מגרש הרוסים: מפגש ביום השנה למותו של סטאלין

לכבוד פגישתנו החגיגית, חברי קהילת "הרוסים על הרוסים" מחליטים לשבור את הסטריאוטיפ שלרוסים אין אוכל טעים: על השולחן מאכלים מסורתיים משמחים, כמו למשל סיריניקי, מעין לביבות מתוקות שמוגשות עם ריבת פירות יער, במבה של רוסים שעשויה מתירס ועונה לשם הלא ממש זכיר "קוּקוּרוּזְנִיֶה פָלוֹצְ'קִי", שוקולדים במילוי ג'לי, עוגת ופלים עם ריבת חלב. האמת, לא ידעתי שרוסים יודעים להכין מתוק. היה נדמה לי שהאוכל שלהם מסתכם במיונז עם שמיר.

"בואי נגיד ששדדתי מכולת של רוסים באלנבי בשביל זה", מתוודה קיגל בעליצות. היא קוראת לעצמה "הפוטין של הקהילה", ובדף הפייסבוק שהקימה אין דבר מהכבדות הרוסית שאתם כנראה מדמיינים. שם שורדים רק עולים שיודעים לצחוק על עצמם. כשהם מתכנסים לצילום, במקום צ'יז הם אומרים "סילוטקה", כינוי לדג מלוח. "אדיר מילר עשה לנו יחסי ציבור גרועים בקטע של האוכל", מעדכנת קיינר. "ב'רמזור' מגיע באחד הפרקים ילד רוסי ומבקש ממנו לקנות לו טופי סוס וסוכריות סלק. זה מה שמדמיינים שאנחנו אוכלים".

במקרה או שלא, המפגש בינינו מתקיים בדיוק ביום השנה למותו של סטלין. "זה סמלי", טוענת קיגל. "בדרך כלל כשמדברים על תרבות רוסית סטלין משתלט על הכול. החזון של הקהילה שלנו הוא לעורר את מורשת יהדות ברית המועצות. שאנשים יזכרו שהיו שם עוד דברים. למשל פנחס רוטנברג, הזקן מנהריים, שחוץ ממייסד חברת החשמל היה גם מהפכן. או למשל הסיפור של באבי יאר: אנשים נוטים לומר שנרצחו שם אזרחי ברית המועצות, אבל נרצחו שם יהודים". "בתור 'רחוק משפחה' של ביאליק", מצטרף מיטניק, "שימי לב גם לפולקלור של הקיבוצים וכל מה שאנחנו מכירים היום כ'שירי ארץ ישראל היפה'. מאיפה הם הגיעו? מרוסיה".

אנה קיינר: "לימדו אותנו שכדי לקבל 100 במבחן אתה צריך ללמוד ל־200. אתה צריך להיות הרבה יותר טוב, כי יהודי מראש מקבל פחות. כשהייתי קטנה אהבתי לצייר, אבל ההורים שלי החליטו שציור הוא לא מעשי, אז החליטו שאלמד שחמט".

בקבוצת הפייסבוק "הרוסים על הרוסים" חברים כ־33 אלף איש. היא נולדה לאחר דיון בין קיגל לעורכי גלובס: "בכל סוף שנה מתפרסמת רשימה כזאת, של 'ארבעים מתחת לארבעים' או משהו בסגנון, ושמתי לב לדבר מאוד מעניין: כל הרוסים הם כנראה לייט בלומרס. את רואה שם נציגות למגזר הערבי, הדתי והחרדי, ולא היה אפילו הייטקיסט רוסי אחד".

אולי זאת מחמאה. נטמעתם בחברה הישראלית, ואתם כבר לא נתפסים כמגזר.
"אנחנו 17 אחוז מהאוכלוסייה. הערבים הם פחות או יותר באותו סדר גודל. כתבתי פוסט על זה, ועורך הרשימה השיב בתגובה שאנחנו עוסקים בפוליטיקת זהויות".

זה היה רק הטריגר. עם הזמן הצטרפו לקבוצה עשרות אלפי עולים לשעבר, ובהם גם זוגות מעורבים – בר טור, למשל, כלל לא נולד ברוסיה, אבל נשוי לאישה ממוצא רוסי. בקבוצה אפשר למצוא פוסטים היסטוריים, תמונות משעשעות מהעבר, פריטים נוסטלגיים מתקופת מסך הברזל והרבה הומור ייחודי. אחד הפוסטים בקבוצה עסק בציפה הרוסית המסורתית, שבניגוד לנהוג בארץ, מכניסים אליה את השמיכה מהמרכז ולא מהקצוות. "הקבוצה היא הזדמנות להסתכל מהצד על התרבות שלנו", אומרת קיגל. "יש לנו אפשרות להסתכל על עצמנו בראייה מפוצלת. רגע אחד את ישראלית, ורגע אחד רוסית".

ויש רגעים מהילדות שאתם נזכרים בהם ושואלים "מה לעזאזל"?
נודלמן: "כל הזמן. אני נשואה לרוסי שעלה כמוני בשנות התשעים, אבל לא כופה על הילדים שלי ללמוד את השפה. הם מדברים רוסית עם סבא וסבתא, אבל חשוב לי להבדיל בין איך שגדלתי לאיך שאני רוצה לגדל אותם. היו מעט מאוד יצירתיות וחופש בחירה בגידול שלנו".

קיינר: "לימדו אותנו שכדי לקבל 100 במבחן אתה צריך ללמוד ל־200. אתה צריך להיות הרבה יותר טוב, כי יהודי מראש מקבל פחות. כשהייתי קטנה אהבתי לצייר, אבל ההורים שלי החליטו שציור הוא לא מעשי, אז החליטו שאלמד שחמט".

וזה ממש מעשי.
"שחמט מפתח חשיבה אסטרטגית. אני זוכרת את עצמי כל הילדות קמה מוקדם, מציירת בשקט בלי שאמא שלי תראה, והיא הייתה נכנסת לחדר ואומרת: 'תפסיקי עם זה, את לא תהיי אייווזובסקי, קומי ותתארגני לבית הספר'. וזה לא שההורים שלנו היו מפלצות, ככה היה אצל כולם".

"אותי מעסיקים החיים המשותפים", מספר סטופין. "אני נשוי למרוקאית דתייה, ויש לנו ארבעה ילדים. היו הרבה גבולות שהיינו צריכים לסגור בינינו מראש. הילדים שלי למשל לא מדברים רוסית בכלל".

ומרוקאית?
"אולי קללות".

מה באמת הסיפור של רוסים עם מרוקאים?
מיטניק: "הקודים דומים. האמא קדושה".

קיגל: "יש בדיחה ברוסית, שכשאמא יהודייה צועקת לבן שלה לעלות הביתה הוא שואל 'למה, קר לי או שאני רוצה לאכול?'. כלומר, אמא יודעת הכול. אני חושבת שהאמא הרוסייה והאמא המרוקאית דומות נורא. אם זה 'למה אתה דורך על הרטוב', או כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, 'מרינה, תאכלי עוד קציצה, עלית נורא במשקל'".

קיינר: "אני נשואה לפרסי שומר מסורת, והייתה לנו שיחה על גבולות. למשל, אם לחגוג נובי גוד עם האשוח ושאר הסממנים. שאלתי את עצמי אם אני רוצה להעביר את זה הלאה, והגעתי למסקנה שהחג הזה הוא תמצית של תרבות שאני לא סובלת, שמעודדת קונפורמיות. לא מעבירה".

בר טור: "לא גדלתי בבית רוסי אבל אני מתעניין בפולקלור, כי גם אותי חינכו באופן דומה. אמא שלי יוצאת קיבוץ ואבא שלי גדל בבית רוויזיוניסטי. גם שם החינוך היה קפדני".

אולי זה מה שקוסם לאנשים בתרבות הרוסית: השאיפה למצוינות.
קיינר: "ישראלים נדלקים מזה, מתגרים מזה. אבל הם לא מכירים את המחיר".

קיגל: "אני הרבה פעמים מרגישה כמו גיטי משטיסל. אלה ההורים שלי. 'מה השטויות האלה, אתה מאוהב?'. הנוקשות בחינוך החרדי מזכירה את זו של החינוך הרוסי. גם הלחץ להתחתן".

קיינר: "התחתנתי בפעם הראשונה בגיל עשרים, ולא גרנו יחד לפני כן. התגרשנו אחרי שנתיים וחצי ואחר כך התחתנתי שוב".

קארין: "פערי התרבות הגדולים. יש לי אח קטן בן 15, והוא כבר נולד אחרי שההורים עברו תהליכי ישראליזציה. אני רואה את ההבדלים בין איך שאני גדלתי לאיך שהוא עושה מה שבראש שלו".

"היינו בין הראשונים שעלו", נזכר מיטניק. "ב־1989. אבא שלי היה מהנדס חשמל, ויומיים אחרי שהגיע, בלי עברית ובלי כלום, הלך לשבור בלוקים של איטונג כדי להביא כסף הביתה. אחרי הצבא, כשבחרתי להמשיך בשירות ביטחוני, הוא לא דיבר איתי חצי שנה. הוא היה בטוח שאני צריך ללכת לאוניברסיטה ולא להתעסק בשטויות. בקריירה שלי כולם אומרים לי: 'יש לך מוסר עבודה של סוס'. ככה חינכו אותי".

# # #

לשאפתנות הזאת יש כנראה מחיר, והוא יכול לבוא בדמות הקופאית הסובייטית, כמו לובה, שנתפסת כמי שאינה יכולה ליישר קו עם הקומבינה הישראלית. "יש מושג שנוטים להשתמש בו לאחרונה, זהות היברידית", טוענת קיגל. "הרעיון הוא שבני הדור שלנו יכולים לאמץ זהות 'גם וגם'. אם בא לי להיות נוקשה אני נוקשה, ואם בא לי לחפף אני מחפפת".

"וזה לאו דווקא להתרכך", מדגישה קורצקי, "זה יכול להיות דווקא להתחספס".

נודלמן: "מחלקת היולדות היא אחד המקומות שאנחנו הכי מתנשאות בו על הישראליות. את שומעת את הצעקות ולא מבינה את ההיסטריה. על מה המהומה? את יולדת, מה הדרמה? הבעיה היא לא להביע רגשות, אלא להפגין חולשה".

מיטניק: "סבתא שלי זכרה לברכה הייתה מנהלת בית חולים, פרופסור לנוירולוגיה. כשפרשה לפנסיה עברה לעבוד בביקורופא, חברה פרטית, והיא הייתה מספרת שבכל יום בא אליה מישהו ומבקש גימלים. איך היא הייתה עונה לו? 'לך לבסיס. הנכד שלי שירת, גם אתה תשרת'".

קיגל: "זה כמו המשפט של ורה בסדרה 'חזרות': אם לא כואב לך, אתה מת".

יחסים בינו לבינה, זאבים שנושכים ילדים שנרדמו בצד הלא נכון של המיטה ואפילו מרוקאי שהופך מילים ברוסית לביטויים מצחיקים – זהו רק חלק מהתוכן המסקרן והמשעשע שתמצאו בקבוצה. ויש גם ויכוחים פנימיים, כמו השאלה האם העלייה הרוסית הייתה בעצם הגירה. "כל עלייה היא מקרה פרטי של הגירה", טוען בר טור, ומרינה לעומתנו מסתייגת: "אבל אף אחד לא אמר על האתיופים שהם מהגרים".

מיטניק: "אני חושב שהיסטורית, עובדתית, נקבע שכל מי שעלה עד 1995 או 1997 עשה את זה מטעמי ציונות, ומי שהגיע לאחר מכן הוא חלק מ'עליית הנקניקים' – כלומר, מי שהגיע בשביל האוכל והחיים הטובים. אבל בסוף, כל מי שמצא את עצמו פה, יש לו איזו זיקה היסטורית למקום הזה. ההורים שלנו היו יכולים לנסוע לארצות הברית או לגרמניה, ובכל זאת באנו לישראל".

לרבים מהם, המפגש עם הרבנות היה טראומטי. "אנחנו היינו מהמשפחות שאומרות 'בשנה הבאה בירושלים', אבל לא שמרנו מסורת", נזכרת קיינר. "התחתנתי פעמיים ברבנות, ועברתי את ההשפלה הזאת, להוכיח שאני יהודייה. יש הרבה דברים בישראל שאני לא אוהבת, ואני עדיין אוהבת את ישראל. יש הרבה דברים ביהדות שאני אוהבת, אבל אני לא אוהבת את הרבנות".

סטופין: "בנושא של הדת, באנו ממקום שכולם בו היו אתאיסטים, והאווירה הייתה שאין אלוהים. אז אני רואה איך אצלנו כשמדברים על דתיים והפגנות מתחיל להיות מלא לכלוך. קשה לאנשים להיכנס לקטע של דת. ועדיין, אצלי כל הילדים לומדים בבית ספר ממלכתי־דתי. אשתי מגיעה מבית מסורתי, ואמרתי לה מראש שאני לא אוכל ללמד אותם מסורת. מישהו צריך לעשות את זה, והדרך היחידה היא שהם ילמדו בבית ספר דתי עד כיתה ו'. אז כל אחד בוחר את הדרך שלו".

# # #

למי שמבקשים להצטרף לקבוצה מוגש שאלון שרק רוסים אמיתיים יודעים לענות עליו: מה המשך הפתגם "עבודה היא לא זאב", למשל. "התשובה היא שהעבודה לא תברח ליער", עונה קיגל. "לרוסים יש מוסר עבודה גבוה, וצריך להגיד להם שהעבודה לא תברח, כדי שלא יפחדו לדחות דברים. יש בשאלון גם בדיחות – אגב, כל הבדיחות שמספרים בישראל על כורדים הן בדיחות שסיפרו על מולדובים ברוסיה".

סטופין: "יש בדיחה על מישהו שמגיע לספרייה ושואל איפה הספר שאומר שהמולדובים חכמים. עונים לו שהוא במדף המדע בדיוני".

נודלמן: "יש גם ביטוי שהבנתי שהוא לא תקין פוליטית. כשרוצים לומר שבא לנו לנסוע למקום טוב ולהתפנק אומרים 'בא לי לעשות משהו כמו בן אדם לבן'. אמרתי את זה פעם לחבר ורק אחר כך הבנתי כמה נורא זה נשמע".

ויש גם צורך משותף בהשלמת הפערים. "עד היום אני לא זוכרת באופן אוטומטי את השמות של האצבעות בעברית", מתוודה מרינה. קורצקי: "ביסודי רציתי להיות הכי ישראלית, אז דיברתי בקול נמוך כי ככה חשבתי שישראלים מדברים. אחר כך החלטתי שאדע עברית טוב מכולם. בתיכון התמרדתי, ואמרתי 'לא גדלתי על האריק איינשטיין שלכם, אז אני לא סובלת אותו'. עכשיו, בגיל 23, אני משלימה פערים ולומדת שירים של איינשטיין ומתי כספי".

קיגל: "במשך הרבה זמן חשבתי שהשיר 'שער הרחמים' הוא 'שר על החיים', זה מה ששמעתי, וגם הייתי משוכנעת ש'סוף לנדודיי' היא מילה אחת ארוכה ומתגלגלת, 'סופלנדודיי'".

אנחנו נפגשים רגע לפני הבחירות, ואני חשה צורך לברר לפני שהם מתפזרים מה הסיפור של ליברמן, ומי עדיין מצביעים לו. "בעיקר בני 60", טוען סטופין. "פעם דיברנו על זה שבעצם אין שום דבר שנקרא 'חוק ליברמן'. הבן אדם תקוע 30 שנה בפוליטיקה, מקבל 44 אלף שקל בחודש וכלום לא קורה איתו. אנשים שאוהבים לשמוע אותו מתרשמים ממסרים כמו 'אנחנו נוריד אותם', ומאמינים שבכוח אפשר לבנות משהו".

מיטניק: "לפחות חצי מהמצביעים שלו בכלל לא מגיעים מהעלייה הרוסית. הוא ימין חילוני ליברלי, מה שפעם הייתה צומת".

קיגל: "לי יש סנטימנטים לליברמן. הוא מזכיר לי את אבא שלי. זה פרוידיאני מצדי, אני יודעת, אבל יש לו הומור. אני לא מצביעה לו, הקמפיין האנטי־חרדי שלו הצליח להרגיז אפילו חילונים. התפיסה שכל הרוסים מצביעים לליברמן היא התפיסה הכי מפגרת שיש. אם תעשי פה מדגם, תמצאי את כל הזרמים הפוליטיים. זאת, אגב, המטרה של הקהילה שלנו. לבנות פחות חומות ויותר גשרים".