כל דור ודור אנו יושבים לשולחן הסדר וקוראים בהגדה, זוכרים בעל פה את הפסוקים, את המדרשים, וכמובן את השירים. אין פלא אפוא שסיפור יציאת מצרים וההגדה של פסח נתנו את אותותיהם בלשוננו, והביאו אליה מילים וביטויים המשמשים אותנו בכל ימות השנה: דיינו, עבודת פרך, חושך מצרים, ליל שימורים, בל ייראה, דור המדבר, שאלת תם, בכבודו ובעצמו, כל המרבה הרי זה משובח ועוד. אלה סיפוריהם של מילים וביטויים נוספים, שאולי לא מובן מאליו שהגיעו דווקא מליל הסדר ומפסח.
המילה כריך נוצרה בעברית החדשה, אך ההשראה לה הייתה מעשה ה"כורך" של הלל הזקן, כמתואר בהגדה של פסח: "כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים: היה כורך פסח, מצה ומרור, ואוכל ביחד". שמות אחרים שהוצעו בעבר למאכל הזה הם כורך, כרוכית, כריכה, כורכייה ואף הִללית – גם הם בהשראת מעשהו של הלל. הסנדוויץ' האנגלי אף הוא מקורו בשם אדם: הלורד מסנדוויץ', שהיה מהמר כפייתי ואכל כריכים במקום ארוחות כדי לא לחדול מהימוריו.
הביטוי "לגמור את ההלל" משמש בלשון ההלכתית לציון אמירת הלל שלם (תהלים קי"ג עד קי"ח) לעומת "חצי הלל" שחלק מן הפרקים מושמטים בו. על ליל הסדר נאמר במשנה במסכת פסחים: "רביעי – גומר עליו את ההלל" – כאן הכוונה היא ל"כוס רביעי" (בלשון חז"ל המילה "כוס" היא ממין זכר), והאמירה היא שמוזגים את הכוס הרביעית ואז מסיימים את אמירת ההלל, שחלקו הראשון נאמר לפני הסעודה. בעברית החדשה קיבל הביטוי "לגמור את ההלל" משמעות חדשה: הפליג בשבחו, שיבח אותו מאוד.
החמץ האסור בפסח עומד בבסיס הפועל החמיץ ושם הפעולה החמצה, הרגילים כל כך בלשוננו. על הכתוב "ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" (שמות י"ב, ז') דרש ר' יאשיה במכילתא דרבי ישמעאל: "אל תקרא כן, אלא 'ושמרתם את המצוות' – כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד". כוונת הדרשה היא שגם את המצווה אין להשאיר בצד, כביכול כדי שתחמיץ, כלומר תתפח ותיעשה חמץ. בעקבות הדרשה התפתח השימוש המוכר לנו כיום בפועל "החמיץ" לציון מה שלא נעשה בזמנו, הזדמנות שהייתה ואבדה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רכבת הרים פתלתלה עד שלא יהיה אכפת לכם מי ינצח
– לקרוא ולא לפסוח: עשרה ספרים שכיף לתת ולקבל לפסח
– כשר או טרף? טמא או טהור? חזרה אל בית המדרש התנאי
בלשון חכמים נשתנתה צורתו של הבניין המקראי התפעל אל נתפעל (כנראה בהשפעת התחילית נו"ן בבניין נפעל). מכאן נולדה השאלה במסכת פסחים ובהגדה של פסח, "מה נשתנה?" במקום "מה השתנה?". בעברית בת ימינו, צורות נתפעל משמשות בעיקר בלשון הכתובה והרשמית: "לפיכך נתכנסנו", "נתבקשנו לסייע", "נתגלו כשלים"; ובביטויים שירשנו מלשון חכמים, כגון "נתפרדה החבילה", "נתכרכמו פניו". בעגה אין לצורות האלה כל דריסת רגל: איש לא יאמר "נתחרבש", "נתחרפנתי" או "נשתפנתם".
ההגדה של פסח כתובה ברובה בעברית, ובכל זאת רבים נחשפים בה ללשון הארמית ומזהים אותה עם השפה הזרה הזאת – אולי בגלל המסגרת העוטפת אותה, הקטע הפותח "הא לחמא עניא" והפיוט המסיים "חד גדיא". בפתיחה יש קריאה: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכלֹ, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח" – כל (מי) שרעב יבוא ויאכל, כל (מי) שצריך יבוא ויפסח, דהיינו יקריב את קורבן הפסח. הצורה "כפין" קשורה למילה כָּפָן, רָעָב, המוכרת מספר איוב.
בעברית בת ימינו קיבלה הקריאה "כל דכפין" את ההוראה הכללית יותר, "כל מי שצריך" או "שרוצה", הדומה לביטוי אחר שירשנו מן השפה הארמית: לְכָל מַאן דְּבָעֵי, לכל מי שרוצה או לכל המעוניין.
מָנוי הוא מי שנמנֶה על דבר, כלומר משתתף בו. המקור לכך בדברי משנה: "הפסח אינו נאכל… אלא למנוייו" (זבחים ה', ח'). האנשים נמנו – נספרו – מראש בקבוצה משותפת, לצורך הקרבת טלה אחד לקורבן הפסח. את המָנוי הזה של קורבן הפסח לקח אליעזר בן־יהודה אל העברית החדשה, כמוגדר במילונו: "מָנוי – מי ששלם סכום קצוב בעד ספר או עיתון". לשם הפעולה קבעה האקדמיה ללשון את המילה מינוי: האדם מָנוי על התיאטרון, ויש לו מינוי לתיאטרון.
על אדם הגון שאפשר לסמוך עליו אומרים שהוא "בחור כהלכה". מקור הכינוי הזה בפיוט "אדיר במלוכה" הנאמר בליל הסדר, אך שם אין הוא מוסב על אדם אלא על א־לוהים. בָּחוּר פירושו טוב ומובחר, וכהלכה פירושו כראוי, כיאות. השימוש בביטוי בפיוט הזה נעשה לצורך החרוז עם המילה "מלוכה". החריזה הזו חוזרת לאורך כל הפיוט המסודר בסדר האל"ף־בי"ת: "אדיר במלוכה / בחור כהלכה… דגול במלוכה / הדור כהלכה… זכאי במלוכה / חסין כהלכה…"
צומת (כיום מחלף) מסובים מצוי במקום שיש המזהים אותו עם בני ברק הקדומה. הצומת קיבל את שמו מן המסופר בהגדה: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני־ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". המילה מסובין אינה אלא צורה אחרת של מסיבין או מסיבים, כלומר יושבים בהסבה.
בבית השני של השיר "מה נשתנה" נאמר: "שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור". המשפט לקוח מן המשנה )פסחים י', ד'(, ופירושו שבכל הלילות אוכלים כל מיני ירקות, ואילו בליל הסדר אוכלים דווקא מרור. ביידיש נעשה הצירוף "שאר ירקות" לביטוי שהוראתו כל מיני דברים, או דברים פחותי ערך. בעברית החדשה מקובל לומר זאת בעיקר בתוספת ו' החיבור: "ושאר ירקות", במשמעות ועוד עניינים קרובים (בעיקר עניינים שחשיבותם פחותה).
