המפקד שהציל את צפת ואת ירושלים העברית

רעם עז במיוחד החריד את שכונת קטמון וסביבותיה. הדי פיצוץ אדיר נשמעו היטב בכל ירושלים למרות הסערה הכבדה שהתחוללה באותו הלילה. הראשונים שהגיעו אל מוקד הפיצוץ גילו שמבנה המלון בן שלוש הקומות שניצב במקום קודם לכן הפך לעיי חורבות, ותחתיהם לכודים עשרות, שחלקם אינם בחיים עוד. אחד מהמתים היה סגן הקונסול הספרדי. רשויות המנדט הבריטי סגרו מיד את האזור, אך תושבי טלביה וקטמון הערבים הבינו את המסר הנפיץ שנשלח אליהם. עוד לפני שעלה השחר נטשו במהירות את בתיהם, דבר ששינה לחלוטין את מהלך ההיסטוריה והדמוגרפיה בבירת מדינת ישראל, שצירי הלידה שלה אך החלו.

המבנה שפוצץ בליל 5 בינואר 1948 היה מוכר לתושבי העיר כמלון סמירמיס, ששכן בצומת הרחובות הקרויים כיום חי"ש ומחלקי המים. העובדה שרוב הקוראים לא שמעו את שמו נובעת מכך שעל הפעולה הייתה אחראית מפקדת ההגנה בירושלים, וליתר דיוק אדם ששמו מישאל שחם. באופן רשמי כיהן שחם בתפקיד סגן מפקד זירת ירושלים. באופן רשמי פחות היה שחם האיש למשימות מיוחדות מטעם ההגנה. את המשימות ביצע לא אחת כשהוא מפרש באופן מקורי את הפקודות שהוטלו עליו, כמו רבים מבני דור תש"ח, שהיו להם שיטות עצמאיות ורגולציה רופפת במיוחד.

מיהו מישאל שחם? אודה ולא אבוש שאף שאני חובב היסטוריה צבאית, עד לאחרונה לא שמעתי את שמו – מפתיע למדי בהתחשב ברזומה של שחם. קורות חייו כוללים בין שאר תפקידיו בהגנה ובצה"ל את תפקיד מח"ט חטיבת גולני, הוגה יחידה 101, מייסדה ומפקדה של החטיבה הירושלמית, מפקד האוגדה הראשון בצה"ל ובעל תפקידים שונים ומשונים בשירות ההנהגה והמדינה הציונית, והכול בדרכו שלו. הסיבה שבסופו של דבר הגיע אליי סיפורו מחייבת גילוי נאות: נכדתו היא גם בת זוגי ואם בנותיי, נינותיו. הסיפורים על הסבא הפרוע עוברים במשפחה, ולאחרונה אף ראו אור בספר ביוגרפי שכתבה כרמית גיא. דרכו נחשפתי לכמה התרחשויות היסטוריות דרמטיות גם בקנה מידה מזרח־תיכוני.

מישאל שכטר, לימים שחם, נולד במאי 1912 בסג'רה לצבי ואהובה שכטר, ממייסדי המושבה. כילד גדל בתנאים הקשים שעברו על היישוב היהודי בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה. אביו גויס לשירות הצבא העות'מאני, בהמות המשק הוחרמו והמשפחה ידעה רעב וחולי. עם כניסת הבריטים והחלת המנדט השתפרו מעט התנאים, אך המאורעות התכופים, התקפות הערבים והמאבק לאחיזה החקלאית בקרקע חישלו את שחם באופן שהשפיע על המשך דרכו. היכרותו עם שכניו הערבים הייתה הדוקה מאוד, והערבית הגלילית היתה שגורה בפיו באופן שוטף. בגיל תשע כבר נשלח ללוות את פרדותיו של אביו כשהושכרו לעבודת הדיש בכפרי הערבים השכנים תמורת כמה פרוטות. כשבגר עסק בסלילת כבישים, בחקלאות ובבניין.

חלומו להפוך למהנדס קרם עור וגידים עם קבלתו לאוניברסיטת גרנובל בצרפת, ואת לימודיו התכוון לממן משירות בלגיון הזרים הצרפתי. אלא שמכתב מאביו על מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה הניעו להשאר בארץ ולסייע בפרנסה. כך התגלגל כפועל בניין לבניית ביתו של חיים ויצמן ברחובות, ושם גם הצטרף לארגון ההגנה.

הפעולה הראשונה של שחם במחתרת נערכה ביקב הישן של רחובות, שהפך לבית החרושת "יפאורה". יחד עם כמה חברים ועם אחיו שריק (שר־שלום) הקימו מישאל ויחזקאל ברעם (חצ'קו) מפעל לתחמושת ולחומרי נפץ. חצ'קו היה מפקד בהגנה, מהנדס כימיה שרכש את השכלתו באוסטריה. עם שני כימאים נוספים, האחים ארנסט דוד ופליקס ברגמן שרכשו את השכלתם בברלין, הצליח לפענח את נוסחת החומר, שכונה "טן", אחד מחומרי הנפץ התקניים החזקים ביותר המשמשים למטרות צבאיות. השלושה פיתחו תהליך ייצור ויישמו אותו במפעל שהפעיל שחם. להצלחתו בייצור חומר הנפץ הייתה בהמשך השפעה רבה על התחמשות היישוב היהודי, ובעיקר על מבנים בריטיים וערביים שעלו בסערה השמיימה.

פעולתו השנייה הייתה נישואיו למתילדה גולדמן, בת היישוב הישן בירושלים. לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר בשרון. ב־1944 הוטלה על שחם משימת השריף במערב הפרוע המזרח־תיכוני שכונה "נפת תל חי". הנפה הזו, שאיש לא שש לקחת את הפיקוד עליה, הייתה למעשה חבל ארץ מבודד שבו כל דאלים גבר. הגליל העליון היה אזור חיץ ביטחוני, בגבול בין שטחי השלטון הצרפתי והבריטי, והיה עמוס לעייפה במגוון מיעוטים פראיים ומסוכסכים: שבטים בדואים, צ'רקסים, דרוזים, מרונים ושיעים. גם היהודים שחיו בו הציבו אתגר. מחד ניצבו אנשי היישוב הישן בצפת על פלגיהם וחצרותיהם, ומאידך אנשי "השומר" בכפר־גלעדי, שרקמו קשרים קרובים עם ערביי האזור והתייחסו בחשדנות רבה לאנשי ההגנה. עד מהרה עמדה מנהיגותו של שחם למבחן.

עם הגיעו לנפה הובא לידיעת שחם מקרה שזעזע את יהודי הגליל. קבוצת יהודים מסוריה שהוברחה לארץ בידי חוליה של הפלמ"ח נתקלה במארב של שוטרי גבול ליד ראש־פינה. קבוצת העולים התפזרה, וכך קרה שאם ובתה תעו והגיעו למחנה צבאי שחיילים ערבים הוצבו בו. שניים מהם התנדבו להובילן לראש־פינה, אך בדרך אנסו את הבת. כשנודע הדבר דרש שחם ממטה ההגנה להטיל גזר דין מוות על האנסים, ומשזה התקבל מיהר להוציאו לפועל. אחד האנסים, בן לאחת המשפחות הערביות הנכבדות בצפת, נתפס והוצא להורג בידי חוליית "מסתערבים" של הפלמ"ח ליד יסוד־המעלה. האנס השני נמלט אל מעבר לירדן ולא שב יותר.

הבריטים שלחו חוקר לחקור את היעלמותו של האנס, אך שחם הזהיר אותו על ידי גורם שלישי כי מוטב לו לחדול מחקירתו. ואכן, החקירה הופסקה. "כעת כל הסביבה ידעה כי על מעשה אונס משלמים בחיים", סיפר לימים שחם בעדות לארכיון ההגנה. "כשאתה רוצה להעביר מסר לצד השני, צריך לוודא שאתה מדבר בשפה שהצד השני מבין". המסר נקלט בקרב ערביי הגליל, אך גם בקרב אנשי השומר הספקנים. מכאן ואילך עמדו לצידו, אולם את מיקום הסליק שלהם בכפר־גלעדי עדיין סירבו לחשוף בפניו.

אני לא ממלא פקודה

אירועי ביריה התקבעו בזיכרון הלאומי ובמיוחד בתודעת הציבור הדתי־לאומי כאירוע מכונן שבו גברה נחישותו של היישוב היהודי על מאמצי הסיכול של השלטון הבריטי. גם במקרה הזה היה מעורב שחם, אלא שהפעם לא רק החליט לעשות דבר מה על דעת עצמו, אלא פשוט פעל בניגוד מפורש לפקודות ההגנה.

שרשרת האירועים נפתחה כשכלב התעקש להתלוות לאחד הסיירים שיצאו מביריה לכיוון מחנה הלגיון הערבי בסוף פברואר 1946. ביריה הייתה מתחם מבוצר, מעין מצודה, שנבנה כדי להחזיק בקרקעות הסובבות, שחלקן היו בבעלות חברת פיק"א של הברון רוטשילד מאז 1895. מטרת הסיור אינה ברורה דיה. חלק מהמקורות מציינים שמטרתו הייתה איסוף נשק שהשאיר הפלמ"ח בנסיגתו מפעולה כושלת נגד משטרת הר כנען זמן קצר קודם לכן, ויש הטוענים כי חברי החוליה ניסו לתקוף את מחנה הלגיון. כך או כך, ידוע בודאות שהכלב טיפס על גל אבנים ומשך את תשומת ליבו של אחד מחיילי הלגיון, שפתח באש לעברו ופצע אותו. חוליית הסיירים השיבה אש ופצעה את הלגיונר, ואז מיהרה להטמין את נשקה ולהסתלק מהאזור. גששים בדואים שהגיעו למקום כדי לסרוק אחריהם גילו ללא קושי היכן הוטמן הנשק, ומכתמי דם הכלב הסיקו בטעות שאחד מחברי החוליה נפצע, ופונה לביריה ולאחר מכן לטיפול רפואי. כתוצאה מכך החלו הבריטים לסרוק אחר הפצוע האלמוני בבתי החולים באזור, ובמקביל פשטו על ביריה, החרימו נשק שהוחבא במקום ועצרו את 24 המגינים שהיו במצודה.

באותו הזמן החלים שחם במרכז הארץ מניתוח שעבר בעקבות סיבוכי תאונת אופנוע שהיה מעורב בה: ההארלי־דייוידסון שלו התנגש במשאית לבנונית כמה שנים קודם לכן. בעקבות התאונה אושפז למשך שמונה חודשים, ופציעותיו נתנו בו את אותותיהן עד סוף ימיו. שחם ידע כי נטישת נקודת אחיזה יהודית היא תקדים מסוכן, אך היה עניין נוסף וחשוב הרבה יותר. הוא מיהר לנטוש את מיטתו ולעלות צפונה; שם כבר הוחלט בינתיים ש־3,000 בני נוער יעלו לעבר המצודה, ששכנה למעשה באדמת טרשים חשופה, ויקבעו עובדות בשטח.

בהגנה סברו שהאלפים שיעלו על ההר החשוף ויקימו מחנה חדש סמוך למצודה יגרמו לבריטים לוותר, אולם לא כך היה. הבריטים נערכו בכוחות מתוגברים סביב ביריה והציגו אולטימטום לפינוי. באותו הלילה, ליל סערה כבדה, התקבלה הוראת מפקדת ההגנה: לפנות את ההר ולהשאיר עליו מאתיים איש בלבד. הנימוקים להחלטה נגעו לתנאי מזג האויר הקיצוניים, ובעיקר לחשש מעימות עם הבריטים. אך הצעירים הנלהבים בשטח החשוף, שבגדיהם היו ספוגים מים מהגשמים שניתכו על הגבעה החשופה וסבלו מהברד העז, לא גילו סימני שבירה או חשש מעימות, אלא להפך: קולות השירה שלהם הדהדו ברחבי ההר.

מטה ההגנה בחיפה לא היה מודע למציאות בשטח, ושיגר הוראה לרדת מההר. את המסר קיבל מפקד הגליל משה מן, שהיה בשטח, אך שחם התנגד נמרצות. "אחרי ויכוח מר בין שנינו נתבקשתי לתת פקודה לרדת. סירבתי… אז הוא (מן, א"ו) נתן את הפקודה… למרות אזהרותיי הורידו את האנשים אחר הצהריים. לא עבר זמן רב והצבא עלה על ההר (לאחר שנשארו בו רק מאתיים איש, א"ו). כל ארבעה חיילים תפסו אחד מהם בידיו וברגליו, הניפו וזרקו אותו כמו חבילה לתוך המשאיות של הצבא הבריטי".

מדוע היה שחם נחוש כל כך לנהל על גבעה צחיחה מאבק בסיכון גבוה, שמחירו עשוי להיות יקר אם הבריטים יאבדו את סבלנותם ויפתחו באש? לנגד עיניו עמדה העיר צפת: החשש לגורל היישוב היהודי בה ליווה אותו כענן כבד. צפת הייתה היישוב העירוני היחיד בתחום פיקודו של שחם, ורוב אוכלוסייתה היהודית נמנתה על היישוב הישן. ארגון ההגנה לא קנה בה אחיזה איתנה, מספר המגינים היה נמוך ונשקם היה דל. בנוסף עמד היישוב היהודי בנחיתות רבה, ביחס של 1:10, לעומת שכניהם הערבים: כ־2,500 יהודים חיו בעיר, מול 25 אלף ערבים. גם כמה מראשי הכנופיות המסוכנות של הגליל קבעו את מקומם בצפת. 18 מיהודי העיר נטבחו במאורעות תרפ"ט, וגם בזמן המרד הערבי הותקפו יהודי העיר בידי שכניהם ובידי ערבים מהכפרים הסמוכים, בהצלחה פחותה בהרבה בשל פעילות ארגון ההגנה: "רק" ארבעה מיהודי העיר, אב ושלושת ילדיו הקטנים, נרצחו.

עם הגיעו לעיר פסח שחם על כל הסעיפים, וזימן אליו את מפקד האצ"ל בצפת מאיר מייברג. בשיחתם הפציר בו שחם לפעול יחד עם אנשיו להגנת העיר: "כשהערבים יבואו לשחוט אותנו, הם לא יבדילו בינינו". כשהגיעה אל מפקדיו הידיעה ששחם מגייס להגנה אנשי אצ"ל בעצם ימי הסזון, ואף ממנה אחד מהם למפקד, דרשו ממנו בתוקף לסלקם. שחם דחה את הדרישה במילים: "כשאני רוצה לאכול צנון, אני רוצה אחד חריף". מייברג, שהיה עד לחילופי הדברים, העיד לאחר מעשה: "הייתי גאה על תשובתו זו". אנשי ההגנה והאצ"ל המשיכו בהכנות משותפות להגנת העיר.

שחם קנה גם את אמון אנשי היישוב הישן, ואף גייס מהם תרומות ניכרות לרכישת נשק. הוא דאג לארגן משמרות ניידים, שהיו מאומנים ומצוידים יותר, ויוכלו לחוש להגנת העיר במקרה חירום. המשמרות התבססו על נוטרים צעירים מהיישובים איילת־השחר, כפר־גלעדי, ג'יב־יוסף (עמיעד) וכפר־סאלד. היישובים לא ששו להקצות את כוח האדם האיכותי שהעסיקו בחקלאות לטובת ענייני הביטחון של המשמרות הניידים. שחם נאלץ לאיים, להעניש ואף "לחטוף" אנשים ממקום עבודתם. עקשנותו וכוחניותו הביאו את היישובים לא רק לוותר על כוח העבודה שניכסו לעצמם אלא גם לשלם על כלכלתם בזמן האימונים. כעת עמד לרשותו כוח תגובה מהיר ונייד; אך אם תיפול ביריה, תכותר צפת ותגבורות לא יוכלו להגיע אליה. שחם, שצפה את האיום, החליט למנוע בכל מחיר את נפילתה העתידית של צפת.

בעוד מפקד האזור משה מן עושה את דרכו בחזרה אל מפקדת ההגנה בחיפה, הורה שחם לכמה מאות מהמפונים שעדיין נמצאו באזור לשוב לביריה ולהקים מחדש את המאחז. "עשיתי זאת בלי שום אישור", אמר לימים בעדותו. "קיבלתי פקודה להוריד את הנקודה, והודעתי מיד לעלות בחזרה. המאבק לא הסתיים". למרות תשישותם ולמרות הסערה שהמשיכה להשתולל, תפסו 600 אנשים מחדש את הגבעה והחלו להקים בה שלושה צריפים. משהגיע משה מן לחיפה הוא התקשר עם שחם, וזה הודיע לו שהעלה מחדש את הנקודה. "ידעתי שהבריטים מאזינים לטלפונים שלנו, כי כל מרכזיות הטלפון בראש־פינה ובצפת היו מאוישות באנשים שלי", סיפר. כדי להרתיע את הבריטים הוסיף כי יש בביריה כעת 1,200 מאנשיו, ואלפים רבים אחרים בדרכם לנקודה.

הצבא הבריטי כיתר את האזור, והפעם בכוחות גדולים. שוב הגיעה פקודת פינוי ממפקדת ההגנה ושוב סירב לה שחם. "אם אתם רוצים להוריד, תלכו ותורידו. אני לא. לא ממלא פקודה". מן נשלח שוב אל ההר, כדי להורות על פינויו, אך נעצר בדרכו בידי הבריטים. מברק נשלח אל שחם: להשאיר 150 איש ולפנות את השאר. שחם לא השיב. לימים הסביר: "קיבלתי פקודה, אבל אני לא חייב להיענות". משנוכחו במטה ההגנה שהפינוי לא יוצא לפועל, התקשר אל שחם יוסף אבידר, סגן מפקד ההגנה בכבודו ובעצמו. חילופי הדברים ביניהם מציגים אי אמון של הכוחות בשטח בהחלטות המגיעות מהמפקדה.

אבידר: "קיבלת פקודה. זה לא מובן?"

שחם: "לא".

אבידר: "קיבלת פקודה להוריד את האנשים, האם זה לא מובן?"

שחם: "לא".

אבידר: "יש לבצע זאת".

שחם: "אין לי קשר עם האנשים, לך לשם בעצמך".

מפקד נפת הגלבוע ישראל בן־אליהו נשלח אף הוא בהוראת המפקדה בחיפה, כדי להשיב את המפקד המקומי הסורר לתלם. כשהגיע לצפת נאלץ להישאר שם, בשל העוצר שהטילו הבריטים. מהעיר הוא התקשר לשחם, וזה הודיע לו שאין בכוונתו להורות על נסיגה. בן־אליהו ניסה לעקוף אותו ולהתקשר ישירות עם סגל המפקדה המקומית של שחם, והם השיבו לו שאיש לא ירד. בינתיים החלה האוכלוסייה הערבית של צפת לתסוס. שליחיו של שחם נפגשו עם כמה מראשי הערבים בעיר ומסרו להם את דבריו. "מה שהיה ביסוד־המעלה (הוצאתו להורג של האנס מצפת, א"ו) יהיה גם אצלכם. שבו בשקט, זה לא עניינכם". אבידר הגיע לצפת, ושחם זומן אליו לבירור. בפגישה תמכו אנשי ההגנה המקומיים ומפקדי האזור דווקא בשחם, אל מול סגן מפקד ההגנה. אבידר ניאות להסכים להשאיר את האנשים בנקודה, תוך שהוא מעלה סוגיות לוגיסטיות. שחם מצידו הביע התפעלות מנחישותם של המחזיקים בהר. "שנת 1946 הצטיינה בחורף קשה במיוחד. לשכב בתנאים הללו בהר שיש בו רק גלי אבנים… אף יחידה צבאית לא הייתה רוצה להישאר בתנאים כאלה".

ביקור הוועדה האנגלו־אמריקנית בארץ בימים ההם, הסערה שעורר המקרה ביישוב היהודי ובמיוחד העובדה שמדובר בשטח שנרכש בידי יהודים בטבין ותקילין – כל אלה הביאו את הבריטים לסגת מרעיון הפינוי. "כמה שהאנגלים יכלו להיות ברוטליים", ציין שחם בזכרונותיו, "הם פועלים גם בקור רוח ובשכל. הם ידעו שאין להם קייס".

בהמשך הוחזקה המצודה בידי גרעינים של בני עקיבא, ומילאה תפקיד חשוב במלחמת העצמאות – בכיבוש הכפר העוין עין־זיתים ובשמירת פרוזדור פתוח אל העיר צפת. תגבורות הפלמ"ח שהוחשו לצפת הנצורה הכריעו את גורלה, שהיה תלוי על בלימה. לאחר סדרת קרבות עזים נפלה העיר בידי צה"ל. ההתעקשות שהפגין היישוב היהודי בשנת 1946 לא נעלמה מעיני הערבים, והם היססו מלתקוף את הנקודה השולטת בתש"ח. שמועות על מחסני נשק וביצורים תת־קרקעיים הניעו את מפקד צבא ההצלה פאוזי קאוקג'י לא להסתכן בתקיפת הנקודה, למרות מיקומה האסטרטגי.

צ'ק־אאוט בסמירמיס

בינואר 1948 החלו תושבים יהודים לנטוש את השכונות המעורבות בירושלים, ושחם הוזעק אל העיר. "מישאל בא לעזרתך", כתב ראש המטה הארצי ישראל גלילי למפקד המחוז. לא היה צורך להרחיב. ראשי ההגנה ידעו היטב את מי הם משגרים אל הבירה העתידית. "עם בואי כינסתי את אנשי המודיעין יצחק נבון וציון הג'ינג'י", סיפר שחם בעדותו להיסטוריון אורי מילשטיין. "שאלתי היכן המפקדות של הערבים ולאיזו מפקדה המשקל הרב ביותר, השיבו שבסמירמיס. אמרתי שיש להעיף אותה לשמיים". בנוסף, ב־4 בינואר הגיעה ידיעה ממודיע של ההגנה שבכירי המפקדה הערבית בקטמון מתכנסים במלון סמירמיס, ובהם גם המפקד העליון עבד אל־קאדר אל־חוסייני וסגנו, איברהים אבו־דאיה. שחם לא בזבז זמן והמבצע יצא לדרך.

בבסיס תוכניתו עמד כוח שנחלק לצוות אבטחה וצוות חבלה, תחת פיקודו של זלמן מרט, איש פלמ"ח שהכיר מקורס מפקדי מחלקות. אבל מפקדת ירושלים לא שיתפה פעולה בלב שלם. "בתחילה אמרו שאין די חומר נפץ… החרמתי חומר נפץ. אחר כך אמרו שאין מכוניות. אמרתי למרט שייקח את מכוניות המטה, ואם לא יסכימו אצא לכביש ואחרים מכוניות של אזרחי העיר. בירושלים לא הכירו סגנון כזה, פחדו שאקח מכוניות של פקידי הסוכנות. בסוף נמצאו מכוניות, הבעיות הלוגיסטיות נפתרו".

בליל 5 בינואר 1948 יצאה הפעולה לדרכה. דלת המלון נפרצה באמצעות מטען קטן, ולמרות כמה עיכובים שנבעו מהסערה הרועשת בחוץ הושלמה הצבת המטענים במקומם המיועד. הפיצוץ העז וקריסת המלון על יושביו הביאו למפנה בקרב על העיר, אף שמפקדים ערבים לא שהו בסופו של דבר במלון. "למחרת נשמה ירושלים לרווחה", סיפר שחם. "היחסנים (התושבים האמידים, א"ו) ברחו. קטמון התרוקנה, טלביה הפכה לשכונה יהודית".

בבוקר שמעה גולדה מאיר על הפעולה והייתה משוכנעת שמבצעיה הם האצ"ל או הלח"י. משהתבררה העובדה שהאחראי לפעולה הוא שחם, שהיא לא ידעה כלל על הימצאותו בעיר, נחרדה והורתה לקרוא לו בדחיפות. לימים שחזר שחם את השיחה ביניהם.

גולדה: "עם מי התייעצת ומדוע בחרת לפוצץ דווקא את מלון סמירמיס?"

שחם: "התייעצתי עם מפקדת ירושלים וסיכמנו שנעיף את סמירמיס".

גולדה: "היו אפשרויות אחרות?"

שחם: "מלון קלארידג'".

גולדה: "רק זה היה חסר! הקונסול הצ'כי מתגורר שם!"

גולדה תבעה משחם לא לפעול עוד בירושלים ללא אישורה, ושחם מצידו ביקש הוראה מפורשת לכך מדוד בן־גוריון. בשיחתו למחרת עם בן־גוריון ביקש ראש הנהגת היישוב העברי לדעת אילו הוראות קיבל שחם שהביאו אותו להורות על פיצוץ המלון. "קיבלתי הוראות להפסיק את בריחת היהודים מהשכונות המעורבות ולהביא לבריחת התושבים הערבים, וזאת ביצעתי", השיב שחם. בן־גוריון הורה לו לקבל אישור מגולדה לכל פעולה בירושלים, ושחם הסכים בלית ברירה. כעבור זמן קצר סירבה גולדה לאשר לו פשיטה על משטרת יריחו. "כמה אנגלים תהרוג?", שאלה. "שיבכו אימותיהם", ענה שחם, "האימהות שלנו בוכות כשנהרגים בחורינו באשמתם של הבריטים". גולדה סירבה ושחם שב לעסוק בענייניו המסוכנים בארגון השיירות אל ירושלים וממנה אל גוש עציון ובחזרה.

"באותה תקופה המפקד בשטח ראה את הגזרה שלו ולא התעניין יותר מדי בהשלכות האסטרטגיות", מסביר ההיסטוריון הצבאי פרופ' יואב גלבר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. "ההגנה הייתה מיליציה, לא צבא עם שרשרת פיקוד ריכוזית מסודרת הכפופה לדרג המדיני. לא רק שהמטרה המשותפת לכל לוחמיה הייתה מאוד מעורפלת, אלא שאת הארגון הרכיבו מפקדים ולוחמים שלא הגיעו מרקע אחיד. לבני הדור הזה היו נאמנויות שונות – פוליטיות, קיבוציות, דתיות, תנועתיות וכו'".

אם כך, מדוע ננזף שחם?
"התשובה היא שב־1 בינואר 1948 נערכה ישיבה שהייתה ציון דרך חשוב בהיסטוריה של מלחמת העצמאות. פרוטוקול הישיבה הארוך נמצא בארכיון בן־גוריון, ומתועדות בו החלטות הקשורות בהתלבטות אם היישוב נמצא כבר במלחמה. אחת ההחלטות הייתה לנקוט בקו מרוסן בתגובת היישוב כדי למנוע את התפשטות המאורעות ברחבי הארץ. כמה ימים אחרי הישיבה הגיע ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרת, לארה"ב, ולהפתעתו שמע על פיצוץ המלון ועל מותו של סגן הקונסול הספרדי. הוא התקשר לבן־גוריון ושואל בתדהמה איך קרה שהחלטנו על ריסון ובסופו של דבר התפוצץ מלון. לכן החליטו ראשי הסוכנות לעשות סדר בבלגן".

דמותו של מישאל שחם אופיינית לדור תש"ח. כאחרים מבני דורו נדרש גם הוא לפעול בהתרחשויות שמזמנת ההיסטוריה בנדיבות רבה מהרגיל למי שאתרע מזלם לחיות בתקופה כאוטית. אופיו ונטייתו להכריע ללא אישור הממונים עליו, או אפילו בניגוד להוראותיהם, היו מן הסתם מכניסים אותו בתקופות אחרות אל הכלא הצבאי. גישתו ניכרה היטב גם בממשיכי דרכו: אחד המפורסמים שבהם הוא אריאל שרון, שגויס בידי שחם בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית כדי להקים את יחידה 101 ולפקד עליה. אבל לא רק אנשי צבא נשארו נאמנים למורשתו. לא אחת אני מביט בבנותיי, נינותיו, התאומות בנות השלוש: עקשנותן הבלתי מתפשרת לעשות הכל בדרכן שלהן מוכיחה לי מדי יום כי גם לביולוגיה יש משקל בכל הנוגע להעברת המורשת מדור לדור.