 ארה״ב יצאה למלחמה בסדאם חוסיין העיראקי, שפלש לכוויית, כדי לבלום את האיום הפוטנציאלי על הסעודים. אחרי מתקפת 11 בספטמבר ממשל ג'ורג' בוש הבן המשיך לתמוך בריאד למרות הקשרים שלה לאל־קאעידה.
אין עוד מדינה בעולם שיכולה להציע לסעודים את התמיכה הביטחונית שמציעים האמריקנים. סין מוגבלת בגלל התחרות הימית שלה עם יפן, הודו וארה״ב במזרח אסיה. היא גם לא מעוניינת להתחייב ביטחונית לסעודים, כשאיראן מציעה לה נפט בגישה יבשתית ישירה. רוסיה לא חזקה מספיק לתת תמיכה כזאת, וגם היא מתעניינת בשיתוף פעולה עם האיראנים. צרפת מושקעת בנפט בצפון אפריקה ובמערבה, ולבריטניה יש נפט מהים הצפוני. הודו קונה מהאיראנים והסעודים גם יחד, ואינה מחויבת לאחד מהם. גם אין לה יכולת לעזור לסעודים משום שהיא עסוקה בתחרות עם סין. לכן לסעודים אין הרבה ברירה: הם מוכרחים להמשיך להשתמש בדולר האמריקני.
הבעיה של הסעודים היא שעניינה של ארה״ב במזרח התיכון הולך ופוחת. העצמאות האנרגטית של ארה״ב, מלחמות ההתשה בעיראק ואפגניסטן, הרצון לתמוך במשטרים דמוקרטיים או לכל הפחות להימנע מחיזוק משטרים אוטוקרטיים – כל אלה דוחפים את האמריקנים לצמצם את המחויבות שלהם באזור. מערכת הפטרו־דולרים חשובה, אך האם היא חשובה עד כדי כך שתצדיק את הנוכחות של כ־60 אלף חיילים אמריקנים במזרח התיכון? ומה הסעודים יעשו ביום שהאמריקנים יחליטו לצמצם דרסטית את הכוחות שלהם, ולתת לסעודיה להתמודד בעצמה עם האיומים סביבה?
