פתרון תעלומת החפץ חיים נמצא בשוק הפשפשים

בחנות הספרים "הוצאת סיני" עומד דן שלזינגר (72) ומשרת את הלקוחות. אחד מחפש סט לבר מצווה – כלומר טלית ותפילין; אחר הגיע לכאן כדי לקנות מגילת אסתר עם פירוש, על אף שפורים כבר חלף עבר לו; סטודנט צעיר שנכנס לחנות מחפש ספרי הגות ברוח יהודית. זוהי שעת צהריים מנומנמת, אך תנועת הלקוחות ערה. מעטות הן החנויות בתל־אביב שעוסקות במכירת ספרות תורנית ותשמישי קדושה, ומי מתושבי העיר שמחפש אותם, מוצא את דרכו לכאן.

הסיבות לפגישתנו עם שלזינגר לא שוכנות על אחד המדפים, אלא בקלסר עמוס מסמכים מצהיבים שמונח מאחורי הדלפק. בתוכו מרוכזים מכתבים ישנים שנמצאו לאחרונה בעיזבון שהתגלגל לידי בעל החנות, ובהם גם פריט היסטורי יוצא דופן: תמונה של ה"חפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (1933־1839). החפץ חיים היה ידוע כמי שמקפיד מאוד שלא להצטלם, ותמונותיו נחשבות לנדירות ביותר. כמה שווה התמונה הזו? "הרבה אנשים רוצים שאציע אותה למכירה פומבית", אומר שלזינגר, "אבל אני לא עושה זאת כרגע, וממילא גם אין לי מושג מה מחירה". סוחרי יודאיקה ועתיקות שאיתם שוחחתי אומרים כי אספנים בעלי חולשה לפריטים מהסוג הזה, ישלמו תמורת התמונה עשרות אלפי דולרים בלי להניד עפעף.

התצלום הישן זכה מיד לכותרות בולטות בכל העיתונים והאתרים החרדיים, ובעשרות כלי תקשורת יהודיים מרחבי העולם. אבל פרסום התמונה עצמה, מודה שלזינגר, היה מבחינתו רק אמצעי כדי לתת פומבי לתגלית אחרת שלו – זהות התורם הארץ־ישראלי המסתורי שהעניק לחפץ חיים מאה לירות, סכום גדול במושגי אותם ימים, כדי לממן חלק מהוצאות המסע ארצה.

אותו אדם סיפר על כך בפירוש?
"לא, אני חיברתי אחד ועוד אחד, וכך הגעתי למסקנה. את תחילת השתלשלות הדברים מצאתי בריאיון של הרב משה בלוי, מנהיג 'העדה החרדית'. בשנת 1924 הוא הגיע לשמחת בית השואבה בירושלים, ושם ניגש אליו יהודי בשם דוד פוטש, ואמר לו בסודי סודות שהחפץ חיים רוצה לעלות ארצה. 'לבית עבורו אנחנו דואגים, אך צריך לארגן לו ויזת כניסה ומאה לירות אנגליות להוצאות הדרך', כך סיפר פוטש לבלוי, והפקיד בידיו את המשימות האלה. משם הלך בלוי לרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים, ואמר לו: 'אמנם נהוג שלא לכתוב בחול המועד, אבל אני צריך המלצה מהרב כדי להוציא ויזה עבור החפץ חיים'. הרב זוננפלד נענה ואמר לו 'בשביל החפץ חיים אני מסכים לחתום אפילו פעמיים', ואכן חתם על מכתב המלצה.

"בשמחת תורה הלך בלוי ברחובות שכונת שערי־חסד, ופגש שם מכר, 'יהודי ירושלמי תושב השכונה', כלשונו. בלוי פנה אליו ואמר: 'שמעתי שהחפץ חיים רוצה לעלות לכאן. אני אומר לך: אם הוא יבוא לארץ ישראל, היא תהיה לגמרי שונה. לא יהיו יותר מריבות כאן בין הציבורים, והכול יסתדר'. אותו מכר התחיל לספר סיפור ששמע על החפץ חיים, והרב בלוי כנראה כבר לא ממש הקשיב, רק הבין שיש כאן הזדמנות להשיג את הכסף הדרוש. הוא אמר לבן שיחו: 'אכן יש סיכוי שהחפץ חיים יעלה ארצה, אבל חסרות כעת מאה לירות'. החבר הירושלמי חשב פעם ופעמיים, ואז אמר: 'אני אתן לך את הכסף, ובתנאי שלא תספר לאיש מי הנותן'. זה הגיוני, כי לא ראוי היה שהחפץ חיים יקבל את הסכום הזה ממפלגה או מאדם מסוים, ויהיה חייב להם טובה.

דן שלזינגר: "בשמחת תורה פגש הרב משה בלוי 'יהודי ירושלמי תושב השכונה', כלשונו. בלוי פנה אליו ואמר: 'שמעתי שהחפץ חיים רוצה לעלות לכאן. אני אומר לך: אם הוא יבוא לארץ ישראל, היא תהיה לגמרי שונה. לא יהיו יותר מריבות בין הציבורים'. הירושלמי חשב פעם ופעמיים, ואז אמר: 'אני אתן לך את הכסף, ובתנאי שלא תספר לאיש מי הנותן'"

"בחליפות המכתבים שמצאתי, התורם מוזכר תמיד כ'איש הרוצה בעילום שמו'. במשך שנים ניסיתי לגלות מיהו אותו אדם. את התשובה מצאתי במקרה, אחרי שקניתי בשוק ארבעה ארגזים מלאים במסמכים ישנים. לפני הקנייה הסתכלתי עליהם כמובן מלמעלה, וראיתי שיש שם הרבה מכתבים מרבנים, אבל לא ידעתי מעבר לכך. לקחתי את כל הארבעה הביתה, וכשקראתי את תוכנם, מצאתי את פתרון החידה".

יהודי לא רוצח יהודי

על קיר החנות התל־אביבית מתנוססת הגדה של פסח שהדפיסה משפחת שלזינגר בשנת 1869. "הוצאת סיני" היא ותיקה מאוד; ראשיתה בשתי חנויות ספרים שהפעילה המשפחה בווינה ובבודפשט כבר בשנות החמישים של המאה ה־19. בתחילה הפיצה ההוצאה סידורי תפילה, ספרי תנ"ך, הגדות ותהילים ברחבי אירופה. עד מהרה הפכה לספקית של תשמישי קדושה גם לארצות המזרח ולצפון אפריקה, וייצאה סידורים ומחזורים נוסח עדות המזרח לטורקיה, ליוון, לתוניסיה, למרוקו, לאלג'יריה ועוד.

ב־1939, ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלתה המשפחה ארצה ופתחה בית מסחר לספרים בתל־אביב. "היינו בין הראשונים שהוציאו ספרי קודש כאן בארץ", מספר דן שלזינגר. "הדפסנו ספרים כמו 'כתב סופר', 'מענה לשון', ספרי תנ"ך בתרגום לצרפתית ואנגלית ועוד. בחלוף הזמן נפתחו בתל־אביב עוד חנויות של ספרי קודש ויודאיקה, אבל בשנים האחרונות הן התמעטו. לפעמים מגיע לכאן אב עם בנו כדי לקנות סט לבר מצווה, ומספר לי שגם את הסט לבר מצווה שלו קנו פה, בחנות הזו".

כבר מילדותו ספג שלזינגר את האהבה לספרים, וכשגדל פיתח חיבה מיוחדת לכתבים עתיקים ונדירים. "אני מתעניין בהיסטוריה, מחפש ומחטט בכל מקום שיש סיכוי למצוא בו פריט משמעותי. בקיצור, נברן מכור". כמה פעמים בשבוע הוא מגיע לשוק הפשפשים, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהוא פותח את החנות. "אני עושה סיבוב לראות מה יש, מה התחדש, ולפעמים נתקל בדברים טובים מאוד. למשל, ספרים עם הקדשות שנכתבו בידי גדולי עולם. אנשים זורקים מהבית את הספרייה של אבא או של סבא, והיא מתגלגלת למקומות האלה כשבתוכה ספרי קודש ותשמישי קדושה נדירים, מגילות אסתר בעלות ערך היסטורי וכדומה. צריך להבין מה נמצא אצלך בידיים, לנצל את הניסיון והידע שצברת, ולהתכופף הרבה פעמים עד שבסוף מוצאים. אולי לא נעים להגיד, אבל אני בהחלט מחטט גם בגניזות, בודק אם יש שם משהו שכדאי להתכופף בשבילו.

"אבא שלי ז"ל לימד אותי הרבה מהידע שלו. גם הוא נהג לקנות עתיקות ויודאיקה, אבל מכר מהר את הדברים האלה כדי להתפרנס. עברו אצלו לא מעט אינקונבולים (מלשון "עריסה" בלטינית; הכוונה לספרים נדירים מראשית ימי הדפוס – ח"ב), שופרות, מעילים עתיקים לספרי תורה, ואפילו שוט שלפני כמה מאות שנים שימש לנתינת מלקות בערב יום כיפור. כשאני מוצא פריטים כאלה, אני משתדל לשמור אותם אצלי".

נקישה נשמעת מכיוון דלת החנות: שולה וידריך, חוקרת של תולדות העיר תל־אביב, מגיעה לרחרח אם שלזינגר מצא עבורה משהו חדש־ישן ומעורר עניין. הוא נאלץ להשיב את פניה ריקם. "גיליתי פעם בשוק הפשפשים מכתבים של יהודה טרייביש, שהיה שופט בבית משפט השלום בתל־אביב", מספר לי שלזינגר אחרי שווידריך יוצאת. "הוריו ואחיו גרו פה, ליד בית הכנסת הגדול, אבל היה גם אח גדול שגר באנגליה. יהודה טרייביש ואחותו עשו מעין תחרות, מי מתאר ומצייר יפה יותר עבור האח את המתרחש בתל־אביב. אלו היו מכתבים יוצאים מן הכלל. במכתב אחד הוא מתאר למשל את אביו ההולך לבית הכנסת, מספר על כל הקורות אותו בדרך, ומתאר גם את אמו שנשארת במרפסת ושומעת משם את התפילה. בשביל שולה, מכתבים כאלה הם גן עדן. מפעם לפעם היא מגיעה לבדוק מה עוד העליתי בחכתי".

הרב צבי ירום: "כל מגזר מנסה לשייך אותו אליו. הליטאים מדגישים את ההקפדה שלו על קוצו של יו"ד, והדתיים־לאומיים מתפעלים מאהבת ישראל שלו. יש אומרים שהחפץ חיים לא עלה ארצה בכוונת מכוון: הוא הבין שכאן הוא ייפגש מן הסתם עם הרב קוק, ובעקבות זאת הקנאים יחרימו את ה'משנה ברורה'"

שלושה חדרים בביתו של שלזינגר מוקדשים לארגזים מלאי מכתבים ישנים מרבנים ומדמויות ידועות שפעלו לפני מאה שנים ויותר. בארגזים כאלה הוא מצא את "האוצר", כלשונו. "גיליתי שנמצא בידיי עיזבונו של הרב יוסף לוי חגיז, שהיה עסקן ואיש ציבור רב פעלים. הייתה לו בירושלים חנות כלי כתיבה, ומאוחר יותר הוא התעסק בגאולת קרקעות, ייבוא נייר ורכישת אדמות בירושלים ובתל־אביב. בירושלים הוא גם ניהל מלחמות למען שמירת השבת. באחת ההפגנות הוא נעצר, והשופט כנראה אמר לו: או שאתה יוצא מירושלים, או שאני שם אותך בכלא. הרב חגיז ענה: אוקיי, אני הולך לתל־אביב. מאז הוא גר כאן, ברחוב כפר־סבא 1 בשכונת נווה־צדק".

בין שאר המסמכים של חגיז מצא שלזינגר שיר לא מוכר שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק על רצח ארלוזורוב, ועל האשמתו של אברהם סטבסקי ברצח. "הרב קוק נלחם כדי להציל אותו, שהרי לא ייתכן שיהודי רצח יהודי. כשבית המשפט החליט על זיכויו של סטבסקי, הגיע הרב הראשי הספרדי, הרב יעקב מאיר, לבשר זאת לרב קוק. 'אפס לא עזב בידם / הא־ל המושיע / וכגואל דם / לי ר' יעקב מאיר הופיע' – כך כתב הרב קוק. כנראה בשל השמחה הרבה הוא הזכיר את הרב מאיר בשמו, דבר שאינו מקובל בכתיבת שירים".

איך השיר הזה הגיע אל חגיז?
"הוא גר קרוב מאוד לביתו של הרב קוק, והיה מיודד עם שאול חונא קוק, אחיו של הרב. בעיזבון מצאתי מכתבים של חונא קוק, שמביא מדברי אחיו, וכך גם הגיעו לשם מכתבים של הרב קוק עצמו, כולל השיר על רצח ארלוזורוב". את השיר הזה, יחד עם תיאור פועלו של הרב קוק בפרשת רצח ארלוזורוב, פרסם שלזינגר לפני כ־15 שנה בחוברת ששמה "לא לעולם מועקה…" – שורה מתוך השיר.

"בהמשך מצאתי בארגזים של חגיז מכתב מדוד פוטש, האיש שהניע את כל המהלך של גיוס הכסף למען החפץ חיים", מספר שלזינגר. "במכתב, שעוסק בנושא אחר, כותב פוטש: 'ועצתי כי כאשר הכניס בחשאי כן למען כבוד הסבא קדישא, לא יפרסם הדבר ונדבר נא אודות זאת'. 'הסבא קדישא' הוא כינויו המפורסם של החפץ חיים, וכשקראתי את זה הכול התחבר לי. הבנתי מיד שחגיז הוא התורם. הוא היה עשיר גדול, אבל בתקופה מסוימת הוא פשט את הרגל. ודווקא אז, כך מתברר, הוא נתן את מאה הלירות עבור החפץ חיים. גם התאריכים על גבי המכתבים השונים שרצו בין העסקנים כאן בארץ, ומכאן לראדין ובחזרה, אוששו את המסקנה שלי. מצאתי גם מכתבים שקיבל חגיז מאשתו של החפץ חיים: דרכו היא מכרה בארץ סטים של ה'משנה ברורה', שכתב בעלה. כך ידעתי שהתעלומה נפתרה".

"לחיים" מול המצלמה

תוכניתו של החפץ חיים לעלות ארצה לא יצאה לבסוף אל הפועל. ההכנות כבר הושלמו, ואפילו נרכש עבורו בית בפתח־תקווה, אך הנסיעה עצמה נדחתה שוב ושוב: פעם אחת חלתה בתו של הרב, ובפעם השנייה נפלה אשתו למשכב. לבסוף חלה החפץ חיים עצמו את חוליו האחרון, ונפטר בפולין בלי שראה במו עיניו את ארץ ישראל.

לאחרונה פרסם שלזינגר חוברת בשם "סוד 'המאה ליטרא' שקיבל החפץ חיים זצ"ל". בעזרת המכתבים והממצאים שאיתר, הוא מגולל את סיפורה של התרומה העלומה ושל האדם שמאחוריה. "כבר לפני כמה שנים תכננתי להוציא חוברת כזו, אבל רק כשהגיע הסגר הראשון של הקורונה וישבתי בבית, היה לי זמן לעבוד על החומר. המשכתי לחטט בניירות, ומצאתי עוד ועוד גילויים שהשלימו את כל הפרטים".

חידת התורם האלמוני העסיקה גם את הרב אורי דסברג ז"ל מאלון שבות, שנהרג לפני כעשור בתאונת דרכים. "הרב דסברג מצא מכתבים אחרים בנושא, והיה על סף פריצת דרך", אומר שלזינגר. "מיד לאחר הגילוי שלי, שלחתי מכתב לאלמנתו. כתבתי לה שאני נרגש מכך שהוא ואני חשבנו על אותם דברים, רק שלצערי הרב הוא לא ראה את המכתבים שהיו אצלי. בחוברת שלי הדפסתי גם את המאמר של הרב דסברג בנושא".

מדוע בעצם חשוב לגלות מי תרם למימון הנסיעה?
"אני חושב שלרב חגיז מגיע הכבוד הראוי, כמי שנידב למטרה הזו סכום גדול בתקופה שלו עצמו לא היה גרוש".

הראית את הממצאים האלה לצאצאיו, או לצאצאי החפץ חיים?
"לרב חגיז לא היו ילדים. לצאצאיו של החפץ חיים – וביניהם נינו, האדריכל המפורסם ישראל גודוביץ – אכן שלחתי את החוברת".

בעמוד הראשון של החוברת מתנוססת התמונה ה"חדשה" של החפץ חיים. גילוי התמונה הזו, אומר שלזינגר, היה עבורו מעין סגירת מעגל אחרי התחקיר שערך.

דן שלזינגר: "מוכר ערבי, שלא ידע דבר על מקורה של התמונה (למעלה), מכר לי אותה בשלושים שקלים. הייתה צמודה אליה תמונה אחרת, ידועה, של החפץ חיים, וממנה הסקתי מיד מיהו הרב הדור הפנים שנמצא במרכז התמונה. בבית בדקתי לעומק וזיהיתי בוודאות שמדובר בו. לא רק לפי הפנים, אלא גם לפי צורת הכתפיים ונטיית הראש"

כשמצאת אותה, הבנת שזה משהו ש"שווה להתכופף בשבילו"?
"לגמרי! מיד כשהרמתי אותה, היה לי ברור שמדובר בפריט טוב ומעניין. אגב, הרבה מבעלי הבסטות בשוק מכירים אותי ושומרים לי פריטים. פה היה מדובר בכלל במוכר ערבי, שלא ידע שום דבר על מקורה של התמונה הזאת, ומכר לי אותה בשלושים שקלים. הייתה צמודה אליה תמונה אחרת, ידועה, של החפץ חיים, וממנה הסקתי מיד מיהו הרב הדור הפנים שנמצא במרכז התמונה הזו. ניכר שהחפץ חיים ידע שמצלמים אותו. זה נדיר, כי הוא אף פעם לא הסכים להצטלם. התמונות שכן פורסמו הן בעיקר מצילומים לצורך קבלת פספורט; הצלם הגוי מכר אותן ליהודים".

מנין הביטחון שלך בזיהויו של המצולם בתמונה שקנית?
"בבית בדקתי את זה לעומק, לפי נתוני הגוף של החפץ חיים, וזיהיתי בוודאות שמדובר בו. לא רק לפי הפנים, אלא גם לפי צורת הכתפיים: האחת הייתה גבוהה יותר מהשנייה, כפי שניכר בתמונות אחרות שלו. רואים גם שראשו נוטה שמאלה, כמו בתמונות האחרות. הגדלתי את התמונה מאוד והשוויתי אותה לסרטון שהתפרסם לפני כמה שנים (בסרטון, שצולם ב־1923, נראה החפץ חיים בבואו לוועידת אגודת ישראל בווינה – ח"ב). ראיתי שזה אחד לאחד הוא. אבל גם אז לא הבנתי שהפריט הזה הוא עד כדי כך חשוב ונדיר. חשבתי שלעוד אנשים יש באלבום המשפחתי תמונות עם החפץ חיים".

מהי הסיטואציה שבה צולמה התמונה?
"אני לא יכול לומר בוודאות, אבל כתבו לי שהחפץ חיים יצא בזמנו לגייס כספים למען בית החולים היהודי בראדין. כנראה הגבירים לא באו אליו הביתה אלא הוא הגיע אליהם, וייתכן שהתמונה צולמה ברגע כזה. הרב יושב ליד שולחן ערוך עם כיבוד ויין, ומשמאלו תלויה תמונה משפחתית, של חתן וכלה. אלו סיטואציות שאתה רואה גם היום, כשאדמו"ר הולך לאסוף כספים אצל יהודים עשירים בחו"ל. הרבה פעמים הרב האורח מצולם במרכז, ישוב לשולחן מכובד שערכו לכבודו. הגביר יושב לימינו ועוד ידיד של הגביר לשמאלו והם מרימים לחיים. חמש דקות אחר כך האדמו"ר כבר הולך לכתובת הבאה, אבל כמובן, את הכוס שהוא שתה ממנה לא שוטפים".

ערמות הניירת השונות שדלה שלזינגר מרחובות תל־אביב סיפקו לו הפתעות רבות, אך ממצא אחד היה מעבר לכל דמיון: "מצאתי שני ארגזי מסמכים – לא אספר היכן – ובהם סודות האטום של מדינת ישראל. עברתי על החומרים האלה, ולא האמנתי למראה עיניי. בעבר רציתי להעמיד חלק מהם למכירה פומבית, והודיעו לי שצריך להעביר את המסמכים דרך הצנזורה".

והעברת?
"לא, אני לא ממהר. כרגע זה אצלי".

יש גם סרטון המשך

כדי להבין עד כמה נדירים הפריטים שבידי שלזינגר – לא אלה הקשורים בביקוע גרעיני – אני פונה אל הרב צבי ירום (40) ממודיעין־עילית, העומד בראש מכון "משנת החפץ חיים". תולדותיו ותורותיו של הרב מראדין הן תחום עיסוקו של ירום, שעד כה פרסם 12 ספרים בסדרת "במחיצת החפץ חיים". כל תגלית היסטורית ששופכת אור נוסף על חיי החפץ חיים גורמת לירום התרגשות רבה. כשנודע דבר קיומה של התמונה הבלתי מוכרת הוא מיהר אל שלזינגר, להוט לרכוש אותה, אך נתקל בסירוב.

לדברי ירום, עד היום נמצאו פחות מעשר תמונות של החפץ חיים; לעומת זאת, היקף המידע על הרב המפורסם דווקא גדל במהירות. "הטכנולוגיה של זמננו עושה פלאים בתחום הזה. בזכות מאגרי ספרים סרוקים כמו 'אוצר החוכמה', שמקבץ המון ספרים לא ידועים, כל המחקר בעולם הספר התורני התרחב מאוד בשנים האחרונות. חוקרים מארה"ב משתפים מידע עם עמיתיהם הישראלים דרך הרשתות החברתיות ובאמצעות פורומים ייעודיים. יש חסיד סאטמר בארה"ב שמחזיק 'קו מידע' (מעין ערוץ רדיו או פודקאסט טלפוני – ח"ב), ומעלה אליו שיחות וראיונות שלו עם אנשים 'מהדור הקודם'. לא מזמן התראיין שם יהודי שהיה תלמיד בישיבת ראדין, וסיפר סיפורים מעניינים על החפץ חיים. בעבר, עדויות כאלה לא היו זוכות לפרסום רב. גם אני מקבל כל הזמן מידע וסיפורים חדשים על החפץ חיים, וזה טבעי, כי יודעים שכתבתי עליו ספרים רבים".

ירום מספר כי במשך השנים נוכח לדעת עד כמה היו נרחבים קשריו של החפץ חיים עם גדולי תורה מכל החוגים – "מהרב קוק, שחליפת המכתבים ביניהם הולידה ספר שלם, ועד גדולי הקנאים. זה דבר שאין לו אח ורע בהיסטוריה היהודית. לכינוסי אגודת ישראל באירופה, למשל, היו מגיעים רק גדולי התורה שקשורים לאגודת ישראל".

אזכור הכינוסים הללו מוביל אותו מיד לסיפור על החפץ חיים: "כל הצלחת המפעל הכביר של 'הדף היומי' היא בזכותו. המהר"ם שפירא מלובלין בא אליו עם היוזמה הזו, והחפץ חיים התפעל ואמר שהוא עצמו יעלה את הרעיון ב'כנסייה הגדולה' של אגודת ישראל. כך הוא עשה, בזמן שהמהר"ם יושב שם ומקבל ממנו את הקרדיט. רק בגלל המעמד הזה, בראשותו של החפץ חיים, נכנס 'הדף היומי' כל כך חזק לציבור".

מה הפך אותו לדמות משפיעה כל כך?
"הוא היה קנאי מאוד, אבל לצד זאת הייתה לו הבנה מדהימה ורגישות לנפש כל אדם. קרה שהוא זרק תלמיד מהישיבה, אבל השאיר אותו לישון אצלו בבית. העיתונאי ידידיה מאיר שלח לי ספר של יהודי משעלבים שזכה ללמוד בראדין. הוא מספר שפעם הגיע החפץ חיים לווילנה, והתפלל שם בבית כנסת חסידי. כשציינו בפניו שבתפילה בנוסח החסידי, הסדר של קטעים מסוימים – 'הודו להשם' ו'ברוך שאמר' – שונה מזה שבנוסח אשכנז, החפץ חיים אמר: 'העיקר שאת 'יהי כבוד השם' כולם אומרים ביחד'. זה מה שעמד מול עיניו – כבוד השם. אם כבוד השם זה להיות קנאי, אז צריך להיות קנאי. ואם כבוד השם הוא להיכנס ב־12 בלילה לבית הכנסת, לראות שם יהודי שקר לו ולכסות אותו בשמיכה – כפי שבאמת קרה – אז זה מה שעושים.

"אפשר לראות את התוצאה של האמת שלו: ספרי המשנה ברורה התקבלו בכל רחבי העולם היהודי. אצל החלאבים בניו־יורק, הקהילות באיראן, חסידי גור, ליטאים ודתיים־לאומיים. כל מגזר אפילו מנסה לשייך את החפץ חיים אליו. הברסלבים אומרים: הוא משלנו, הוא הרי היה מתבודד! הליטאים מדגישים את ההקפדה שלו על קוצו של יו"ד בהלכות שבת, והדתיים־לאומיים מתפעלים מאהבת ישראל שלו".

ירום וחוקרים אחרים סבורים שאילו עלה החפץ חיים ארצה, השפעתו על הציבור שומר המצוות כאן הייתה דרמטית: הוא היה הופך למנהיג ציבורי ודתי, וסוחף אחריו ציונים־דתיים וחרדים כאחד. שמעו כבר יצא אז בעולם היהודי כפוסק שהוציא ספרי הלכות רבים בנושאים שכמעט לא נידונו עד אז – כמו למשל ספר הדרכה הלכתי לחיילים, או ספר על הלנת שכר. "יש אומרים שהחפץ חיים לא עלה לבסוף ארצה בכוונת מכוון", אומר הרב ירום. "הוא הבין שכאן בארץ הוא ייפגש מן הסתם עם הרב קוק, ובעקבות זאת הקנאים יחרימו את ספרי ה'משנה ברורה'".

אילו פגשת בעצמך את החפץ חיים, מה היית אומר לו?
"הייתי מספר לו על הזכות שלי להפיץ את ספריו גם בתרגום לצרפתית, ומן הסתם הייתי מקבל ברכה מיוחדת".

כשראית את התמונה שמצא דן שלזינגר, איך הגבת?
"בהתרגשות גדולה. זה בוודאות החפץ חיים, על אף שהתמונה לא צולמה בביתו: נראים שם וילונות, והחפץ חיים התנגד מאוד לתליית וילונות. הוא ביקר פעם בבית בנו, ראה שם וילונות ואמר: 'אוי ויי, כמה דפי גמרא טמונים פה'. כלומר – חלון ודאי צריך בבית, אבל להשקיע זמן בבחירת וילון או באריגה שלו? בזמן הזה ניתן ללמוד עוד כמה דפי גמרא.

"אגב, התמונה המוכרת שלו, שמופיעה בין השאר על כריכות ספרי 'חפץ חיים' שנפוצים היום, היא לא תמונתו האמיתית. אמו של מורי ורבי הרב הלל זקס ז"ל (ראש ישיבת "כנסת הגדולה" במודיעין־עילית וישיבת "חברון" בירושלים – ח"ב), הייתה בתו של החפץ חיים. היא אמרה שאילו הייתה רואה את הזקן הזה שבתמונה הולך ברחוב, היא לא הייתה אומרת לו שלום, מאחר שאינה פונה לאנשים זרים. ואפרופו תמונות נדירות, יודעי דבר אומרים שקיים סרטון המשך מאותה ועידה של אגודת ישראל בווינה, ובו נראה החפץ חיים נושא דרשה בתוך האולם. לפי מה שמספרים, יש בעל הון שקנה את הסרטון הזה בסכום גדול, וכנראה ישחרר אותו בשנים הקרובות".