מעטים יודעים שמאחורי בתי החולים של הדסה, מהמפעלים הרפואיים הגדולים והמרשימים בישראל, מסתתר סיפורו של לב שבור. היה זה ליבה של הנרייטה סאלד, פעילה ומנהיגה ציונית שחתומה על כמה וכמה מיזמים חברתיים ופילנתרופיים. לא תמיד עסקה סאלד בפעילות בעלת פרופיל ציבורי גבוה: במשך שנים עבדה בעריכה ובתרגום, והייתה מזכירת הוועדה לפרסומים של החברה היהודית־האמריקנית להוצאה לאור (JPS). כשהיא בת 43, ועדיין רווקה, התאהבה סאלד לראשונה בחייה. מושא רגשותיה היה לואיס גינצבורג, חוקר מבריק של מדעי היהדות, שהיה צעיר ממנה בכעשור. באותה העת שקד גינצבורג על הכנת סדרת הספרים "אגדות היהודים", וסאלד הייתה למעשה עוזרת המחקר שלו. השניים בילו שעות, ימים ושנים בעבודה משותפת על תרגום ועריכה של ה"אגדות", ויחסיהם הלכו והעמיקו, לפחות מצד סאלד. עד שבשנת 1908 האשליה התנפצה בפניה: גינצבורג נסע לאירופה לכמה חודשים, וחזר משם מאורס לאישה צעירה.
המכה שספגה סאלד השפיעה עליה קשות, נפשית ופיזית. ראשי ועדת הפרסומים ראו זאת, הציעו לה לצאת לחופשה ממושכת ואף העמידו לרשותה סכום כסף נכבד. סאלד ניצלה את המענק כדי לנסוע לאירופה ולארץ ישראל יחד עם אִמה בחודשים האחרונים של 1909. הנסיעה הזו, שחשפה אותה לראשונה לארץ ישראל ה"אמיתית", שינתה את חייה ובמידה לא מבוטלת גם את פני הארץ. לאחר הביקור הזה הגבירה סאלד את פעילותה הציונית, ובשנת 1912 הייתה שותפה להקמת ארגון של נשים אמריקניות ציוניות. כנס היסוד נערך באחד מחדריו של בית הכנסת הרפורמי הגדול והחשוב בארה"ב, טמפל עמנואל בניו־יורק. הארגון החדש נקרא "בנות ציון", ולסניף הניו־יורקי שסאלד פעלה בו קראו הנשים "הדסה", בין השאר בגלל סמיכות הקמת הארגון לפורים. מהר מאוד הפך דווקא שמו של הסניף למותג שמזוהה עם תרומתן של נשות יהדות ארה"ב למען ארץ ישראל.
הפעולה הראשונה של הדסה נועדה לסייע לשירותי הבריאות הרעועים שהיו אז בארץ. לשם כך נשלחו לירושלים שתי אחיות יהודיות־אמריקניות, במיזם שמימן הנדבן המפורסם נתן שטראוס. "אם רוצים להצביע על הנחת התשתיות למערכת הבריאות המודרנית והמתקדמת שקיימת עד היום בארץ ישראל, זה מתחיל ממש בתקופה ההיא", קובע ד"ר נתן אפרתי, מחבר הספר "אידיאולוגיה ומציאות – יהודי ארצות הברית והיישוב בשלהי התקופה העות'מאנית". "קודם כול הוקמה בירושלים 'לשכת הבריאות שטראוס', מעין משרד בריאות שעסק במחקר, במתן חיסונים ובטיפול בטראוכומה – מחלת עיניים שהייתה אז בגדר מגפה עולמית. אלפי ילדים שהגיעו הנה מארצות המזרח, שגדלו בתת־תנאים מבחינה היגיינית, היו מאבדים את מאור עיניהם לולא הפעולות של לשכת הבריאות ובייחוד של אחיות הדסה".
הקמת ארגון הדסה ושליחת נציגותיו הראשונות ארצה הן רק פרק אחד במסכת הקשרים בין יהדות ארה"ב לארץ ישראל – רומן ארוך ומפותל שידע עליות ומורדות. בשבעים־ומשהו שנותיה של מדינת ישראל סיפקו לה היהודים־האמריקנים משענת יציבה ומילאו תפקיד חשוב בביסוסה והתפתחותה, אולם זרעי הקשר הייחודי נטמנו עשרות שנים לפני הקמת המדינה, בשלהי התקופה העות'מאנית. בספרו החדש, שיצא לאור לאחרונה, בהוצאת "למדא עיון" של האוניברסיטה הפתוחה, מבקש ד"ר אפרתי להתחקות אחר הקשרים הללו, ובדרך הוא חושף גלריה של דמויות צבעוניות ומרתקות, מארה"ב ומארץ ישראל. כזו היא למשל הנרייטה סאלד עצמה, שכידוע עלתה בהמשך ארצה, הפכה לחברת ההנהלה הציונית והקימה את עליית הנוער ומפעלים נוספים.
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מודל בית־שמש: העירייה תקים מרכז תעסוקה עירוני
– מצביעים בבקו"ם: מחזור גיוס חדש יוצא לדרך
– "אין פוליטיקאי שלא הרים לי טלפון בצרחות"
גם מכתביהן של שתי האחיות, שדיווחו על פעולותיהן בארץ ועל תגובות האוכלוסייה, מלמדים על הנעשה בארץ בשנים ההן, וממחישים כיצד ההווי המקומי נתפס במבט אמריקני. בספרו מביא ד"ר אפרתי דוגמה למכתב אחד, משעשע מעט. אחיות הדסה, כך עולה ממנו, נתנו ליולדות כרטיס שמקנה זכאות לסיוע בהזנה ובביגוד לתינוקות. התקציב שעמד לרשות האחיות היה מוגבל, ולעיתים קרובות נוצר מאבק סביב הכרטיסים. ומה קרה כאשר יולדת לא קיבלה את הכרטיס הנחשק? על כך כותבת אחת האחיות: "התימניות, אם דוחים את בקשתן, עוזבות בשקט ואומרות ברוב המקרים שהאל למעלה יעזור להן. הפרסים יתחננו, יתחננו ויתחננו עד שייעתרו להם. האשכנזים יפצירו וירחיבו לפרט את צרותיהם, ואם לא יצליחו יהיו תוקפניים. השפניולים (ספרדים) בשקט אבל בשכנוע, וקרוב לוודאי יאיימו במקרה של דחייה בפנייה למיסיון. שערו מה קורה כשיש ארבע בקשות לכרטיס אחד".
"נתן שטראוס העמיד את כספו לעניין הזה, אבל היה כאן גם תקדים: לראשונה שיגרו הנה יהודי ארה"ב לא רק כסף, אלא כוח אדם מקצועי ובעל ניסיון", אומר ד"ר אפרתי. "שתי אלו היו מעין 'אחיות אזוריות', שהלכו לשכונות המצוקה של ירושלים. הן פעלו באופן כללי בנושא של היגיינה ציבורית והקניית נורמות של התנהגות בריאה לאוכלוסייה. בימים האלו, של מגפת הקורונה, אתה יכול לראות איך כולם חוזרים לכללי הבסיס שגדלנו עליהם".
הרפורמים רצו חינוך יהודי
בין כל האישים שמאכלסים את דפי ספרו, אפרתי מציין שני "גיבורים מרכזיים" שנודעה להם השפעה מכרעת על יחסי יהדות ארה"ב והיישוב בארץ ישראל: יהודה לייב מאגנס ואהרן אהרנסון. מאגנס, שזכור כיום בעיקר בשל חלקו בהקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, חי בשנים ההן בארה"ב. התנועה הרפורמית, שהוא השתייך אליה, החזיקה בעמדות אנטי־ציוניות מובהקות (שיתהפכו בהמשך הדרך). ברקע, מסביר אפרתי, עמדה תחושתם של מנהיגי התנועה שהם הגיעו כבר אל הארץ המובטחת – והארץ הזו היא אמריקה, לא ארץ ישראל.
"יהודים שחוו רדיפות, נגישות, השפלות ותת־תנאים, הגיעו לארץ החופש המלא, למקום שבו הם הרגישו בני חורין", אומר אפרתי. "זה גרם להם לבנות אידיאולוגיה שבה ארץ ישראל לא עומדת על הפרק כערך, כמקום שהם קשורים אליו – אלא להפך. התנועה הרפורמית הרשמית התנגדה לציונות ואף פעלה נגדה; אבל אישים מרכזיים מאוד בתנועה היו ציונים מוצהרים. הבולט שבהם היה יהודה לייב מאגנס, הרב של טמפל עמנואל. גם הרב ברנהרד פלזנטל ומקס הלר, ממייסדי התנועה הרפורמית בארה"ב, נעשו ציונים, וכן אישים נוספים".
כשהתבקש לכהן בטמפל עמנואל התנה זאת מאגנס בהסכמת בית הכנסת להמשך פעילותו הציונית. מפעם לפעם נוצרו התנגשויות בין שני הזרמים שאליהם השתייך. כך היה למשל כשהמוסד האקדמי המרכזי של התנועה הרפורמית, "היברו יוניון קולג'", פיטר שלושה מורים שנחשדו בנטיות ציוניות שבאות לידי ביטוי באופן הוראת המקרא בכיתותיהם. "מאגנס קרא תיגר על ארגון בוגרי הקולג', והודיע שאינו רואה את עצמו עוד כקשור אליו", מספר אפרתי. "עקבות הפרשייה הזו לא עזבו אותו במשך שנים רבות, עד שהצליח לסגור את המעגל. כחצי יובל אחר כך, כשהקים את האוניברסיטה העברית, הוא הזמין את השלושה להרצות בה. זו הייתה הנקמה שלו".
מאגנס, שנחשב למנהיג כריזמטי ולנואם מוכשר, הרבה לעסוק בהסברה ציונית ובפעילות מעשית בנושאים הקשורים לארץ. כך מצא את עצמו במרכזה של פרשייה סוערת וחוצת יבשות, שזכתה לימים לכינוי "מלחמת הלשונות", או "מלחמת השפות". "זאת הייתה מערכה שניהל היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל, אחרי שגמלה בו ההחלטה להיאבק על לשון לאומית משלו. מולו עמדו כל רשתות החינוך שפעלו אז בארץ", מסביר ד"ר אפרתי, שבעבר חקר את תהליך הפיכתה של העברית ללשון לאומית בארץ ישראל. "היו כאן שלוש רשתות מרכזיות: אליאנס או 'כל ישראל חברים', שמושבה בצרפת ולשון הלימוד המרכזית בה הייתה צרפתית; 'אגודת אחים', שמרכזה באנגליה, ובבית הספר 'אוולינה דה־רוטשילד' שייסדה התקיימו הלימודים באנגלית; ו'אגודת עזרה' היהודית־גרמנית, שרוב בתי הספר בארץ השתייכו אליה.
ד"ר נתן אפרתי: "הנציגים האמריקנים בגוף שהקים את הטכניון השתכנעו שהלשון העברית היא זו שצריכה לשלוט בארץ. הניו־יורק טיימס פרסם בעמוד השני שלו כותרת גדולה בנושא מלחמת השפות, והביא את הטענה ש'ההפגנות והדרכים שנוקטים הציונים זהות לאלו שנוקטים ברוסיה הצאריסטית'. אך למרות הלחץ, הנציגים לא שינו את עמדתם"
"מקומה של העברית ברשת 'עזרה' היה דווקא מרכזי, אבל העימות בנושא השפות פרץ כשהיא החליטה להקים בארץ שתי מסגרות לימוד גבוהות: התיכון שהפך לימים לבית הספר הריאלי בחיפה, ובית ספר טכנולוגי גבוה שנקרא 'הטכניקום', לימים הטכניון. ראשי האגודה הגיעו למסקנה – שאולי היה בה מן האמת באותם ימים – ולפיה העברית אינה מתאימה להוראת מקצועות טכנולוגיים ומדעים מדויקים. מאידך גיסא, ליישוב היהודי היה ברור שזו העת להיאבק על הכרה ומתן מעמד לעברית כלשון הלאומית של בתי ספר שנוסדים בארץ ישראל".
הטכניון, מספר אפרתי, הוקם על בסיס שלוש תרומות מרכזיות. "אחת הייתה של דוד ויסוצקי, יהודי־רוסי עשיר מבעלי אימפריית התה. מי ששכנע אותו לתת את התרומה, אגב, היה אחד העם. תרומה שנייה הגיעה מאגודת עזרה, ואת השלישית נתן הבנקאי היהודי־אמריקני יעקב שיף, שכונה 'רוקפלר היהודי'. שלושתם חברו יחד והחלו להקים את בניין הטכניון בחיפה. במקביל הם הקימו 'קורטוריון', כלומר דירקטוריון שינהל את המוסד. שיף מינה לגוף הזה חברים אמריקנים, 'עזרה' מינו נציגים גרמנים, וגם ויסוצקי מינה שלושה נציגים משלו, פעילים ציונים – שמריהו לוין, יחיאל צ'לנוב ואחד העם.
"ב־26 באוקטובר 1913 נערך דיון בסוגיית לשון הלימודים, והוחלט שהיא תהיה גרמנית. הציונים הצביעו נגד, הגרמנים הצביעו בעד, והחברים האמריקנים ברובם נעדרו מהישיבה. מיד פרצה מחאה של מורים ותלמידים בבתי הספר של 'עזרה' נגד ההחלטה, ובמקביל החלה שדלנות מול הנציגים האמריקנים. החוגים העבריים והציוניים הפעילו את ידידיהם באמריקה, והגורם המרכזי שפנו אליו היה 'נסיך ירושלים' בארצות הברית – יהודה לייב מאגנס. הוא נחשב לאיש השפה העברית, ועליו השליכו אנשי ארץ ישראל את יהבם, שישכנע גם את הנציגים האמריקנים שאינם ציונים לאמץ את עמדתם. וראה זה פלא, שיף ואנשיו בקורטוריון – יהודים שלא ייחסו לארץ ישראל מעמד מצד עצמה, אלא רק כי ישבה שם קבוצה של אחיהם לדת – השתכנעו שכדי שיהודים ישתפו פעולה ויבינו זה את זה, הלשון העברית היא זו שצריכה לשלוט בארץ.
"מאגנס רשם הצלחה עצומה, אלא שגם תומכי הגרמנית הפעילו שדולה מול הנציגים האמריקנים. מעניין לראות שבעמוד השני של הניו־יורק טיימס, שהיה כבר אז העיתון החשוב ביותר בניו־יורק, הופיעה ב־18 בינואר 1914 כותרת גדולה בנושא הזה: ד"ר פאול נתן (שעמד בראש אגודת עזרה – ש"פ) אומר שהציונים מפריעים בארץ ישראל, ושהעניין היהודי בארץ נמצא בסכנה, ושמתנגדי הגרמנית מפעילים 'טרור בסגנון רוסי'. אתה מבין איזה רושם הסיפור הזה עשה בארה"ב? בכתבה עצמה הובאה טענתו של ד"ר נתן ש'ההפגנות והדרכים שנוקטים הציונים, זהות לאלו שנוקטים ברוסיה הצאריסטית'. אבל למרות הלחץ, ולמרות ההדים המפתיעים שקיבלה מלחמת הלשונות, הנציגים האמריקנים לא שינו את עמדתם והעברית נקבעה כשפת הלימוד".
לצד חלקם הסביל בפרשה הזו, ניסו מדי פעם יהודי ארה"ב להתערב בנושא החינוך בארץ, ולעיתים אף הפתיעו. "שני אנשי רוח מוערכים במיוחד שלחו מכתב למאגנס, שבו צידדו בלשון העברית אבל גם הביעו חרדה מפני נטייתם של המורים הסוציאליסטים, אנשי העלייה השנייה, להעמיד בתי ספר חילוניים בגישתם ובתוכני הלימוד. אחד החתומים על המכתב היה סלומון שניאור זלמן שכטר, נשיא הסמינר התיאולוגי היהודי (JTS), שגילה וחקר את הגניזה הקהירית, והאחר היה ד"ר פנחס סיירוס אדלר – מזרחן, בלשן וארכיאולוג, נשיא דרופסי קולג' (היום המרכז למחקרי יהדות מתקדמים באוניברסיטת פנסילבניה). הדוגמה שראו לנגד עיניהם הייתה של מנהל הגימנסיה העברית הרצליה בתל־אביב, בן־ציון מוסינזון, שהשתית את לימודי התנ"ך אצלו על ביקורת המקרא בלבד. שכטר ואדלר רצו מאוד להכניס לדירקטוריון של בתי הספר העבריים החדשים נציג מטעם תנועת המזרחי".
שלמה זלמן שכטר נתפס היום כאביה הרוחני של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב ובארץ; על שמו נקרא למשל בית המדרש לרבנים והמוסד האקדמי הקונסרבטיבי בישראל. "אני לא חושב שהוא הניח תפילין מדי יום", אומר אפרתי על אדלר. ובכל זאת, השניים דאגו דווקא לאופי הדתי של החינוך בארץ. "הם אמנם היו בעד העברית ובעד בתי הספר העבריים, אבל החשש שהחינוך ילך לכיוון חילוני ויתרחק מהמסורת כמעט מנע מהם לתמוך במוסדות הללו".
120 מכתבים אבודים
גיבור חשוב נוסף בספר הוא כאמור אהרן אהרנסון – הידוע בגילוי "אם החיטה" ובהקמת תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, וגם בכך שייסד את מחתרת ניל"י. כמדען בעל שם עולמי כבש אהרנסון את לב אנשי משרד החקלאות האמריקני ואת לב כמה מהנדבנים היהודים הגדולים. את העשירים הללו הוא רתם להקמת תחנת הניסיונות, שבאופן חריג מאוד בימים ההם נוסדה דווקא כעמותה אמריקנית. הוא אף הצליח למצוא מסילות לליבם של אישים אמריקנים לא יהודים, ובהם אלכסנדר גרהם בל, ממציא הטלפון. חתנו של בל, שהיה בכיר במשרד החקלאות האמריקני, לקח את אהרנסון תחת חסותו.
כשההיברו יוניון קולג' הרפורמי פיטר שלושה מורים שנחשדו בנטיות ציוניות, מאגנס קרא עליו תיגר. "כשהוא הקים את האוניברסיטה העברית", מספר אפרתי, "מאגנס הזמין את השלושה להרצות בה. זו הייתה הנקמה שלו"
ב־1910 יצא האגרונום הארצישראלי לארה"ב, כדי להניח את היסודות למיזם התחנה החקלאית. אפרתי בספרו חושף את סיפור המסע מזווית שלא הייתה ידועה עד כה, דרך עיניו של אהרנסון עצמו, בזכות משולש רומנטי שהוליד חליפת מכתבים ממושכת בשפה הצרפתית. קיומם של המכתבים היה ידוע גם בעבר, אך תוכנם לא נחשף עד שאפרתי איתר אותם. "במהלך העבודה על הספר הראשון שלי, שעסק בין השאר באהרנסון ובמחתרת ניל"י, גיליתי מכרה זהב, חלומו של כל חוקר: 120 מכתבים אישיים שכתב אהרנסון לאהבת חייו – אהבה אפלטונית לחלוטין. מדובר בסוניה סוסקין, שהייתה רעייתו של חברו וידידו הטוב ביותר, ד"ר זליג סוסקין. אליעזר ליבנה, הביוגרף של אהרנסון, כתב בספרו שהמכתבים האלו הושמדו – אך מתברר שהחבר הטוב, זליג סוסקין, שמר אותם. הדפים האלה אוצרים בתוכם מחשבות והרהורים של אהרנסון על מסעו בארה"ב, ומידע רב שלא נמצא במסמכים הרשמיים שהיו מוכרים עד כה. בערוב ימיו מסר סוסקין את המכתבים לארכיון הציוני המרכזי, ושם הם נשמרו".
סיפור מסקרן שנחשף כך נוגע לתהפוכות הקשר בין מאגנס לאהרנסון. "באחד המכתבים מספר אהרנסון: 'מאגנס, בביקורו בארץ בשנת 1907, לא התייחס אליי, לא הביט אליי ולא יצר איתי קשר, כי אני הייתי בעיניו פיראט'. בהמשך הוא מדגיש, לעומת זאת, שבביקורו בארה"ב הפך מאגנס לחברו הקרוב, ועזר לו בהקמת מפעליו. לימים הצילה הידידות הזו את אהרנסון: במלחמת העולם הראשונה הוא נמלט מארץ ישראל במטרה לחבור לבריטים, ומאגנס החביא אותו בתאו באונייה והביא לו מדי יום אוכל לתא. אני לא יודע מי מאיתנו היה מוכן להסתכן כך, כפי שהסתכן מאגנס למען ידידו. כאשר נפתחה הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, קרא לה מאגנס על שם אהרנסון".
לצורך הקמת תחנת הניסיונות בעתלית גייס אהרנסון את תמיכתם של כמה מהיהודים העשירים ביותר בעולם באותם ימים, ובהם ג'וליוס רוזנוולד, יעקב שיף ואחרים. הללו ביקשו להביא בשורה דווקא לארצות הברית, ולאפשר גידול חיטה במקומות בעלי אקלים קשה, כמו קליפורניה. ארץ ישראל לא עניינה אותם, וחלקם נרתעו מכל זיהוי אפשרי עם הציונות, אך אהרנסון נטע בליבם את התקווה שהתחנה שלו תספק מענה לאתגרי החקלאות האמריקנית. בסעודה מפוארת שערך לכבודו רוזנוולד, בהשתתפות אישים מנכבדי ארצות הברית, סיפר אהרנסון שניסיונותיו בתחנה החקלאית ליד חיפה עשויים להביא פריחה "למדבריות של אריזונה, ניו־מקסיקו ושאר מקומות צחיחים". הוא ציין שגילה את האב הקדמון של החיטה האמריקנית, צמח פראי שיכול לגדול בכל מקום, והסביבה הטבעית שלו זהה למדבריות של ארצות הברית.
הבשורה עשתה לה כנפיים, ואהרנסון הפך לאישיות מחוזרת. הוא יצא למסע הרצאות ברחבי ארה"ב – בקהילות יהודיות, בקהילות שחורות, במוסדות מדעיים ובקרב שכבות המשכילים. ידידיו החדשים אף דאגו ליצור קשר בינו ובין נשיא ארה"ב ויליאם טאפט, שהזמין את המדען היהודי לסעוד על שולחנו. אהרנסון הוחמא מאוד מהיחס שקיבל בארה"ב, אך שב וציין כי מטרתו היא שהתלהבות "הגויים" תביא את היהודים להתעניין בתחנה ובפעולותיה. פטרוניו היהודים־האמריקנים לעומת זאת קיוו לשכנע אותו להקים את המיזם שלו בארה"ב. "הם הציעו לאהרנסון הרים וגבעות, משרה אדירה ותקציבי עתק, אבל הוא לא נכנע לפיתוי. בשלב הבא הם התעקשו שהקרקע שהתחנה עתידה לקום עליה לא תהיה בבעלות ציונית, אך גם כאן אהרנסון לא ויתר. הוא סירב לפעול להוצאת הקרקע הזו מידי קק"ל, והוכיח שהציונות בוערת בתוכו".
אחד האישים שאהרנסון הותיר עליהם רושם עז היה לואי ברנדייס, המשפטן היהודי־אמריקני הנודע. לימים, בעת שכיהן כשופט בית המשפט העליון האמריקני, היה ברנדייס שותף באחת התרומות החשובות ביותר של יהדות ארה"ב למפעל הציוני: הוא ואחרים, ובהם הרב הרפורמי סטפן וייז, סייעו לנשיא ארה"ב וודרו וילסון לגבש את תמיכתו בהצהרת בלפור. "לא אגיד לך שההצהרה לא הייתה ניתנת לולא השפעת האישים הללו, אך לתמיכה האמריקנית היה משקל ניכר", קובע אפרתי. "אל תשכח שבקבינט הבריטי נתקלה הצהרת בלפור בהתנגדות חזקה מצד יהודים מתבוללים. הדברים לא היו פשוטים. האהדה של וילסון וההתערבות שלו באו ללא ספק גם בגלל הקשר המיוחד שהיה לו עם אותה קבוצה של יהודים.
לצורך הקמת תחנת הניסיונות בעתלית (משמאל), גייס אהרנסון (מימין) את תמיכתם של כמה מהיהודים העשירים בעולם. ארץ ישראל לא עניינה אותם, אבל הוא נטע בליבם את התקווה שהתחנה שלו תיתן פתרון לגידול חיטה במקומות בעלי אקלים קשה, כמו קליפורניה. כשניסו לשכנע אותו להקים את המיזם שלו בארה"ב, הוא לא נכנע לפיתוי
"זה לא מתחיל בשלב של הצהרת בלפור: כבר בראשית מלחמת העולם הראשונה, הציונים באמריקה התחילו לחשוב מה תהיה דמותה הפוליטית של ארץ ישראל. מאגנס ואחרים עסקו בסוגיה הזו והתלבטו מה לבקש ומה לא לבקש. אף אחד לא חשב בשלב ההוא על מהלך דיפלומטי כמו הצהרת בלפור, אבל הנושא עצמו עמד על הפרק".
מבקרים ותומכים
אפרתי (81) נולד בירושלים, למד בתיכון "מעלה" בעיר והיה חבר בצופי משואות. אחרי שירות בנח"ל למד היסטוריה באוניברסיטה העברית, קיבל תואר דוקטור, ובהמשך שימש מזכיר המכון למדעי היהדות באוניברסיטה. עם הקמת יד בן צבי הוא מונה למרכז האקדמי שם. בתפקידו הבא כיהן כמנכ"ל האקדמיה ללשון העברית. בשנת תשע"ח זכה אפרתי בפרס ראש הממשלה לשפה העברית, על "תרומתו לעברית המתחדשת הן בשדה המעשה, הן בשדה המחקר".
לחקר תרומתה של יהדות ארה"ב בפיתוח ההתיישבות היהודית בארץ הוא הגיע בשל שנות עבודתו הארוכות כהיסטוריון של השפה העברית ושל ראשית ימי היישוב העברי המתחדש. לדבריו, הנושא הזה לא נחקר כמעט עד כה – ולא במקרה: "עד שהתחילה התנועה הציונית בארה"ב, ועד ששלמה זלמן שכטר נתן לה את הלגיטימציה, יהודי אמריקה לא נטלו חלק ממשי במפעל הציוני. הרפורמים התנגדו לכל עיסוק בארץ ישראל, והאורתודוקסים הסתפקו בתרומות לקופות צדקה ולכספי החלוקה. לא היו כמעט כתיבה על ענייני ארץ ישראל, מעורבות בהם וטיפול בהם".
איך היית מאפיין את הקשרים בין יהדות ארה"ב, הרפורמית בחלקה הגדול, ובין המדינה היהודית כפי שנבנתה בארץ ישראל?
"עם הקמת מדינת ישראל, שינתה התנועה הרפורמית הרשמית את עמדתה כלפי הציונות. הרפורמים הכירו הן במעמד המיוחד של ארץ ישראל בעולם היהודי, והן בצורך לעזור ולתמוך בה. לא על חשבון האמריקניות שלהם, שנותרה איתנה, אלא לצידה. חלקם בעלייה לארץ נותר קטן במשך השנים, בטח בהשוואה למאות אלפי הישראלים שירדו לארה"ב.
"כיום יש לראשי התנועה הרפורמית לא מעט ביקורת על המדיניות הישראלית בשני תחומים עיקריים – הנושא המדיני וההכרה במעמדם של הזרמים הלא אורתודוקסיים. מנהיגי יהדות ארה"ב בהחלט מביעים את עמדתם בנושאים הללו, ופועלים כדי להשפיע על ממשלות ישראל, למשל בסוגיית הגיור שעלתה לאחרונה לכותרות. אבל גם הביקורת הזו לא משנה את העמדה החיובית הבסיסית שלהם כלפי מדינת ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
