תעלומה עיקשת טרדה את מנוחתם של אנשי המחלקה לבוטניקה של אוניברסיטת תל־אביב בשנות השישים: למה עצי השקמה בארץ לא מוציאים זרעים? את השקמים, שמספקים קורות חזקות לבנייה וכמויות גדולות של ג'ומס – פירות עסיסיים – הכירו יושבי ארץ ישראל לאורך אלפי שנים. כבר בימי התנ"ך גדלה השקמה באזור שפלת החוף, ושימשה מקור פרנסה לנביא עמוס. שאול טשרניחובסקי כתב על "עץ שקמה נופלת", ויצחק יצחקי כתב על גן השקמים שהיה בתל־אביב אי אז בימים. אבל דבר מוזר קרה לשקמה המקומית: בעוד במולדתה, מזרח אפריקה, פירותיה מבשילים זרעים – כאן בארץ ישראל לא, ורק הודות לאדם שכורת ממנה ייחור ושותל אותו באדמה, יש לנו שקמים לשיר עליהן.
מה קרה לשקמה? האם הפרחים שלה פגומים? האם יש בעיה במאביקים שאמורים לעשות את העבודה? או שאולי זה האקלים? משלחת נמרצת בראשותו של ראש החוג דאז, הבוטנאי פרופ' יעקב גליל, יצאה לאפריקה כדי להבין איך בדיוק מצליחים פרחי השקמה שם לייצר זרעים, ואיפה נכשלים השקמים שלנו. אחד ממשתתפי הטיסה לקניה היה סטודנט לתואר שני בשם דן איזיקוביץ, דיני בפי כול. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בחוץ לארץ. אני זוכר שכולם היו חנוטים בחליפות ובעניבות, אחרת היו מסלקים אותך מהמלון. כך היה מקובל", צוחק איזיקוביץ בן ה־85, היום פרופסור אמריטוס באותה מחלקה ששלחה אותו לאפריקה לפני למעלה מחמישים שנה. "עבדנו במקום שנקרא לייק מגדי, ושם הגענו לתגלית אמיתית. תפרחת השקמה, כמו בשאר מיני הפיקוסים, מכונה 'פגה' ונראית כמו כדור. אחרי שהיא מתפתחת, מופץ ממנה ריח המושך אליה צרעות זעירות, והן מטילות ביצים בתוכה. הצרעות שיבקעו, הן אלה שֶיפרוּ את השקמה. שלוש צרעות מצאנו שם, ולאחת מהן – צרטוסולן ערביקוס שמה – היה חלק מכריע ביצירת זרעים. זה היה מדהים. על גוף הצרעה הזו יש כיסים מיוחדים: היא מטמינה בהם את גרגרי האבקה שהיא אוספת, וכשהיא מגיעה לפגה אחרת היא פורקת את הכיסים וממש מורחת את האבקה על ה'צלקת' של הפרח הנקבי, וכך נוצרים הזרעים.
"תצפתנו על חיי הפגות, ומצאנו שאין הבדל בהתפתחות שלהן באפריקה ובישראל, אלא שיש שוני בצרעות. כאן בארץ הצרטוסולן ערביקוס לא קיימת. יש לנו צרעות, אבל אין לנו מאביק ולכן אין לנו זרעים. האדם למעשה החליף את צרעת השקמה המאביקה, ולקח על עצמו להרבות את הצמח. לצורך המחקרים האלה נסעתי הרבה מאוד פעמים לקניה ולאוגנדה. זכיתי, חלק גדול מהחיים זה מזל, ולי היה הרבה מזל".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הגנה מרחפנים: שת"פ חדש בין התעשייה האווירית לאיחוד האמירויות
– הישן והטוב: מתכון מנצח של אדלה לעוגת שוקולד לפסח
– חינוך היברידי
אחרי שפתרו את סוגיית היעדר הזרעים, ניגשו החוקרים לפענח חידה עתיקה: למה בדיוק התכוון עמוס כשהכריז שהוא בולס שקמים? מפרשי התנ"ך הציעו הצעות, במשך שנים הועלו אפשרויות, ובינתיים יהודי מצרים שעלו לארץ סיפרו על פירות שקמה שנמכרים במולדתם, ובכולם חתכים עמוקים שיוצרים פצע שחור. "יעקב גליל חקר ונבר והגיע למסקנה ש'בליסה' משמעה 'פלישה', חדירה לתוך הפגה. כשיצאנו לתור אחר שקמים בפמגוסטה שבקפריסין, ראינו משפחה שלמה שמטפסת על העץ בחצר הבית, ועושות חתך בפגות בעזרת סכין. הפגות שנפצעות מכפילות את משקלן ויותר תוך שלושה־ארבעה ימים, והופכות לאדומות ומתוקות. הבנו שזה מה שעמוס עשה – פגה שלא נבלסת אי אפשר לאכול. המשכנו להסתובב בקפריסין וראינו את זה בעוד ועוד חצרות איכרים. כך המעגל נסגר, וניתן היה לחקות את מעשי המצרים והקפריסאים בארץ, ולקבל פירות גדולים וטעימים".
"לאורך השנים הייתה ירידה עצומה במספרי הדבורים בארץ, והיום לא תמצאי אותן בכלל. ואז התעוררה בעיה של האבקה: בהרבה מאוד גידולים חקלאיים חלה ירידה דרסטית בכמות היבולים. זה קרה בעיקר בעצים נשירים, כמו שקדים, שזיפים ואפרסקים. בנושא הזה עבדתי הרבה מאוד שנים"
מאז המסע ההוא לקניה ועד היום לא נטש איזיקוביץ את חקר ההאבקה, ואין כמו פריחת האביב וספר שכתב עם שותפים כדי לזמן שיחה איתו. קבענו בפקולטה למדעי החיים, המסגרת האקדמית שמלווה אותו עשרות שנים, עוד מאז הגלגול הקודם של אוניברסיטת תל־אביב באבו־כביר. הקורונה עדיין באוויר, אבל איזיקוביץ מגיע כמעט מדי יום למשרד שהקצתה לו האוניברסיטה במחלקה לביולוגיה מולקולרית ואקולוגיה של צמחים. במסדרון מפנים אותי מיד ל"חדר של דיני". "זה סיפור שנמשך מתקופת ילדותי", מסביר איזיקוביץ את השם שניתן לו. "גדלתי ברמתיים והיו לי שני חברים ערבים מביאר־עדס. אני לא יודע למה הם קראו לי דיני, אבל הכינוי הזה תפס כשהייתי בשומר הצעיר, ומאז הוא נשאר".
כשאני מזכירה כינוי נוסף שבו מציגים אותו, "אבי ההאבקה בישראל", איזיקוביץ מניף ידו בביטול. "קודם כול, אבי ההאבקה הוא הבוטניקאי הגרמני קרל שפרנגל. ולגביי, ודאי שלא צריך להגזים, אני נשען על קודמיי. הייתי תלמידו של יעקב גליל, שהיה מעמודי התווך של האוניברסיטה והתמחה בין השאר בהאבקה של הפיקוסים. הוא אולי עסק בהאבקה פחות ממני, אבל אחד נשען על האחר. הבנת התחום היא לא 'אאוריקה', אלא התפתחות של מדע. אז להגיד שאני אבי ההאבקה? לא, בדוחק רב".
אחרי שאנחנו מסכמים שיש לו זכויות – "אל תכתבי גדולות, הייתי אומר תרומה בינונית" – בהתפתחות תחום ההאבקה בישראל, אני מבקשת ממנו להסביר קצת על האתגר שמעסיק רבות את המחקר הבוטני מתחילת המאה ה־20. למה האבקה היא דבר מסובך כל כך? "זהו תהליך שבו גרגרי אבקה אמורים להגיע מפרח אחד אל צלקת של פרח – לפעמים באותו צמח עצמו, ולפעמים בצמח אחר – וצריך שמישהו יעביר את האבקה הזאת", אומר איזיקוביץ. לא תמיד המישהו הזה נמצא בסביבה: "עד שנות החמישים היו בארץ הרבה מאוד דבורי דבש, הן היו כאן בר. כשהייתי סטודנט, אני זוכר שהיינו רואים בכרמל המון דבורי בר. החל משנות החמישים והשישים הייתה ירידה עצומה במספרי הדבורים בארץ, והיום לא תמצאי אותן בכלל. בגלל מחלה בשם וורואה דבורת הדבש נעלמה, ואפשר לראות אותה רק בכוורת. ואז התעוררה בעיה של האבקה: בהרבה מאוד גידולים חקלאיים שתלויים בדבורים, חלה ירידה דרסטית בכמות היבולים. זה קרה בעיקר בעצים נשירים, כמו שקדים, שזיפים ואפרסקים. בנושא הזה עבדתי הרבה מאוד שנים".
ואם בדבורים עסקינן, הצירוף "דבורי בומבוס" נשמע לאחרונה הרבה במחוזות החקלאיים. המין שהיה נפוץ בישראל רק בגליל העליון, הולך ומתפשט דרומה, כאשר מגדלי צמחים נעזרים בו לצורך האבקה. בניגוד לאחותה דבורת הדבש, הבומבוס פעילה במנעד רחב של טמפרטורות ומצבי אור, ויש לה חלק חשוב בהאבקה של עגבניות, חצילים ופלפלים, ירקות שהישראלים מחבבים מאוד. מישהו זמזם לי שלאיזיקוביץ חלק גם בזה.
"חלק אפסי", הוא שב ומצנן את התלהבותי. "בשנות השישים הייתי בכינוס בוטני בהולנד, ושם התחילו לדבר על הבומבוסים האלה בחקלאות. כתבתי מאמר ב'השדה', עיתון שלא קיים היום, והסברתי שאם ההולנדים יכולים גם אנחנו יכולים, כי הדבורה הזאת נמצאת בארץ. אחרי כמה שבועות הגיע אליי בחור משדה־אליהו בשם עקיבא פאלק, ואמר לי 'בוא נקים חברה ביחד'. בהמשך הם הקימו את 'ביו־בי', שהיום היא חברת ענק שעושה דברים מעניינים מאוד. אבל אני אמרתי לו שאני לא בנוי לחברות, אני בנוי למחקר".
לשמור מרחק משרים
כיאה למשרדו של בוטנאי, החדר מלא בתמונות של פרחים ומאביקים, תצלומים מסיוריו של איזיקוביץ באפריקה ובאמריקה, ספרי בוטניקה קלאסיים וגם ציורים ושירים ששלחו הנכדים. לצד עבודות שהנחה ומחקרים עכשוויים, מונח על השולחן הספר "האבקה בגידולי חקלאות בישראל" – הספר שכתב איזיקוביץ יחד עם ד"ר ארנון דג ממכון וולקני וד"ר אהד אפיק ממשרד החקלאות, ומיועד לחוקרים, למגדלי דבורים ולחקלאים.
תמונה אחת על הקיר צדה את עיניי. בין שורות עצי שקדים נראה אדם מכוון לעבר הענפים מעין חכה ארוכה שמחוברים אליה חוטי חשמל. איזיקוביץ, שיזם את פיתוחו של המכשיר הזה, צילם את התמונה במטעי קליפורניה. "לשקדים יש 'עקרות עצמית'. כלומר, אין אפשרות שאותו עץ יאביק את עצמו, הוא תמיד מוכרח לקבל אבקה מזן אחר. היו המון בעיות בגידול שקדים – איך לשלב את הזנים, איך להאביק אותם. חברה פרטית ענקית בשם פרמונט מימנה חלק גדול מהמחקרים שערכתי בקליפורניה, ושם התחלנו לבנות מכשיר להאבקה על ידי אלקטרוסטטיקה. מכון וולקני היה אחראי על החלק המכני־טכנולוגי, אני על החלק הרעיוני. אנחנו יודעים שכאשר גרגרי אבקה נישאים באוויר, הם נטענים במטען חשמלי חיובי; הפרחים הם בעלי מטען שלילי, וכך גרגרי האבקה נמשכים אל הצלקת של הפרח. בהאבקה האלקטרוסטטית הזו הטעַנּו את גרגרי האבקה ואז ירינו אותם לעבר הצמחים. כך ההאבקה הייתה הרבה יותר טובה".
בתמונה שמתחת נראות בהגדלה שתי צלקות של שקד: אחת לא קיבלה האבקה אלקטרוסטטית, האחרת כן. על זו האחרונה נראה ריכוז גדול של אבקנים.
"חקרתי בקנדה צמח שמפריע מאוד לרעייה של פרות: הוא נובט בכל מקום, ומכיל רעל חריף ביותר. בתוך הצוף שלו מצאתי מין של פטרייה שיוצרת אלכוהול, וברגע שהאלכוהול עולה לרמה מסוימת, הדבורים לא מאביקות את הפרח. הרעיון שעלה היה לקחת את הפטרייה הזאת ולהפיץ אותה בשדות, כך יהיו פחות צמחים, והפרות לא ייתקלו בהם"
גם להאבקת אבוקדו הקדיש איזיקוביץ תקופה ארוכה. "היה לי תלמיד בשם גד איש־עם, אדם מעניין מאוד שגר היום בקיבוץ סאסא. הייתי אומר שהוא המומחה הגדול בעולם להאבקה של אבוקדו. עבדנו ביחד כמה וכמה שנים טובות. אחד המחקרים שלנו עסק בדבורים: ראינו שיש הרבה דבורים בסביבה, אבל הן לא באות לאבוקדו. בסוף התברר שיש תחרות עם העצים האחרים – דבורים לא מתות על אבוקדו, אבל אם הן רעבות, הן הולכות אליו. ברגע שסילקנו את העצים השכנים, האבוקדו הפך להיות אטרקציה לדבורים".
המחקר היישומי שיצא מכאן לא הסיט את איזיקוביץ מהעבודה התיאורטית שהוא כל כך אוהב. על השולחן פזורים חומרים שקשורים למשל במורינגה – "צמח מדברי שנמצא בעין גדי, וד"ר יפתח וקנין ואני חוקרים אותו. קיימים 'איים' שלו לאורך השבר הסורי־אפריקני, ויש לו בעיות בהאבקה, משום שהוא חי בתנאים אקלימיים קשים ביותר. מעניין מאוד לדעת איך הצמח התגבר על כל הבעיות, וזה הדוקטורט של עדינה משעל, אחת מהתלמידות שלי. אני עובד כבר הרבה זמן על צמח בשם פתילת המדבר הגדולה, שמוכרת יותר כ'תפוח סדום'. הצמח הזה תלוי במאביק אחד בלבד – דבורת עץ ששונה מכל יתר הדבורים. אנחנו הולכים להקדיש בקיץ הקרוב חודשיים־שלושה כדי לחקור את זה".
פתילת המדבר שייכת למשפחת האסקלפיים, שאת אחד מצמחיה חקר איזיקוביץ במשך שנתיים בקנדה, באזור טורונטו. "במשפחה המרתקת הזאת יש בעיות מעניינות ומסובכות. הצמח שחקרתי בקנדה מפריע מאוד לרעייה של פרות: הוא נובט בכל מקום, ומכיל רעל חריף ביותר. הצעתי לחוקרים שם לבדוק את הפרח, ובתוך הצוף שלו מצאתי מין של פטרייה שנקראת מצ'ניקוביה. גילינו שהפטרייה הזאת יוצרת אלכוהול בתוך הצוף, וברגע שהאלכוהול עולה לרמה מסוימת, הדבורים לא מאביקות את הפרח. כתוצאה מכך אין זרעים, ואז יש פחות צמחים. הרעיון שעלה היה לקחת את הפטרייה הזאת ולהפיץ אותה בשדות: כך נדחה את הדבורים, יהיו פחות צמחים, והפרות לא ייתקלו בהם. כלומר, להפוך את הגילוי לפרקטי. אבל בינתיים העבודה התיאורטית כל כך עניינה אותי, שלא נכנסתי כמעט לנושא המעשי".
יש לך מסורת ארוכה של עבודה במסגרת האוניברסיטה עם משרד החקלאות. מה הייתה ההתרשמות שלך משרי החקלאות?
"אני השתדלתי לא לעבוד עם אף שר, כי ברגע שאתה הולך לשר – גמרת את העבודה שלך, הוא יגייס אותך לכל מיני פרויקטים. לא רציתי את זה. אני עבדתי עם אנשים פשוטים יותר ונהדרים על המון גידולי חקלאות".
ובכל זאת, החקלאות בישראל הולכת ודועכת.
"לא, מה פתאום. יש לנו חקלאות יוצאת מן הכלל. בגולן, בעמק החולה, בגליל העליון ובגליל התחתון – באמת חקלאות נהדרת. ירידת החקלאות היא תופעה שקיימת בכל העולם וגם בישראל, כי הממשלה לא תומכת בה מספיק, אבל אם תקראי בספר תראי שיש הרבה מאוד תחומים חקלאיים פעילים מאוד".
אז לא למהר ולהספיד את הענף?
"לא, לא, לא. ברגע שיהיה שר חקלאות רציני וטוב, העסק ישתנה. אני לא רואה איך מדינה כמו ישראל יכולה להתקיים בלי חקלאות. המגמה הכללית היא לחסל את החקלאות, אבל אני חושב שזאת תהיה שגיאה גדולה".
מותר תל־אביב מאוקספורד
איזיקוביץ נשוי זה 64 שנים לרותי – "שהיא מתחום הלשון העברית ופעילה מאוד בכמה פורומים. היא הייתה גם פעילה בנושא הגירוש מגוש קטיף, וכתבה ספר מרתק בעניין". הם הורים לשניים וסבים לחמישה, מתגוררים בהוד־השרון, לא רחוק ממחוזות ילדותו של איזיקוביץ שבהם נבטו זרעי חיבתו לעולם הצומח. ובכל זאת הוא מצהיר שבניגוד למה שאני מדמיינת, הוא לא מוקף כיום בצמחים.
הסנדלר הולך יחף?
"לא הולך יחף, אבל הוא עם גרביים. אני מגדל בבית תוכיים ובכלל ציפורים. זאת הייתה אהבתי הראשונה בטבע".
אביו עבד כמסגר, אמו הייתה עקרת בית – "אנחנו מדברים על שנות השלושים והארבעים, אמהות לא עבדו אז בדרך כלל". את הדמות שסחפה אותו אל הטבע הוא פגש בבית הספר העממי. "היה לי מורה בשם אליעזר שמאלי, שהיה גם סופר מפורסם מאוד. יצאתי איתו להרבה סיורים וטיולים בשדות. נמשכתי בעיקר אחר ציפורים, היינו מחפשים מקומות קינון, אבל בסופו של דבר התעניינתי בכל המערכת של הטבע. הייתי יכול לעסוק היום בחזזיות או בחרקים, לאו דווקא בצמחים. בסופו של דבר זה תלוי במזל, ובעיקר בשאלה איפה אתה תופס את העבודה הראשונה שלך".
לאוניברסיטת תל־אביב הוא הגיע בשנת 58', "כשעוד לא הייתה ממש אוניברסיטה, ובכלל לא היה בטוח שנקבל תואר. לא הובטח לנו שום דבר. זה היה מין מכון ביולוגי באבו־כביר, ובראש המחלקה למדעי החיים התבלטו היינריך מנדלסון בזואולוגיה ויעקב גליל בבוטניקה. התחלתי לעבוד בגן הבוטני ונשארתי שם כמעט עשרים שנה".
את מחקריו בארץ ערך כאמור במסגרת אוניברסיטת תל־אביב, ומדי פעם יצא לחו"ל לגיחות ממושכות, אם ללימודים ואם למחקר. "נסעתי לאוקספורד לשנתיים, ושם למדתי קודם כול שיש עוד מקום רציני מאוד. זכיתי להיות במעבדה של ניקולאס טינברגן, חוקר שקיבל פרס נובל והיה דמות יוצאת דופן. מה שכן, באוקספורד הכול קשוח מאוד. אין דבר כזה, שאתה נכנס למנהל החוג ומדבר איתו. זה לא כמו פה. כמה שנים אחר כך הגעתי לקיימברידג', וזה היה באמת גן עדן".
התמונות בחדר מלמדות גם על נסיעה לג'ורג'יה כדי לחקור שקדים, ועל נסיעה לאריזונה בעקבות האבקת הכותנה. והיו גם שיתופי פעולה מעניינים ומפרים בישראל, למשל עם מיגל, מרכז ידע גליל עליון. "יש שם קבוצה נפלאה שעוסקת בעיקר בתפוחי עץ ושזיפים. את חייבת להיפגש איתם. עבדנו הרבה מאוד על שזיפים אירופיים שלא מוציאים זרעים". וגם עם חברת "הזרע" הוא עבד, ועם חוקרים וחקלאים שאת כולם הוא מזכיר בשם ונותן מספר טלפון כי "כדאי לך מאוד להכיר".
אנחנו חוזרים לעולם הצמחים. תגיד, אני שואלת, איך אחרי מאות שנות בוטניקה המדע עדיין לא יודע הכול. "כלום אנחנו לא יודעים", משיב פרופ' איזיקוביץ. "כל הזמן יש כלים חדשים וציוד חדש שמגלים לנו כל מיני דברים. פעם אם רציתי לבדוק צוף בצמחים, זה היה סיפור מההפטרה. הייתי צריך מעבדה כימית והרבה זמן. היום יש טכנולוגיות אחרות, אתה מכניס קפילרה (צינור עדין ודק המשמש למדידה – י"א) ובתוך שנייה אתה יודע מה ריכוז הצוף".
"צמחים הם דינמיים, אני כל הזמן מופתע. זה היופי. נר הלילה למשל משנה את צבעיו אחרי ההאבקה, ומסמן לחרקים שלא כדאי לבקר בפרח הזה. יש כאן חוקרים שמצאו בנר הלילה דברים נוספים שלא העליתי בדעתי שקיימים. אני באופן טבעי מתנגד לגילויים על חישה של צמחים, אבל בכל פעם אני מקבל מכה על הראש"
לא רק הכלים האנושיים, גם עולם הטבע משתנה סביבנו. "תראי פה את הספר הזה", אומר איזיקוביץ ושולף כרך מצהיב ממדפי הספרים שעל הקיר. "פוסט, שכתב אותו, היה חוקר באוניברסיטת ביירות בשנות העשרים והשלושים. זה בעצם הספר הבסיסי שעליו נשענו מיכאל זהרי ונעמי פיינברון כשכתבו את המדריכים המפורסמים שלהם לצמחים. והנה נר הלילה לא נזכר כאן, למרות שהוא נמצא בחוף הים. זה צמח שנכנס לארץ לא מזמן, לפני מאה שנה, לא יותר. הכול משתנה".
איזו תגלית בעולם הצומח גרמה לך הפתעה?
"תראי, צמחים זה דבר דינמי, אני כל הזמן מופתע. זה היופי. נר הלילה למשל משנה את צבעיו אחרי ההאבקה, וזה משמש לחרקים סימן שלא כדאי לבקר בפרח הזה. יש כאן חוקרים שמצאו בנר הלילה דברים נוספים שלא העליתי בדעתי שקיימים. אני לא מפסיק להיות מופתע".
אני מנחשת בקול שכוונתו למחקר שהובילה ד"ר לילך הדני: צמחי נר הלילה, כך גילתה, "שומעים" את צלילי משק כנפיהם של דבורים ועשים, ומגיבים אליהם. בתוך שלוש דקות בלבד מעלה הצמח את ריכוז הסוכר בצוף שלו, כדי למשוך את החרקים המעופפים. "בשבילי זה היה חדש לגמרי", אומר איזיקוביץ. "התקשיתי להאמין, אבל המחקר התפרסם בכתבי־עת כל כך טובים וביקורתיים, שאני מוכרח להאמין בזה".
בשנים האחרונות מדברים יותר ויותר על יכולות החישה של הצמחים. מה אתה חושב על כך?
"אני באופן טבעי מתנגד, אבל בכל פעם אני מקבל מכה על הראש, כי מתברר שיש הרבה דברים נכונים. אני חונכתי על ידי אנשים שההשכלה שלהם הייתה משנות השלושים וארבעים, וההשכלה שלי הייתה בשנות השישים־שבעים־שמונים, ופתאום בשנות האלפיים מתגלים דברים שלא העליתי בדעתי שקיימים".
"היה לי פעם רעיון, לשכנע את האנשים ביהודה ושומרון לגדל דבורים. זה מקום מצוין לכוורות, יש באזור הרבה צמחי בר. יש כמה וכמה תושבים שהרימו את הכפפה. זה פוטנציאל שצריך לנצל, ואני חושב שצריך לדחוף את העסק. לפרויקט מסוג כזה יש גם חשיבות לאומית"
לצמחים מסוימים שחקרת יש רק חרק אחד שמאביק אותם, בעוד לצמחים אחרים יש מאביקים רבים. למה בעצם?
"אין 'למה'. כשתלמידים שאלו את השאלה הזאת, אמרתי להם: תסתכלו למעלה, לקדוש ברוך הוא".
רגע, אתה אדם מאמין?
"יש לי כל מיני עניינים איתו. אני עובד הרבה ביהודה ושומרון, זה כנראה נגזר מהעבודה שלי שם".
אגב כך איזיקוביץ נזכר בפרויקט שהוא מלווה בתומר, מושב עובדים בבקעת הירדן: "יש לנו שם כוורת ניסיונית, אנחנו מנסים לגדל דבורים במדבר. את מוכרחה לדבר עם חיים פינק שעומד בראש הפרויקט. הבאנו למושב כוורות, וכשאני אומר 'הבאנו', זה כמו אותו יתוש שיושב על השור ואומר 'עבדנו'. אני לא עשיתי הרבה שם, חיים הוא שהביא כוורות. אני עוסק גם בצמחי דבש, צמחים שאנחנו מייבאים כדי שישמשו מקור מזון לדבורים – אבל הוא מגדל את הדבורים על הצומח המקומי בלבד, צומח שלא ידענו שיכול לכלכל אותן. אגב כך הוא הגיע לתגלית מעניינת: הדבורים בארץ חיות על שיזף. הוא מייצר דבש שיזפים, שמבוקש מאוד אצל הערבים. עיקר ההכנסה שלו מגיעה מיריחו.
"לי היה פעם רעיון, לשכנע את האנשים ביהודה ושומרון לגדל דבורים. זה מקום מצוין לכוורות, יש באזור הרבה צמחי בר. יש כמה וכמה תושבים שהרימו את הכפפה. זה פוטנציאל שצריך לנצל, ואני חושב שצריך לדחוף את העסק. לפרויקט מסוג כזה יש גם חשיבות לאומית".
איך הדעות הפוליטיות שלך מתקבלות באוניברסיטת תל־אביב?
"זו אוניברסיטה שיש בה הכול. כל הדעות וכל המגוון. כשהיה לי מה להגיד, תמיד אמרתי. אבל זה לא שאני מסתובב עם דגל. זה לא האישיו פה".
כמי שיש לו פרספקטיבה של עשרות שנים – האם הבוטניקה והזואולוגיה, שחוו את ימי הזוהר שלהן בשנים הראשונות של האוניברסיטה, נזנחות היום לטובת מחשבים והנדסה?
"היום החברה ריאליסטית יותר, חומרית יותר, אבל אני לא רואה בזה שום קטסטרופה. יש תקופות של עליות ושל ירידות, לא צריך להתרגש מהעניין. צריך להתרגש מהצמחים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
