מדואר ישראל נמסר:
"אנו מחלקים כ־300 מיליון מכתבים בשנה באמצעות 1,500 דוורים בכל הארץ. אין דרך להתחקות אחר אופן המשלוח ומועד מסירתו"
הכול התחיל במכתב שבושש לבוא, ובו החזר של סכום חביב מחברת הביטוח, שהיה יכול לסייע לנו מעט בתשלום ההוצאות השוטפות. בחברת הביטוח היו מוכנים להישבע שהמכתב נשלח, ובכל זאת אלינו הוא לא הגיע. רק בחלוף יותר משבועיים נחתה המעטפה המיוחלת בתיבת הדואר שלנו. בדקתי: המרחק מנקודת המוצא בתל־אביב אל ביתנו שבמודיעין הוא כ־38 קילומטרים בסך הכול, סיפור של בערך 40 דקות ברכב פרטי ביום ממוצע. למכתב זה לקח בערך פי 700. כיצד זה ייתכן?
כדי לבדוק האם זה הסטנדרט או מקרה חריג, הצטיידתי בעט, בשלוש מעטפות ובשלושה בולים, והכנתי שלושה מכתבים. הראשון היה ממוען אל ביתו של עורך המוסף שאתם קוראים, בירושלים בירתנו. השני נועד להגיע אל חבר שגר רחוק יותר, בעיר עכו. על המכתב השלישי רשמתי את הכתובת שלי, כדי לשלוח אותו מהעיר מודיעין אל העיר מודיעין.
שלושת המכתבים כבר היו מוכנים לשיגור, אלא שאז נתקלתי בבעיה: אין לי מושג ירוק היכן בעירי ניצבת תיבת דואר אדומה. בעבר, זכרתי במעומעם, הן עמדו בכל פינת רחוב, אך בחלוף השנים אבדו עקבותיהן. הודעות בהולות ששלחתי לחבריי מבית הכנסת לא הועילו: "שלח מייל", או "מי משתמש היום בדואר, יא עקשן", השיבו לי חבריי למניין. מאחר שהתשובה לא הגיעה מחובשי ספסלי בית הכנסת, פניתי לחפש אותה באתר של דואר ישראל – החברה הממשלתית שהחליפה את "רשות הדואר" וירשה ממנה את הצבי האדום המפורסם. לשונית שהציעה "איתור תיבות דואר לפי יישובים" הובילה אותי לרשימת הכתובות של התיבות האדומות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "המילה 'נרקומנית' תמיד הפחידה אותי, אבל זה התלבש עליי"
– קפיצת מדרגה: "כיפת ברזל" עושה זאת שוב
– "חשבתי שאעבוד עם נוער בסיכון, אבל החיים הכתיבו לי אחרת"
שיטוט קל העלה שבירושלים יש 106 תיבות כאלה, בתל־אביב־יפו 108, בחיפה 110, ובמודיעין־מכבים־רעות יש 17 תיבות דואר אדומות, לשירותם של כ־100 אלף תושבים. "חברת דואר ישראל תחלק את דברי הדואר בבתי הנמענים במשך יומיים וחצי בכל שבוע", נכתב באתר: "כל יום עבודה שני לסירוגין, למעט ימי שישי, שבת וחג".
שלושת המכתבים שלי הוכנסו אם כן לתיבה ב־4 בפברואר. המכתב לירושלים – מרחק של כ־35 קילומטרים – הגיע ב־11 בפברואר, שבוע בדיוק לאחר שנשלח. המכתב בתוך העיר מודיעין הגיע גם הוא באותו יום, לאחר שעבר מרחק של 2.6 ק"מ מתיבת הדואר – אם תרצו, 510 מטרים ליום עבודה. המכתב לעכו השלים את מסעו שישה ימים אחר כך, ב־17 בפברואר. 13 ימים נדרשו לו כדי לגמוא כ־136 קילומטרים; בממוצע, בכל יום עבודה קידם אותו האוטו האדום כ־15 קילומטרים לעבר היעד.
כשפנינו לחברת דואר ישראל ושאלנו על הדרך שעושים המכתבים, קיבלנו תשובה בזו הלשון: "חברת דואר ישראל היא החברה היחידה שמחלקת כ־300 מיליון מכתבים בשנה באמצעות 1,500 דוורים בכל רחבי הארץ, לרבות ביישובי יהודה ושומרון, בעוטף עזה וביישובים בגליל ובגולן, בכל מזג אוויר ובכל תנאי שטח. מאחר שמדובר במכתבים רגילים, אין לנו דרך להתחקות אחר אופן המשלוח ומועד מסירתם לנמענים. יש לזכור שכחלק מהרפורמה, חלוקת הדואר בבתים נערכת בחמש השנים האחרונות בין פעמיים לשלוש בשבוע, ולא בכל יום".
ובכל זאת, יש כללים הקובעים כמה זמן אמור לחלוף מרגע שליחת המכתב ועד קבלתו. "התיבות מרוקנות אחת לכמה ימים, ושעת ההרקה מצוינת עליהן", מסביר לנו עו"ד יגאל לוי, לשעבר סמנכ"ל בכיר לנושאי דואר במשרד התקשורת. "משך זמן ההעברה של מכתב רגיל בארץ נקבע ברישיון חברת הדואר: 61 אחוזים מהמכתבים צריכים להגיע תוך שלושה ימי עבודה, 75 אחוז תוך ארבעה ימים, 90 אחוז תוך חמישה ימים, 95 אחוז תוך שישה ימים, ו־100 אחוז תוך שבעה ימים". משלושת המכתבים שלנו, אם כן, שניים נדחקו לקצה הטווח המוגדר, ואחד נותר הרחק מחוץ לסקאלה.
מעיון בתנאי הרישיון שהעניק משרד התקשורת לדואר ישראל אכן עולה כי החברה צריכה לפרסם על התיבות וגם באתר האינטרנט שלה את זמני האיסוף מכל תיבה. על התיבות מצאתי את הפרטים הללו, אך באתר האינטרנט, שידע לכוון אותי אל מיקומה הפיזי של התיבה, אין אזכור למועד ההרקה שלה.
תיבות הדואר האדומות, אומר עו"ד לוי, נתונות לרגולציה כבדה, אף שהביקוש להן נמוך. "לנוכח ההתפתחות הטכנולוגית וקיומם של אמצעי תקשורת זולים וזמינים, ירד הביקוש למשלוח דואר רגיל באמצעות התיבות האדומות אך עלה הביקוש למשלוח חבילות", הוא מסביר. "לכן נקבע ברישיון חברת דואר ישראל כי עליה להציב תיבות כך שהמרחק בינן ובין בתי האב לא יעלה על 1,500 מטרים בקו אווירי. הדבר אפשר לחברה לצמצם את מספר התיבות, אך היא לא פינתה את כל התיבות 'המיותרות'. חלק מהן היא פשוט אטמה והן נותרו במרחב הציבורי, תופסות מקום חשוב על המדרכות".
אולי יש לנו גם חלופות לשירותיה של חברת דואר ישראל? מי שצפה בעונה השלישית (והנהדרת) של שטיסל, זוכר בוודאי שרוחמי וחנינא חילקו דואר באמצעות "היימישע פוסט" ("דואר ביתי"). גם אני, בעוונותיי, עבדתי כדוור בדואר פרטי – עבודת קיץ שהשגתי כנער בן 15. חילקתי את הדואר בשכונת מקור־ברוך בירושלים, ונתקלתי בעיקר בהזמנות לאירועים משפחתיים משמחים שנשלחו באמצעות החברה בעלת השם היידישאי. האם כולנו יכולים להיות שטיסלים, ולשלוח דואר רגיל בלי תיבות הדואר האדומות? ובמילים קצת יותר קפיטליסטיות: האם יש תחרות לדואר ישראל?
עו"ד לוי מסביר שאפשרות כזו קיימת, אך מוגבלת: "אפשר לשלוח דואר באמצעות החברות הפרטיות אם זהו 'דואר כמותי' – כלומר, כזה שאינו מוגבל למכתב אחד בכל פעם, כגון חשבונות חשמל. אפשר גם לשלוח באמצעותן דואר במשקל של מעל 500 גרם, או לקבל שירותים יקרים מהרגיל, כגון דואר רשום ומהיר. אי אפשר לשלוח באמצעות חברות פרטיות מכתבים רגילים, שכן בתחום הזה יש בלעדיות לחברת דואר ישראל". בעבר כבר טענה דואר ישראל כי היימישע פוסט מפרה את תנאי הרישיון, ומוסרת דברי דואר שאינם "כמותיים" אלא "רגילים". שופט בית משפט השלום בירושלים, גד ארנברג, דחה ב־2019 בקשה לצו מניעה נגד היימישע, משום שהמבקשת לא הצליחה להוכיח שאכן אירעה הפרה.
לסיום ביקש לוי להפנות את תשומת ליבנו לכך שבימים אלה הושלמה עבודתה של ועדת רוזן לבחינת ענף הדואר, וההמלצות שהגישה כוללות פתיחה של הענף כולו לתחרות. "לדעתי, לא יהיו הרבה קופצים על תחום הדואר הרגיל, כי הוא קשה מאוד לתפעול", אומר לוי. "לצורך ההגינות, נכון לציין שחובת אספקת השירות האוניברסלי בכל הארץ מוטלת רק על חברת דואר ישראל, ולא על המתחרים. הם פועלים כיום רק היכן שמשתלם להם".
הצבי שלנו לא סיים אפוא את תפקידו. בעידן הדיגיטלי התרגלנו לזמינות, למהירות ולשימוש במסמכים המתקיימים רק על מסך המחשב, ללא נייר פיזי; ובכל זאת כשאנו רוצים להעביר מסר אישי יותר או בעל חשיבות מרובה, אנו זקוקים עדיין לדוור של דואר ישראל, שבמו רגליו וידיו יביא את המכתב שלנו אל היעד.
