כאשר מלכיאל מלייב ראה איך מדינת ישראל חוגגת את בואה של התיירת ה־3 מיליון לשנת 2017 – שיא כל הזמנים – הוא שאל את עצמו: למה לא 30 מיליון? וכשמלייב שואל, הוא גם יוצא לחפש תשובה. את הפתרון המהפכני שלו הוא מצא אצל הסינים: אומה בת יותר ממיליארד איש, שמעריכה מאוד את המוח היהודי אך שולחת למדינת היהודים 100 אלף תיירים בשנה בלבד. נשמע כמו קהל יעד הגיוני לתוכניות השאפתניות, רק איך מגיעים אליו? כאן התשובה היא וילסון קואו. עיתונאי סיני שביקר בארץ לפני כמה שנים, פגש את מלייב, התרשם ממנו, וכך נטמן הזרע לפרויקט שעליו הם עמלים בחודשים האחרונים: הבאתם של מיליוני תיירים סינים לארץ.
כדי להבין כיצד בא לעולם המיזם יוצא הדופן, אולי אפילו ההיסטורי, צריך לחזור חמש שנים אחורה. "האדם העשיר באסיה, הטייקון ההונג־קונגי לי קה שינג, חיפש אוניברסיטה שתבנה שלוחה בגואנדונג, המחוז הסיני שבו הוא נולד", מספר מלייב. "אחרי תקופה ארוכה של חיפושים בכל רחבי העולם, לי בחר מבין 72 הצעות את זו של הטכניון בחיפה, משום שהתחבר מאוד לרוח שלו. הוא העניק לטכניון כחצי מיליארד שקלים, והשקיע סכום דומה בסין כדי להקים את הקמפוס החדש. הטכניון קיבל כמובן את הכסף בשמחה; זו הייתה התרומה הגדולה ביותר שהוענקה לו מעולם".
כעבור שנתיים הגיעה ארצה משלחת בראשות אשתו של לי. הפמליה כללה פרופסורים, אנשי עסקים, כ־15 עיתונאים וגם כשמונים סטודנטים סינים שבאו לכאן כדי להשתתף בתחרות יזמים וליצור קשרים עם עמיתיהם הישראלים. באותה תקופה היה מלייב סטודנט שנה שלישית בטכניון. "קיבלתי מייל שהציע להצטרף למסע עם הסטודנטים הסינים. בדיוק נכשלתי באיזה בוחן, ואמרתי לעצמי שדווקא מתאים לי לשבור את השגרה, להתנתק טיפה מהלימודים ולהכיר אנשים חדשים".
למסע, שהחל בשעת בוקר מוקדמת של יום חורף מושלג, הגיעו לדברי מלייב מעט מאוד סטודנטים ישראלים. "האורחים הסינים היו כאלה שעוסקים ביזמות היי־טק, ובכל זאת הדבר הראשון שהראו להם היה מטווח בגוש עציון ותצוגת תכלית של איך מנטרלים מחבל. הם היו בשוק, והאמת שגם אני. בגלל כל המטווחים בבוקר והפיינטבול שירינו אלה על אלה, השיחה שהתקיימה באותו ערב באוהל אירוח בדווי התגלגלה למחוזות פוליטיים. אני הרגשתי שלא נכון לדבר על זה, כי הם ניזונים מהתקשורת העולמית שהיא לא תמיד הוגנת, ולעיתים מערבבים עובדות עם כל מיני דעות מנותקות מהמציאות. ישבתי שם במשך ארבעים דקות והרגשתי מיותר לגמרי. אמרתי לעצמי שאני צריך לעשות משהו כדי שכל הטיול יקבל תפנית מעניינת, והחלטתי ללמד אותם פזמון שזכרתי – 'חומוס מטמטם'. תאר לך, יותר ממאה סינים שרים את זה ביחד באוהל בדווי. זה שבר את הקרח ונתן להם אישור להשתחרר ולשנות את השיחה.
"אחד האנשים שם שאל אותי משהו, ומהר מאוד הדיון עבר לנושא שבאמת מעניין אותי – יזמות. פתאום מצאתי את עצמי מרואיין על ידי עשרות סינים. הם שאלו אותי, למשל: אתה לא מפחד להיכשל? אמרתי להם, 'אני יודע שאני עלול להיכשל, זה ברור! אבל אם כך יקרה, אני אלמד מזה ואדע איך לפתור את הבעיה. זה חלק מהעניין".
איך הם הגיבו?
"הם לא כל כך הבינו את הראש הזה. פתחנו קצת את הנושא ודיברנו על פערי התרבות בין שתי המדינות. בסין אומרים לילדים להכין שיעורי בית, והם עושים את זה טוב מאוד. בארץ אומרים לילדים, 'תשאלו שאלות'. לתפיסתי, זה אחד ההבדלים המהותיים בין התרבויות. המספרים העצומים של העם שלהם, מביאים אותם למחשבה שמי שנכשל – נעלם. אצלנו החשיבה היא: אם לא נכשלת – לא למדת.
"בסוף אותו ערב ניגשו אליי כמה פרופסורים ועוד בחור צעיר, בוגר MIT, ואמרו לי 'אתה מעניין, בוא נעשה עסקים ביחד. אתה תקשר אותנו לחברות היי־טק בארץ, ואנחנו נחבר אותך לאנשים שישקיעו'. הטיול קיבל פתאום תפנית מרתקת מבחינתי. בהמשך המסע שלהם בארץ הפגישו את הסינים עם מנכ"ל וייז אורי לוין, שסיפר להם על יזמות ואמר להם דברים דומים למה שהם שמעו ממני. בזכות הפגישה ההיא פנה אליי קואו, עיתונאי מהונג־קונג (שכפופה לשלטון סיני, אך נהנית ממידה רבה של אוטונומיה – א"מ) שהשתתף במשלחת. הוא ראיין אותי לכתבה קטנה, ופרסם אותה בסין".
בקיץ האחרון, שנתיים אחרי המפגש עם הסטודנטים, קיבל מלייב שיחת טלפון מקואו. "הוא אמר לי: 'שמע, אני מגיע לישראל כדי לכתוב עליה ספר, אשמח אם תוכל להסתובב איתי יום־יומיים'. התחלתי לשאול אותו – מה פתאום ספר, וכמה זמן ייקח לכתוב אותו, והאם יש כבר ספרים בסינית על ישראל. הוא ענה שיש מדריך של 'לונלי פלנט' על ישראל שתורגם מאנגלית לסינית, אבל הוא מיועד לקהל התרמילאי האמריקני, ואינו מתאים לציבור הסיני. הספר שלו, הוא אמר, יהיה הרבה יותר אותנטי, ויפנה מראש לקהל בסין ובהונג־קונג".
מלייב שמע את קואו, והדברים נגעו בו באופן עמוק. "בדיוק סיימתי את הלימודים, עבדתי כבר בהיי־טק כשנה וחצי, אבל עמדתי על פרשת דרכים – להמשיך בתחום הזה או לא. הבנתי שיש פה הזדמנות לעשות משהו גדול ויוצא דופן. שאלתי את קואו, 'תגיד, למה שלא תנסה, כדי לכסות את העלויות שלך, להכניס פרסומות לתוך הספר?'. הוא ענה שאין לו זמן להתעסק בזה, כי הוא אמור להוציא את הספר לקראת חגיגות 70 שנה למדינת ישראל. הצעתי לעזור לו עם הפרסומות, והוא הסכים. מיד הודעתי לו שאני מתפטר מהעבודה שלי. הוא נבהל לרגע, אבל הרגעתי אותו שהכול בסדר.
"התכנון שלו היה להגיע לישראל, אבל לא היה לו מושג איך לממן את השהייה כאן, כי המוציא לאור הקציב לו סכום כסף קטן מאוד למשימה. אמרתי לו שאני אארח אותו בשמחה ואסתובב איתו בארץ, ובינתיים אשב קצת על דמי אבטלה. אם זה לא יצליח, לא נורא – כל אחד ימשיך לדרכו".
על המדף הנכון
שני השותפים הטריים, הישראלי והסיני, ערכו ביניהם חוזה, ומלייב כבר התחיל לחשוב צעד אחד קדימה. "אמרתי, יש פה משהו ענק! מתוך יותר מ־100 מיליון תיירים סינים שמסתובבים בכל העולם, מגיעים לארץ רק 100 אלף. מדינת ישראל נמצאת אולי בעשירון השלישי של יעדי הביקור מבחינתם. את הפוטנציאל הזה צריך למנף, וזה צריך להיות הייעוד שלי כתוצאה מהעבודה המשותפת על הספר".
בשלב ראשון הוא ניסה להשיג עבור קואו מפרסמים. "פניתי לכל מיני עסקים, אך מאחר שאני לא מגיע מתחום התיירות או השיווק, נתקלתי בסירוב. הם טענו שזה בזבוז זמן וכסף, וגם אין ודאות שיגיעו תיירים. אמרתי, אוקיי, אני הולך לעשות מיתוג של כל העניין. פתחתי קמפיין מימון־המונים בהדסטארט, וזה סגר לי שתי פינות: תקציבית ושיווקית. התוכנית שלי הייתה שבעקבות הקמפיין יפנו אליי מפרסמים ודלתות יתחילו להיפתח – וזה בדיוק מה שקרה. במקום שאני ארדוף אחרי מפרסמים פוטנציאלים, הם התחילו לרדוף אחריי. פנו אליי מרשת מלונות רימונים, מ'לייזר טאג פאלקון אקסטרים' (משחקי לייזר קבוצתיים) וממלונות בוטיק שרצו להיות חלק מהחגיגה הסינית בארץ".
מה פוטנציאל התיירות שעליו מדובר?
"אני רוצה להגיע לרף של לפחות מיליון תיירים מסין בכל שנה. כיום מגיעים הרבה פחות כי המלחמות מפחידות אותם, הם חושבים שישראל היא מקום מסוכן. רק לאחרונה סין פרסמה אזהרת מסע לארץ, בעקבות המהומות שהחלו לאחר שטראמפ הכריז על העברת השגרירות. כתוצאה מכך, מספר המבקרים הסינים בישראל צנח עוד יותר. עם זאת צריך לציין שמשלחות רבות פשוט דחו את הביקור שלהן בכמה חודשים, לכן אני לא מודאג. בכל אופן, אם נצליח להביא הנה שני אחוזים מכוח התיירות הסיני, כבר נכפיל את מספר התיירים הנכנסים לארץ. בשביל זה צריך להכין תשתיות, להתאים את השפה ולעשות המון שיווק, גם באמצעות הגוגל הסיני".
בסין, מסביר מלייב, אין גוגל, ורוב האתרים המערביים הגדולים כמו יוטיוב ופייסבוק חסומים. "יש תחליף שנקרא 'באידו', וכדי להיכנס אליו צריך לחדור את חומת האש הגדולה של האינטרנט הסיני, לכתוב בסינית ולשווק באמצעי מיתוג סיניים. אז כמו ש'וייז' הצליחה ליצור מפת עומסי תנועה על ידי קהל המשתמשים, אני רוצה שהסינים עצמם ייצרו מפה שיווקית של ישראל. הגולשים הולכים להעתיק מידע מהספר של קואו, לצטט אותו בבלוגים או בפוסטים שלהם, וכך לאט־לאט הגוגל הסיני יתמלא בעוד ועוד אינפורמציה על ישראל. בבאידו כבר יש לא מעט מידע, אבל לטעמי הוא לא מספיק ממוקד תיירות".
מה יגרום לסינים לקנות את הספר שלכם?
"כשהצגתי לקואו את השאלה הזו, הוא סיפר שהמו"ל שלו הוא מומחה בנישת התיירות, שהוציא גם ספרים שמוקדשים למדינות אירופיות. אם בכל חנות אנחנו שמים את הספר שלנו על המדף יחד עם שאר ספרי התיירות שלו, ישראל אוטומטית עולה על המפה. מעבר לזה, יש תערוכות ספרים, וקואו אמר שישתדל להיכנס לאחת כזאת. כששאלתי אותו איך בדיוק, הוא אמר 'איכשהו'. ככה הבנתי שאנחנו משדרים על אותו גל".
לפני כמה חודשים הגיע קואו ארצה, והשניים נסעו יחד לאורכה ולרוחבה של המדינה וצילמו אותה. הספר שהם עומדים להוציא, אומר מלייב, יכלול סקירה של ישראל על כל מחוזותיה, מסלולים ואתרי תיירות מומלצים. "מדובר בספר פרו־ישראלי, ללא אג'נדה פוליטית או דתית. קואו מאוד אוהב ישראלים ויהודים, אבל לא רוצה לשטוף לקוראים שלו את המוח. אגב, הוא מוכן לא להרוויח על הספר. אם נדמה שאני עשיתי צעד משוגע כשעזבתי עבודה כמהנדס לטובת הספר, הצעד של קואו קיצוני אפילו יותר. בהונג־קונג, אם אתה לא עובד כמה חודשים, אולי לא יהיה לך מספיק כסף כדי לחיות".
בתוך חודש וחצי של עבודה מאומצת, הצליח מלייב לגייס בהדסטארט 97 אלף שקלים. הספר, הוא אומר, יהיה רק שלב ראשון בפרויקט הסיני. "השלב השני הוא יצירת אפליקציה שתלווה את התייר הסיני בעת ביקורו בארץ. היא תהווה מוצר משלים לספר, ובאמצעותה אפשר יהיה ליהנות מהסברים מוקלטים בסינית בזמן הטיול בארץ, להמליץ על אתרי תיירות, לקבל המלצות, והכי חשוב – לשלם באמצעות ארנק וירטואלי סיני. השלב השלישי הוא הקמת פרויקט של מסעות בעקבות ה'סטארט־אפ ניישן', לסטודנטים הסינים שרוצים מאוד ללמוד מהמוח היהודי. מאז שהתחלתי להפיץ את הבשורה פונים אליי מומחים מתחומים שונים, ואני רושם הכול".
ההדסטארט של מלייב־את־קואו זכה להתעניינות תקשורתית נרחבת, ומלייב התארח בין השאר בתוכנית הבוקר של אורלי וילנאי וגיא מרוז בערוץ עשר. בעקבות הריאיון הזה, הוא מספר, קיבל תגובות רבות, בהן אחת מפתיעה במיוחד. "לפני כמה שבועות צלצלה אלי מישהי בשם מיטל מרגוליס-לין ואמרה לי שהיא מתגוררת בטייוואן, ועוסקת בחיבורים בין מדינה זו לישראל. היא סיפרה לי על תערוכת הספרים הבינלאומית שמתוכננת להתקיים שם, ושבזכות נציגות ישראל במדינה, שבראשה עומד אשר ירדן, ישראל תקבל את דוכן הכבוד. מר ירדן יצר אחר כך קשר עם וילסון קאו והזמין אותו להציג בתערוכה. השיחה הזו איתה מאוד ריגשה אותי. כשאתה מציג חזון של הבאת מיליוני תיירים לארץ, זה נראה בהתחלה לא הגיוני – אבל אחרי כמה זמן אתה אומר: וואלה, זה אפשרי".
נניח שהחזון שלך מתגשם. המדינה ערוכה לקלוט 3 מיליוני תיירים נוספים מדי שנה?
"לדעתי לא, ובטח לא תיירים דוברי סינית. אבל אני לא חושש. ההנחה שלי היא שהמדינה תסתדר. יצטרכו גם לפעול למניעת כניסתם של מבקשי עבודה משם. אגב, הסינים כבר מתחילים להגיע יותר, גם בלעדי הפרויקט שלנו. עד עכשיו היה לחברת אל־על מונופול על הטיסות מהונג־קונג ומסין לישראל, אבל בעקבות הסכם 'שמיים פתוחים' נכנסו עוד שתי חברות, ובקרוב אולי תיכנס חברה נוספת. המדינה מתחילה להתכונן. הדברים האלה לא תלויים בנו, זה היה קורה מעצמו, אנחנו בסך הכול רוצים להיות גורם מזרז".
בדרכי אבות
בעת הריאיון מלייב שוהה בארצות הברית, בעיצומו של מסע פגישות בניו־יורק ובוושינגטון. בתחילתה של שיחת הסקייפ הוא יושב בבית קפה רועש בקווינס, עד שמוזיקת הרקע המטרידה גורמת לו לצאת החוצה, אל פסאז' בקניון פתוח. כשהסוללה של הטלפון הנייד שלו עומדת להיגמר, הוא מתחבר בצורה פיראטית לעמוד תאורה. באמצע השיחה בינינו פונה אליו שוטר ושואל אם הוא מודע לכך שהנייד עלול להישרף ממתח גבוה מדי. מלייב משיב לו בחיוך שזה בסדר, ומודה לו על הדאגה. בסך הכול טלפון סיני, הוא אומר וחוזר אליי. אותי ההתערבות המשטרתית קצת מלחיצה, אבל על מלייב דברים מהסוג הזה לא עושים רושם, אחרי מה שעבר בחייו.
הוא בן 29, יליד אוזבקיסטן, מתגורר בחיפה אחרי שנים רבות של מגורים בחולון. משפחתו עלתה ארצה לאחר מלחמת המפרץ, כשמלכיאל עדיין היה תינוק. את אביו הוא כלל אינו זוכר: ההורים התגרשו זמן קצר אחרי העלייה, ומאז נותק הקשר. "מגיל צעיר מאוד ידעתי מה עליי לעשות כדי להגיע להגשמה עצמית – את המקסימום שאפשר, בכל דבר שאני נוגע בו. כך השתדלתי לנהוג כל ימי חיי. כישלונות אינספור ארבו לי תמיד, אבל הם מעולם לא הצליחו לעצור אותי. השאיפה להגשים את עצמי התעצמה עוד יותר כשנחשפתי לסיפורים על חייהם של אבות־אבותיי לפני שהמשטר הקומוניסטי דיכא אותם, וכיצד התמודדו עם קשיים בזמנם. גיליתי דברים מרגשים על ההיסטוריה של משפחתי. היו לנו סוחרים גדולים מהעדה הבוכרית שנסעו בדרך המשי, וגם אסירי ציון שנשלחו לכלא בגלל השתתפותם במפגשים עם הרצל בקונגרסים הציוניים בבאזל. במלחמת העולם השנייה משפחתי הייתה בין אלה שסיפקו מחסה לקהילתו של הרבי מלובביץ', שנמלטה מהצורר הנאצי".
בבית הספר היה מלכיאל תלמיד מצטיין, ומכיתה ח' כבר למד קורסים בבר־אילן. כתלמיד כיתה י' בתיכון אורט חולון הוא התקבל ללימודי תואר ראשון בהנדסת חשמל במכללת HIT, במקביל ללימודים במגמת הנדסה ביו־רפואית בבית ספרו. לקראת סיום התיכון החליט שהוא רוצה ללמוד בטכניון במסגרת העתודה. פעמיים ניגש לבחינה הפסיכומטרית, אך לא השיג את הרף הנדרש ללימודי הנדסת חשמל במוסד היוקרתי. לבסוף התגייס במסלול רגיל ושירת כמש"ק מערכות מידע במדור מחשוב ובקרה של מפקדת זרועות היבשה. בתום שירותו עבד כתומך טכני באחת מקופות החולים, ובמקביל ניגש שוב לפסיכומטרי, והפעם הצליח לקבל את הציון המבוקש.
בכלל, כשהוא מסמן יעדים שנראים מרחיקי לכת, הוא גם משיג אותם. "לפני שנתיים בדיוק, עם מינוס בבנק ו־25 שקלים בכיס, כשעוד לא היה ברור לי איך אסתדר עם העומס בתואר והאם אמצא איזו עבודה עם הממוצע שלי, נסעתי לכנס בינלאומי של תעשייני אלקטרוניקה. זה כנס שנקרא DevelopEX ומתקיים אחת לשנה, באולם אירועים סמוך לנתב"ג. הלכתי לשם בעיקר בשביל ליהנות מהאוכל הטעים בבופה. בסוף היום, בטקס הענקת פרס לממציאי כיפת ברזל, ישב לידי עיתונאי מבוגר. הוא שאל אותי מה אעשה כשאהיה גדול, ואני הצבעתי על הבמה ואמרתי לו שאעמוד שם ואציג פרויקט, כמו אלה שמציגים עכשיו. 'יש לך חלומות מרחיקי לכת אתה', הוא ענה לי, 'בהצלחה עם זה'".
ממש לאחרונה הגיע מלייב שוב לכנס DevelopEX, והפעם כדי להציג את מה שבנה יחד עם שותפו גיא שפירא – דוגם לטלסקופ הניטרינו בקוטב הדרומי. הטלסקופ הוא פרויקט בינלאומי שמשותף ל־16 אוניברסיטאות מרחבי העולם, והושקעו בו כ־300 מיליון דולר. מטרתו היא לגלות תנועת ניטרינו – חלקיקים בעלי מאסה אפסית, שנעים במהירות הקרובה למהירות האור. כדי לתפוס את הניטרינו יש צורך בגלאי מספיק גדול שיוכל לחוש את האינטראקציה בינו לבין החלקיק, ולשם כך החליטו המדענים לגייס שטח של 200 קילומטרים רבועים ביבשת אנטארקטיקה, במקום שבו יש קרח שקוף ל"עומק" של כמה מאות מטרים. הטכניון הופקד על פיתוח החלק שנקרא "דוגם", כשהמשימה הייתה להפוך אותו לקומפקטי וזול. הפרויקט בוצע במעבדה למערכות ספרתיות מהירות בפקולטה להנדסת חשמל, כשעל התכנון ניצח מוני אורבך, מהנדס המעבדה. התוצר הסופי – מכשיר ותוכנה שכתובה בארבע שפות תכנות – נשלח לאוניברסיטה אמריקנית ומשם יעשה את דרכו לקוטב.
הבריחה אל האושר
נושא ההגשמה העצמית עומד במרכז הרצאה שמלייב מעביר, תחת הכותרת "180 מעלות". "אני מספר את הסיפור שמאחורי הפרויקט הסיני – איך התחיל הקשר שלי לשם, ואילו תהפוכות עברתי בדרך ליעד. אני מדבר גם על התמודדות עם מצבי לחץ. בשנים האחרונות עברתי תהליכים אישיים ופיתחתי כלים שאפשרו לי לסיים את התואר בהצלחה, להתקבל למשרה טובה בתעשייה הביטחונית, להתפתח במישורים עסקיים וליצור קשרים בינלאומיים לצורך התעצמות כלכלית והרחבה של פעילותי ההתנדבותית".
במסגרת הפעילות הזו, מלייב היה בין מקימי פרויקט התנדבות גדול עם נוער משולי החברה, בהנחיית יעל לביא ואליה ספקטור. את המימון סיפק הפילנתרופ מרטין מושל ("המודל שלי לחיקוי", כך מלייב), יהודי דרום־אפריקני שהקים קרן מלגות עבור סטודנטים במקצועות ההנדסה המגיעים מרקע כלכלי מאתגר. "מקבלי המלגות מאותרים על ידי גורמי הרווחה במוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ, ועוברים מיון קפדני. לא הייתי מודע לכך שבריאיון שערכו לי בקמפוס עברתי מיון ונמצאתי מתאים לקבלת המלגה. הפגישות עם מר מושל עוררו בי המון השראה. הוא לא ביקש אף פעם מהסטודנטים שהוא מממן להתנדב לאיזשהו ארגון, כי הוא ער לכך שהם צריכים כל דקה פנויה כדי לעבוד וללמוד. מצד שני, כולנו תמיד רצינו לתרום לקהילה. אחרי שהתנדבתי בכמה מיזמים, נקרתה בדרכי ההזדמנות ליטול חלק בתוכנית ייחודית של הקרן. המטרה היא לגרום לילדים לחלום ולהגשים, לזרוע בהם את תחושת המסוגלות, ולהראות להם כיצד אנחנו, המהנדסים המתנדבים, הגשמנו חלום לשנות את עולמנו באמצעות לימודים אקדמיים.
"השנה אנחנו מריצים פיילוט. האמצעים שעמדו לרשותנו הם שתי כיתות של ילדים, הזמן הפנוי שלנו, ומסגרת תקציבית לא גדולה מאוד. האתגר היה למלא את הזמן בתוכן יעיל שמשנה תפיסת מציאות. לאחר שהתייעצתי עם המורות שלי בתיכון, רותי קובלסקי ואורלי לוי, הצעתי שהפעילות שלנו עם הילדים תהיה להקים חדר בריחה, וכך היה. התחלנו בביצוע, וזה עבד מצוין והיה מרגש. כשנסיים את הפיילוט נהפוך אותו לדבר גדול באמת, בפריסה ארצית". בין לבין סימן לעצמו יעד חדש: "אני מאוד רוצה שתהיה לי קרן שתממן מלגות לסטודנטים בעלי חזון שמגיעים מרקע כלכלי קשה".
מיזם נוסף שמעסיק את מלייב הוא גיוס תורמים לאתר ANYWAY, שמציג על גבי מפה אינטראקטיבית מידע על תאונות דרכים עם נפגעים, וכן מתריע על עבירות תנועה שדווחו על ידי "שומרי הדרך". "האתר מאפשר לגולשים להגיב ולפתח דיון לגבי פתרונות אפשריים באזור המגורים או אזור הנסיעה שלהם. מטרת המיזם היא להביא את חוכמת ההמונים לשולחן המתכננים, ולזהות קטעי כביש המועדים לפורענות. מקימי הארגון הם אנשים שחוו אובדן של יקיריהם בתאונות דרכים; אני התחברתי אליהם אחרי ששברתי את הברך בתאונת קטנוע. לולא תנאי הדרך, היה נחסך ממני התענוג הזה".
וזה לא הכול. כמהנדס חשמל, מלייב נוטל חלק בסטארט־אפ בשם Stroke Rehab, שנועד לסייע בשיקומם של מי שעברו שבץ מוחי. "רבים מנפגעי השבץ מאבדים את יכולת התנועה הטבעית של היד והרגל בצד אחד של גופם. החברה הזו פיתחה ומשווקת בארה"ב מכשיר לא פולשני שקולט את האות הנשלח ממוחו של הנפגע לגפיים, ובונה ממנו אות חזק יותר, כמו זה שהיה לפני הפגיעה. הנושא הזה קרוב לליבי משום שסבי, שמעון פנחסוב ז"ל, היה משותק ומרותק למיטתו במשך שמונה שנותיו האחרונות כתוצאה משבץ. מכשיר כזה היה משנה את כל התמונה עבורו".
אתה מסמן לעצמך עוד ועוד יעדים. אתה לא חושש מכישלון?
"אני לא מכיר במילה כישלון. אין דבר כזה, ואם ישנו – אני ההגדרה לכישלון מהלך. מעולם לא עסקתי בחקר הכישלון; אני עוסק בחקר ההצלחה. אם יש ביקום כולו אדם אחד שהצליח להתמודד מול אתגר כמו זה שניצב לפניי, סימן שגם אני יכול. אני מדקלם את זה לעצמי בכל פעם מחדש. לפעמים קל מאוד לטעות וליפול במלכודות, אבל ככל שהדרך מתארכת, המלכודות הופכות לסביבה מוכרת וממש מתמקצעים בהן, וההצלחה נמצאת תמיד מעבר לפינה".
סלפי עם טראמפ
לדבריו, כדי לדעת איך לדלג מעל הכישלונות, הוא משתדל ללמוד מאנשים מוכרים בתחומם שהצליחו. ובמקרה הצורך גם פונה אליהם ישירות ומבקש עזרה.
כל כך פשוט?
"למען האמת, כן. רוב האנשים שנתקלתי בהם אוהבים לעזור. הדבר היחיד שצריך להתאמן עליו זו הצגת הדברים בצורה מדויקת ככל הניתן, בזמן הקצר ביותר שיש. אף אחד לא אוהב שמבזבזים לו את הזמן. אם אני נמצא בהרצאה של אדם מעניין, אני ניגש אליו בסוף ההרצאה עם שאלה שמטרידה אותי באותו רגע. לפעמים הוא עונה מהר מאוד, ולפעמים הוא מפנה אותי למקורות מידע ממוקדים. אם ניצב לפניי אתגר שאותו אדם התמודד איתו בעבר, אשאל אותו איך התגבר עליו, ואלמד מה עזר לו ומה הטעויות שהוא עשה.
"אני מאמין גדול בעזרה הדדית, גם אליי פונים לא מעט בכל מיני שאלות ודילמות, ואני לא חושב פעמיים אם לסייע או לא. לפעמים אין לי הכלים המתאימים ולפעמים הזמינות שלי מוגבלת, אבל תמיד אפשר לשוחח איתי ולהבין כיצד הייתי פועל במצב דומה. כך עובדים רוב המומחים שבהם נתקלתי. אף אחד מהם לא ביקש ממני מעולם תשלום תמורת תשובה לשאלה, וכולם מבינים שהם עוזרים. זה מאוד מחמיא להם אפילו".
סין זאת רק ההתחלה. מלייב עם תיירים סינים
בעקבות הכניסה למיזם סין, דחה מלייב הצעת עבודה מפתה ומשתלמת מאוד. הצעה אחרת – לעמוד בראש חברת תיירות שתביא ארצה מטיילים ומשלחות מהמזרח – נשקלת בכובד ראש. "בשלב זה של חיי", הוא מסביר, "אני מרגיש שעליי לעסוק ביזמות, לפתח את כישוריי ואת היצירתיות שלי, להכיר אנשים חדשים ולעסוק במגוון תחומים".
היכן עומד כרגע פרויקט הספר, ומה עם האפליקציה?
"קואו שקד על כתיבת הספר במשך כחצי שנה, וכעת הוא עבר לעיצוב ועריכה. אנחנו מקווים להדפיס אותו סביב חגיגות ה־70 למדינה. בינתיים קואו כבר השתתף בתערוכת הספרים בטייוואן, ומאחר שהספר עדיין לא ראה אור, הוא הביא פוסטרים ונפגש עם באי הכנס. לגבי האפליקציה התיירותית, היא כבר מוכנה אך לא פעילה עדיין. צריך לגייס עבורה משקיע".
אחרי פרויקט סין אתה חושב להמשיך הלאה, ולהביא תיירים גם ממדינות אחרות?
"סין מבחינתי זו רק ההתחלה. אחריה – העולם כולו. חשוב לי מאוד לחזק את הכלכלה בישראל, זה הבית שלי ועברתי בו מסע כלכלי ארוך. אני רוצה לתת מוטיבציה ועזרה לאנשים שנמצאים במצבים שמוכרים לי מקרוב. מאז שנולדתי, חוויתי על בשרי איך עוני נראה ואיך אפשר לצאת ממנו, ואני מעוניין להעביר הלאה את הכלים שרכשתי".
ומה החלום הבא שלך?
"יש כמה: סלפי עם טראמפ, לבנות לאמא שלי בית, למלא מטוס בחברים שאקח לחגיגת יום הולדת 30 באיביזה, ולהקים קרן סיוע לסטודנטים מעוטי יכולת בעלי חזון גדול".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
