סיפור ההישרדות בשואה הנעלמה של יהודי צפון אפריקה

יוסף דעדוש – יליד בנגזי ב־1921, בן יחיד להוריו ונצר לרבי כליפא דעדוש, מגדולי הפוסקים בלוב – כתב את יומנו בסתר במהלך 1942, במחנה הריכוז והעבודה ג'אדו מדרום־מערב לטריפולי. בשנה הזו הוגלו רוב יהודי קירנאיקה, מזרח לוב, בפקודת בניטו מוסוליני, הרודן האיטלקי ומשתף הפעולה עם הנאצים. קטעי היומן ששרדו, שנכתבו באיטלקית, ראו אור לאחרונה בספרו של העיתונאי שלמה אברמוביץ', בהוצאת ידיעות אחרונות; לצד תולדותיו של דעדוש וסיפור יומנו, הספר מציג בהרחבה את שואת יהודי לוב – ובנגזי בפרט – בזמן מלחמת העולם השנייה, ואת סבלה של הקהילה הקטנה, כמה אלפי אנשים בלבד, בפרק הנשכח הזה בתולדות השואה. מחבר היומן בן ה־21 עלה ארצה ב־1949, והיה ממנהיגי קהילת עולי לוב. דעדוש הלך לעולמו ב־1994, בגיל 73. בנו שמעון דורון מצא את היומן המתפורר לאחר מותו, וכינה אותו "זעקה שנכתבה בלב הגיהינום".

* * *

המצב היה טוב! עבדנו מעט וגם אם לא הייתי עשיר, בסופו של דבר מצבי היה טוב. נהייתי אפילו כמעט אמיד. אבל מהרגע שהחלו ליישם את החוקים להגנת הגזע, החלו הצרות עבורנו, היהודים. הייתה לי חנות ברחוב גנרל בריקולה, בשותפות עם כלאפו תשובה. העסקים היו טובים. כמעט בכל ערב הייתי הולך לקולנוע, ולפעמים יצאתי לבלות עם כמה בחורות והיינו הולכים לתיאטרון. אבל בהמשך הכריחו אותנו לפתוח את החנויות בשבת ואז החלטנו להעביר את העסק ל"שוק החדש". לצערי, גם שם העסקים היו גרועים. לאחר כשנה מכרתי את הכול יחד עם שותפי, והתחלתי לעבוד כשכיר. מצאתי מקום בחברה מסחרית בשם "י' פאלה", ובאמת נקלעתי למקום עבודה מעולה. היה שם מנהל, שחוץ מכמה רגעי עצבנות, היה ממש זהב: טוב לב ואדיב ללא גבולות. כך היו גם בניו, ג'וליו ואטיליו, וכך גם המנהלים: האדון אלפרדו טאסינארי, מר נינו בנצ'יבני, מר בפינו מוצאני ומר מצופריטי פרנקינו. אני מודה לכל אלו ואברך אותם כל חיי. בתחילה עבדתי במפעל טונה כפקיד, קופאי, גובה ונהג. לאחר מכן עברתי להיות פקיד על הספינות עצמן, כי בזמן שלום עבודה זו מעניקה תנאי מחיה מעולים. על הספינות היה כל טוב והמזון היה גם טעים וגם זול. התברר, שגם בימי מלחמה אפשר למצוא על הספינות מכל טוב, גם מעט ביוקר, אך לא כל כך ביוקר כמו המחירים על היבשה. כתוצאה מכך, ניתן היה לסחור במוצרים ואפילו להרוויח קצת.

החיסרון היה, שבעת ההפצצות של חיל האוויר הבריטי, המטוסים תקפו אוניות ולא נתנו מנוחה, לא ביום ולא בלילה. בכל אזעקה היינו חייבים לרוץ מהר ולרדת מן הספינה כדי להגיע למקלט. רק האל יודע את כל התלאות שעברנו באותם הימים.

* * *

10 ביוני. מוסוליני מכריז על מלחמה נגד בעלות הברית, כלומר אנגליה וצרפת. במשך החודשים הראשונים לא הרגשנו שהייתה מלחמה. לא היינו יודעים עליה דבר אלמלא ההודעות של המטה הכללי. נהגנו לאכול כרגיל והלכנו כמו בעבר להופעות התזמורת, לקולנוע, לתיאטרון ולשאר הבילויים….

בשעה 21:30 שמענו את האזעקה. גם אני וגם המלחים ברחנו משם במהירות הברק. עליתי על זוג אופניים ורכבתי במהירות לכיוון בנגזי. רכבתי כל הדרך, ממפעל "פאלה דילה אמיליאנה" לכיוון מרכז בנגזי, דרך רחוב בן יונאס. האזעקה נמשכה ואני הגעתי הביתה באפיסת כוחות. אחר כך ראינו מרחוק שרפה גדולה. סיפרו לנו שהמטוסים הפציצו בנינה ואז נרגענו מעט. אבל לאחר חצות, קרוב לשעה אחת בלילה, החלה "התזמורת". לא רצנו למקלט והצלחנו לצפות בהפצצה שבה הטביעו שתי ספינות קיטור ושתי משחתות.

החל מאותו ערב התחלנו להרגיש באמת את המלחמה. כמעט בכל ערב היו הפצצות וביום התקיימו סיורים אוויריים…

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "ברוגז": גפני מאיים על נתניהו עם אקדח ריק
– הגנה מרחפנים: שת"פ חדש בין התעשייה האווירית לאיחוד האמירויות
– "בכל המדינה יש בכל רגע נתון פחות מ-200 נדבקים לא ידועים"

* * *

…ואז שוב החל אותו הפזמון: נסיגה אנגלית וכיבוש מחדש של העיר על ידי הכוחות האיטלקיים והגרמניים. אז גם מחירי מוצרי המזון הבסיסיים החלו להאמיר: כיכר לחם גרמני 70 לירות, וכיכר לחם איטלקי במחיר שנע בין 35 ל־40 לירות; קילו קמח 70־75 לירות, וכן קילו פסטה באותו מחיר. וכך הלאה.

לא ניתן לתאר את המצב מבלי להשתמש בנהר של דיו ובהרים של נייר. אחרי כחודש, כשהמחירים החלו לרדת, נפוצה השמועה שמתכננים לרכז את כל היהודים. אז גם החל המרוץ למכירת חיסול. מכרו הכול: מצעים, רהיטים, סחורה מן החנויות. תמורת מכירת החנויות עצמן אפשר היה לקבל מחירי רצפה בלבד. כולם עסקו כל הזמן בלמכור, למכור ולמכור בכל מחיר. האדון רנאטו תשובה הזהיר אותנו שחייבים למכור הכול, להשאיר רק את הנחוץ ביותר, לקנות מזון ולהתכונן לנסיעה. אחרי זמן מה, נסעה הקבוצה הראשונה מברצ'ה, לאחר מכן קבוצות נוספות מדרנה, אפולוניה וקורינה.

ואז הגיעה מנוחה קצרה. חשבנו שהממשלה התכוונה לרכז רק [את היהודים] מנווי באקורי וצפונה, אבל זו הייתה רק אשליה. כך יצאה הקבוצה הראשונה מבנגזי…

* * *

ביום שלישי, 9 ביוני, הלכתי לבית הכנסת וגיליתי ששמי רשום ברשימת הנוסעים. בשלב ההוא העברתי את החנות שלי למר נינו בנצ'יבני, המנהל של חברת פאלה, ששילם לי מיד. התפניתי להכנת המזוודות, וביום שישי, 12 ביוני, בשעה 8 בערך, הגיע רכב של חברת אליסה… הגיע האדון רנאטו תשובה שביקש להיפרד לשלום, וסיפר ששלושה יהודים נורו בבוקרו של אותו יום. הוא נתן לנו כמה תרופות, ואז ב־10 וחצי התחלנו במסע…

* * *

…הוי, ג'אדו. לאחר שחלפנו על גאריאן הגענו אל הגיהינום. דרך עם המון עליות וירידות ושמש קופחת ומסנוורת. עצרנו קצת בראיניה, שם אכלנו, וזו הייתה תחנה אחרונה לפני ג'אדו…

"קללות, כמו סַבָּל"

הגענו לקראת השעה 15 וחצי והתמקמנו בצריף המגורים E. התחלנו להתרגל לחיי האסירים והתחלנו להבין שממש לא נעים כאן. המחנה מלא במפקדים ובתת־מפקדים וגם במנהלים שהם מאנשי דרנה, שלא מסוגלים לנהל. הם יודעים רק לצרוח ולפקד ואינם מבחינים בין האנשים השונים. מצאנו כאן את הגיהינום עלי אדמות. מנת האוכל שנותנים לנו כאן היא חצי לחמנייה ליום, כלומר רק 80 או 100 גרם לחם ליום. ובנוסף:

100 גרם אורז לאדם כל שבועיים

30 גרם עגבניות

110 גרם סוכר

110 גרם שמן

לגבי היציאה מן המחנה, אין בכלל על מה לדבר, אפילו לא לשעה. כל היום נשארים סגורים במחנה ללא מעש, מוקפים על ידי קונצרטינות, עם השומר זפטיה שעומד קבוע ליד השער. זאת ועוד, כאשר מגיעות למחנה קבוצות חדשות, אי אפשר להתקרב למכוניות וגם לא לברך את האנשים. עומד שם מפקד המחנה, רב־סרן מודסטינו גארייר, עם אלה ביד ומרביץ לכל מי שמתקרב אל הקבוצות החדשות שמגיעות לג'אדו.

אחר כך למדנו פרק מעניין נוסף במקום הזה. ירדה פקודה, שחייבים ללכת לישון בדיוק בשעה 21. פעם הגיע הסמל רפאלה אבוליו ומצא תינוק שבכה לאחר השעה 21. הוא התחיל לצרוח כמו משוגע: "מטורף, פושע, זונה, הלוואי שתַחְלה בכוֹלֶרה", ועוד קללות מן הסוג הזה, כמו סַבָּל. הוא היה מסתער לעבר כיריים דולקות ונותן בעיטות לסירים המלאים באוכל. וכולם דוממים עד שתיגמר ההשתוללות.

* * *

"כשמגיע המושל, או רב־סרן, או סגן־אלוף, אסור להתלונן ולדבר איתו על נושאים של אי צדק. אם מישהו פותח את הפה ומתלונן, מכניסים אותו מיד לחדר מעצר. המשמעות היא, שהוא יקבל חצי לחמנייה ליום ויישן על מחצלת על הרצפה ללא שמיכות או משהו אחר"

כאשר מגיע אדם חשוב לבקר במחנה, המפקד נותן הוראה לנקות ביסודיות, כלומר להוציא את הלכלוך הגדול שליד החדרים ולהביא אותו לבור וגם לטאטא את הרצפה. ואז כולם, בין אם עני או עשיר, בין אם הוא סוחר או רב כולם חייבים לטאטא ולנקות את הטינופת. גם אם מישהו חולה הוא חייב לעבוד וזהו.

כשמגיע המושל, או רב־סרן, או סגן־אלוף, אסור להתלונן ולדבר איתו על נושאים של אי צדק. אם מישהו פותח את הפה ומתלונן, מכניסים אותו מיד לחדר מעצר. המשמעות היא, שהוא יקבל חצי לחמנייה ליום ויישן על מחצלת על הרצפה ללא שמיכות או משהו אחר.

כך חלף הזמן בין העוולות של המפקדים או של הזווינים [ככל הנראה בני שבט בדואי מקומי] ובין השעמום. היינו שם ללא כל תעסוקה והיינו חייבים לקנות הכול מחוץ למחנה במחיר יקר. מכיוון שמנות הלחם אינן מספיקות, התרגלנו לקנות כדי לשרוד. קונים שעורה וטוחנים אותה. משלמים עליה בין 160 לבין 220 לירות למדידה, שהיא 11 קילו. וכך מעבירים את הזמן. קצת בטחינה, קצת בקריאה וקצת מסתובבים במחנה עם חברים. אבל כל יום שעובר הארנק קטֵן יותר.

בהמשך, לאחר שניים או שלושה חודשים במחנה ולאחר ביקורים רבים מצידם של אישים חשובים, החלו לאפשר לילדים לצאת בימי שלישי לסיבוב הליכה מחוץ לגדר. כשהם יוצאים מהמחנה, כולם עומדים בטור, עושים סיבוב ואז חוזרים. אחר כך ציוו שגם הבנות תצאנה בשבתות; לאחר מכן אפשרו לבחורות לצאת עד הכיכר ולחזור. בסוף הגיע התור של הגברים הנשואים עם נשותיהם. אבל לבחורים הצעירים אסור היה לצאת מהמחנה.

יום אחד הגיע המושל, ביקר בצריפים, והודיע שהוא רוצה לפגוש את כל ראשי המחנה במשרדו בשעה 6. יצאו כל אנשי דרנה, שהביאו לו מכל טוב.

"אגרום לכם להתפגר"

לעומת זאת, אנחנו נשארנו כלואים וללא מצרכי שוק למשך כמעט שבועיים, כי היציאה לשוק נאסרה על ידי הרב־סרן. אבל יש כאלו שיש להם כסף, ולכן יצאו לשוק. יש להם אפשרות לשמן את המפקדים, שנותנים להם לצאת איתם. אבל לא היה אכפת להם ממי שלא יכול לשלם.

יום אחד היה אמור להגיע אורח. לא יודע מי זה היה, אבל זה גרם ללחץ רב. לקראת השעה 7 בא הסמל וצעק: "כל המנוולים החוצה, כל האסירים החוצה, תלכו לעבוד", ומי שהוא מצא עדיין במיטה חטף ממנו בעיטה. אחר כך בא הרב־סרן עם כעשרה חיילים חמושים. הם ריכזו את הגברים והקיפו אותנו עם נשק שלוף. ואז הרב־סרן החל לנאום: "אתם מנוולים, אתם עצירים, קבוצת עם הארץ", ועוד קללות כאלו. אחר כך פיזר אותנו והתחלנו לטאטא את המחנה. הסמל המשיך לצעוק: "אני אגרום לכם להתפגר. כל החיים תזכרו את הסמל". וכך, החל מאותו היום, התחילה העבודה: מהשעה 7 עד השעה 9 בכל יום היינו צריכים לטאטא, גם אם אין לכלוך. פשוט חייבים להחזיק במטאטא עד סוף המשמרת.

לאחר ביקור המושל והסרן, החלו לאפשר לכל הביתנים לצאת לסיבוב של הליכה קצרה. בכל יום יוצאים ארבעה ביתנים. אם נופלת טעות בסדר היציאה מהביתנים, מטילים עלינו הסגר לימים רבים ולא יוצאים יותר החוצה.

מכיוון שלא הייתה לי תעסוקה, התחלתי לחלק חלב, בשר וביצים לחולי המחנה. החלב היה בחינם. על הבשר והביצים היו משלמים, וככה העברתי את הזמן. אבל כאשר הרופא היה נותן לנו תלוש לכמות מסוימת של מנות חלב, הרב־סרן היה מקצץ לנו לפחות 8 או 10 מנות…

* * *

…לקראת השעה 3 הלכתי להביא את הלחם לתנור, אבל חשתי עצוב ומתוסכל בגלל צורת החיים, בגלל שכל יום שעובר הכסף אוזל ואיננו יודעים מתי ישחררו אותנו. הלב שלי מתפוצץ ואינני יודע מה יהיה. כל בוקר קמים, מתפללים, אוכלים ארוחת בוקר, קוראים קצת תהילים, ואחר כך, אם יש חשק ומרשים, עושים טיול.

* * *

אחרי ארוחת הערב, יוצאים להליכה נוספת בין הביתנים ואז באים חברים, כדי להעביר חצי שעה בנעימות, ומספרים סיפורים או שותים תה, ואז הולכים לישון. זהו הפזמון החוזר של כל יום. אני מתפלל לה' שזה ייגמר, כי אין לי יותר כוח. הרי אין כסף וגם אם רואים עוגייה או בוטנים אי אפשר לקנות אותם. ככה מבזבזים את הנעורים שלנו בעליבות. ביום חמישי שעבר שיחקתי במשחק אנגלי (קלפים), ניצחתי והרווחתי 50 לירות. למחרת הפסדתי את ה־50 לירות ועוד 70 לירות משלי. שיחקתי פעם נוספת ושוב הפסדתי, ואז הפסקתי לשחק. לעת עתה אין לי יותר מה לכתוב. אני עייף, מתוסכל, כואב לי ואין לי יותר כוחות.

בימים אלה הגיע רופא לבקר במחנה. הוא אומר שהטיפוס התפשט בין הביתנים ולכן חייבים להחיל הסגר על המחנה. כתוצאה מכך, ירדה פקודה לגלח את כל הראש לכל הגברים במחנה וגם את הראש של נערות עד גיל שתים עשרה. איזה מחזה! אנשים שהייתה להם תסרוקת ועכשיו גילחו להם הכול; ונערים בעלי שיער יפה הם כעת בעלי ראש מגולח. אחר כך הגיעו לבקר אותנו אלוף אחד עם כמה קצינים. בעקבות הביקור ביתן מספר 2 הפך לבית חולים זיהומי, ואסרו להיכנס לשם, עקב חשש להידבקות במחלה ולהתפשטות שלה לביתנים האחרים.

היום הורידו לנו את מחיר השעורה. כעת מבקשים מאיתנו 5 לירות, או 10 לירות, לעומת מחיר של 26 לירות שהיה קודם. אבל העשירים משלמים יותר. גובים מהם 20 לירות.

אתמול הגיע לבקר אצלנו גם המושל. אנשים רבים התלוננו בפניו שהם רעבים. המושל הבטיח שבעוד כמה ימים כולנו נהיה שבעים ומרוצים…

"פחדנו שהערבים ירצחו אותנו"

באחד הימים התחלנו להבחין שהאיטלקים נסוגים ואז גם נפוצה השמועה שהמכוניות בכלל לא יגיעו, מפני שהאיטלקים נסוגים לכיוון תוניסיה. והנה גם האשליה הזאת, של פינוי בכלי רכב, התפוצצה כמו בלון. כל החלומות התאיידו. נחתנו שוב אל קרקע המציאות של החיים: המכוניות לא יגיעו. האיטלקים בורחים ולא ייקחו אותנו איתם, כי הם בקושי מצליחים להסיע את החיילים שלהם. את המידע סיפרו לנו מספר חיילים שהיו בדרך. ואז החלה תנועה רבה של כלי רכב צבאיים. כל היום חלפו לידינו מכוניות, חיילים, תותחים ומקלעים.

ראינו שבהרים מסביב למחנה הציבו מקלעים ותותחים ואנחנו התחלנו לרעוד מפחד, מפני הפצצות. היום עברו כאן מטוסי קרב אמריקאיים. כמה מהחיילים שהוצבו ליד המקלעים התחילו לירות לכיוון המטוסים, וכאשר אחד המטוסים ירה בחזרה, החיילים האיטלקים ברחו במהירות שרק הפחד יכול היה להעניק להם. הם עזבו ללא השגחה מקלע כבד ועוד כמה כלי נשק.

ככה קרה שהפחד ממחלת הטיפוס הפך גם לפחד מהמטוסים. אך האמנו שהקדוש ברוך הוא יצילנו מכל הצרות, כפי שהציל אותנו עד עכשיו.

הגענו אל היום הזה לאחר שהרב־סרן מודסטינו גארייר, מפקד המחנה, עזב את ג'אדו במהירות והעביר את הפיקוד לקצין טסטה, שהוא אדם טוב, ולסמל קרלו יאני שגם הוא אדם טוב.

"ביום אחד אתה רואה אדם חזק ומלא חיים. למחרת הוא מתחיל לסבול מכאב ראש. אחר כך הכאב עובר לכל הגוף ולאחר ימים בודדים אתה שומע שהוא נפטר… היה קושי למצוא עשרה גברים שיעשו מניין וילוו את המת. אדם מהרהר לעצמו: היום עדיין לא הגיע תורי למות, אבל אולי מחר"

* * *

מיד כשקיבלו את הפיקוד, הקצין והסמל הכפילו לנו את מנות הלחם וגם הגדילו לנו את המנות האחרות. הם התייחסו אלינו יפה בתקופת הנסיגה החלקית. בכל יום עברו יותר ויותר שיירות של מכוניות מלאות בחיילים, שהיו בעיצומה של נסיגה לכיוון נלוט, כדי להימלט מן המצור הבריטי. התוצאה: נשארנו כמעט חודש ללא שלטון. בתקופה הזו, הסמל בחר כ־20 אנשים שישמרו על המחנה, נתן להם רובים מסוג 91, והורה להם לשמור על כל צדדי המחנה. גם הסמל בעצמו התייצב לשמירה יחד עם השוטר פאטיני והם החזיקו בתת־מקלעים. ככה שמרנו על המחנה עד שהגיעו האנגלים. הפחד הגדול היה כעת לא מהאיטלקים או הנאצים. פחדנו שהערבים ירצחו אותנו וישדדו את מעט הרכוש שנותר.

הקדוש ברוך הוא לא נתן להם, אבל בכל ערב שמענו יריות ופיצוצים. טרטור הירי של המקלעים הפחיד את הערבים. ואז מצאנו עצמנו בלילה ראשון ללא שלטון ומפקדי מחנה. נשארנו כולם ערים, הן הגברים והן הנשים, חיכינו לבוקר והתפללנו לקדוש ברוך הוא שלא יקרה שום דבר. הנשים היו מלאות פחד ושאלו, "מה חדש? קרה משהו? איפה נמצא הסמל?"

כולם נרגעו כאשר הסמל בחר מספר גברים למעין משטרה לילית והעניק להם נשק. אז כולם נרגעו, התחדשה התקווה והאמונה באלוקים וככה לכל הפחות יכולנו לישון רגועים.

בעיצומם של ימי הפחד וההמתנה, ביום 25 בינואר, בשעה 22:20, אשתי ילדה בת בביתן B. היא הייתה כל כך קטנה שדמתה יותר לבובה, עם עיניים גדולות וכחולות. היא הגיחה אל העולם תחת מציאות של יריות רובים ומקלעים והדי פיצוצים של רימוני יד.

אבל חשוב לשוב ולדבר על מצבנו, שהפך קריטי. היום שמענו שהצבא הבריטי הגיע לשקשוק, 16 קילומטר מג'אדו. קבוצה של צעירים התנדבה לקחת נשק ורימוני יד ונסעה לשם, כדי ליידע את הבריטים על מצבנו במחנה. לצערנו, הם לא הצליחו במשימה, כיוון שלא ידעו לדבר אנגלית והם חזרו ללא הישג.

עכשיו, ידידיי היקרים, אסביר מדוע הבריטים הגיעו לשקשוק ולא לג'אדו. כשהצבא האיטלקי נסוג מהאזור, הוא הפציץ את הצוקים של גאריאן ושל גנונה. כתוצאה מכך, הצבא הבריטי עקף את הצוקים והגיע מכיוון חון ומיזדה. הם לא יכלו לבחור בדרך אחרת.

כשהסמל האיטלקי שמע שקבוצת יהודים הלכה לדבר עם האנגלים, הוא נתן הוראה לירות בהם מיד כאשר יחזרו. כמובן שלא ירו בהם והם חזרו למחנה בשקט. בסופו של דבר, גם הסמל הבין שהוא לא יכול לעשות דבר. הוא הבין היטב שהבריטים נמצאים 15 קילומטר מג'אדו. וכך גם הסיפור הזה נגמר בטוב…

"בגלל מחשבות כאלה נמאס"

כפי שכתבתי בדפים קודמים, המחנה הושם בהסגר בגלל מגפת הטיפוס והחלו לנקות אותו עד לתחילת הנסיגה. הרופא עזב יחד עם הרב־סרן, הסמל ואחרים. השאירו לנו רב־טוראי ורופא צעיר שהשאיר את המחנה מוזנח והעדיף להשתעשע עם בחורות צעירות. רק הרב־טוראי עבד ברצינות, עד שהגיעה אותה הודעה על כך שהאנגלים כבשו את שקשוק והתקדמו. בשלב ההוא היהודים התקוממו והפסיקו לטאטא ולנקות את המחנה. גם לאחיות לא היה אכפת כבר מהחולים. התעלמו ממי שחלה וגם ממי שמת. מחלת הטיפוס התפשטה ויחד עמה הרעב, חוסר הניקיון, הצפיפות, שיברון הלב, הייאוש והמוות שהחל להכות שוב בכלואים. בתחילת המגפה היו מת אחד או שניים ביום. אבל בשיאה היו גם חמש או שש הלוויות ביום. ביום אחד אתה רואה אדם חזק ומלא חיים. למחרת הוא מתחיל לסבול מכאב ראש. אחר כך הכאב עובר לכל הגוף ולאחר ימים בודדים אתה שומע שהוא נפטר. זה חזר על עצמו בכל יום. בשלב הזה, כשהמוות נכנס למחנה, היה קושי למצוא עשרה גברים שיעשו מניין וילוו את המת. אדם מהרהר לעצמו: היום עדיין לא הגיע תורי למות, אבל אולי מחר, אולי בקרוב. ובגלל מחשבות כאלו נמאס מהחיים.

* * *

ודווקא בימים ההם התרגלנו לראות גם אדם שנקבר ללא הלוויה, בגלל הכמות הגדולה של המתים ועקב המחלה והסבל הרב. ותראו איך בג'אדו מתייחסים לחולים המאושפזים: חולה לא יקבל תרופות שצריך כי אין תרופות. אדם יאכל תערובת של אורז ומים שאפילו בהמה לא תסתכל עליה, ובשעה זו האחיות יאכלו אורז עם שמן ובשר, לפי כל כללי אומנות המטבח. אבל לגבי החולים, אם נותנים להם בשר בערב לא ייתנו אותו בצהריים, ואם בצהריים אז יגישו בערב. גם לגבי החלב אין מה לדבר. סתם מים שקופים ותו לא.

ולגבי הניקיון: משאירים את החולה מלוכלך עם הלכלוך דבוק לגופו במשך ארבעה או חמישה ימים, ונותנים לו אוכל גרוע, וכשמוסרים לו את הצלחת גם לא מתחננים שיאכל. שמים לו את זה ביד או שמניחים אותו לידו, ואם הוא מסתובב ולא אוכל, לוקחים ממנו את האוכל.

פעם עמדתי ליד הדלת של ביתן החולים לחכות לאיזו תרופה. פגשתי שם את לילו נעים, שאשתו חולה ומאושפזת. הוא שלח באמצעות אחד העובדים איזשהו דבר אוכל, אבל בטרם הם מסרו את האוכל לאשתו, הם אכלו את כל הקציצות והבשר ואיבדו את המזלג והכף.

מי שנכנס לביתן החולים ראה טינופת ומאושפזים שמבקשים לשתות ואף אחד לא שומע אותם, כי האחיות צוחקות ביניהן ועסוקות עם האחים. אבל אם ניגשים לחדר האחיות, אז הכול שם נקי וכך גם השירותים. אין ספק שבגלל אנשי צוות חסרי לב, או בעלי לב של אבן נפטרו צעירים שיכלו לחיות.

* * *

[זה התרחש] לאחר שמועות רבות שרצו בקרב האוכלוסייה היהודית והערבית שהגיעה מטריפולי וגם מערים אחרות, ואפילו מג'אדו עצמה. שמענו על התבוסה מפי החיילים שברחו מן החזית על גבי משאיות שנכנסו לבנגזי. לאחר כניסת המשאיות הייתה הפצצה בכיכר ואז הגיע הכיבוש הבריטי ולבסוף נפרצה החזית באגילה עיירת חוף בדרום מפרץ סידרה סירטה, מיסורטה ועוד. ואז הגיע גם הכיבוש של טריפולי והחלה הבריחה המבולבלת לכיוון נלוט. היא כללה גם את ההסתלקות של הרב־סרן האיטלקי.

לאחר שלושה ימים, כשרבים עזרו למשפחות החולים בעבודות הבית וסייעו להם להביא מים לביתן, נכנס למחנה סרן מצבא ניו־זילנד, מלווה בסמל של ג'אדו. הוא ביקר בכל המחנה, אחר כך נכנס למפקדה, לקח את כל הרשימות, רשם כמה דברים, והלך לו כלעומת שבא.

 

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il