ציור מסתורי: מי מכיר את האישה שבקיר?

עשרה דולרים בסך הכול, זה מחיר הפתיחה שנקבה גלריה דצ'קה לצורך המכירה הפומבית של "פריט 108" ברשת: בפורטרט של אישה אלמונית. כך הוא מתואר באתר של בית המכירות: "ציור מקורי עתיק בשחור־לבן, עיפרון וצבע אפור. חתום ב. שחראית פרידמן. כתם קל וקרע מינורי". שוויו של הציור הוערך ב־40 עד 60 דולרים, אך איש לא נתן הצעת מחיר. שלוש שנים אחר כך אנחנו מגיעים לגלריה השוכנת בקדימה, מוצאים את הדיוקן הזה ורוכשים אותו במחיר של 70 שקלים. בעל הגלריה לא יודע מהיכן הגיע הציור; הוא גם לא שמע מעולם על הציירת; אך עבורנו יש לפורטרט הזה חשיבות רבה. בתוכו מסתתר המפתח שאולי יוביל לגילוי ציורים רבים נוספים של אמנית שחלומותיה הגדולים והצבעוניים נגנזו בתוך דירות קטנות, ביומיום אפרורי וקודר.

אל סיפורה של ב. שחראית־פרידמן – או בשמה המקורי, בלהה שחראי – הגעתי בעקבות הודעת וואטסאפ שנשלחה אליי בנובמבר 2020. "אתמול סיימו משמרים וציירים שלנו לחשוף ולשמר ציור קיר בחדר המדרגות בבית הספר לבנות 'תלפיות' ברחוב העבודה 25 בתל־אביב", כתב לי שי פרקש, בעליו של סטודיו תכלת. בציור שהתגלה מתחת לשכבות רבות של צבע וחומרים אחרים, נראות כמה דמויות הנעות לעבר הרים שמעליהם ניצבת־מרחפת ירושלים. גם כיתוב נמצא שם: "ויהודה לעולם תשב, וירושלים לדור ודור", ככתוב בספר יואל, פרק ד' פסוק כ'. אך מיהו הצייר, מתי כוסה הציור ומדוע – על כך לא ידע איש לענות. פרקש יצא למחקר כדי למצוא את התשובות, אך אלה רק עוררו שאלות חדשות, וכעת הציע לי להצטרף אליו להמשך המסע בעקבותיה של דמות חידתית.

כשפנה אליי הוא כבר ידע מי אמור להיות חתום על ציור הקיר. למידע הזה הגיע פרקש בעזרתה של יפעת אביצדק־קלפה, מורת דרך תל־אביבית. לבקשתו היא פרסמה פוסט בפייסבוק, ושאלה אם נשים שלמדו בילדותן בבית הספר יכולות לתת פרטים על הציור. שוש פרל־לקס (66), בוגרת תלפיות המתגוררת כיום בלונדון, זיהתה את הציירת ונקבה בשמה: בלהה שחראי, המורה המיתולוגית לציור שלימדה בבית הספר במשך 33 שנים. פרל־לקס גם שלחה את תמונת המחזור שלה, שבה נראים פניה של שחראי – גרמיים אך נאים, נטולי חיוך.

"אני זוכרת שבכניסה לבית הספר היה קיר גבוה, צבוע תכלת", מספרת לנו פרל־לקס. "הקיר לא היה בגובה העין, וכדי לראות אותו צריך היה לעלות במדרגות או להרים את הראש – ואנחנו כילדות לא הרמנו את הראש. רק מי שהתעסק כמוני בקישוט בית הספר יחד עם המורה שחראית תפס בעיניו את הציור".

אחרי פרל־לקס אותרו עוד כמה תלמידות של שחראית, מתלפיות או מבתי ספר אחרים בתל־אביב. חלקן הלכו בעקבותיה והפכו בעצמן למורות לציור. "היא הייתה ארכאית כזו, כמו גולדה מאיר. קראנו לה 'שחראית', לא 'המורה'", מספרת אהובה מובשוב (66). "הייתה לה תספורת קארה ובזמנו זה נחשב מודרני, סופיה לורן הייתה הולכת ככה", נזכרת רותי כהן (75). ורחל פלדמן (80), תלמידתה של שחראית ולימים מורה בתלפיות, זוכרת "משהו עדין מאוד, גם באישיות וגם בתנועת המכחול".

"אישה עברייה מי יֵדע חייך? / בחושך באת ובחושך תלכי", כתב יהודה לייב גורדון בשנת 1878, בפואמה "קוצו של יוד". מי ידע חייה של בלהה שחראי? פרטים נוספים התקשה פרקש למצוא. אף שהייתה ציירת מחוננת, שמה נפקד מרשימת אמני ישראל. במערכת העיתון התעוררה התלבטות: מה הערך המוסף שלה על ציירים אחרים בני אותה התקופה? גישוש ראשוני העלה שבעיתונות תקופתה זכתה שחראי לכמה כתבות. היא הייתה נצר למשפחה של אנשי רוח, אישה שסימלה חלוציות ועצמאות כשהלכה ללמוד אמנות בבית הספר "בצלאל" בשנים הראשונות לקיומו – בחירה לא שגרתית לצעירה דתייה באותם ימים. מורה שגרמה לתלמידות שלה ללכת בדרכה. החלטנו לצאת למסע, לפתוח את תיק המורה לציור, בלי לדעת מה נמצא בו, אבל בתקווה לעשות תיקון וחסד עם דמות שנשכחה.

נעליים במקום חתימה

המבנה שהגעתי אליו ברחוב העבודה הוא בניין בסגנון אקלקטי בן שלוש קומות, שתוכנן בידי האדריכל דב הרשקוביץ והוקם בשנת 1926. כעבור חמש שנים נוסדה הגימנסיה לבנות "תלפיות", ששכנה כאן במשך שנים רבות. ממנה צמחה "מכללת תלפיות" של היום, מוסד דתי שמכשיר מורות וגננות. המבנה המקורי משמש זה תקופה כאשכול גנים, ומיד לאחר שיסתיימו השיפוצים ישובו לכאן הילדים והגננות.

הציור שנחשף בחדר המדרגות אכן מרהיב. "מחלקת השימור של עיריית תל־אביב הזמינה אותי לבדוק אם יש ציורי קיר במבנה, ומהם הצבעים המקוריים של הבית", מספר פרקש. "את הציור מצאנו רק בשכבת הצבע הרביעית. הפלתי דיקטים ובריסטולים, הוצאתי כמה מסמרים וברגים, ואז נוכחתי לדעת שיש כאן הרבה צבעים. התחלתי לגרד וגיליתי פרחים, עלים, ילד, ילדה ודמויות נוספות. חלק מראש של גבר צויר על תעלת חשמל שנשברה מאז, וכך נשאר רק חצי ראש. בהתחלה חשבתי שאולי זה הרצל, אבל אז הבחנו בסימן קטן שחור, והעובדים זיהו שזו כיפה על ראשו. הרצל לא חבש כיפה.

"לפי שכבות הצבע זיהיתי שהציור נוצר סביב 1955, וכנראה כוסה בסוף שנות השישים, או סמוך למועד שבו סיימה שחראית ללמד בתלפיות. שותפי אלי שאלתיאל עשה את עבודת השימור, והצליח לחשוף יותר מתשעים אחוזים מהציור המקורי".

במאמציו לגלות פרטים על ציירים מהעבר, פרקש מסוגל לצאת ולסרוק תיבות דואר ישנות, לנתח מודעות אבל או לנסוע עד הספרייה הלאומית בירושלים רק כדי לחפש כתובת ישנה. בחודשים האחרונים, במהלך המסע הבלשי שניהלנו יחד, שאלתי אותו לא אחת: מדוע כל זה מעניין אותך? סיימת לחשוף ציור קיר – קפל את הציוד, עבור הלאה. מתברר שלאובססיה שלו יש גם היבטים מעשיים: "המידע שאספתי במשך 22 שנים על ציורים בכל רחבי הארץ הוא עצום, ואני עושה בו שימוש יומיומי בעבודות תיעוד ושימור", מסביר פרקש. "הפרטים האלה נותנים ליצירה משמעות היסטורית, מעלים את ערכה, וגם מסייעים בקבלת תקציב לשימור".

זוהר יעקב (60), מנהלת אשכול הגנים בבניין, הייתה תלמידה בבית הספר תלפיות, אך היא כבר מהדור שלא ידע את שחראית. "אני שותפה למאבק שהבניין יישאר אשכול גנים. הצלחנו להוכיח בבית המשפט שהוא שייך לקהילה, שייך לילדים", היא מספרת. "כל המעיים שלי מחוברים לבניין הזה. שלושים שנה אני יושבת פה, כמו שחראית בזמנה. לפעמים אני צוחקת ואומרת שאם יום אחד אצא, הבניין יקרוס".

שי פרקש. "הפלתי דיקטים ובריסטולים, הוצאתי מסמרים וברגים, ואז נוכחתי לדעת שיש כאן הרבה צבעים. כשהתחלתי לגרד גיליתי פרחים, ילדים, כמה דמויות. ראש של גבר צויר על תעלת חשמל שנשברה מאז. בהתחלה חשבתי שאולי זה הרצל, אבל אז הבחנו בסימן קטן שחור, והעובדים זיהו שזו כיפה. הרצל לא חבש כיפה"

אחד ממייסדי הגימנסיה תלפיות היה הרב ד"ר יעקב אלישקובסקי, שגם ניהל אותה עד לפטירתו בשנת 1946. בתו רות הלוי־אלישקובסקי (94), בעצמה בוגרת בית הספר, מספרת לנו שהיא זוכרת את שחראית – "אישה לא גבוהה, אדם נעים. בביתנו הייתה תמונת נוף שהיא ציירה על צדף. השיעור שלה נחשב לפחות חשוב בבית הספר, כי זה היה רק ציור, לא היה בזה מוסר השכל".

עדנה ברנדס, בתה של רות, מתגוררת בירושלים. ישבנו ערב אחד בביתה ונברנו בארגזי עיזבונו של הסב־המנהל. מתמונה של סגל בית הספר תלפיות ניבטה אלינו שחראית בצעירותה. ממצא נוסף היה גלויה גדולה שבה מצוירות תלמידות שסיימו את חוק לימודיהן. האיור אינו חתום, אך פרקש משווה בין הנעליים שבו ובין אלה שבציור הקיר, וקובע בסבירות גבוהה: שחראית היא זו שיצרה גם את הגלויה.

התלמידות בגלויה מסודרות בקבוצות. חיים ברנדס, בעלה של עדנה, בחן אותן והעיר: "קבוצת בנות אחת הולכת להכשרה בהתיישבות. קבוצה שנייה יוצאת לשירות לאומי או לצבא. הקבוצה השלישית, לפי הביגוד שלה, נראית כאילו היא הולכת למסיבה סלונית".

סיומת שהיא התחלה חדשה

בשלב הבא נברנו בארכיונים ובמאגרי מידע. כתבות ישנות מלמדות שבשנת 1910 עלתה משפחתה של שחראית מוורשה לארץ ישראל. האב, רבי יעקב אלתר שחראי, הגיע לכאן ככתב של העיתון הוורשאי־יידי "היינט", והצטרף למאבק למען השפה העברית. ב"ארכיון לבון" לחקר תנועת העבודה אנחנו מאתרים טופס רישום שמילא, כמו שאר אנשי העלייה השנייה. לפי השאלון הוא עלה ארצה עם אשתו חסידה ושלושת ילדיו, ושם המשפחה המקורי היה שירמן; רק ב־1922 שונה לשחראי.

חסידה נפטרה בגיל צעיר יחסית, ויעקב אלתר גידל את ילדיהם לבדו. הוא עבד בעיתון החרדי "המוריה", ובהמשך שימש כעורך עיתון "התור" של תנועת המזרחי. גם ב"על המשמר" וב"הצופה" פרסם מאמרים. לאחר מלחמת העולם הראשונה נעשה חבר בוועד הזמני של יהודי ארץ ישראל. הוא חיבר כמה ספרים, ובהם "ישראל בתפיסתו של הרב קוק".

את קברו של יעקב אלתר, שנפטר בשנת 1937, הצלחנו לאתר בהר הזיתים. עיתון "הצופה" פרסם בשעתו את הצוואה הרוחנית שכתב לילדיו: "ואתם בניי, אתם ידעתם כמה סבלתי, וכמה נשאתי בעולכם להחזיקכם, להאכילכם וללמדכם. אנא, יקיריי, זכרו כי יהודים אתם. בני האומה הישראלית, המצטיינת מכל האומות".

מדוע הפכה בלהה שחראי לשחראית? "זו הייתה תופעה נפוצה בקרב נשים שחיו בארץ בימי העלייה השנייה והשלישית", מסבירה הבלשנית וההיסטוריונית ד"ר סמדר ברק. "הן כבר לא ישבו בבית אלא היו פעילות, והניסיון לייחד את עצמן התבטא בהוספת סיומת כזו לשם המשפחה. המקור לכך הוא התחביר הרוסי, שבו הוסיפו לאישה את הסיומת A, כמו למשל השחקנית חנה רובינא, ששם משפחתה היה במקור רובין. בתחביר העברי, שם תואר לאישה יכול לכלול סיומת 'ית'. המבנה הזה נמצא גם אצל נשים במקרא, כגון אחינעם היזרעאלית ואביגיל הכרמלית. עם זאת, היה ברור שזו גם הצגה". אגב, במסמך של תלפיות מארכיון המדינה משנות החמישים מוזכרת גם מורה בשם ציפורה ראובנית.

על ראשית דרכה המקצועית של בלהה מעידה ידיעה שהוקדשה לה בעיתון מעריב ב־9 באפריל 1965, תחת הכותרת "סיפור על המורה לציור". "כשלמדה עדיין ב'למל' (בית ספר בירושלים – מ"פ), ראה צייר את תמונותיה והתפעל: 'זו צריכה ללמוד ציור!'. בגיל 16 נרשמה ל'בצלאל', אחרי מלחמה מרה בבית: אביה יעקב שחראי היה עסקן דתי (…) בציור ראה 'תרבות רעה'. אבל אחר שהנערה כמעט חלתה מצער, נכנע האב ובמרוצת הזמן אף הביא בשבתות יהודים מבית הכנסת, שיראו את הציורים, ה'נדוניה' של בתו".

יעקב שחראי, כך מסופר שם, היה מיודד עם חיים נחמן ביאליק. המשורר אף כתב מכתב המלצה עבור בלהה, כשזו רצתה להתקבל לעבודה במפעל לשיניים תותבות: "בלהה שחראי, בתו של ידידי הסופר החשוב והעסקן הציבורי הידוע מר יעקב שחראי מירושלים, מבקשת עבודה בבית החרושת שלכם. עד עכשיו עסקה בציור ובכיור והיא תלמידת בצלאל".

בארכיון של בצלאל לא הצליחו לאתר למעננו חומרים הקשורים בה, פרט לכרזת תערוכה. בכתבה הקצרה ההיא במעריב נשאלה שחראית על לימודיה בבית הספר לאמנות, ובתגובה נאנחה: "'מה יצא מזה? רק מורה לציור'. …דירתה הקטנה ברמת־גן מקושטת כולה תמונות (וכבר נשאל בעלה מנין לו הכסף לרכוש כה הרבה תמונות…). לא עלה בדעתה לערוך תערוכה. אין זמן וגם אין אמביציה וגם לא אמונה בכוחותיה. המורה לציור מסתפקת בתערוכת הציור בביתה וגונזת חלומות שלא נתגשמו".

המשפט האחרון דרבן אותנו למצוא עוד ציורים שלה, לקרוא מכתבים, לנסות להבין מה גרם ליוצרת מוכשרת להרים ידיים. בניגוד לאמור לעיל, שחראית דווקא הציגה בפומבי את יצירותיה, אם כי לעיתים נדירות. בתערוכה בירושלים בשנת 1933, שמשכה מבקרים רבים, היא הציגה דיוקנאות ומיניאטורות שחלקם נמכרו. תערוכה נוספת שלה התקיימה בשנת 1953 בתל־אביב, ב"שוק לרגל חג החנוכה" של ארגון נשות מזרחי "אמן". היצירות זכו לתשבחות בעיתון "הצופה", שסיפר כי באי התערוכה התפעלו ממיניאטורות מצוירות על צדף – בדיוק כמו זו שתיארה בתו של אלישקובסקי. "כישרונה האמנותי של הגב' שחראי מתבלט ביותר בפורטרטים. בסגולה חשובה נתברכה הציירת שבפשטות מכחולה היא נותנת מבע מסתורין… הציירת חווה את חוויות דמויותיה כאילו מתוך גישה דתית עמוקה".

ממודעת אבל על יעקב שחראי עולה כי בלהה לימדה ציור בכמה מוסדות חינוך בתל־אביב. "בתי הספר שלה עטורים ציורים ומצטיינים במבצעי ציור", נכתב על שחראית בעיתונות. גם אמנויות נוספות ומגוונות היא לימדה: במסמך של בית הספר תלפיות בארכיון המדינה רשומה שחראית כ"מורה למלאכה", ומסמך אחר מזכיר שתלמידותיה בכיתות ב' עסקו ב"רקמת מפיות בחוטי צבעונין". בידיעה בעיתון "דבר" ב־28 באפריל 1938 צוינה לשבח תערוכה שיזמה שחראית בבית הספר "שלמה המלך", ובה הציגו התלמידות ציורים, עבודות כיור ויצירות חרס, זכוכית ונחושת. "תלמידות המוסד מגלות דרגה יפה של התפתחות והבנה… זכויות אלו יש בלי ספק לזקפן על חשבונה של המורה לציור הגב' בלהה שחראי".

עיתונות התקופה סיפרה גם על תשורות אמנותיות שהכינו תלמידותיה של שחראית לחיילים היהודים. בשנת 1941 היו אלה ציורים וברכות, ובעיתון הארץ נכתב כי "יש לציין, שהאיניציאטיבה לפעולה נאה זו היא של המורה לציור, הציירת בלהה שחראית, המקדישה הרבה כישרון ומרץ לפעולה זו". בשנת 1942 היו אלה הגדות של פסח, שצוירו בידי התלמידות.

"כמי שלא היו לה ילדים משלה, בית הספר העניק לה הרגשה של נתינה לילדים", אומרת שפרה קרול (78) – בעבר מורה ומנהלת בבית הספר הממלכתי־דתי "שורשים", שגם בו לימדה שחראית. "מעולם לא שאלתי אותה למה אין לה ילדים. זה עצוב, כי אנחנו רוצים המשכיות בעולם. אני לא חושבת שהיא הרגישה שהיא ממצה את עצמה".

אהובה מובשוב, מורה לציור ומעצבת סביבות למידה: "הייתי שובבה, וכשהפרעתי בכיתה היו שולחים אותי אליה. אם שחראית אפשרה לי, כילדה בכיתה ה', לצייר איתה בצבעי שמן תפאורות על בדים ענקיים – זה אומר שסמכה עליי וזיהתה את הכישרון שלי. היא נתנה לי אוויר. החדר שלה היה מצוי אמנם במרתף, אבל רק שם נשמתי באמת"

אסתר מלכי, בת 73, הייתה מתלמידותיה של שחראית בתלפיות. "אמא שלי הייתה מציירת, אבל אליי זה לא עבר בגנים", היא מספרת. "המורה הייתה נותנת לנו לצייר, ולרוב זה לא הצליח לי, אז הייתי לוקחת את הציור הביתה ואמא הייתה עושה לי את העבודה. שחראית כעסה כשהיא גילתה זאת. יום אחד ביקשה שנקנה כד מחמר ונצבע אותו. בפעם הזו צבעתי בכוחות עצמי, אבל היא לא האמינה לי".

בסיום שנת הלימודים תשכ"ה שוב הוזכרה שחראית ב"הצופה". העיתון סיפר על מסיבת הסיום שנערכה בבית הספר שורשים, ולידיעה צורפה תמונה הנושאת את הכיתוב: "מנהלת בי"ס שורשים, גב' שרשבסקי (…) ולידה הגב' שחראית שהכינה את התפאורות להצגה בעזרת תלמידות כיתה ח'".

אהובה מובשוב זוכרת כיצד סייעה למורתה בציור תפאורות כאלה. לימים, בזכות שחראית, הפכה גם היא עצמה למורה לאמנות. "הייתי ילדה שובבה, וכשהפרעתי בכיתה היו שולחים אותי אליה", מספרת מובשוב. "היא הייתה הפינה החמה שלי בבית הספר. היא נתנה לי להתעסק בצבעים, ולי זה היה כמו תרפיה. אם שחראית אפשרה לי, כילדה בכיתה ה', לצייר איתה בצבעי שמן תפאורות על בדים ענקיים – זה אומר שסמכה עליי וזיהתה את הכישרון שלי. אני זוכרת שציירנו יער של פרטיזנים. הביאו אותי לצפות בטקס של כיתה ח', כי הייתי שותפה ליצירת התפאורה".

כיום עוסקת מובשוב בעיצוב סביבות למידה בבתי ספר. "את הכלים לכך קיבלתי משחראית. היא נתנה לי אוויר. החדר שלה היה מצוי אמנם במין מרתף, אבל רק שם התאפשר לי לנשום באמת".

"ברגע שדורכים על מפתן בית הספר ומסתכלים על קירותיו המקושטים, אפשר לראות דרכם את אישיותה של המורה לציור", אומרת מלכה שפרונג, בת שמונים פלוס. גם היא למדה אצל שחראית והפכה ברבות הימים למורה לציור – "אבל זה לא קשור אליה, אלא לכישרון שלי".

מאירה בנימינוב (65) – עוד מורה לציור שלמדה אצל שחראית – מציינת פן תמוה בהתנהלותה: "את כל הציורים שהגשתי כתלמידה, היא לקחה ומעולם לא החזירה. לא שאלנו למה היא עושה כך, כי היה דיסטנס בין מורה לתלמיד, אך התעצבנתי מאוד". גם פרל־לקס לא זכתה לקבל בחזרה את ציוריה: "זה הפריע לי, כי הציורים היו טובים ומוצלחים, ואני אחת ששומרת הכול. תמיד אמרנו שאם נבוא אליה הביתה, נגלה שכל הבית מלא ציורים מקיר לקיר".

בחשכת הארון של פולה

המסמכים מלמדים גם שלשחראית דווקא היה חשוב להותיר חותם בעולם. ב־1 בפברואר 1968 פורסם בעיתון הצופה הספד ליעקב שחראי, לרגל יום השנה למותו. בתו שלחה מכתב למערכת ובו הודתה על המאמר, והוסיפה: "הייתי שמחה אילו היו מנציחים את שמו על אחד מרחובותיה של ירושלים אשר כה אהבהּ ולה מסר את חייו". בארכיון המדינה איתרנו תכתובת בנושא בין שחראית ובין רחל ינאית־בן־צבי, רעייתו של הנשיא יצחק בן־צבי ואשת ציבור בזכות עצמה. ב־28 באפריל 1970 כתבה לה שחראית: "אבי המנוח… לא חסך מכישרונו, ממרצו ומאונו לפיתוחה ורווחתה של ירושלים העברית… כסופר עברי שימש לא פעם שליחו של היישוב במאבקו למען שלמותה וטובתה. אני משוכנעת שכל מי שמכיר קורות העיר בחמישים השנים האחרונות, יתמה לא לראות שמו על אחד מרחובותיה של ירושלים".

"זכור לי מאוד אבא שלך ויקר לי זכרו", השיבה ינאית במכתב מ־28 במאי 1970. "הייתי נפגשת איתו בוועד הלאומי. אך אין לי כל קשר לוועדת השמות העירונית ולא יכולה לפנות לוועדה זו". היא הציעה לשחראית שהמשפחה תאסוף חומר על האב, תשלח לוועדת השמות – ותזכיר את ינאית כתומכת ביוזמה.

גם לדוד בן־גוריון שלחה שחראית בקשה זהה. בארכיון בן־גוריון איתרו למעננו את מכתבה ואת תשובתו של ראש הממשלה לשעבר: "אולי ידוע לך שאין אני קשור בממשלה או במפלגות הממשלה, ואני מפקפק אם אני יכול לדרוש ממי שהוא קריאת עיר (כך במקור – מ"פ) על שם איש שראוי לכך. אבל אכתוב על כך לראש עיריית ירושלם, ואם ימצא שאת צדקת אני מקווה יעשה כרצונך".

שחראית עצמה פנתה במכתב לראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק: "עקב צניעותו לא רדף שררה וכבוד", סיפרה על אביה. "אי לכך לא קפץ לראש התור, אף כי היה מבין עורכי 'התור'". מאבקה נשא פרי, וכיום אכן יש בירושלים הנושא את השם א"י שחראי, סמוך לבית החולים שערי צדק.

שחראית יצרה קשר עם דמויות בולטות בציבוריות הישראלית למטרה נוספת: היא נהגה לצייר פורטרטים של אישים מפורסמים ולשלוח אליהם את הציור בצירוף מכתב. בידיעה שפורסמה בעיתון דבר (17 בספטמבר 1973) היא כונתה "ציירת הדיוקנאות". את גולדה, סופר שם, ציירה פעמיים – כשמלאו לראש הממשלה 75, ו"כשחזרה מארצות הברית כשבאמתחתה הבטחה לקבלת פאנטומים". גם את בן־גוריון ציירה פעמיים, אחת מהן לאות תודה על סיועו בהנצחת אביה. עוד ציירה את עו"ד גדעון האוזנר, בעקבות נאומו כתובע במשפט אייכמן, ואת ש"י עגנון, אחרי שזכה בפרס נובל לספרות. בספרייה הלאומית מצאנו מכתב שבו ביקשה לוודא שהסופר קיבל את תשורתה.

מה הניע אותה לצייר דמויות כאלה? "זה היה לפני שנים רבות, עת הייתי עדיין תלמידה בבית הספר לאמנות", סיפרה לעיתון דבר. "יום אחד הגיע לשם אלברט איינשטיין וראה את התמונה שלי, אותה תלו במשרדו של בית הספר. הציור מצא חן בעיניו ובשומעי זאת הציף אותי מין גל של התרגשות, וכדי להשתחרר ממנה ציירתי מיד את דיוקנו".

בארכיונים הרלוונטיים, רק פורטרט יחיד אותר: גיל שניידר, מנהלת צריף בן־גוריון, מצאה תמונה ששלחה שחראית לזקן. לבקשתה העברנו צילום תקריב מפורטרט האישה האלמונית שרכשנו בגלריה דצ'קה. השוואת החתימה הייחודית של שחראית הוכיחה שהיא שציירה את התמונה של בן־גוריון. מתברר כי הדיוקן הזה היה תלוי במשך שנים על קיר משרדה של המנהלת הקודמת של הצריף, ומאז נדדה לחשכת אחד מארונותיה של פולה.

המפקח התחיל לצייר

את מקום מנוחתה של שחראית מצאנו באתר אינטרנט המרכז תמונות של מצבות. מתברר שהיא קבורה בבית העלמין נווה הדר שבהוד־השרון. על מצבתה נכתב: "פ"נ בלהה שחראי פרידמן בת א"י שחראי. נפ' ז' באב תשנ"ב, ת נ צ ב " ה". היא נישאה שלוש פעמים: מסמכי גירושין בארכיון המדינה מעידים כי בעלה הראשון נקרא ישראל זליקוביץ. השניים התגרשו בירושלים ב־25 באוגוסט 1931. על פי התעודה הייתה אז בלהה בת 25, מה שמאפשר לנו לדעת שהיא נולדה ב־1906 או ב־1907. ב־1943 היא נישאה ליעקב קריגר מתל־אביב; את המודעה על נישואיהם איתרנו בעיתון "הארץ" ב־10 במרץ. אדם באותו השם נפטר בשנת 1945, בגיל 38 בלבד, אך אין לנו ודאות שזהו אכן בעלה של שחראית. כך או כך, מודעת נישואין בעיתון "הצופה" משנת 1947 מספרת על נישואיה של שחראית לאדם בשם דוד פרידמן.

פרידמן נפטר ב־1987, חמש שנים לפני בלהה. בני הזוג לא קבורים זה לצד זה: בעוד שחראית הובאה למנוחות כאמור בהוד־השרון, בעלה נטמן בנחלת יצחק, סמוך לתל־אביב. המילים החרותות על מצבתו מצליחות להדהים אותנו: "פ"נ אבי היקר". לפרידמן, אם כן, יש צאצא. אולי הוא יפתח בפנינו את הדלת לדירה עמוסת ציורים.

מאירה בנימינוב, מורה לציור שלמדה אצל שחראית: "את כל הציורים שהגשתי כתלמידה, היא לקחה ומעולם לא החזירה. לא שאלנו למה היא עושה כך, אך מאוד התעצבנתי". גם שוש פרל־לקס לא זכתה לקבל בחזרה את עבודותיה: "תמיד אמרנו שאם נבוא אליה הביתה, נגלה שכל הבית מלא ציורים מקיר לקיר"

המשכנו לחפש בני משפחה, בתקווה למצוא מי שיוכל לספר על שחראית מתוך היכרות קרובה. באתר Gravez איתרנו את קבריהם של עמנואל שחראי ובנציון שחראי, אחיה של בלהה. באתר MyHeritage נמצא אילן יוחסין שנבנה למשפחה, וממנו עולה כי אשתו של עמנואל שחראי, מרים, הייתה דודתו של לא אחר מהזמר אריק איינשטיין. הפרטים הועלו לאתר על ידי תהילה סילברמן, אלא שכל ניסיונותינו לגלות מי היא עולים בתוהו. בקליפורניה חיה אישה שזהו שמה, אך החיוג למספר הטלפון שמצאנו נותר ללא מענה. פרקש אפילו מוצא את שמה באתר של בעלי כלבים, אך כדי לחשוף את מספר הטלפון צריך להקיש מספר צ'יפ של הכלב. האם נצא כעת למרדף אחר כלב?

במשך שבועות התחקינו אחר שחראים ושחראיות שאינם קשורים לבלהה. הגענו למשל אל חנה שחראי משפיים, גם היא ציירת; מצאנו מורה ששמה מרים שחראית, שלימדה מתמטיקה ופיזיקה וכבר נפטרה. בנה אביגדור וכלתה ציפי הבהירו לנו שהם לא קשורים לשחראית שאנו מחפשים, אבל רגע לפני שהשיחה נותקה ציפי אמרה כבדרך אגב: "יחד עם חמותי הייתה בבית האבות בתל־אביב מרים שחראי נוספת". "ציפי", עניתי לה בהתרגשות, "זה קצת חוט".

בעזרת בית האבות הצלחנו סוף־סוף ליצור קשר עם שארי בשרה של בלהה שחראי. כך הגענו אל רונית שחראי – בתם של מרים ועמנואל, אחייניתה של הציירת. תהילה סילברמן, מתברר, היא בתה של רונית, וכלל אינה גרה בקליפורניה. עד מהרה נסענו ליישוב כליל שבגליל המערבי, כדי לפגוש את רונית שחראי ואת בתה הבכורה, אמילי סילברמן.

"לאבא שלי היו אחים ואחיות, אבל אני הצאצאית היחידה של המשפחה הזו", מספרת לנו רונית. "לאף אחד מאחיו של אבי לא היו ילדים. יום אחד אמרתי לאבא שאני לא יודעת דבר על סבא שלי, אביו. הוא ענה: 'מה איתך, הוא היה החבר הכי טוב של הרב קוק, כתב עליו מסות'. דודי בנציון ואשתו התגוררו במרחק כמה בתים מאיתנו, אבל אבא שלי אף פעם לא לקח אותי אליהם. אני גם לא זוכרת את עצמי מחליפה מילה עם בלהה או עם בעלה, דוד. לא אפשרו לי לדבר איתו".

לדברי רונית ואמילי, ליעקב אלתר הייתה בת נוספת, חנה, ולעת זקנתה היא ובלהה התגוררו יחד בדירה ברמת־גן. "סבא שלי לקחו אותנו לבקר את האחיות שלו", מספרת אמילי. "הן היו זקנות מאוד, ובעינינו הן היו מפחידות. הכריחו אותנו לשתות חלב חם עם קרום, ולדעתי הייתה שם גם איזו עוגייה עבשה ובלתי אכילה. לא ידעתי שבלהה הייתה ציירת ומורה לציור".

אין להן תמונות של שחראית ושל אחֶיה, בין השאר בגלל שרפה שהתלקחה בבית המשפחה בשנת 1988, ממש בימי השבעה על עמנואל. גם לא ידוע להן מה עלה בגורל ציוריה של שחראית. "לא היו לה צאצאים, ולא היה מי שינציח את זכרה", אומרת רונית. "אני זוכרת שההורים שלי התעסקו אחרי מותה בחפצים שלה, אבל אני לא יודעת מה עשו בהם. הם לא לקחו את הציורים, כי גם אבי היה צייר, כך שהיה לנו בבית עומס גדול של יצירות".

את ציוריו שלו הציג עמנואל בשנת 1971, בתערוכה בגלריה "ישראלס" בתל־אביב. "עבודות בצבע שמן, בפחם, בטוש ובצבעי מים חושפים את גישתו לסובב אותו", נכתב על התערוכה בעיתון "דבר" ב־22 באוקטובר. "לנושאי דיוקנאותיו פנים טובות וחביבות – החל מרישומי הפורטרט של אחיינו אריק איינשטיין, המחייך אלינו בחיוך של הומור דק, וכלה ברישומי הזקנים".

איינשטיין הצעיר מחייך גם אלינו מדיוקנאותיו התלויים בביתה של רונית. "לפתע בגיל 35 אבא שלי התחיל לצייר, בסגנון דומה לזה של בלהה", היא מספרת. "הוא עבד כמפקח על בתי ספר, וכשהיה משתעמם בשיעורים, הוא היה מצייר לעצמו מיניאטורות אפילו על קופסאות גפרורים".

ראית ציורים של דודתך?
"הם היו תלויים על קירות ביתה ברמת־גן. אני זוכרת שהיא הייתה אומרת 'הנה, זה חדש'. הציורים שלה היו צבעוניים ונאיביים. בכלל, האחים האלה לא היו מחוברים לעולם הזה. הם היו אנשים רוחניים. אולי בגלל זה היא לא עשתה דבר עם הציורים. אני שמחה לשמוע שיש תלמידות שהפכו בזכותה למורות לציור. חבל שלא קירבו אותי אל בני המשפחה. אני דווקא הייתי ילדה סקרנית ורציתי בכך מאוד".

"שחראי", "שחראי", זועקות החתימות מציוריו של עמנואל. הוא לא השחראית שביקשנו, אבל זה כמו לחפש אתונות ולמצוא את אריק איינשטיין.

קידוש בטלפון

מהתכתובת בין שחראית לבן־גוריון למדנו כי דירתה של הציירת בתקופת נישואיה לדוד פרידמן שכנה ברחוב אבטליון 9 ברמת־גן. לדברי פרקש מתיבות דואר אפשר לשאוב מידע, כי פעמים רבות יש עליהן "שכבות" של שמות הדיירים מהעבר. על התיבה של דירה 9 מתנוסס, באותיות דהויות, השם פרידמן. פרקש שלשל לתיבות הדואר בבניין מכתבים עם פרטים ליצירת קשר, בתקווה למצוא שכנים שהכירו את שחראית. "אצל הדיירים הוותיקים אולי יש אפילו ציורים שלה. ציירים נוטים לתת לשכניהם ציורים כמתנה", הוא הסביר. לאחר התעמקות בספרי טלפונים ישנים, איתר פרקש גם את כתובת מגוריהן של האחיות בלהה וחנה: רחוב הזיתים 7, רמת־גן. הוא נסע גם לשם, לשלשל מכתבים. גם אחרי המתנה של כמה שבועות, איש לא הגיב.

גם נסח טאבו של הבניין ברחוב אבטליון לא סייע בידינו. רק בתיק הבניין, שהשגנו בעיריית רמת־גן, התגלתה עוד חוליה בשרשרת: אחת הדירות שייכת לאישה ששמה נחמה פרידמן, ומתברר שהיא בתו היחידה של דוד. ברשם הירושות נכתב שגם היא נפטרה, וכיורשת רשומה רחל חנוך. התחלתי להתקשר לכל רחל חנוך שאפשר למצוא ב־144, עד שעורך הדין שטיפל בירושה סגר למעני את הקצוות, ובבוקר אחד נשמע קולה של רחל חנוך הנכונה על הקו.

באתר MyHeritage נמצא אילן יוחסין שלפיו אשתו של עמנואל שחראי הייתה דודתו של אריק איינשטיין. הפרטים הועלו לאתר על ידי תהילה סילברמן. איננו מצליחים לאתרה וליצור איתה קשר. פרקש מוצא את שמה באתר של בעלי כלבים, אך כדי לחשוף את מספר הטלפון צריך להקיש מספר צ'יפ של הכלב

גם לנחמה פרידמן, מתברר, לא היו ילדים; חנוך היא בתה של בת דודתה. לשחראית היא קוראת בלה. "שמעתי עליה, אבל לא ראיתי אותה מימיי. גם לא ידעתי שהיא בוגרת בצלאל, חשבתי שהיא ציירת חובבת לעת מצוא", מספרת חנוך. "דוד התאלמן בגיל צעיר מאשתו הראשונה, דודתה של אמי. במשך שנים הוא גידל לבדו את נחמה. מי ששידך בינו ובין בלה היה השרת של בית הספר או מישהו מהעירייה. בשלב כלשהו גם דוד חלה, ובהמשך בני הזוג נפרדו, ובלה עברה להתגורר עם אחותה הרווקה. נחמה, אחות במקצועה, טיפלה באביה, וגם אמי סייעה לה. הוא סיפר שבערבי שבת הוא עושה קידוש בטלפון, ובלה מאזינה לו. הם כבר לא נפגשו, הקשר ביניהם היה טלפוני".

גם לחנוך אין מושג מה עלה בגורל הציורים הרבים, אך היא יודעת לספר שאת שנותיה האחרונות עשתה שחראית במוסד סיעודי בכפר־סבא או בהוד־השרון. זה מסביר מדוע הובאה למנוחות בנווה הדר.

אל קברה אני מגיעה בשעת ערב. גשם דק מלווה אותי בין החלקות; אין איש מלבדי בבית העלמין. לאן נעלמים האנשים הבודדים שאפילו קרובי משפחתם לא יודעים עליהם דבר? זה מזכיר את השיר של הביטלס על אלינור ריגבי, ומעורר מחשבות עצובות ומפחידות. בה בעת, אני יודעת שחלקים משחראית מקודדים בכל ציור שביקשה מתלמידותיה לצייר, יום אחר יום במשך עשרות שנים. אבל איפה הציורים האלה? אני חושבת על חדר שהיה נעול שנים, וכעת הוא נפרץ ומשתחררים ממנו אלפי דפים מצהיבים, ובהם גם ציוריה האבודים של שוש פרל־לקס. הם עפים לרקיע, תרים אחר הילדה שציירה אותם, לא מבינים לאן נעלמה.

כשחג פסח מתקרב, פרקש לוקח על עצמו להשלים את שימור הכיתוב הנלווה לציור הקיר. תוך כדי העבודה, הוא והציירת מיכל בורג מגלים לפתע שלוש מילים נוספות: "מעתה ועד עולם". כנראה הן משלימות את הפסוק האחרון של פרק קכ"א בתהילים: "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". אך פרקש וצוותו דבקים בשחזור הפסוק המקורי, ותחת ציור הקיר של שחראית יהודה לעולם תשב, או לפחות עד שמישהו יחליט שהוא מגרד שוב את הקיר.

חיים גורן, ראש סיעת "מאמינים" במועצת העיר, אומר לנו כי הוא רואה חשיבות בשימור בית הספר תלפיות לצורך הבלטת הנרטיב הדתי בהיסטוריה של תל־אביב – היבט שסובל לעיתים מתת־ייצוג. "אנו נוקטים כמה צעדים כדי להנציח ולשמר את הזיכרון של הסיפור הציוני־דתי בעיר", אומר גורן. "עכשיו למשל מקימים מוזיאון לתולדות תל־אביב, שיספר את קורותיה. נכנסתי לצוות ההיגוי של המוזיאון במטרה שהסיפור הציוני־דתי, החרדי והחסידי של העיר יונצחו בצורה טובה. כך נייצר מקום שגם קבוצות דתיות ירצו לבוא אליו".

עיריית תל־אביב היא שמתקצבת את שימור המבנה של תלפיות, בעקבות דרישתה של האדריכלית עדי רוז ממחלקת השימור. סייע גם האדריכל אדר אופנהיים, האחראי על פרויקט השיקום. "אנחנו שמחים על גילוי ציור הקיר, כי הוא מעניק לבניין נופך נוסף", אומר לנו אופנהיים. "נדאג לשלט קטן שיציין את שם היוצרת, וגם לתאורה שתופנה אל הציור. כך נוכל להמחיש לילדים שהמקום הזה משמש כבר מאה שנה את התלמידים והמורים. כשאתה מראה שהיו לפניך אנשים שהשקיעו בבניין, יש לזה ערך חינוכי".

"בשנה הבאה, כשנחזור למבנה, הציור של שחראית יהיה חלק מההווי שלנו. נספר לילדים על המורה שציירה אותו", מבטיחה זוהר יעקב. "הפצתי את סיפורה לקהילה של כמאתיים אמנים, והם הביעו עניין רב. זה מעיר את שחראית לחיים ונותן לה מקום בעולם".

פרקש בינתיים לא מתכוון להרפות משחראית: הוא רוצה לקדם כתיבת ערך בוויקיפדיה שיוקדש לה, בתקווה שתזכה לכבוד הראוי לה כאמנית ישראלית.

מי מכיר את האישה שבקיר? אם מי מהקוראים מחזיק ברשותו ציור של שחראית, תצלום שלה או כל פרט אחר הקשור לחייה וליצירתה – הוא מוזמן לפנות אליי: mayapollak8@gmail.com