טלי חטואל (33) ובנותיה הילה (11), הדר (9), רוני (7) ומרב (2), תושבות קטיף, נרצחו בפיגוע ירי בציר כיסופים ב־2 במאי 2004. למפתח ששימש את הדר כבר אין בית לפתוח.
כששלום שרקי נרצח בפיגוע דריסה, נטלו הוריו את טליתו והפכו אותה לחופה. כך שלום, שלא זכה להתחתן, נוכח בחתונותיהם של ילדי משפחת שרקי ונכדיה. ההורים, רונית והרב אורי, רקמו על הטלית את הפסוק מיחזקאל "וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם יהיה אותם, ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם". אמן הצילום יעקב ג'יי גרפינקל צילם אותם מתחת לטלית בתמונה שמנציחה את בנם, ומאפשרת להם להביט בחופת־טליתו גם בסתם יום של חול וגעגוע.
התצלום הזה ועוד 32 כמותו, המתעדים חפצים שמשפחותיהם של חללי טרור שמרו לאחר מותם, כרוכים בספר־אלבום בשם "מה שנותר". זה לצד זה מופיעים בו המפתח לבית משפחת חטואל – בית שטלי וארבע בנותיה לא שבו אליו, והיום איננו עוד; הסטנדר ששימש בתפילה ובלימוד את הרב אחיעד אטינגר; כפפות האגרוף של המאבטח אלון מזרחי, שניסה לעצור בידיו את המחבל המתאבד ב"קפה הלל"; ספל הקפה של אודליה חוברה, שנרצחה בפיגוע התופת בכניסה למועדון הסטייג' בתל־אביב; ועוד ועוד.
אל המסע בין זיכרונותיהן המוחשיים של משפחות שכולות, יצא גרפינקל (73) לאחר שהוא עצמו חווה אובדן. במשך ארבעים שנה היה מפיק, במאי ותסריטאי של סרטים וסדרות בארצות הברית. פעמים רבות ביקר בישראל, ובמאי 2014 ארזה משפחת גרפינקל את חייה בחו"ל ועלתה ארצה, הפעם לצמיתות. יחד עם יעקב ג'יי ורעייתו רוחמה, עלה גם בנם היחיד אילן יוסף, שסבל ממחלת לב. בגיל 43, זמן קצר לאחר הגעתם לארץ, הוא נפטר.
רבקה הולצברג, בת 28, נרצחה במתקפת הטרור בבית חב"ד במומבאיי, הודו, ב־26 בנובמבר 2008. שרשרת שקיבלה במתנה מהוריה שבה אליהם למשמרת.
יעקב ג'יי היה קשור לבנו באופן מיוחד – הם עבדו יחד, ונפגשו או שוחחו מדי יום – ומשימת פינוי דירת הסטודיו של אילן הייתה כמובן קשה עד מאוד עבור האב. בתום מיון החפצים וייעודם לתרומה, נותר גרפינקל עם שלוש מזוודות שהכילו את כמה אוספים ופריטים מיוחדים. באותם ימים הוא חווה משבר יצירה שלא ידע כמותו בעבר. "כאמן וכיוצר נהגתי להתגאות שתמיד יש לי מה ליצור, תמיד יש השראה ומוזה. ופתאום, אחרי שאילן נפטר, הכול נעלם".
הוא החליט לצלם כמה פריטים מעיזבונו של אילן, כדי להציב את תמונתם למזכרת בביתו. "התחלתי אז לדבר עם עוד אנשים שחוו אובדן. רבים מהם סיפרו שהם שומרים חפצים בעלי ערך סנטימנטלי שהיו שייכים ליקיריהם, אבל מסיבות שונות הם לא יכולים להחזיק ולהציג את החפץ עצמו. לכן חשבתי שאם אצלם את החפצים, אוכל להעניק להם מזכרת שיתלו לזיכרון".
הרב אחיעד אטינגר, בן 47, ניסה לבלום באש אקדחו מחבל פלסטיני שדקר חייל וירה לעבר מכוניות בצומת אריאל, ב־17 במרץ 2019. הוא היה ראש ישיבת ההסדר "עוז ואמונה" בנווה־שאנן בתל־אביב.
כך נולדה קרן ההנצחה על שם אילן יוסף, שמטרתה צילום אמנותי של חפצים אישיים שהותירו קורבנות טרור. גרפינקל חבר לשם כך לעמותת "משפחה אחת", המלווה משפחות שאיבדו את יקיריהן בפיגועי טרור, וכן פצועים בגוף ובנפש. שנטל בלזברג, שייסדה את העמותה יחד עם בעלה מארק ועומדת בראשה, התעניינה אישית במיזם, והעמותה סייעה במימונו ובמימושו. רכזי השטח שלה חיברו את גרפינקל למשפחות שכולות מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים, והוא יצא למסע של 14 חודשים כדי לפגוש אותן, לשמוע מהן על הנופלים והנרצחים, ולתעד את חפציהם. אלבום הצילומים התפרסם בתחילה באנגלית, ולפני כמה חודשים יצא לאור גם בעברית.
"במהלך שנותיה של העמותה נוכחנו בחשיבותה הרבה של ההנצחה", אומרת לנו בלזברג. "היא מאפשרת להדגיש נקודות חשובות באופיו של האדם ודברים שאהב, לספר את סיפור חייו. ההורים והמשפחה הקרובה יודעים שכאשר הם לא יהיו שם, לא יהיה גם מי שיזכור את היקר להם. הם רוצים להעביר את הזיכרון הפרטי שלהם לזיכרון קולקטיבי וציבורי. זיכרון מייצר המשכיות, מרחיב את מעגל האנשים שנחשפים לסיפורו של האדם, וכך הוא ממשיך לחיות באמצעות. יצאנו למסע משותף עם ג'יי, והמשפחות התרגשו מאוד לספר את הסיפור הפרטי שלהן, מתוך תחושה של שותפות גורל. הן הוציאו אל המרחב הציבורי חפץ שהיה בין קירות ביתן, וכך הוסיפו עוד נדבך בזיכרון ובהנצחת יקיריהן".
מלאכי רוזנפלד מכוכב־השחר, בן 26, שב עם חבריו ממשחק כדורסל ביישוב עלי ב־29 ביוני 2015. ליד שבות־רחל מחבלים פתחו לעברם באש. מלאכי מת למחרת מפצעיו הקשים. חבריו שרדו.
תמונה שלא מתאימה לקיר
"נסעתי לדלית אל־כרמל", מספר גרפינקל על אחד המפגשים, "אל משפחתה של קמר אבו־חאמד, ילדה בת 13 שנרצחה במרץ 2003, בפיגוע בקו 37 בחיפה. הוריה שלחו אותה לחטיבת ביניים בעיר הגדולה, מתוך כוונה שתקבל השכלה טובה יותר מאשר בבית הספר ביישוב, אבל שם תפס אותה המוות. המפגש איתם היה עוצמתי: הם שיתפו אותי באמונה בגלגול נשמות, שמייחדת את הדת הדרוזית, וסיפרו שהם מתנחמים בידיעה הזאת ומקווים שבתם תגיע למשפחה שתאהב אותה כפי שהם אהבו אותה".
בעפולה, בבית משפחת רוזנברג, הוא פגש את הוריה של רבקי הולצברג. רבקי ובעלה גבי, שליחי חב"ד במומבאיי, נרצחו במתקפת הטרור בנובמבר 2008. "לרב שמעון ולאשתו יהודית נדרשו עשר שנים כדי להיכנס לחדר שנשמרו בו חפציה של בתם. יכולתי להבין אותם; גם לי כאב לגעת בחפציו של בני. הם ביקשו שאצלם את השרשרת הכחולה שהעניקו לרבקי. היא ענדה אותה בעת הרצח, והשרשרת נקרעה מהירי שפגע בה. אנשי זק"א הביאו את השרשרת למשפחה, מעצבת תכשיטים תיקנה אותה, וכעת היא מחכה בבית ההורים למוישי הולצברג, הילד שניצל מן הטבח. הם מקווים שהוא יעניק אותה לאשתו בעתיד. היה לי קשה לצלם את זה. מי רוצה זיכרון מאירוע איום כל כך? אבל זו הייתה בקשתם של הרוזנברגים, וכיבדתי אותה".
אופיר רחום, בן 16, נרצח בפאתי רמאללה בידי מחבלים ב־17 בינואר 2001. את בובת הדינוזאור שהייתה אהובה עליו בילדותו אמו עדיין מתקנת מעת לעת בתפר.
חפץ אחר שהתקשה לתעד היה הסידור של הודיה נחמה אסולין ממבוא־חורון. אסולין הייתה בת 14 כשנפצעה אנושות בפיגוע בתחנת אוטובוס בבנייני האומה בירושלים. "היא הפכה לצמח, ובמשך שש שנים טופלה בבתי חולים ואחר כך בביתה, עד שנפטרה. כשבאתי לבית המשפחה, האם מיכל ביקשה לצלם לזיכרון את הסידור שהעניקה לבתה. היא רצתה שאצלם אותו פתוח בתפילת שמונה־עשרה, בברכת מחיה המתים.
"בכל ביקור כזה הייתי גם סוקר את הבית ומחפש מקום לתלות את היצירה. בבית משפחת אסולין היו הרבה קירות פנויים, אבל התקשיתי לראות איך טקסט קשה כל כך יעטר קיר בבית עם ילדים. בסופו של דבר צילמתי את העמוד. עורכת התמונות שלי, הודיה דהן, יצרה באמצעות הצללה תמונה שהמילים האלה נוכחות בה, אך הן לא הראשונות שמבטך נופל עליהן".
שלום יוחאי שרקי, בן 25, נרצח בפיגוע דריסה בגבעה הצרפתית ב־16 באפריל 2015. הוריו הפכו את טליתו לחופה המשפחתית. בתמונה שניהם מתעטפים בה.
העבודה על הספר עזרה לך להתמודד עם מותו של אילן?
"אתה לעולם לא מתגבר על מות יקירך, אבל אתה לומד לחיות עם הכאב בצורה טובה יותר. הפרויקט סייע לי להתחבר לאנשים. כאמן אני רגיל לעבוד לבדי, ואני יכול לעבור שבועיים בסטודיו חשוך בלי שאראה אף אחד. בתוך היגון עדיף שתהיה מוקף באנשים, והעבודה על הספר אפשרה לי לפגוש את מי שחולקים איתי כאב דומה. מהשיחות איתם רשמתי עם הזמן שלושה משפטים שכולנו שמענו כשישבנו שבעה, אבל אסור לומר אותם לאבלים. למי שאיבד ילד, אל תגידו אף פעם 'יש סיבה לכל דבר'; אל תגידו 'הוא במקום טוב יותר'; ואל תגידו 'אני יודע איך אתה מרגיש'. אני לא חושב שמישהו באמת יודע איך אני מרגיש. אני מבין שלאנשים יש כוונה טובה, אבל זה לא מתקבל ככה".
שמרת על קשר עם המשפחות שפגשת?
"בערב פסח השנה התקשרה אליי שרה רוזנפלד – אמם של מלאכי, שנהרג בפיגוע ירי, ושל יצחקי, שנהרג בשיטפון בנחל צאלים. זה היה מקסים. רוב האנשים לא שמרו איתי על קשר, ואני יכול להבין את זה. חלקנו מפגש אינטימי וכואב, וכל עיסוק בו יעורר שוב את הכאב, אז בשביל מה? הם קיבלו ממני מזכרת נפלאה מיקיריהם, והיא תישאר איתם לנצח. זה מה שחשוב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
