מעמותת "גניזה כללית" נמסר:
"זה סוד. אנחנו לא יכולים להגיד איפה קוברים את הגניזה, כי אז כל אחד ואחת יבואו לזרוק שם את הגניזה"
אומרים שפסח הוא זמן טוב להיפטר מדברים מיותרים, כמו כלים שלא השתמשנו בהם שנים, חפצים שעשו את שלהם וכמובן ניירות, דפים ועלונים שהעלו עובש והמתינו לנו לשווא. אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא ערב פסח אביבי שבו נעמדתי בחדרי עם אוסף דפים מגוונים, ממוספי ספורט ועד לעלוני שבת, שהמתינו לי עד בוש באחת המגירות. ההורים הסכימו שאשמור מכל אלה גיליון אחד בלבד כדי שאגמול את עצמי מאספנות יתר; וכך מצאתי את עצמי זורק אינספור עיתונים לפח, אך הר עלוני השבת שלא קראתי נותר בסימן שאלה. את העלונים יש לזרוק לקופסת הגניזה בבית הכנסת, בעצם, אבל זו פדיחה רצינית להגיע לשם עם שק של עלוני שבת ושכל רכלני בית הכנסת ירננו על "הבן של אשכנזי". הפתרון היצירתי שלי: פיזרתי את העלונים בין קופסאות הגניזה בכל רחבי שכונת ילדותי בירושלים. יש בתי כנסת שאני לא יכול להיכנס אליהם עד היום, מחשש מעינם הרעה של הגבאים.
ברוב הערים בישראל יש מכלי גניזה שאפשר לשלוח דרכם את עלוני הקודש לעולם שכולו טוב. את רבים מהם מתפעלת עמותת "גניזה כללית": ברשותה כ־340 מכלים כאלה ברחבי הארץ, ובהם היא אוספת את עלוני השבת ושאר דפי הקודש שסיימו את מלאכתם בעולם כדי לקבור אותם בבתי עלמין. העמותה הוקמה ב־1986, כדי שכתבי קודש שיצאו מכלל שימוש לא "יתגוללו בביזיון בחצרות בתי כנסת, במוסדות חינוך וכדומה", לפי חוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת משנת 2000. הניירות אף "הגיעו לאשפתות או למפעלי נייר שעשו בהם שימוש שלא כראוי" – למשל, מחזרו אותם לייצור נייר טואלט.
מכירת קופסאות הגניזה לרשויות המקומיות היא אחד השירותים שמספקת העמותה. "במטרה להוזיל את עלות המתקנים עד למינימום האפשרי, החלה העמותה לייצר את מתקני הגניזה באופן עצמאי", נכתב בחוזר המנכ"ל משנת 2000. "ניתנת האפשרות למועצות הדתיות ולחברות קדישא לרכוש מתקני גניזה במחיר הקרן". מצד שני, העמותה גם פועלת להפחתת כמויות הגניזה במקור, באמצעות הסברה. אם תרצו, תוכלו גם לשלוח אליהם טקסט לפני פרסום, כדי שייעצו לכם כיצד להימנע מהצורך לגנוז את הדפים שתדפיסו.
מהי כמות הגניזה השנתית שמייצרת מדינת ישראל? באתר העמותה מעריכים שמדובר בכ־60 טונות ביום, או כ־3,000 טונות בשנה. הרוב – ניירות פשוטים, עלונים ועיתונים. מיעוט הם תשמישי קדושה ממש, קלפי סת"ם: לפי העמותה, כ־10,000 קלפי תפילין ומזוזות מגיעים אליה מדי שנה מכל הארץ, וכן כעשרה ספרי תורה בלויים וישנים באופן חסר תקנה מכל העולם. "בכל מתקני הגניזה קיים פתח מיוחד עבור הכנסת דברי סת"ם בתא נפרד מהגניזה הרגילה", נכתב באתר גניזה כללית. "ספרי תורה פסולים מביאים ישירות לעמותה, בתיאום".
המשרד לשירותי דת אינו מתקצב את העמותה, אך המועצות הדתיות מעבירות לה כ־2 מיליון שקלים בשנה. במכרז שפרסמה המועצה הדתית רעננה, למשל, נקבע מראש כי התעריף שהמועצה תשלם על פינוי שק גניזה גדול – "באלה" – יהיה 285 שקלים, ואילו בעבור פינוי שק קטן תשלם המועצה 199 שקלים.
אבל איפה נקברת הגניזה שלנו? השאלה הזאת הציקה לי בעבר: בטעות שלחתי לגניזה את הסידור שקיבלתי בכיתה א', וקיוויתי להציל אותו, אך מובן שלא הצלחתי. באגף שירותי הדת של עיריית מודיעין שלחו אותי לדבר עם העמותה, אבל שם לא השיבו לי לשאלה: "זה סוד. אנחנו לא יכולים להגיד איפה קוברים את הגניזה כי אז כל אחד ואחת יבואו לזרוק שם את הגניזה".
אנשי העמותה החביבים המשיכו להבהיר לי שיש הבדל בין דפי נייר פשוטים המכילים מילות קודש, ונקברים "עירומים", ובין מזוזות, תפילין וספרי תורה: את תשמישי הקדושה שמים בכלי פלסטיק בלתי מתכלה, ורק כך קוברים אותם. ויש עוד הבדל: מקור המעורה היטב בעולם הדת והגניזה בישראל, שביקש להישאר בעילום שם, אמר לי ש"עלוני שבת, סידורים וחומשים קוברים בתוך מחצבות לא פעילות, באדמה שאי אפשר לבנות עליה דבר, לא משרד ולא בית. ספרי תורה, תפילין ומזוזות, שנקראים 'כתבי קודש', נקברים בבתי קברות במתחמים מיוחדים שאפשר לראות בכל בית עלמין". באתר העמותה הוסבר ש"חברות קדישא בונות במעלה ההר קירות תמך כדי לקבל חלקות ישרות לקבורה. תחתם מוטמנים כדי הקלף, ומכוסים בשכבות של יציקות בטון". מעל קברי הגניזה אפשר לסלול כביש או לבנות חלקות קבורה נוספות.
בגניזה היהודית אנו קוברים דברים שאין בהם שימוש, אבל מתוך כבוד ויראה אנחנו רוצים לסלקם מהעולם בדרך מכובדת ככל האפשר. אבל יש גם מובן מודרני־ישראלי למושג: הרי במדינה יש "גנזך" המשמר מסמכי עבר שאולי איננו משתמשים בהם מדי יום ביומו, אבל עלינו לוודא שהדורות הבאים יוכלו לקרוא אותם – ובאופן אידיאלי, שיישמרו לנצח. במדור הבא נצא למסע בעקבות הגניזה הזאת, הישראלית.
