יום ראשון, חול המועד, שש בבוקר. "התנשמת שרדה את הלילה", מהבהבת לי הודעה מיעל שדה בוואטסאפ. זה האות לקום. כמה דקות אחר כך היא כבר מגיעה לאסוף אותי ברכב. מתנדבי "חַיבּוּלַנְס" אמנם מפוזרים בכל הארץ וכבר יצא לי לדבר עם כמה וכמה מהם, אבל כדי להצטרף לנסיעה בזמן אמת, בחרתי במישהי קל"ב.
אנחנו בקשר כבר זמן מה. מדי פעם אני מתעדכנת מה יש לה בבית – פעם קיפוד עם סקביאס ופעם שחף פצוע ופעם סיס חומות תשוש. הפעם זאת תנשמת שסובלת מהיפותרמיה וזקוקה לטיפול. "רוב הפניות לאיסוף חיות בר בוואטסאפ שלנו מגיעות מהמוקד שמפעילה רשות הטבע והגנים", יעל מספרת. "הפעם הקריאה הגיעה אליי דווקא מלקוח חוזר, וטרינר מטירה ששמו מוחמד. אספתי ממנו לפני שנתיים בערך עוף דורס. בדרך כלל מי שמביא בעל חיים יודע לתת את התמונה המלאה ואנחנו יכולים להבין מה קרה לחיה ואיזה טיפול להתאים לה. הפעם הוא לא ידע מה הרקע, התנשמת פשוט נשלחה אליו, אבל התמונה שהוא שלח לי אמרה הכול: התנשמת הייתה מכונסת עם כנף שמוטה, בלי כוחות. הייתי בקריית־אונו כשקיבלתי את ההודעה, אבל מיד נסעתי לטירה. לא הייתי משוכנעת שהיא תשרוד את הלילה, אמרתי לך, אבל הנה קמתי לבוקר חדש עם תנשמת נושמת".
הבית של יעל הוא אחת מתחנות המעבר של החיבולנס, ו"חיות בר מגיעות בבוקר ובלילה. העבודה היא 24/7". והקטע הוא שיש לה גם עבודה רשמית: היא מנהלת מעבדה במכון וולקני, והיא גם נשואה לעופר ואם לשלושה, שרגילים לפתוח את המקפיא ולגלות מכרסמים ורימות וקוביות "ריקברי" לחיות: "יש מדף במקרר שכולם יודעים שהוא שלי, וכן, יש תקופות שיש לי עכברים במקפיא".
כבר שבע שנים היא חלק ממערך החירום הזה, שנועד לענות על צורך הולך וגדל. אלפי חיות בר נפגעות בכל שנה בישראל, נדרסות, נתקעות בעמודי חשמל, מסתבכות בגדרות תיל, מורעלות או חוטפות מחלה. כמו אצל בני אדם גם כאן יש חשיבות מכרעת למהירות מתן הטיפול, ולכן העברת החיות חייבת להיעשות בהקדם האפשרי. קבוצות הוואטסאפ והפייסבוק של החיבולנס גדושות פעילות, והנה מקבץ הודעות מייצג: "עטלף פצוע צריך בדחיפות טרמפ מבת־ים לנס־ציונה", "סנונית מדבר מחפשת טרמפ ממצפה־רמון", "עקב פצוע במפעלי ים המלח מחפש טרמפ דחוף – מי בדרכים?", "גירית פצועה בבאר־שבע, עדיין בחיים" והאהובה עליי: "חברים, מי בלי חמרמורת ויכול לקחת צב ים ירוק מהרצליה למכמורת?".
* * *
חיות הבר הפצועות מקבלות בדרך כלל את הטיפול הרפואי והשיקום בבית החולים לחיות בר בספארי ברמת־גן, ולשם פנינו מועדות – יעל, אני והתנשמת. מצבה של המכונפת לא מזהיר. היא נחה בקופסת קרטון מאחורינו והיא חלשה מאוד. "עשיתי מה שצריך לעשות לפי הפרוטוקול", יעל מסבירה. "עוף עם חום גוף נמוך מ־38 מעלות מחממים, ואחרי שעתיים נותנים לו נוזלים מחוממים. הצעתי לתנשמת חזה עוף אבל לא חשבתי שהיא תרצה, והיא אכן לא הראתה עניין".
"אם מגיעים אליי שני שקנאים או 16 ארגזים של בזים – גם זה קרה – אנחנו צריכים את הרכב הגדול יותר. אין מצב ששני שקנאים נוסעים יחד ברכב הקטן הזה"
התנשמת נחה במושב האחורי ולי יש זמן לדבר עם יעל בשקט ולגלות למשל שהיא למדה ביולוגיה, ולא יכלה לשאת את חיות המודל המתות במעבדה ("נטשתי בשלב היונה"), עברה להנדסת כימיה בשנקר ("וככה לא הייתי צריכה להרוג חיות"), עבדה 15 שנה בחברת טבע ("עבודה מעולה ומאתגרת אבל תמיד משהו בנשמה היה חסר"), ויום אחד חוותה התגלות ליד הבריכה האקולוגית בפארק: "בחופשת לידה טיילתי עם העגלה, ופתאום ליד השלולית ראיתי את הדררות והנזירים שותים ראשונים, ואמרתי לעצמי זה מה שאני רוצה לעשות בחיים, לעבוד עם חיות. נזכרתי במורה שלי לביולוגיה מהתיכון, התקשרתי לעופר בוכה ואמרתי לו: מצאתי".
חוץ מזה גיליתי שזאת המכונית המשפחתית הקטנה של בני הבית, והיא לא מספיקה תמיד למשימות השינוע. "יש לנו רכב גדול יותר מהתקופה שהיו לי שלושה ילדים שישבו על כסאות. אם מגיעים אליי שני שקנאים או 61 ארגזים של בזים – גם זה קרה – אנחנו צריכים את הרכב הגדול יותר. אין מצב ששני שקנאים נוסעים יחד ברכב הקטן הזה".
הרכב הקטן היה אמור לקלוט גם שחף שחור – מהספארי היינו אמורות לנסוע לחוף בין אשדוד לפלמחים ולשנע שחף שסבל מבוטוליזם, הרעלה נדירה שגורם חיידק, אבל בבוקר כבר הגיעו בשורות טובות: עם עלות השחר יצא המתנדב אהרון שחר, לאתר אותו. שאר המתנדבים עודכנו בהודעה: שחר הגיע דרך בסיס צבאי, אבל דרכו לא הייתה גישה לחוף. אז הוא הדרים, הלך 3.5 ק"מ, צעד על חול וזפת, ומצא את השחף תשוש. "כעת בדרכו לבית החולים לחיות בר", נכתב למתנדבים.
מתי בעצם התחיל פרק החיבולנס בחייך?
"ברגע שהבנתי שאני רוצה להיחשף לחיות בר בטבע התחלתי להתנדב במרכז הישראלי להצלת צבי ים. במשך חמש שנים הייתי שם, וכל הזמן היו מגיעות חיות – שחף וקיפוד וצבי יבשה, אנשים שהיו קרובים לצבייה חשבו שמקבלים חיות, לא הבינו שזה רק לצבי ים. אז בכל פעם היו שואלים אותי – 'תגידי, יש מצב שבחזור תיקחי את העוף הזה לבית חולים?' והייתי אומרת 'כן, בטח' ומעבירה אותו.
"יום אחד סיפרתי לחברה שאני נוסעת לצפון כי יש שם חיות שצריכות טרמפ, והיא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף לוואטסאפ. שאלתי איזה ואטסאפ בדיוק והיא אמרה 'קבוצה של העברת חיות פצועות לספארי'. אז עוד לא קראו ליוזמה הזו 'חיבולנס'. אמרתי שאשמח להצטרף. היום כבר יש מוקד מסודר שמנתב את ההודעה לקבוצה המתאימה – מרכז, צפון, דרום, ערבה, יהודה ושומרון, גליל, גולן. יש מתנדבים ויש פקחים – למקרה שתעלה קריאה על תן או שועל או מין בסכנת הכחדה – ואילנה דקל רוזנברג היא המנהלת מטעם הרט"ג. יש הרבה מתנדבים והרבה תחנות מעבר והרבה אנשים טובים".
למתנדבים כמו יעל, שמשמשים תחנת מעבר, יש בבית ציוד למתן עזרה ראשונה, נוזלים, אמצעי חימום. את ההכשרה קיבלו בבית החולים וברשות: "מדי שנה משתכללים ומתרחבים, הכול כדי להגדיל את הסיכויים של בעל החיים לחיות".
העומס ממשמש: עונת הקינון, פחות או יותר בין אפריל ליולי. "בתקופה הזו מתקשרים בלי הפסקה ואומרים לנו שהחתול מביא גוזל הביתה, והכלב הביא איתו כמה ציפורים קטנות, ואת לא מבינה כמה קריאות יש, אין לתאר. בעונה הזאת אני נוסעת בכל יום, והעבודה בוולקני נוחה מאוד מהבחינה הזאת".
* * *
צילום: יוגב
אנחנו מגיעות לשער הספארי. מוקדם בבוקר, וכמה תרנגולות אדומות כרבולת מקדמות את פנינו. עם ישראל עוד ישן אבל הן מקרקרות ליתר ביטחון. אנחנו צועדות לעבר הבודקה במטרה להשאיר את התנשמת שם, זה הנוהל; אבל הווטרינרית בדיוק נכנסת בשער ואוספת את הקופסה מידינו. ברגע שאנחנו נכנסות לרכב יעל מעדכנת בטבלת אקסל סדורה שהמשימה הושלמה. "יש לנו קבוצה שחברים בה כל אנשי תחנות המעבר, את רואה? אילנה ואביטל וכולם כמוני, יש להם מחויבות בלתי רגילה, ואנחנו מעדכנים איך סגרנו את הקריאה ובתוך כמה זמן". אני שמחה לקרוא ברשימה שעקב עיטי ועורבני שחור כיפה ושפן סלע וחטפית לבנת עורף הגיעו ליעד או בדרכם אליו. בינתיים ממשיכות להגיע התראות על קיפודים.
יש לי שאלה לא יפה לשאול, אני מקדימה, אבל אשאל בכל זאת. כמות הקיפודים שראיתי במרפאת חיות הבר של אביהו שרווד היא פי כמה וכמה מכל חיה אחרת, וככה גם בהודעות הקבוצה שלכם. האם כל חיה שיש אנחנו צריכים להציל?
"קיפוד הוא חיית בר מוגנת, והקיפודים מסתובבים הרבה בסביבת האדם – הם נהנים מהאוכל שמשאירים מאכילי חתולים ומתרבים. יש להם הרבה אוכל, הם לא צריכים להתחיל לחפש חרקים במשך שעות, ובחורף הם אוכלים שבלולים בשפע. המשוואה היא כזו – יש אוכל יש רבייה, אז יש הרבה קיפודים. יחד עם זאת, הם סובלים מסקביאס – אנחנו קוראים לחולים 'סקיפוד' מרוב שזה נפוץ – ויש להם תולעי ריאות ומכלול נוראי של מחלות, אבל הסיכוי שלהם להבריא הוא גבוה. ואנחנו עושים ככל יכולתנו שזה יקרה".
אנחנו מתקרבות הביתה ויעל מבטיחה לעדכן על מצב הפציינטית. נכון לכתיבת שורות אלה, לתנשמת שלום. היא אומנם סובלת מבצקות בכנף וברגל אבל מקבלת טיפול ואמורה לחזור לעצמה, למורת רוחם של הנברנים בשדה.
תנשמת
אנשים פחדו מאז ומעולם מהתנשמת, אבל בפועל מי שצריכים לפחד ממנה הם הנברנים שהיא צדה. מחקר שווייצרי מעניין הראה שהירח סייע לתנשמות לבנות במאמצי ציד הנברנים. החוקרים עקבו אחר ציד של תנשמות אדומות ולבנות בשלבים שונים של הופעת הירח. הם גילו שאור הירח אומנם הרס את ההסוואה שלהן, אבל לתנשמות הלבנות הייתה הצלחה גדולה יותר בציד נברנים לעומת האדומות. למה? הנוצות הלבנות החזירו בלילות ירח מלא יותר אור מהאדומות, והנברנים המסויגים מאור חזק קפאו במקום, מה שכמובן הפך אותם למטרה נייחת.
גירית
האם האדם קנה לו מעמד מיוחד של טורף־על מבחינת בעלי חיים? לפי מחקר אנגלי התשובה היא כן, בטח אם אתה גירית. החוקרים יצאו ליער ויטהאם באנגליה, הציבו מצלמות וידאו נסתרות והשמיעו לגיריות הקלטות של קולות בעלי חיים: כלבים (שהם אויב אמיתי עבורן), כבשים (שאינם מאיימים עליהן כלל), זאבים, דובים ובני אדם. הגיריות הביעו פחד לשמע הכלבים וגם לשמע הדובים, אבל אין כמו קול אדם כדי להלך עליהן אימים. כששמעו אותנו, הגיריות לא יצאו ממחבואן במאורות אלא רק לזמנים קצרים והיו דרוכות יותר משהיו כששמעו את כל הקולות האחרים. האדם, אומרים החוקרים הוא כנראה משבש המערכת האקולוגית הגדול ביותר.
