נותר רק לנצח: האם משחקי מחשב הם באמת קללה?

ממשרד החינוך נמסר:
"במרחב הפדגוגי מונגשים תכנים ופעילויות שבחרו אנשי תחום הדעת במשרד החינוך, ועברו בחינה פדגוגית של אגף ספרי לימוד במשרד"

הצרות שהביאה עלינו הקורונה כבר מוכרות וידועות: פגיעה בבריאות הפיזית, פגיעה בחוסן הנפשי, פגיעה בפרנסה – וגם כליאה בבית לתקופות ממושכות, ללא אפשרות לצאת החוצה. כטיפוס שאוהב לשוטט ברחובותיה של העיר, נאלצתי להעביר את התחביב שלי למרחבי המרשתת. חיפשתי משחקים אינטליגנטיים, ולא רק כאלה שכל מטרתם היא לירות לעבר פיקסלים אקראיים. דף אינטרנט של משרד החינוך סיפק לי המלצות על משחקים שהוגדרו כחינוכיים, וכך בשיאו של אחד הסגרים מצאתי את עצמי שקוע במשחק זיכרון חביב, מנסה לזכור איפה התחבאה הצפרדע ואיפה האריה.

משחק נוסף הזכיר לי היטב למה אני כאן: "מאחורי הדלת – משחק הקורונה" נועד ללמד כיצד מתגוננים מפני המגפה. על מסך המחשב מופיעות דלתות, וכל אחת מהן מובילה לשאלה הקשורה בנגיף. "כשכל המשפחה בבית, מה צריך לעשות?", שאלה אותי הדלת הראשונה. משלוש האפשרויות שהוצגו בחרתי את "אפשר להיות בחדר לפעמים", וזכיתי לשבחים. מאחורי הדלת השנייה התחבאה השאלה ממה צריך להימנע בימים אלה – "משיחות טלפון או וידאו", "מלחיצת יד ויציאה החוצה" או "מצפייה בטלוויזיה וביוטיוב". מובן שבחרתי באפשרות השנייה, וצדקתי גם פה. הידד.

משחקי יריות חסרי תועלת לא נראו כאן, אבל סקרנותי התעוררה – האומנם משרד החינוך מעודד לשבת מול המחשב ולשחק, למרות השם הרע שיצא לפעילות הזו? ומי מחליט על המשחקים שייכנסו לרשימת המומלצים? "במרחב הפדגוגי מונגשים, לכלל מערכת החינוך, תכנים ופעילויות שבחרו אנשי תחום הדעת במשרד", נמסר לי בתגובה ממשרד החינוך. "התכנים הדיגיטליים שפיתחו ספקי תוכן ומאושרים על ידי המשרד מוצגים בקטלוג החינוכי, אחרי שעברו בחינה פדגוגית של אגף ספרי לימוד במשרד".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סדקים בחומת ההשתקה: האם יש שינוי בחברה החרדית ביחס לפגיעות מיניות?
– בקשה לפסילה: שופטת שלום פעלה לכאורה בניגוד עניינים
– הבטחה ושיברה: הקושיות שיציג רבלין לראשי המפלגות

כיצד בדיוק מחליטים למעננו, עוד בהיותנו ילדים, איזה משחק נחשב לחינוכי? פניתי אל ד"ר ססיליה וייסמן, סמנכ"לית מחקר ופיתוח של MindCET – חממת החדשנות מבית "המרכז לטכנולוגיה חינוכית" (מט"ח), אחד הספקים המרכזיים של תכנים למשרד החינוך. "משחקים מפותחים עבור קהלי יעד ספציפיים. כאשר משחק מכוון לחינוך, נאמר בבירור שהוא כזה", מסבירה ד"ר וייסמן. "לצד זאת, משחקים דיגיטליים באופן כללי הפכו בשנים האחרונות לנתיב מקביל של חינוך, שכן הם מאפשרים למשתמשים ללמוד, לתרגל ולפתח מיומנויות דיגיטליות, שרבות מהן מוכרות כמיומנויות חיוניות של המאה ה־21. כך למשל אוריינות נתונים, אוריינות דיגיטלית, פתרון בעיות שיתופיות, חקר מידע ואינטראקציה בין עמיתים".

כשאני מבקש דוגמה למשחק שלא נוצר למטרות חינוכיות אך יש לו השפעה חיובית על השחקנים, ד"ר וייסמן משיבה מיד: מיינקראפט. זהו משחק אסטרטגיה המבקש מהשחקן "לשרוד" בעולם דמיוני – לאסוף משאבים שונים, לבנות כלים חיוניים ולהתמודד מול איומים. "המשחק הזה, שאינו 'חינוכי', שינה באופן קיצוני כיצד מערכות חינוך מסתכלות על עולם המשחקים", אומרת וייסמן. "מיינקראפט הדגים את ההיבטים הפדגוגיים החיוביים של המשחק במחשב, והפך גם את המבקרים לתומכים. בפעם הראשונה שנתקלתי בו הופתעתי מההתרגשות של ילדים ששיחקו יחד בשמחה במשך שעות. הם החליפו רעיונות ובנו אסטרטגיות, כשכל מה שנראה על המסך הן צורות פשוטות מאוד בסגנון לגו. בלי פרסים ובלי תחרות, המשתתפים פשוט נהנו מהיצירה המשותפת. המשחק הזה מאפשר לילדים להרגיש שהם יכולים, מה שמניע אותם לחקור, לפתח ולהפעיל את כישוריהם. יש בו גם אינטראקציה שיתופית המחזקת את היוזמה של ילדים לתקשר עם אחרים, ובמקביל עוזרת להם להבין כיצד פעולותיהם משפיעות על הזולת. המשחק גם מגביר מיומנויות של חקירה, איסוף משאבים, יצירה, תחזוקה, קבלת החלטות וכן הלאה. אפשר לראות את זה גם במשחקים דומים, שבהם השחקן צריך לבחור שילובים של אובייקטים כדי להשיג מזון, בריאות, מחסה ומשאבים בסיסיים אחרים. מיומנויות אלה, גם כשהן מופעלות בעולם וירטואלי, מביאות את הילדים להתחיל להבין את תפקידו ואחריותו של כל אחד ביחס למערכת האקולוגית שסביבו".

האם יש דרך לזהות ולהגדיר מהו "משחק טוב"? פרופ' נילי מור מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית מסבירה כי משחק כזה צריך "לתרום להיבטים מגוונים בהתפתחות שלנו כבני אדם. למשל – משחק שיש בו אינטראקציה והדדיות, ולא משחקים בו לבד, יקדם יסודות רגשיים וקוגניטיביים, ויפתח את היכולת לבנות חיי חברה בריאים. אצל ילדים משחק הוא חלק אינטגרלי מההתפתחות של עולם הרגש והיצירתיות. משחקי קופסה שיש בהם כללים, מנצחים ומפסידים, הם למעשה אימון באינטראקציה חברתית, או ביכולת לוותר ולחכות בתור".

כמעט מגיל אפס אנחנו מתחילים לשחק, אומרת פרופ' מור. "פעוטות ישחקו לבד, בעצמם, ויעדיפו משחקים חושיים כמו רעשן או חפץ שאפשר ללעוס. כאשר אנחנו מתבגרים מעט, בערך סביב גיל ארבע, אנחנו עוברים למשחקי דמיון כמו שימוש בתחפושות, או לקחת מקל ולהעמיד פנים שהוא כלי נשק. בגיל בית הספר היסודי אנחנו כבר משחקים במשחקי קופסה".

ומתי אנחנו מפסיקים לשחק?
"בגיל ההתבגרות יש לחץ חברתי להפסיק לשחק, כי זה נחשב לילדותי. בגיל מבוגר יותר אנשים דווקא מחפשים הזדמנויות לשחק, אבל זה חייב להיות בהקשר מסוים. לא תראה אדם בוגר משחק סתם ככה, אלא אם כן המפגש החברתי הוגדר כ'ערב משחקים'".

את רואה את הלחץ החברתי הזה כשלילי? האם היה עדיף שגם כמבוגרים נמשיך לשחק כדי להתפתח?
"כן, זה חשוב כי אנחנו ממשיכים לפתח את היכולות הקונטיביות, הרגשיות והחברתיות שלנו לאורך כל החיים".

מתי האנושות החלה לשחק?
"בסין יש משחקים עתיקים מאוד, כמו למשל 'גו' שדומה למשחק 'מנקלה'. במשחקים האלה משתמשים בחומרים מהטבע על מנת לבנות לוח, ויש בהם אלמנט מרכזי של חשיבה, יצירתיות ופתרון בעיות".

התשובה של פרופ' מור עודדה אותי קלות: חשוב להמשיך לשחק גם כשאנחנו מבוגרים, כך שאין כל רע בחיפוש שלי אחר משחקים ברשת. עכשיו רק נותר לי לנצח.