בבית אבות בקריית־טבעון, בגיל 91 ובשיבה טובה, נפטרה ב־7 בינואר 2010 פרופ' ברוריה קופמן־הריס. בשבועון התנועה הקיבוצית "הזמן הירוק" ספדו למנוחה: "בעת שפרופ' ברוריה קופמן־הריס הייתה חברת משמר־העמק, היא העניקה שיעורים פרטיים במתמטיקה לצעירי הקיבוץ", התפעל הכותב, והוסיף – כדי להדגיש את עומק מעורבותה בחיי המשק – ש"היא עבדה גם כפועלת בתמ"ה (מפעל תעשיות משמר העמק, יפ"א), שייצר כלי אוכל מפלסטיק".
אבל קופמן, שם עלום למרבית הציבור, לא הייתה סתם עוד חברת קיבוץ.
בשנות החמישים היה אלברט איינשטיין צועד מדי יום ביומו לעבר המכון למחקר מתקדם באוניברסיטת פרינסטון. מיחושי הבטן שנגרמו ממפרצת באבי העורקים הציקו לו, אבל המשוואות הבלתי פתורות הציקו לו עוד יותר. הוא המשיך לעבוד בשצף על רעיונותיו ועל חיזוק התיאוריה שלו. לפעמים הביא עמו למכון פתקאות של משוואות ששרבט בלילה, ועמל עליהן עם עוזרת המחקר שלו, שעשתה פוסט־דוקטורט בפרינסטון – לא אחרת מקופמן־הריס. בישראל הקטנה התרגשו מהקשר למדען המפורסם בעולם, והקדישו לנושא כמה שורות בעיתון דבר: "פרופ' אלברט איינשטיין הזמין את פרופ' ברוריה קופמן־הריס כאסיסטנטית שלו במתמטיקה במכון פרינסטון". מובן שהזכירו את הייחוס המכובד שלה כבתו של חוקר חשוב במדעי היהדות.
בביוגרפיה של איינשטיין מסופר איך נהגה האסיסטנטית לכתוב את המשוואות על לוח כדי שיוכלו להתעמק בהן יחד. אחר כך היה הפיזיקאי הגאון ניגש לטפל בהן. "היו לו קריטריונים מסוימים שלפיהם הכריע אם משהו רלוונטי למציאות פיזיקלית או לא", צוטטה קופמן־הריס בביוגרפיה. עד מותו של איינשטיין היא עבדה לצידו, ובתקופה הזו הם הספיקו לשקוד על שני מאמרים משותפים שעוסקים בראייה המתמטית של התיאוריה החשובה שהביא לעולם. גם בספר שכתב על תורת היחסות היה לה חלק.
עם מותו סייעה קופמן־הריס לסדר את הרשימות המדעיות והמחקרים שהשאיר מאחוריו. לימים, בזמן שהייתה פרופסור למתמטיקה במכון ויצמן למדע, עיזבונו של איינשטיין עשה את דרכו לאוניברסיטה העברית, והיא הצטרפה לצוות שהופקד על הוצאת כתביו המדעיים אל האור – כל עוד לא הייתה בתורנות מטבח, כמובן.
"ברוריה, שערורייה"
ברוריה קופמן נולדה בניו־יורק בקיץ 1918. אביה, יהודה אבן־שמואל (קופמן), היה חוקר יהדות בעל שם ששמעו יצא כמתרגם ספר הכוזרי ופרשן מורה נבוכים. כשברוריה הייתה בת שמונה, עלתה המשפחה לארץ ישראל. בין באי ביתם היה ביאליק, ופעם השתעשע המשורר הלאומי בהומור מחורז: "ברוריה, ברוריה, שערורייה". כמה שירים הקדיש ביאליק לשני ילדי המשפחה, ואחד מהם נכתב לרגל בת המצווה של ברוריה. אחיה הצעיר שמואל מוכר יותר ממנה: הוא־הוא "שמוליק של זהרה", לוחם הפלמ"ח שנהרג בתאונת רימון, ועליו נכתב הספר "לאהוב עד מוות". תמי, בתם המאומצת של ברוריה ושל בעלה זליג הריס, נישאה לימים לאחיינה של זהרה.
איינשטיין הביא עמו פתקאות של משוואות ששרבט בלילה, ועמל עליהן עם עוזרת המחקר שלו – לא אחרת מקופמן־הריס. האסיסטנטית הייתה כותבת את המשוואות על לוח, כדי שיוכלו להתעמק בהן יחד
את התואר הראשון במתמטיקה קיבלה ברוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1948 סיימה דוקטורט באוניברסיטת קולומביה. משם עברה למכון למחקר מתקדם שבפרינסטון, והחלה לעבוד יחד עם איינשטיין. כשחזרה לארץ ב־1960 ועבדה במכון ויצמן, ספק אם חברי הקיבוץ שבו התגוררה ידעו על עברה המחקרי המפואר לצידם של החברים אלברט איינשטיין, ג'ון פון ניומן (המתמטיקאי הנודע אבי תורת המשחקים, ממפתחי פצצת האטום והמחשב) ולארס אונסאגר (פיזיקאי חתן פרס נובל לכימיה). בין משעולי הקיבוץ הייתה קופמן נהגת ופועלת, ובעלה זליג, חוקר בלשנות מחונן, עבד במטעים. האגדה הקיבוצית מספרת שגם כשטסו לסבב הרצאות בארה"ב לא ניסו לחמוק מתורנות בחדר האוכל, וכשנדרשו קטעו את המסע לצורך מילוי המשימה.
בקיבוץ לא רק התפעמו מהסוציאליזם של שני הפרופסורים, אלא גם נכבשו בצלילי הפסנתר שהפיקה קופמן־הריס ומהשמיעה האבסולוטית הייחודית שניכרה עוד בילדותה בניו־יורק. היא אפילו שרה במקהלת רינת, "המקהלה הלאומית". על העקירה לעיר הגדולה תל־אביב, ועל ההשתקעות הארוכה בארה"ב לאחר מכן, סלחו לה. "חברי משמר־העמק מספרים שבחים על נעימות אופייה", נכתב בהספד עליה.
בראש מעייניה של המדענית עמדו תמיד בעיות פיזיקליות מסובכות והניסיון לפתור אותן בעזרת המתמטיקה. בשנת 1961 הזכיר העיתון "חרות" את שמונת המדענים ממכון ויצמן שהועלו לדרגת פרופסור, ובהם אישה אחת – שזכתה רק היא לכמה שורות משל עצמה. שוב, שמו של אביה שורבב לאירוע. היא הייתה גם אחת משתי נשים שהתמנו לוועד המנהל של רשות השידור.
ממכון ויצמן עברה קופמן־הריס לאוניברסיטת חיפה, ואז יצאו בני הזוג שוב לארה"ב. ב־1992 נפטר זליג, וכעבור ארבע שנים נישאה ברוריה לויליס לם, זוכה פרס נובל בפיזיקה, שאותו הכירה אי אז בזמן לימודיה באוניברסיטת קולומביה. הנישואין לא צלחו, והיא שבה לישראל וחייתה כאן עד סוף ימיה. את שנותיה האחרונות, שהיו לדבריה היפות ביותר בחייה, בילתה ליד בתה ונכדתה. לאחר מותה סיפר העיתונאי אורי דרומי שכאשר נשאלה קופמן־הריס, על ערש דווי, מה יגיד לה אלוהים כשתגיע לגן עדן, אמרה שהיא יודעת מה היא תגיד לו: "איפה יושב באך?"
