"דיברתי עם החיילים הסורים ולא יכולתי אלא לרחם עליהם", נזכר ד"ר יונתן ספייר, מרצה במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, שביקר בסוריה בחשאי כמה פעמים במהלך מלחמת האזרחים הסורית. "הם נראו לי מסכנים כל כך בעמדות, מורעבים ומוכי מחלות. עגבניות רקובות וכמה תפוחי אדמה – זה מה שהיה להם לאכול". ספייר לא מתאר מוצבים עלובים בשיא הקרבות, כשהמשטר הסורי נדמה כעומד לקרוס בכל רגע; הוא מספר על 2019. אז כבר היה ברור ניצחונו של נשיא סוריה בשאר אל־אסד, אבל ארצו הייתה קרועה לגזרים, תושביה עקורים, כלכלתה מנותצת.
איראן הקימה לעצמה בסיסים סביב דמשק, חיזבאללה פעל באופן חופשי במרחב הסורי הסמוך לגבול לבנון, וכוחות רוסיים ישבו ישיבת קבע בנמל טרטוס ובבסיסים בצפון סוריה ובמערבה. מדינות המערב פעלו גם הן ברחבי סוריה מעת לעת. בצפון המדינה תקפה טורקיה את הכורדים ללא רחמים, והסבה להם אבדות רבות. "הכורדים בלעו את כבודם והעבירו לאסד קריאת מצוקה", מספר ספייר. "הוא שלח תגבורת – חיילים מסכנים ללא סיוע לוגיסטי, ללא אוכל וללא תרופות. הלוחמים הכורדים ששלטו באזור העבירו להם מזון כדי שישרדו, וארגון סיוע אמריקני טיפל בהם וסיפק להם ציוד רפואי ועזרה ראשונה. העיקר שיעמדו בעמדות כמו דחלילים, ויגלו נוכחות".
העדות הזאת מלמדת רבות על מהות ניצחונו של אסד במלחמה שהחלה השבוע לפני עשור: ניצחון פירוס, שגבה מחיר כבד עד כדי כך שבסיומו לא נותרה כמעט סוריה. "הדיקטטור ניצח במלחמה והביס את המורדים", אומר ספייר, "אבל נשאר עם צבא מסכן, לא מתפקד, שהאתגר שלו הוא למצוא אוכל כדי לשרוד".
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות כדי לקדם מדיניות קרקעות ציונית בגליל ובנגב?
– האם קשרי רוסיה-ארה"ב עומדים להסתיים?
– ריבלין למשלחת החילוץ: "ערבות הדדית היא צו השעה ואתם ההוכחה לכך"
תקוות גדולות
המרד בסוריה החל עם הכאוס הכללי שהתרגש על המזרח התיכון, מתוניסיה ועד תימן, בשנת 2011. מועמר קדאפי, חוסני מובארק, זין עבדין בן עלי, עבדאללה סלאח – כולם רודנים ששלטו עשרות שנים בארצותיהם, וכולם נפלו כאבני דומינו בזה אחר זה בשלל מהפכות "האביב הערבי". רבים חשבו שבשאר אל־אסד, המנהיג הצעיר יחסית, חסר הכריזמה, יהיה גם הוא במהרה להיסטוריה. את כולם קברו מאז, מי בארצו ומי בגלות; אסד נשאר על כיסאו. בארמון הנשיאות הצופה לדמשק הוא מחלים בימים אלה מקורונה עם רעייתו אסמא.
"בשאר אסד מעולם לא רצה לשלוט בסוריה", מספר אילן מזרחי, לשעבר המשנה לראש המוסד וראש המועצה לביטחון לאומי. "הוא היה האח השלישי במשפחה, אחרי האחות הבכורה בושרא והאח המועדף באסל. אחיו הקניטו אותו וצחקו עליו, וכאשר גדל הוא ברח ללמוד רפואת עיניים בבריטניה, רחוק ככל האפשר מסוריה ומשלטון אביו חאפז.
"באסל אסד הוא זה שנועד לרשת את השלטון. אישיותו המוחצנת הגדירה אותו כמנהיג מלידה, אבל גם כחובב סיכונים ואדרנלין, וסופו שמת בתאונת דרכים במהלך נסיעה פרועה במכונית המרצדס שלו, ב־1994. חאפז היה שמח לתת את המושכות לבתו הבכורה בושרא, שכולם העריכו את תבונתה, אבל מנהיגה־אישה לא תעלה על הדעת במזרח התיכון. בגלל מצבו הרפואי המעורער, חאפז נאלץ להזעיק מלונדון את בנו בשאר שיתפוס את התפקיד. וכך אסד הבן – בחור גבוה וגמלוני, שהתחבר לתרבות המערב – נקלע לארמון הנשיאות בעל כורחו. הוא חשב בהתחלה שיביא לסוריה שינוי, קדמה וליברליות – אבל הלך בדרכי אביו, והפך לרוצח המונים".
אסד האב מת בשנת 2000, שלושים שנה אחרי שתפס את השלטון במדינה. בשאר כבר היה אז יורשו הבלתי מעורער. הנשיא הצעיר בעל הסגנון המערבי החל להנהיג רפורמות שמטרתן לפתח את סוריה, אך מהר מאוד התברר שהכיוון עומד להשתנות. מה שעשה בשאר, שיבש את המארג העדין שטווה אביו במטרה לייצב את המדינה.
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
