כך כשל ז'בוטינסקי בניסיונו להציל את יהדות אירופה

"בכל שעה מודיע הרדיו כי הגרמנים יתחילו בקרוב בהתקפות אוויר על אנגליה. כפי הנראה בהתחלה לא על לונדון, אבל הם יגיעו גם ללונדון. ואני משוטט כאן… שהייתי באמריקה איננה מביאה שום שינוי. אני מגנה את עצמי על העיוורון שלי – על הנסיעה שלי… רגע אחד אני מחליט לשוב, וברגע הבא אני מחליט להישאר.

"לעיתים אני חושב שכל חיי הם שרשרת של החמצת הזדמנויות. עכשיו את משלמת את המחיר… רעייתי תשב מחר במקלט, בשעה שיכלה לחיות כאן יחד עמי. אני נשבע לך שכל המשחק שלי לא היה שווה את ההשפלה הזאת. זה מכתב לגמרי מטורף, אולם למרות הכול אשלח אותו".

(איגרת ליוענה ז'בוטינסקי, 17 במאי 1940)

עלייתו של זאב ז'בוטינסקי אל סיפון האונייה "סאמאריה", שהפליגה מלונדון לארצות הברית, סימלה ייאוש עז מהממלכה הבריטית, ותקווה שמבוקשו – ומבוקשם של אחיו היהודים, העומדים על סף השמדה – יימצא מעבר לים. את החודשים שקדמו להפלגה הקדיש ז'בוטינסקי לניסיונות בלתי נלאים לגייס את תמיכת הבריטים בשני נושאים קריטיים: קידום העלייה לארץ ישראל, והקמת צבא יהודי שיילחם בנאצים לצד בעלות הברית, כמו שעשה במאבקו המוצלח להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. משראה שכל בקשותיו מושבות ריקם, החליט לרכז מאמצי הסברה באמריקה בכלל ואצל יהדות ארה"ב בפרט, במטרה ליצור שם זירת השפעה דומיננטית בשאלה היהודית.

בעבר חשב ז'בוטינסקי שלא תפרוץ מלחמה, אך מרגע שהבין את מזימותיהם של הגרמנים לא הפסיק להכות על חטא. מעל כל במה אפשרית הוא הזהיר מסכנה מוחשית שנשקפת ליהודים במזרח אירופה. במאמרו "הקץ ל'דאלוי'", שפורסם בעיתון "המשקיף" ב־30 ביוני 1939, כתב: "ואני אומר לכם, חברים נכבדים, שאין זה מעבר לסדר היום אלא לחורבן… ח־ו־ר־ב־ן. למדו את המילה על פה. ולוואי שאתבדה". ז'בוטינסקי לא התבדה: בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. גייסות נאציים שטפו את פולין ואת המדינות הבלטיות, וכוחות האיינזצגרופן שנלוו אליהם זרעו הרס וקטל בקרב הקהילות היהודיות שבשטחי הכיבוש. בעוד בעלות הברית המערב־אירופיות מתמהמהות מלסייע ליהודים הנרדפים, קיווה ז'בוטינסקי שהישועה תגיע מאמריקה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יומיים לסיום החג: איפה תבלו את הגראנד פינאלה?
– המשכורת הראשונה של מנכ"ל קבוצת ACE
– בקשה לפסילה: שופטת שלום פעלה לכאורה בניגוד עניינים

מסעו לארה"ב לא היה קל, גם לא מהבחינה האישית. בקשת הוויזה של רעייתו יוענה סורבה על ידי הקונסול האמריקני, והיא נותרה בלונדון, אישה שאינה בקו הבריאות. הגעגועים אליה צבטו כל העת בליבו של ז'בוטינסקי, ולכך הצטרפה הדאגה לגורל בנו, שהוחזק בכלא עכו. גם את מטרותיו הלאומיות לא הצליח ז'בו להשיג, לפחות לא בטווח הנראה לעין. נאומיו בארה"ב זכו אמנם להערכה, אך הוא נוכח לדעת כי הציבור אינו ער מספיק לסכנה האורבת ליהודי אירופה.

בייאושו שלח ז'בוטינסקי מכתב לאברהם אברהמס, ראש המחלקה המדינית של נשיאות הצ"ח – "ההסתדרות הציונית החדשה" שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים. "אנא, אל תתייחס למכתב זה כאל ניסיון מצידי להסיר מעל ליבי את המרירות שהצטברה בששת השבועות לשהותי כאן", כך כתב ב־3 במאי 1940. "הנסיבות שבהן התנהלה נסיעתי לארצות הברית… צריכות היו להבהיר לי שכל העניין נועד לכישלון. עם זאת, קיוויתי שדברים ישתנו, ומן הרגע שנהיה באמריקה ישתרר הלך רוח אחר. אבוי, הייתי אופטימי מדי… אני חש בעצמי עד כמה קשה לחיות מנותק ממשפחתי, ואני צעיר יותר, ומצבה של משפחתי איננו כה טרגי, כמו במקרה של אדם זקן. אולם נשארת בעינה העובדה שכושר עבודתי מתקרב לאפס, ועצביי כה מרוטים עד שבכלל אי אפשר לחשוב על עבודה של ממש.

"אני מציע להקים צבא יהודי בכל החזיתות של בעלות הברית", כתב ז'בוטינסקי לצ'רצ'יל. "אני צופה 130,000 מגויסים רק בחצי הכדור המזרחי". צ'רצ'יל השיב כי קרא את המכתב, אך חברי ממשלתו מתנגדים. רק בקיץ 1944, ארבע שנים אחרי פטירת ז'בוטינסקי, הוקמה בצבא הבריטי "הבריגדה היהודית"

"דבר זה, בנוסף לעובדה שתנאים אובייקטיביים אינם מאפשרים להתחיל מיד בתוכניות הגדולות שהבאנו איתנו, גרם לי להבין מהר מאוד שאנחנו עומדים בפני אסון. ייתכן שהדברים ישתנו אם הגברת תוכל לבוא לכאן… אני סבור שזהו הניסיון האחרון שאנו חייבים לעשות; אם לא, יהיה זה בזבוז זמן להחזיק כאן את כל האנשים".

המכתב אינו נושא כל חתימה. ההיסטוריון ד"ר משה הלוי, עורך כרכי איגרות ז'בוטינסקי, איתר את המסמך הישן במכון ז'בוטינסקי, אך היה עליו לאמת כי הכותב הוא אכן מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית. "זוהי האיגרת הקשה ביותר שמצאתי", אומר הלוי. "ז'בוטינסקי היה במצב קשה עד כדי כך ששקל להתפטר. הבנתי שזה מכתב פרי עטו בשל השורה 'ייתכן שהדברים ישתנו אם הגברת תוכל לבוא לכאן' – כי ידעתי שאשתו לא קיבלה ויזה לארה"ב. בכל פעם שהצלחנו לאתר עוד איגרת שלא ידענו על קיומה, ולאמת שהיא אכן שייכת לז'בוטינסקי, זה היה כמו למצוא אוצר".

בחודשים האחרונים תם ונשלם "מפעל האיגרות", שיצא לדרך לפני שלושה עשורים, בשיתוף פעולה בין מכון ז'בוטינסקי, הספרייה הציונית, ההסתדרות הציונית העולמית ומוסד ביאליק. כ־25 אלף מכתבים ומברקים של ז'בוטינסקי תועדו ונשמרו, אך מרביתם הוחזקו בארכיון בלונדון, והושמדו בימי הבליץ. מתוך 7,000 ששרדו, נבחרו בעבודת ליקוט קפדנית אלה שמאכלסים, על פי סדר כרונולוגי, את כרכי "זאב ז'בוטינסקי – איגרות".

בכרך ה־15 והאחרון מובאים 302 מכתבים משנת חייו האחרונה של ז'בוטינסקי, שנפטר במפתיע ב־3 באוגוסט 1940, בעודו בארצות הברית. מרבית האיגרות המופיעות בכרך שמורות בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל־אביב, ומקצתן שוכנות בארכיון הלאומי של לונדון, בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים ובארכיון הציוני המרכזי בבירה. במכון ז'בוטינסקי מעריכים כי מכתבים אחרים נמצאים בידיים פרטיות, ומקווים שמי שמחזיק בידיו איגרות כאלו ייצור קשר עם המכון, למען התיעוד ההיסטורי.

"השנה האחרונה בחיי ז'בוטינסקי הייתה אולי הקשה מכולן", אומר גדעון מיטשניק, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי. "איגרות רבות מלמדות על המשבר שפקד אותו בתקופה זו, הן במישור הלאומי – התעלמותם של מנהיגי בעלות הברית מהאסון העומד לבוא על יהודי אירופה – והן במישור האישי".

הלוי עבד על אלפי האיגרות יחד עם אשתו מרים, ששימשה עוזרת מחקר ועורכת לשון. על חלק מהמכתבים לא התנוסס תאריך, ובני הזוג נברו והשוו כדי לגלות היכן יש למקם אותם על ציר הזמן. השליטה של שניהם בשפות רבות אפשרה להם לתרגם בכוחות עצמם את מילותיו של ז'בוטינסקי, שנכתבו בשבע לשונות. אלא שבעודם משלימים את פרסום האיגרות המאוחרות, המביעות את געגועי ז'בו לרעייתו, נפרד גם משה הלוי ממרים בפעם האחרונה: בקיץ 2020 היא הלכה לעולמה, בת 85 במותה.

"חיינו יחד 62 שנה, ואני מתגעגע לכול", אומר הלוי. "הייתה בינינו אהבה שלא תלויה בדבר, ידידות שלא על מנת לקבל פרס. חיינו את ז'בוטינסקי, ומרים הייתה מאוד מרוצה מהעבודה הזו. למרות מחלתה הספקנו, במאמצים רבים, להביא לידי סיום את הכרך ה־15 ואת מפעל האיגרות. ב־28 ביולי, ימים ספורים לפני תאריך פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, נפטרה גם מרים".

ינואר־פברואר 1940:

בן נושא חטאי אב

זאב (ולדימיר) זַ'בּוֹטִינסקי נולד ב־1880 באודסה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. הוא למד משפטים בברן וברומא, ובאספות הסטודנטים נקט עמדה לגבי הבעיה היהודית וקבע כי על היהודים לעלות לארץ ישראל, אחרת הם צפויים לטבח בגולה. האירוע המכונן שהשפיע עליו להיכנס לעשייה מדינית היה הפוגרום בקישינב בשנת 1903. ז'בוטינסקי נשלח לשם כעיתונאי, ובעקבות רשמיו הצטרף לתנועה הציונית ואף שימש ציר בקונגרס הציוני השישי, שם היה ממתנגדי תוכנית אוגנדה. במקביל פעל למען הקמת האוניברסיטה העברית ולמען לימוד עברית בגולה.

לראשי ההסתדרות הציונית קרא ז'בוטינסקי לייסד גוף משותף שיסייע ליהודים החיים תחת שלטון הנאצים. "אני מציע לכם להצטרף למאמצים להקים חזית יהודית מאוחדת", כתב (למעלה, משמאל). תשובת בן־גוריון: "תחילה הצטרפו להסתדרות הציונית"

ב־1907 נישא לאנה (יוענה) מרקובנה גלפרין, והיא הייתה לשותפתו במאבקו הפוליטי. במלחמת העולם הראשונה היה ז'בוטינסקי ממקימיו ומלוחמיו של הגדוד העברי בצבא הבריטי. לאחר המלחמה התגורר עם משפחתו בארץ ישראל, והיה ממייסדי "ההגנה". הוא השתתף בהגנה על ירושלים במאורעות תר"פ ובעקבות זאת נשלח לכלא, אך זכה לשחרור מוקדם.

בשנת 1931 נאם בקונגרס הציוני ה־17 נגד מדיניות הספר הלבן. כשהקונגרס דחה את הצעתו להקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן, קרע ז'בוטינסקי את כרטיס הציר שלו. הוא נאבק כל העת למען עלייה חופשית לארץ ישראל, וקרא ל"אוואקואציה" – פינוי יהודי מזרח אירופה לארץ. ב־1937 היה מצביא האצ"ל, וניסה לעורר מרד נגד השלטון הבריטי כדי להציל את יהודי אירופה, אך הדבר לא יצא לפועל עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה.

מסעו של ז'בוטינסקי לארצות הברית ב־1940 היה למעשה ביקורו הרביעי שם. "הוא כבר הכיר את הנפשות הפועלות, והיה חד מאוד", אומר הלוי. באותה תקופה, בעקבות מדיניותה האנטי־ציונית של הממשלה בלונדון, הבינו רבים שבריטניה נסוגה הלכה למעשה מהתחייבותה כלפי האומה היהודית בהצהרת בלפור. "משמעותו של הספר הלבן משנת 1939 הייתה שבסופו של דבר תהיה פה מדינה ערבית", אומר הלוי. "כשז'בוטינסקי ראה שהבריטים אינם מקיימים את הבטחותיהם, וכי הפקידות מטעמם היא ברובה אנטישמית ופרו־ערבית, הוא חשב על תוכנית לאוריינטציה אמריקנית במקום בריטית. כלומר, יהדות ארה"ב וממשלת ארה"ב הן שיהיו עוגן הצלה, כי עם בריטניה אין מה לדבר, שם ננעלו השערים".

הקונסוליה האמריקנית בלונדון הערימה קשיים בפני בני הזוג ז'בוטינסקי, היות שהשניים היו מצוידים ב"דרכוני ננסן" של חבר הלאומים (גלגולו המוקדם של האו"ם), שניתנו לאנשים חסרי אזרחות. זאב ז'בוטינסקי אמנם היה זכאי לאזרחות אנגלית, בשל היותו קצין בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, אך לא רצה בה. הוא העדיף אזרחות ארץ־ישראלית – אלא ששלטונות המנדט הבריטי מצידם סירבו להעניק לו אותה, וכך מצא את עצמו נופל בין הכיסאות. דרכון־ננסן שבידו הונפק בפריס, והיה צורך לחדשו מדי שנה במקום הנפקתו. בסופו של דבר הצליח לקבל ויזה לאמריקה, אך לאחר שפג תוקף הדרכון לא אושרה כניסתו לארגנטינה ולקנדה, כפי שתכנן לעשות במסגרת מסע ההסברה והמגבית שלו.

ז'בוטינסקי התאמץ רבות כדי שיוענה תוכל לבוא עמו לארה"ב. במכתב לקונסול הכללי של ארה"ב בלונדון, ב־7 בינואר, כתב: "אני מבטיח לך – אם נהיה בחיים, נעזוב שנינו את ארצות הברית ביום פקיעת תוקף הוויזה או קודם לכן".

במקביל התרחשה דרמה משפחתית־לאומית נוספת: ערי ז'בוטינסקי, בנם של זאב ויוענה, השתתף בחילוצם של כ־2,400 פליטים יהודים, נתיני כמה ארצות, שנתקעו בנהר הדנובה. במכתב לראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין ולבכירים בריטים אחרים, כתב זאב ז'בוטינסקי ב־23 בינואר: "אני פונה אליכם בבקשה להציל את 2,000 הפליטים התקועים בסירות קטנות בדנובה הקפואה. סבלם לא יתואר, ועתה כאשר צפויה תזוזה גרמנית לתוך ארצות הבלקן, לא תהיה להם אפילו אפשרות להימלט… זה יהיה אכזרי וחסר תועלת להתווכח עתה אם 'צדקו' הפליטים הללו או 'טעו' בניסיונם להימלט מן הגיהינום… הדרך היחידה להצילם מאסון מחריד הממשמש ובא היא להסיר – לפחות בעבורם – את איסור הכניסה לארץ ישראל. לנוכח סבל כזה אין מקום להעלות שום נימוק של 'מדיניות', בשעה שרק לנימוק האנושי הזכות להישמע".

סכום כסף שתרם ארגון הג'וינט אִפשר לשלם לבעלי האונייה "סקריה" שניאותו להשיט את הפליטים לארץ ישראל. האונייה, שעל סיפונה עלה גם ערי, הגיעה לנמל חיפה ב־14 בפברואר. אנשי הצוות והנוסעים נעצרו בידי הבריטים עם רדתם לחוף, אך כעבור זמן לא רב שוחררו. רק ערי נותר במעצר מנהלי בכלא עכו במשך תקופה ארוכה.

"השלטונות הבריטיים הנזעמים הריקו את מפח נפשם על איש אחד בלבד: ערי ז'בוטינסקי – שלא היה 'מעפיל' אלא אזרח ארץ ישראל. הם אסרו אותו והחזיקוהו בכלא שישה חודשים", כתב שמואל כץ בספר הביוגרפי "ז'בו", שראה אור בהוצאת דביר ב־1993. "ממשלת ישראל (הכוונה לפקידות הבריטית בארץ – מ"פ) ניצלה את ההזדמנות שזומנה לה כשנפל ערי לידיה כדי להסב משנה צער לאביו".

מרץ 1940:

אלפים מחוץ לאולם

ב־1 במרץ, בעוד בנו מוחזק בכלא, עלה ז'בוטינסקי לסיפונה של "סאמאריה". "אני מגנה את עצמי על טעותי במיקח וממכר, ודווקא עכשיו הייתי צריך להיקלע באונייה הטיפשית הזאת", כתב ליוענה ב־7 במרץ. "ייתכן שלו הייתי מפליג רק אתמול, הייתי מגיע לניו־יורק קצת יותר מאוחר, אבל יחד עם זאת הייתי מבלה עמך שבוע נוסף. אולי הייתי מספיק להזיז משהו למען ערי… אני מנשק אותך בחוזקה".

מהאונייה כתב ז'בוטינסקי גם לאנטול דה־מונזי, שר בממשלת צרפת שהיה עמו בקשרי ידידות. בצד תיאור הקושי להשיג דרכון בר־תוקף מצרפת, הלין ז'בוטינסקי על בכירי ההסתדרות הציונית. 19 שנה קודם לכן, ב־1921, הצטרף ז'בוטינסקי עצמו להנהלה הציונית, ובאותה שנה גם טבע את המונח "קיר הברזל" – התמודדות חסרת פשרות מול אויבי המפעל הציוני. דרישתו לאמץ מדיניות נוקשה יותר מול בריטניה הובילה לחילוקי דעות בינו ובין חיים ויצמן, ראש ההנהלה הציונית, וז'בוטינסקי הקים את "ברית הצה"ר" (הציונים הרוויזיוניסטים) כאופוזיציה בהסתדרות הציונית. כעבור עשור פרץ סכסוך בין ההסתדרות ובין הברית, וכתוצאה מכך הכריזו הרוויזיוניסטים על הקמת הצ"ח – ההסתדרות הציונית החדשה. כעת, במהלך מסעו לארה"ב, טען ז'בוטינסקי שאנשי ההסתדרות "הישנה" אינם רוצים שהוא יגיע ליעדו. "ההתנגדות היא קשה ועיקשת", כתב. "אני מצטער שעליי לומר כי ההסתדרות הציונית הישנה עשתה כול אשר ביכולתה כדי להערים מכשולים, מתוך חשש מהשפעתנו במדינות אמריקה, במיוחד ברגע זה. לפיכך, אודה לך מאוד אם תנקוט צעדים מיוחדים ומתאימים".

ב־13 במרץ עגנה האונייה בנמל ניו־יורק, ומיד עלתה אליה קבוצת עיתונאים שביקשו לראיין את ז'בוטינסקי. בשיחותיו עמם הוא הסביר את מטרות נסיעתו, ודבריו נתקבלו באהדה. ליוענה הוא שלח עם הגעתו מברק ובו מילה אחת ויחידה: LOVE. את מכתביו הבאים אליה פתח בכינויי חיבה כמו "כוכבית", "יונתי", "אנוצ'קה" ועוד.

כשבוע לאחר מכן נפגשו היטלר ומוסוליני בגבול גרמניה־איטליה, והדוצ'ה האיטלקי ניאות להצטרף למלחמה נגד צרפת ובריטניה. ז'בוטינסקי ראה בכך סימן מבשר רעות. "דומה שהמלחמה מחמיצה", כך כתב ליוענה ב־19 במרץ. "…יש צורך להתמיד בישיבה באמריקה. מתברר שאני כאן 'בעל שם' בחוגים הספרותיים הלא יהודיים". עוד סיפר כי הוא מתכוון ללכת לקולנוע לצפות בשלושה סרטים: "חלף עם הרוח", "המעבר הצפון־מערבי" ו"ענבי זעם". "ישמור עלייך האל – עלינו עוד לרקוד", כתב ליוענה.

באותו הערב התקיימה הרצאתו הנודעת של ז'בוטינסקי באולם מנהטן סנטר. "היה זה אולם ענקי שתוכנן ל־4,500 אנשים, אבל לפי הדיווחים בעיתונות נדחסו בו איכשהו כ־5,000 איש, ועוד כאלפיים נשארו בחוץ ולא היו יכולים להיכנס", מספר הלוי. "ז'בוטינסקי תיאר בדבריו את מצב העם היהודי במזרח אירופה, וקרא להקמת צבא יהודי, לעלייה ולכינון מדינה יהודית בארץ ישראל. נאומו זכה לשבחים רבים, גם בעיתונים עוינים כלפי התנועה הרוויזיוניסטית".

ז'בוטינסקי התיישב בניו־יורק, ובמקום נפתח משרד של הצ"ח. אחד האישים שהקיפו אותו אז היה ד"ר בנימין אקצין, שהגיע לוושינגטון כדי להיפגש עם אנשי ממשל אמריקנים. אקצין גם הוציא לאור את ה"אמריקן ג'ואיש כרוניקל", שבו נהג ז'בוטינסקי לפרסם מאמרים. מקורבים אחרים היו אליהו בן־חורין, אהרן קופלוביץ' וקולונל ג'ון הנרי פטרסון – קצין בריטי ממוצא אירי שפיקד על שניים מהגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ונחשב לציוני מובהק. בארה"ב הקים פטרסון את ארגון "הידידים האמריקנים של ארץ ישראל היהודית".

במכתב מ־15 במאי 1940 העתיר ז'בוטינסקי שבחים על אדם נוסף שנלווה אליו בניו־יורק. "אהיה מאוד אסיר תודה לך אם תקבל את פניו של ידידי מר נתניהו", כתב לאדם ששמו מוריס מ' לואיס. "הוא אחד הטובים ביותר בקרב בני הדור הצעיר בארץ ישראל, הוא סופר מחונן, עיתונאי ועורך, ובעל בסיס איתן בהיסטוריה של עם ישראל, בספרות ובבעיות חברתיות… שליחותו באמריקה היא בעלת חשיבות גדולה, וראויה למלוא תשומת ליבך ותמיכתך". נתניהו האמור הוא פרופ' בנציון נתניהו ז"ל – אביו של ראש הממשלה, ומי שהעלה לראשונה את ההצעה להעביר את מרכז הכובד של פעילות הצ"ח לארצות הברית.

בתזכיר שכתב ז'בוטינסקי, ומצוטט בספר, נאמר כי הצבא היהודי שהוא שואף להקים יורכב מ"יהודים מארץ ישראל", "יהודים חסרי מולדת ופליטים באנגליה ובאזורים אחרים הנתונים לשליטת בעלות הברית", וכן "מתנדבים יהודים משני חלקי אמריקה". פטרסון ניסה לסייע בנושא, ואף היה מוכן לעמוד בראש גדוד יהודי לוחם, אך התוכנית זכתה לכתף קרה מממשלת בריטניה. ז'בוטינסקי ניסה לקדם את הנושא גם דרך קנדה, שהייתה דומיניון בריטי. הוא קיווה להקים שם בסיס אימונים לצבא היהודי, אך הדבר לא עלה בידו.

ז'בוטינסקי הרגיש שמאמציו לא נושאים פרי. הלוי: "המדיניות האמריקנית הייתה מבוססת על 'דוקטרינת ההתבדלות'. גם בארה"ב היו גילויי אנטישמיות, והיהודים שם חיו בפחד שיאשימו אותם שהם גוררים את ארצם למלחמה"

אף שנאומיו סחפו את הציבור, הרגיש ז'בוטינסקי שמאמציו להמחיש את גודל הסכנה הנשקפת ליהודי מזרח אירופה אינם נושאים פרי. הלוי: "המדיניות בארה"ב אז התבססה על 'דוקטרינת ההתבדלות' של הנשיא האמריקני החמישי ג'יימס מונרו. המשמעות הייתה, בין השאר, התנגדות להתערבות אמריקנית במתחולל באירופה, כולל במלחמות. גם בארה"ב היו גילויי אנטישמיות, והיהודים שם חיו בפחד שמא יאשימו אותם שהם גוררים את ארצם למלחמה – כפי שאחד מהרפובליקנים בבית המחוקקים האשים את ז'בוטינסקי עצמו".

אפריל־מאי 1940:

תשובות מתחמקות

"הבריות הפסיקו להתייחס כאן ברצינות למלחמה. את החדשות על אודותיה מדפיסים בעמוד השני. בהתאם לכך גם הלך הרוח היהודי איננו לגמרי כמו ערב מלחמה. עם זאת, הרוח כאילו נושבת בכיוון שלנו. אנחנו כאן משלחת ערנית מאוד וחזקה, וכנראה עוד נקים הרבה רעש".

(מכתב של ז'בוטינסקי לידידו שלמה זלצמן, שהתגורר בתל־אביב. 3 באפריל 1940)

טרם צאתו לארה"ב שקד ז'בוטינסקי על כתיבת ספרו "חזית המלחמה של עם ישראל", שעסק במצבם של היהודים בתקופת המלחמה ובצורך לעלות לארץ ישראל. הספר ראה אור בלונדון בזמן שז'בוטינסקי שהה על אדמת אמריקה. ככל שהתקדמה המלחמה הוא שאף להכניס בספר תיקונים, ואף שלח אותם למו"ל אמריקני, אך הגרסה המעודכנת שלו לא אותרה מעולם.

האדישות שפגש בארה"ב זעזעה את ז'בוטינסקי. במכתב לפנחס רוטנברג, נשיא הוועד הלאומי בארץ ישראל, הוא כתב: "כאן באמריקה אין יהודי או לא יהודי שמאמין כי זו באמת שעת משבר, מלבד לעובדה שבפולין נותרו הרבה יותר יהודים חסרי כול מאשר במצב הרגיל".

ב־10 במאי מונה וינסטון צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה, במקום נוויל צ'מברליין שהתפטר. צ'רצ'יל היה ידוע במדיניותו הפייסנית כלפי הציונות, וז'בוטינסקי קיווה למצוא אצלו אוזן קשבת. ב־12 במאי שלח לו מכתב: "אני מציע להקים צבא יהודי בכל החזיתות של בעלות הברית, בתנאי… שיושם קץ למדיניותו של מקדונלד ושיניחו רשמית וללא משוא פנים לגורלה של ארץ ישראל עד לוועידת השלום. מבלי להביא עכשיו בחשבון אפשרויות אחרות, אני צופה 130,000 מגויסים רק בחצי הכדור המזרחי ועוד רשת עולמית של מרכזים שיקרינו אל בני כל הדתות גישה חדשה למטרת בעלות הברית".

צ'רצ'יל לא התעלם מהפנייה: הוא השיב שקרא את המכתב, אך חברי ממשלתו מתנגדים לתוכנית. בפני היהודים, אמר, עומדת האפשרות להתגייס לצבא הבריטי. רק בקיץ 1944 – לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, וארבע שנים אחרי פטירתו של ז'בוטינסקי – הוקמה בצבא הבריטי "הבריגדה היהודית", שהורכבה ממתנדבים מארץ ישראל.

"הרצון של ז'בוטינסקי לצבא עצמאי במסגרת יהודית יחד עם שאר בעלות הברית נבע משאיפה ומכוונה שבתום המלחמה תוכל נציגות ציונית־יהודית לשבת ליד שולחן הדיונים, כפי שהיה בוורסאי בסוף מלחמת העולם הראשונה", אומר הלוי. "גם ויצמן פעל בארץ שתוקם יחידה יהודית, וצ'רצ'יל תמך ביוזמה. הוא ראה בזה אפילו אפשרות לשחרר חיילים בריטים במקומות אחרים, אבל לא היה לו רוב בקבינט לכך".

ומה אפשר את הקמת הבריגדה היהודית?
"צ'רצ'יל הטיל את כובד משקלו על הנושא. זה היה כבר לקראת הסוף, אבל הוא אמר שהגיע הזמן לאפשר הקמת יחידה יהודית שתילחם בנאצים".

בצד מאבקיו האידיאולוגיים מול ראשי ההסתדרות הציונית, קרא ז'בוטינסקי להקים גוף משותף שיסייע ליהודים החיים תחת שלטון גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. ב־19 במאי הוא שיגר מברק לחיים ויצמן, לפנחס רוטנברג וליו"ר הסוכנות היהודית דוד בן־גוריון: "אני מציע לכם להצטרף למאמצים להקים חזית יהודית מאוחדת למדיניות ולסיוע. אני תובע במפגיע לקיים מיידית התייעצות בינינו או בין נציגינו". בכרך שהאיגרת מופיעה בו מצוין בהערת שוליים כי "בעקבות המברק נפגש אברהם אברהמס עם דוד בן־גוריון, ששהה באותה עת בלונדון, כדי לבדוק אם קיימת היענות לפנייתו של ז'בוטינסקי. תשובתו של בן־גוריון הייתה: 'תחילה הצטרפו להסתדרות הציונית'".

הלוי: "רוטנברג היה חולה, ולכן לא ענה. ויצמן ובן־גוריון התעלמו מיוזמתו של ז'בוטינסקי לאיחוד כל הכוחות כדי לתכנן כיצד להציל את יהודי אירופה. העובדה שאיש מהם לא ענה גרמה לו להרגשה רעה מאוד". ז'בוטינסקי כתב גם לראשי הסתדרות ציוני אמריקה, לנשיא הג'וינט ולאנשי רוח יהודים, ועמד על חשיבות הקמתו של "ועד יהודי עולמי". גם מהם זכה לתשובות מתחמקות, אם בכלל טרחו לענות.

במכתביו האישיים תיאר ז'בוטינסקי את תנאי המחיה שלו בניו־יורק, כשהוא נע בין קלילות חייכנית לביטויי תסכול. "בהסיטי את הווילון שבקיר מתגלה מטבחון שכל עקרת בית הייתה מתאהבת בו", כתב ליוענה ב־14 באפריל. "הגז נדלק ללא גפרור, בסיבוב כפתור בלבד… לא זו בלבד שאני מכין לעצמי ארוחת בוקר, אלא כבר שלוש פעמים כיבדתי את עצמי בארוחות צהריים וערב חמות". ב־18 באפריל שוב התפאר במטבחון: "הכנתי לעצמי חביתה עם נקניק, אמנם בקדירה עמוקה אבל יצא טעים". כעבור שבוע כתב ליוענה בעצב: "אני מנשק אותך בחוזקה, כשאני שרוי בבדידות גדולה".

קיץ 1940:

הלב נדם

"ערי היקר, אמא עומדת לקבל את הוויזה שלה בתחילת אוגוסט. עד כמה שידוע לי, התא שלה בספינת הקיטור נשמר משבוע לשבוע, כך שאני מצפה שהיא תפליג מיד… אני יודע שאתה אמיץ וחזק ואינך מתעצבן או דואג. שלך באהבה, אבא".

(מכתב של ז'בוטינסקי לבנו, 28 ביולי 1940)

בחלוף החודשים נראה שההליכים הבירוקרטיים סביב הוויזה של יוענה מתקדמים, ובקרוב היא תוכל להצטרף אל בעלה בארה"ב. בחזית שחרורו של ערי מהכלא לא חלה תזוזה. ב־21 ביוני כתב ז'בוטינסקי לצ'רצ'יל: "אני מפציר בך שתאסור את העינוי הזה של פטריוט אמיתי בגין מעשה של חסד".

לבסוף קיבלה יוענה את המסמכים המיוחלים, אך בטרם הספיקה לצאת לדרכה הגיעה אליה הבשורה על מותו הפתאומי של ז'בוטינסקי. כך גם נקטע ספר האיגרות באבחה: האיגרת האחרונה היא מכתב אגבי למדי ששלח ז'בוטינסקי יומיים לפני פטירתו, בבקשה לקבל מאמר מהעיתון היידי "מאָרגען זשורנאל".

ליבו של ז'בוטינסקי נדם בעת ביקור במחנה הקיץ של נוער בית"ר בהאנטר, המרוחקת כמאתיים קילומטרים מניו־יורק. שעות אחדות קודם לכן הוא ביקש מידידו קופלוביץ', שנלווה אליו לביקור, שישיר לו את תפילת כל נדרי. "'מכיוון שזה בארמית ולא בעברית', אמר, 'לא הכרתי את התפילה מעודי כיאה', והוא שינן את המילים אחרי קופלוביץ'", מתואר בספר "ז'בו". "אולם כעבור שעה קלה, בטרם יגיעו אל המחנה, גילה סימנים של אפיסת כוחות גמורה. בדי עמל ירד מן המכונית ורק בחטף סקר את משמר הכבוד הבית"רי שחיכה לו. אחר כך פנה מיד לבניין שבו שיכנו אותו. אט־אט עלה במדרגות לחדרו שבקומה העליונה… הרופא־התושב הוזעק חיש, והוא אמר לו, למרבה ההפתעה, 'אל ידאג, דוקטור, אני יודע כי יש לי אנגינה פקטוריס'. רופא נוסף הוזעק מהאנטר הסמוכה, הובא גם ציוד חמצן. אך הכרתו לא שבה אליו, וכעבור שעתיים מת… שעה שעזר לו קופלוביץ' להתפשט שמע אותו אומר: 'אני כה עייף, אני כה עייף'. אלה היו כנראה דבריו האחרונים".

הידיעה על מותו של ז'בוטינסקי, בגיל 60 בלבד, התקבלה בתדהמה בעולם היהודי. בארץ ישראל הוכרז על אבל, ורבים מיררו בבכי ברחובות. גם מתנגדיו המושבעים ספדו לו. הוא נטמן בבית הקברות ניו־מונטיפיורי בלונג־איילנד, ואת התפילות על קברו אמרו 150 חזנים. בצוואה שכתב שנים אחדות לפני כן הורה: "ואת עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום". ממשלה יהודית קמה בארץ ישראל שמונה שנים אחר כך, אך בשל התנגדותו של בן־גוריון הועלו עצמות יריבו ארצה רק ב־1964.

הלוי סבור שהניתוק הממושך מיוענה, החרדה לגורלם של יהודי אירופה וחוסר שיתוף הפעולה שנתקל בו החמירו את מצבו הבריאותי של ז'בוטינסקי, שהיה רעוע מלכתחילה. "הוא היה חולה לב, אך ביקש מהרופא להסתיר את מצבו מכולם, ובמיוחד מיוענה. בנציון נתניהו סיפר לי שהם לא ידעו על מחלתו. הוא גם סיפר שז'בוטינסקי היה עצוב מאוד בתקופת שהותו בארה"ב".

הלוי (87) מתגורר בירושלים. בשל מגפת הקורונה, הריאיון נערך בזום ובטלפון. הוא ניצול שואה, וכך הייתה גם מרים; כשז'בוטינסקי נסע לאמריקה, הוא בעצם ניסה לסייע גם למשפחותיהם. שנה לפני פרוץ המלחמה, בתשעה באב תרצ"ח (אוגוסט 1938), נאם ז'בו בוורשה והתריע על הסכנה הנשקפת ליהודי מזרח אירופה – בשעה שאיש לא צפה תרחיש פסימי כל כך. "שערותיי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תכף לפלוט את אש ההשמדה", אמר ז'בוטינסקי. "אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית".

"שערותיי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תכף לפלוט את אש ההשמדה", אמר ז'בוטינסקי ליהודי מזרח אירופה. אביו של משה הלוי שמע את אחד הנאומים, והחליט לחסל את עסקיו בגולה ולנסוע לארץ ישראל. הוא לא הספיק לעשות זאת, והמשפחה גורשה לטרנסניסטריה

נאום נוסף, בנימה דומה, נשא ז'בוטינסקי כעבור חודשיים בצ'רנוביץ שבצפון בוקובינה. משפחתו של משה הלוי התגוררה אז באזור הזה. "ברומניה ובפולין שררה אנטישמיות קיצונית, ופעלו בהן מפלגות אנטישמיות שהסיתו נגד היהודים", מספר הלוי. "אבי נכח בנאום הזה של ז'בוטינסקי, ובעקבותיו החליט לחסל את עסקיו בגולה ולנסוע לארץ. כאיש אמיד הוא היה יכול לקבל סרטיפיקט ולעלות עם משפחתו כחוק". אך האב לא הספיק לעשות זאת, והמשפחה גורשה לטרנסניסטריה במערב אוקראינה – אזור שיהודים רוכזו בו במלחמת העולם השנייה, ורבים מהם נטבחו.

לארץ הגיע משה בשנת 1950, נער בן 16 שעלה לבדו. מרים הגיעה ארצה שלוש שנים לפניו. ב־1958 הם נפגשו באוניברסיטת בר־אילן, שם סיימה מרים תואר ראשון בהיסטוריה וספרנות, משה המשיך לדוקטורט במסגרת החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב. שלושה ילדים נולדו להם, וברבות השנים גם שלושה נכדים.

את מפעל האיגרות שהם התגייסו לו יזם ההיסטוריון פרופ' דניאל קארפי ז"ל, אז יו"ר הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי וראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב. אביו, ד"ר ליאונה קארפי, היה דמות מרכזית בתנועה הרוויזיוניסטית באיטליה והכיר את ז'בוטינסקי. ב־1989 פנה קארפי אל הלוי, שלימד בחוג להיסטוריה, והציע לו להתחיל לעבוד על מפעל האיגרות. עד מהרה הבין הלוי שהעבודה אינטנסיבית ביותר, וצירף למשימה את מרים.

"משה ומרים הלוי המשיכו את דרכו של פרופ' קארפי במפעל, והקדישו לכך חלק ניכר מחייהם", אומר גדעון מיטשניק ממכון ז'בוטינסקי. "שני אנשים מסורים, צנועים, שקדנים ומחויבים, שראו במיזם הזה שליחות. זה היה להם למעשה מפעל חיים משותף, שאופיין בהרמוניה וקסם רב. במשך השנים הם עברו על אלפי מסמכים, השוו ותרגמו, וכל זאת כדי לדייק ולזקק מתוך האיגרות את אלו שהכי נכון לבחור בהן".

בשלבי העבודה הראשונים נהגו בני הזוג הלוי לנסוע מביתם בנתניה לארכיונים בתל־אביב ובירושלים. הם היו יוצאים לפנות בוקר, בחושך, ועוזבים רק כשירד הערב, עם צלצול הפעמון המרמז שהסגירה קרובה. בהמשך, כדי להתקרב לאיגרות, עברו להתגורר בירושלים. במשך השנים ישבו בעיקר בארכיון הציוני המרכזי ובספרייה הלאומית, ועברו בקפידה על החומרים.

"היו לנו שני שולחנות קבועים שהחומר חיכה לנו עליהם", מספר הלוי. "מישהו אמר לנו פעם שאנחנו מזכירים לו את קרל מרקס, שהיה לו מקום קבוע ב'ספרייה הבריטית', ועד היום יש שלט עם שמו על הכיסא. מרצים מהאוניברסיטה שעבדו בספרייה הלאומית נהגו לעצור לידנו כדי לשאול על ז'בוטינסקי. הוא היה מאוד פופולרי, ו־15 כרכי האיגרות כבר משמשים מרצים וסטודנטים. הרגשנו את נוכחותו איתנו בזמן העבודה, ותמיד שאלנו את עצמנו מה היה אומר לו ראה תרגום זה או אחר לאיגרות. עשינו הכול כדי לרדת לסוף דעתו, כי היה לנו חשוב להבין בדיוק למה התכוון. הוא הרי היה אדם קפדן מאוד, אף שניחן בקסם אישי רב".

באיגרות ז'בוטינסקי מהדהדות סוגיות אקטואליות. "הוא התייחס לנושאים שרלוונטיים גם לימינו, כמו האנטישמיות והדה־לגיטימציה כלפי המדינה היהודית. ז'בוטינסקי ידע להסביר יפה את המצב. היו מי שתיארו אותו כקיצוני, אך למעשה הוא היה מציאותי מאוד. המונים באים לאזכרות שלו מדי שנה כי רבים מהדברים שאמר אכן התגשמו. אני חושב שאילו ראה את מדינת ישראל של היום, הוא היה שבע רצון".

ממפלגות הימין כיום, מי לדעתך מייצגת טוב מכול את משנת ז'בוטינסקי?
"אני לא נכנס לזה. רק אומר שהוויכוחים שז'בוטינסקי ניהל – ובכלל זה ויכוחים קשים עם תנועת העבודה – היו לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. הוא בשום אופן לא חשד למשל שוויצמן עושה משהו לרעת הציונות. היום הכול אישי".

במכתב ליוענה מ־27 במאי, אחרי שעדכן אותה בענייני דיומא, כתב ז'בוטינסקי לפתע: "כל אלה שטויות. אם לא כמו סכין חותכת חמאה, אז כמו מַסוֹר מנַסר עץ. הסוף הוא אותו הסוף. יש להביט ישר בעיניו". ב־16 ביוני הוסיף וכתב: "את יודעת, שמש שלי, עכשיו נראה כאילו כל הדור שלנו חייו היו לשווא. ובין היתר, כל מה שעזרתי לבנות, כאילו החמיץ. אבל אינני מתחרט, החבורה הייתה טובה, רק את המסע הייתי רוצה לסיים ביחד".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il