נדיר שאדם בן שבעים מככב בסרטון ויראלי שחורך את הרשת. יו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי זכה להופיע בסרטון כזה לפני כמה שבועות, כשהוא רוקד בהתלהבות לצלילי "טודו בום" של צמד הפופ סטטיק ובן־אל. זה קרה בעיצומו של אירוע פרדה במסעדת צ'יפריאני בניו־יורק, בהשתתפות נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש הבן ועשירי הקהילה היהודית האמריקנית. שרנסקי כלל לא שם לב שמצלמים אותו. "אנשים לא יודעים שאני רוקד ככה בכל פעם שאני נפגש עם שליחי הסוכנות", הוא אומר לי בחיוך. "אחרי כל הדיבורים אני רוקד. לצערי, השליחים של היום לא מבינים כל כך בריקוד טוויסט. אני יודע לעשות טוויסט עד הרצפה. הצעירים של היום רוקדים פריסטייל, ולטוויסט אני צריך למצוא פרטנרים אחרים. אמרו שאני אוהב את סטטיק ובן־אל, אבל האמת היא שביקשתי מהבת שלי לספר לי מי אלה. אני בכלל חשבתי שזה שיר בספרדית".
איזו מוזיקה אתה אוהב?
"אני זקן, אני אוהב מוזיקה קלאסית, אוהב ללכת לקונצרט טוב עם אביטל אשתי. היא גם אוהבת שירי ארץ ישראל. יש לנו חולשה לשולי נתן. ברוסיה היינו שומעים 'ירושלים של זהב', זה היה משגע אותנו. אני לא יכול להגיד שזה היה ההמנון שלנו, הרי לא הבנו חצי מהמילים עד שעלינו. כשהתפטרתי בפעם הראשונה מהממשלה (של אהוד ברק, לפני ועידת קמפ־דיוויד בשנת 2000 – צ"ק), הזמנתי את כל עובדי הלשכה אלינו הביתה, והבאנו את שולי נתן לערב שירה מדהים.
"היה לנו גם חיבור לשלמה קרליבך. כשאשתי עלתה ארצה היא הגיעה לאולפן 'עציון' בירושלים, ואחרי זמן קצר קרליבך הופיע שם. הוא ראה בחורה צעירה יושבת ובוכה. הוא אמר לה: למה את בוכה? והיא השיבה: באתי ממוסקבה, בעלי שם, ורק לפני כמה שבועות שמענו את השיר שלך, 'פתחו לי שערי צדק'. קרליבך חיזק אותה, ואז קבוצה של צעירים וצעירות חיבקו אותה. היא הלכה לכמה ימים של שיעורים אצלו. אחרי שעליתי ארצה הוא גם בא לשיר לנו".
ביום העצמאות יקבל שרנסקי את פרס ישראל בתחום קליטת העלייה, ומעט אחר כך, בעוד פחות מחודשיים, יעזוב את תפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית, שבו הוא מכהן מאז 2009. "אני לא אוהב את הרעיון הזה, של פרישה וחגיגות", הוא אומר לנו בלשכתו, בבניין ההיסטורי של הסוכנות היהודית ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. "אני לא אוהב את כל הסיכומים האלה, דברים שהייתי יכול לשמוע בלוויה שלי. אין מה לסכם, הרי אני חי באותו התחום כבר ארבעים שנה. התפקיד מתחלף, אך המהות אותה מהות".
ואכן, מאז שהפך למסורב עלייה ולאסיר ציון המפורסם בעולם, ייעודו המרכזי של שרנסקי לא השתנה. לאורך כל השנים הוא עסק בעם ישראל ובחיבור בין ישראל ליהדות העולם – כפעיל עלייה ברוסיה, כחבר כנסת, כשר במשרדי הממשלה וכמובן כיו"ר הסוכנות היהודית. "הפרויקט הפנים־ישראלי הכי גדול שעשיתי בחיי הוא 'ישראל בעלייה'", אומר שרנסקי על המפלגה שבראשה עמד מאז 1996. "נכנסנו ישר לממשלה, לכנסת ולעיריות. שברנו לגמרי את כל הרעיון של כור ההיתוך – נושא שהפך לאקטואלי כעת, סביב שידור הסדרה 'סאלח, פה זה ארץ ישראל'".
המפלגה של שרנסקי, לתפיסתו, ביקשה לעשות אינטגרציה אמיתית. כזו שלא תגונן על המגזריות אלא תוביל להשתלבות בחברה הישראלית – בלי להתכחש לתרבות הייחודית של עולי ברית המועצות לשעבר. "הקונספט של ישראל בעלייה חשוב. הרי היו עוד מפלגות סקטוריאליות, למשל ש"ס. אבל בניגוד אליהם, אנחנו רצינו לשבור את ההגדרות, ככה שעם כל הרוסיוּת שלנו נהפוך לחלק מהחברה הישראלית, ונהיה בין מקבלי ההחלטות על העתיד של העם היהודי. בזה הצלחנו. יולי אדלשטיין ואני היינו שרים, כך שיכולנו לדאוג לדיור ציבורי, לתוכניות למדענים ועוד. ב־98' כבר היו לנו נציגים ב־30 עיריות, והיו לנו סגני ראשי ערים מבאר־שבע עד לחיפה. חלקם בקושי דיברו עברית, אבל ישבו בעירייה וקיבלו החלטות. בהתחלה הסתכלו על הרוסים כאילו הם מהמאפיה ועל הרומנים כאילו הם גנבים, ופתאום, בתוך חצי שנה, הבינו כל הצדדים שזה לא כל כך גנב וההוא לא ממש מהמאפיה".
הוא מסביר שלדעתו הצברים לא היו מודעים לתחושה הקשה של העולים בשנים ההן. "הישראלים הוותיקים פחות הבינו כמה פטרנליזם יש בחברה שמחליטה בשבילך מה לעשות, כי 'אנחנו יודעים מה זה להיות ישראלי אמיתי'. המצב כיום שונה מאוד. גם בתפקידי בסוכנות היהודית עשיתי שינוי תפיסה דומה ביחסים שבין יהדות התפוצות לישראל".
אני שואל אותו במה הוא רוסי כיום, מלבד המבטא; מה לקח איתו מרוסיה והביא לכאן. "ספרות רוסית יקרה לי מאוד", מתחיל שרנסקי למנות. הוא מצביע לעבר ציור גדול שתלוי על הקיר, פורטרט של הפיזיקאי הסובייטי אנדריי סחרוב. "הוא המורה הרוחני שלי. האינטליגנציה הרוסית קובעת שאתה חייב להיות הכי טוב במתמטיקה, בפיזיקה או בשחמט. תיכון שבח מופת או תיאטרון גשר הם חלק מהתפיסה האחרת הזו, התפיסה שלנו. אנחנו באים עם השיטות שלנו.
"צריך לזכור שאין ישראליות טהורה. יש יהודים עם מורשת מרוקו, יש יהודים עם מורשת רוסיה. זה פסיפס שצריך לעבוד. מול זה היה הרעיון של דוד בן־גוריון, של כור ההיתוך: מ'יהדות התפוצות' נהפוך לבריגדה מיליטרית־יהודית. חשוב לא לחזור לגישות הפטרנליסטיות האלה".
מפלגת ישראל ביתנו פועלת עדיין כמגזרית־רוסית. צריך היום מפלגות כאלה?
"בריאיון בידיעות אחרונות בשנת 1998 אמרתי: אם אנחנו מצליחים באמת, בעוד חמש שנים לא נצטרך מפלגה כמו 'ישראל בעלייה'. היה כעס אדיר עליי. איך מנהיג מפלגה אומר שלא צריך אותה? באירוניה של הגורל, בבחירות 2003 נפלנו לשני מנדטים. כאילו צפיתי את העתיד שלי. מהבחינה הזו הצלחתי. התעקשתי, ויולי הסכים איתי, והתאחדנו עם הליכוד".
אבל מה קורה היום? האם יש הצדקה למפלגה של עולים?
"אם היו כאן יותר צרפתים, אז אולי. אני אומר להם כל הזמן שהם צריכים להפגין נגדי. אם הייתם מראיינים אותי" – הוא מתייחס למוסף של מקור ראשון לפני כחודש, שהוקדש לעלייה מצרפת – "הייתי אומר למה חשוב שיהיה ארגון עולים, וכמה זה המפתח להצלחה. הם צריכים להיות כמונו, העולים מרוסיה. להשמיע קול חזק ולהפגין נגד משרד הקליטה והסוכנות היהודית. לצערי, אין להם מספיק מאסה ואופי".
איזה אופי צריך?
"היהודים מרוסיה היו מוכנים להילחם על זכויות בלי להסס; הצרפתים מחכים שהשלטון ייתן להם את הזכויות המגיעות להם. צרפת היא מדינה סוציאליסטית אמיתית, רבים מהם באים מדיור ציבורי, והם חושבים שידאגו להם כאן כמו בצרפת. אני לא רוצה להישמע גזעני לגביהם. זה שאין אש במאבק על הזכויות שלהם – זה רק חוסר. אנחנו באנו ממדינה שהתאכזבנו בה מהסוציאליזם, ידענו שזה רע".
שליחות חסכונית
אנטולי בוריסוביץ' שרנסקי נולד בדונצק שבאוקראינה, אז חלק מברית המועצות. עוד בגיל צעיר הוא גילה כישרון למדעים מדויקים ולשחמט. בבגרותו למד לתואר במתמטיקה שימושית מטעם המכון הטכנולוגי של מוסקבה. בשנת 1973, אחרי שבקשתו לקבל ויזת יציאה לישראל נדחתה מסיבות שהוגדרו "ביטחוניות", החל לעבוד כמתרגם עבור הפיזיקאי סחרוב. כעבור שנה התחתן עם אביטל שטיגליץ, בבית הכנסת במוסקבה. אביטל עלתה לישראל לבדה מיד לאחר נישואיהם, בתקווה שבעלה יקבל אישור לעלות בהמשך.
תקופת הסירוב הלכה והתארכה, ושרנסקי הפך לדובר העיקרי של מסורבי עלייה ואסירי ציון בברית המועצות. בשנת 1977 הוא נעצר ונחקר בגין שורה של האשמות שווא. בית המשפט הרשיע אותו בבגידה, בריגול למען ארצות הברית, בהסתה ובתעמולה אנטי־סובייטית, וגזר עליו 13 שנות מאסר. בספרו האוטוביוגרפי "לא אירא רע" מספר שרנסקי כיצד דבקותו בזהותו היהודית ותשוקתו לעלות לישראל אפשרו לו להישאר חופשי בנפשו, וכך שרד את מחנות העבודה של הגולאג. את שנותיו בכלא העביר בין השאר במשחקי שחמט, גם ללא לוח.
בינתיים אביטל ניהלה מאבק חובק עולם למענו ולמען יהודי ברית המועצות. רק בשנת 1986, לאחר שישב במאסר תשע שנים, שוחרר שרנסקי מכלאו ומברית המועצות. הסובייטים קיבלו חמישה מרגלים שלהם בתמורה לשלושה מרגלים מערביים, שהוא נחשב לאחד מהם. בנמל התעופה בן־גוריון הוא זכה לקבלת פנים נלהבת, בהשתתפות ראש הממשלה שמעון פרס ושר החוץ יצחק שמיר. באותה שנה נסע שרנסקי עם אשתו לארצות הברית, ושם הוענקה לשניהם מדליית הזהב של הקונגרס – העיטור האזרחי האמריקני הגבוה ביותר, לצד מדליית החירות הנשיאותית – כהוקרה על מאבקם למען זכויות האדם. 20 שנה לאחר מכן, ב־2006, קיבל שרנסקי מידי ג'ורג' בוש הבן גם את מדליית החירות הנשיאותית, והיה לישראלי הראשון וללא־אמריקני הרביעי שקיבל את שני העיטורים (לפניו זכו לכבוד הכפול נלסון מנדלה, האפיפיור יוחנן פאולוס השני ואמא תרזה).
ב־1988 נבחר שרנסקי לראש "הפורום הציוני", ארגון־גג של מסורבי עלייה מברית המועצות. לאחר מכן הקים את "ישראל בעלייה", והביא אותה להישג של שבעה מנדטים. בשנות פעילותו הפוליטית בישראל הוא כיהן כשר במשרד הפנים, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, משרד הבינוי והשיכון והמשרד לענייני ירושלים, התפוצות והמאבק באנטישמיות. בממשלת שרון הראשונה מונה גם לסגן ראש הממשלה. ב־2009 נבחר ליו"ר הסוכנות, וגם בסיום התפקיד הזה, הוא אומר, לא יצא לפנסיה. "אעשה את אותו הדבר שאני עושה זה עשרות שנים: אעבוד בכל מיני מקומות, אלמד, אכתוב, אפעל בפעילות ציבורית וגם לא ציבורית. מה תהיה הכותרת של הפעילות הזו? אני לא יודע".
יש שמועות שתרצה באוניברסיטת הרווארד.
"אתה השני שאומר לי את זה. גם הראשון היה עיתונאי. חבר אותי עם המקורות שלך, אולי רוצים להציע לי ולא יודעים איך להגיע אליי. אני רוצה ללמד, אז אם מישהו רוצה לשמוע הרצאות שלי, בסדר. אבל אני לא אעזוב את ארץ ישראל. אני בקשר עם הרבה אוניברסיטאות בעולם, אבל רק בכל הנוגע למאבק באנטישמיות".
מה שכן, שרנסקי מתכוון לעמוד בראש מכון חדש שתקים הסוכנות היהודית עם סיום תפקידו. "הסכמתי להיות היו"ר עד גיל 120. ביקשו שהמכון יהיה על שמי, וסירבתי. אמרתי שהם יכולים לקרוא לו על שמי אחרי 120". המכון צפוי להכשיר שליחים לפעילות בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ולעשות זאת בצורה אינטנסטיבית ומעמיקה יותר ממה שהיה עד כה. "בקדנציה שלי בסוכנות הצלחנו להגדיל את מספר השליחים, והגיל הממוצע שלהם ירד מ־34 ל־26. זה גם עולה לנו הרבה פחות כסף: שליחי שנת שירות, ש"ש, ממומנים על ידי הקהילה או בית הספר, ומתגוררים אצל משפחה".
שרנסקי גם שינה את עבודת השליחים בכך שסגר מחלקות מיתולוגיות כמו "מחלקת עלייה", והשליחים עצמם לא סווגו עוד לפי המחלקות. "הקונספט האידיאולוגי שלי הוא שכל שליח צריך להיות הכול – שליח עלייה, שליח חינוך, שליח נגד האנטישמיות ושליח חיזוק הזהות היהודית. אנחנו מסתכלים היום על השליחים שלנו כשליחים גם בחברה הישראלית, עם חזרתם ארצה. בשנה האחרונה, סביב ביטול מתווה הכותל, גילינו כמה החברה הישראלית זקוקה להם. יש כ־7,000 שליחים לשעבר, והם מבינים את גודל המשבר בין ישראל ליהדות העולם".
ירידת גיל השליחים לא פוגעת באיכות וביוקרה של המפעל?
"שמע, לא כל שליחות היא אפקטיבית. הייתי באינספור קהילות יהודיות בעולם, בכל יבשת. שליח עם שלושה או ארבעה ילדים עולה הרבה מאוד כסף. אם הוא יוצא לארה"ב, נצטרך לשלם עשרות אלפי דולרים על חינוך יהודי לכל אחד מהילדים. אצל שליחי ש"ש זה אחר לגמרי – עולה קצת כסף להכין אותם, אבל יש משפחה שמאמצת אותם שם. קיבלנו הסכמה מהצבא לשלוח עד אלף ש"ש מדי שנה לתפוצות. אני אמנם לא אהיה בסוכנות כשנגיע למספר הזה – לדעתי זה יקרה כשאחגוג יום הולדת 80 – אבל כשנכנסתי לתפקיד היו 30 שליחים כאלה בשנה, כעת יש לנו 125 ובשנה הבאה יהיו 175. השאיפה שלי היא שבעוד שנתיים יהיו מינימום 300, וזה כמובן לפי הביקוש בקהילות וההתלהבות של הצעירים לצאת. יש לנו היום חמישה מועמדים על כל תקן.
"אין עוד שליחות כמו הש"ש. לשליחים האלה יש השפעה מיידית על בתי הספר, בתי הכנסת, הארגונים ותנועות הנוער. גם השליחים לקמפוסים צריכים להיות צעירים – אם הם יהיו בני 30 ומשהו, הם אמנם יוכלו לעבוד עם הפרופסורים, אבל לא עם הסטודנטים. יש אמנם שליחים בכירים ומבוגרים יותר, אבל רובם צעירים. עם כל הכבוד לעצמי, בגיל 70 אני לא יכול להוביל שינוי בקרב צעירים. גדלתי לפני פייסבוק, לפני האינטרנט. העולם שנולדתי בו אחר לגמרי. השליחים שלי כן יכולים לעשות את השינוי הזה".
לא קומיסר לציונות
שנותיו של שרנסקי בסוכנות התאפיינו גם בקיצוץ תקציבים וצמצום סמכויות הארגון. את העלייה מהתפוצות מניעים היום ארגונים חיצוניים כמו "נפש בנפש", שקיבל מממשלת ישראל מנדט בלעדי לטיפול בעלייה מצפון אמריקה – תפקיד שהסוכנות מילאה בעבר.
מה קורה לסמכויות ההיסטוריות שלכם?
"בעיניי זה מושג בשביל מוזיאון. אנחנו לא כאן בשביל העתיד הזוהר של הסוכנות היהודית, אלא כדי לדאוג לעתיד הזוהר של העם היהודי. שיתופי פעולה הם הצלחה מבחינתי. תתפלא, אני דווקא מתומכי 'נפש בנפש', ונשארתי יקיר הארגון עד היום. כפעיל עלייה בברית המועצות למדתי שיש מקום לכולם. לא רק שאין לי בעיה עם הארגון הזה, אלא שהוא מסמן בעיניי כיוון חיובי: אנשים מקהילת העולים אחראים על העולים מארץ המוצא שלהם". ובכל זאת, הוא אומר, "'נפש בנפש' לא היו יכולים להצליח מבחינת מספרים. הם מביאים היום כ־4,000 עולים בשנה, מספר שהיה גם לפניהם. אבל הם שינו את כל התפיסה. בפדרציות היהודיות 'עלייה' היא כבר לא מילת גנאי, וזו ההצלחה".
אז התפקיד ההיסטורי של הסוכנות השתנה? אולי אפילו עבר זמנה?
"אם התפקיד ההיסטורי הוא להפריד בין מי ש'בצד הנכון של ההיסטוריה' למי ש'בצד הלא נכון' – כלומר, אלה שעשו עלייה מול אלה שלא – אז אין לנו מקום. אם תפקידנו להיות קומיסר לציונות, אין בנו צורך. המטרה כיום היא לקדם דיאלוג בין העם היהודי למדינת ישראל. היו קולות בממשלה שאמרו: למה שרנסקי משנה את המנדט של הסוכנות והופך אותה למשרד תיירות של יהודים שבאים ויוצאים? התשובה היא שהעלייה מצרפת, מרוסיה ומאוקראינה הייתה יורדת בחצי לולא ההשתתפות של צעירים בתוכנית 'מסע'. כל התפיסה היא אחרת: ברגע שאתה מזיז את מרכז הכובד מ'עלייה' ל'חיזוק הזהות היהודית', תהיה הבנה שיהדות העולם זקוקה לישראל וישראל זקוקה ליהדות העולם. חייבים לייצר דיאלוג, ולסוכנות היהודית יש כאן תפקיד ענק. ניסיתי לעשות דיאלוג כזה בין היהדות הלא־אורתודוקסית בעולם לבין ממשלת ישראל, ונכשלתי", מודה שרנסקי בכנות.
"אנחנו לא כאן בשביל העתיד הזוהר של הסוכנות היהודית, אלא כדי לדאוג לעתיד הזוהר של העם היהודי. תתפלא, אני דווקא מתומכי 'נפש בנפש', ונשארתי יקיר הארגון עד היום. כפעיל עלייה בברית המועצות למדתי שיש מקום לכולם. לא רק שאין לי בעיה עם הארגון הזה, אלא שהוא מסמן בעיניי כיוון חיובי: אנשים מקהילת העולים אחראים על העולים מארץ המוצא שלהם"
במשך ארבע שנים הוא פעל לגשר בין היהדות הליברלית בארה"ב ובין ממשלת ישראל בשאלת רחבת הכותל. השר נפתלי בנט פעל להקים את "רחבת ישראל" המעורבת, בנפרד מרחבת הכותל הכללית – שבה אין מקום לקהילות הרפורמיות, הקונסרבטיביות והאורתודוקסיות־שוויוניות – אבל הקהילות בעולם ביקשו יותר. לאחר דיונים סוערים בוועדות שעסקו בנושא, בראשותם של שרנסקי ומזכיר הממשלה דאז אביחי מנדלבליט, החליטה ממשלת ישראל להקים רחבה שוויונית נפרדת בכותל, במתווה שכלל שלושה עקרונות: כניסה משותפת לשלוש העזרות – גברים, נשים וישראל; הקמת מנהלת ציבורית שתהיה אחראית על הרחבה, ללא תלות ברב הכותל, ותוך מתן נציגות רשמית לתנועה הרפורמית, לתנועה הקונסרבטיבית ולנשות הכותל; והקמה של רחבה קבועה ומונגשת למבוגרים ולנכים. אולם, בעקבות לחץ פוליטי, החליטה הממשלה להקפיא את המתווה. בדיוק באותו יום התכנס בירושלים חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית, ובעקבות החלטת הממשלה בוטלה ארוחת ערב משותפת של בכירי הארגונים היהודיים עם נתניהו.
כשפגשתי אז את שרנסקי, הוא נראה מוטרד. לדבריו, לא הצליח להבין כיצד נתניהו – שהוא עצמו נמנה עם מקורביו – הרס ביום אחד את שעמל עליו במשך שנים. יו"ר הסוכנות תדרך עיתונאים בנושא ושוחח ארוכות עם פוליטיקאים, ואף שלא דיבר רעות בעצמו על ראש הממשלה, האכזבה ניכרה בפניו.
הוא מאמין שהעבודה שלו בנושא מתווה הכותל לא הייתה לשווא. "קיימתי דו־שיח שנמשך ארבע שנים, ולראשונה היה קו ישיר בין ראש הממשלה למנהיגי היהדות הלא־אורתודוקסית. בזה הייתי גאה מאוד: הצלחנו לבנות אמון".
ולמה המתווה נכשל?
"אחרי שכבר הגענו להסכמה, שתי מפלגות אמרו לביבי 'לא תהיה לך ממשלה אם לא תקפיא את המתווה'. הוא האמין לזה. זו הייתה מכה קשה, ובכל זאת לא נכון לומר שחזרנו עשור לאחור. חבל שלא הצלחנו, אבל יש הרבה אנרגיה והרבה המשכיות".
ועכשיו אין משבר בין ישראל ליהדות העולם?
"אין. יש משבר בין הממשלה לחלקים גדולים של יהדות העולם. יחד עם זה, אלה לא גירושין כמו שמנסים להציג את זה. כאן בחדר הזה, אחרי שהתחיל המשבר, הייתי בשיחת הוועידה הטלפונית הכי גדולה בחיים שלי, עם מאה ומשהו שליחים מהעולם. אמרתי להם שמוטל עליהם תפקיד: להזכיר לכולם בקהילות היהודיות שישראל היא עוגן ההישרדות שלהם – ויחד עם זאת להבין את הרגשות שלהם, את הזעם ואת תחושת הבגידה. לדעתי הצלחנו. האמירה 'ננתק את היחסים עם ישראל' נעלמה.
"מדינת ישראל צריכה להוכיח שהיא בית לכל יהודי, ולא רק למי שהקואליציה החליטה שהוא כזה. הדאגה שלי היא מה יקרה עם הדור הצעיר בקהילות היהודיות הליברליות, שאומרים להן כל הזמן 'ישראל היא לא המדינה שלכן'. במתווה הכותל הן קיבלו עוד הוכחה לכך. שם המאבק.
"יום אחרי החלטת הממשלה, פרסמנו נגדה מודעות. כתבנו שמייסדי מדינת ישראל ראו בה בית לכל יהודי, והדבר לא מתבטא כיום. נתניהו זעם: 'אתם כותבים שאנחנו אנטי־ציונים? אתה, שמייצג יהודים אמריקנים, אומר שאני אנטי־ציוני?'. בשביל נתניהו הקואליציה היא הדבר הכי חשוב. מבחינתו הוא יחכה לתקופה שקטה יותר, ואז יעביר את ההחלטה. זה חבל, כי אני חושב שהיחסים עם יהדות העולם הם נושא אסטרטגי, ואילו הקואליציה היא עניין קטן".
איך נראים היחסים שלך עם נתניהו כיום?
"יש לי הערצה אדירה לראש הממשלה, ולמרות הבעייתיות של החקירות, אני מאחל לו הצלחה. לצערי, אנשים אפילו לא מתחילים להעריך כמה הוא תרם לכלכלת ישראל. כשר התמ"ת בממשלה הראשונה שלו, ראיתי איך הוא שחרר את הכלכלה כאן מהסוציאליזם". הקשר בין השניים, אגב, נרקם עוד כששרנסקי היה במאסר: "בשנה האחרונה של המאבק שניהלה אביטל, נתניהו היה נספח בשגרירות בוושינגטון. הבוס שלו לא היה מסכים לכך, אבל הוא עזר מאוד לאשתי לגבש רעיונות אסטרטגיים".
מלבד שאלת מתווה הכותל, שרנסקי מצביע על נושאים נוספים שבהם ממשלת ישראל והעומד בראשה פועלים באופן שאינו תורם לקשר עם יהודי התפוצות. "יש חוקים שמתקבלים כאן בלי לשאול את יהודי העולם, למרות שהם נוגעים ישירות אליהם. למשל חוק ה־BDS, למניעת כניסתם של מחרימי ישראל לארץ: המינימום הוא שתזמינו אנשים שלוחמים בפעילי החרם, ותשאלו לדעתם".
מה עוד?
"אני לא רוצה להיכנס לעוד דברים. אנחנו מדינת היהודים, ולמרות זאת הכול עובד לפי האינטרס של הקואליציה. זו הביקורת שלי. לאו דווקא על נתניהו, אלא על כל ממשלות ישראל, גם אלה שהייתי חבר בהן. במדינת היהודים שוכחים שיש עוד חצי עם שלא יושב בציון".
"בשביל נתניהו הקואליציה היא הדבר הכי חשוב. מבחינתו הוא יחכה לתקופה שקטה יותר, ואז יעביר את ההחלטה. זה חבל, כי אני חושב שהיחסים עם יהדות העולם הם נושא אסטרטגי, ואילו הקואליציה היא עניין קטן"
להתפלל עם הזוכים
גם מבחינת שרנסקי, להתחשבות בעמדותיהם של יהודי התפוצות יש קווים אדומים. למשל, שיקולי הביטחון של מדינת ישראל. לדעתו אסור לישראל לסגת כעת מיהודה ושומרון, גם אם יש יהודים בעולם שחושבים שעלינו לעשות זאת מיד. "אנחנו לא רוצים לשלוט בעם אחר", הוא מציג את השקפתו המדינית. "כשעליתי ארצה אמרתי, הרבה לפני שזה היה מקובל, שאני רוצה שיהיו לפלסטינים כל האפשרויות שיש לי – אבל שלא תהיה להם האפשרות לשבור אותנו. עם הדעות האלה הייתי חבר בממשלות. לכן גם הייתי נגד ויתורים חד־צדדיים, או מתווה שלום שמתעלם ממה שקורה באמת בצד השני. אני מאמין שזה לא יעבוד בלי לכלול את החברה האזרחית הפלסטינית.
"אם באמת יש אפשרות לא לשלוט בחיים של הפלסטינים, צריך לעשות את זה. לדעתי, רוב אזרחי מדינת ישראל, כולל רוב מצביעי הליכוד, כולל ראש הממשלה בעצמו, בעד שתי מדינות לשני עמים – אך צריך לעשות הכול כדי שהביטחון יהיה בשליטה שלנו. אי אפשר לדבר עם פרטנר שרק מבקש להרוס אותנו. כל הצעדים החד־צדדיים הם התאבדות. בגלל זה התפטרתי פעמיים מתפקיד שר (מלבד פרישתו מממשלת ברק, שרנסקי התפטר גם מממשלת שרון השנייה, לפני ההתנתקות – צ"ק). גם אם היה משנה את הרטוריקה שלו, אבו־מאזן לא מסוגל לעשות שינוי בחברה הפלסטינית".
המיליארדר רון לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, כתב לאחרונה ב"ניו־יורק טיימס" שממשלת ישראל, במעשיה בזירה המדינית, מרחיקה את יהדות העולם ממנה.
"אני לא רואה שמדינת ישראל פועלת למנוע את פתרון שתי המדינות. אני חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות יותר פעילים בחלקים גדולים של יו"ש, ויחד עם זאת להמשיך במאמצים המדיניים, וברגע שיהיה פרטנר – לחתום על הסכם".
ובינתיים אנחנו לא מרחיקים את היהודים הליברלים?
"אם תגיד שבחמישים השנים הבאות לא יקרה שום דבר ואין תקווה, כי אין פרטנר, יהיו כמה יהודים ליברלים שיגידו 'אז למה צריך את מדינת ישראל?'. זאת אומרת, יש מולם פער מנטלי. אבל הרוב המכריע של יהודי העולם רוצים להיות בטוחים שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. אם תראה להם שעשינו באמת הכול, ושצריך ללחוץ על הצד השני – לדעתי רוב הליברלים יסכימו עם הדרך שלנו".
"אם באמת יש אפשרות לא לשלוט בחיים של הפלסטינים, צריך לעשות את זה. לדעתי, רוב אזרחי מדינת ישראל, כולל רוב מצביעי הליכוד, כולל ראש הממשלה בעצמו, בעד שתי מדינות לשני עמים – אך צריך לעשות הכול כדי שהביטחון יהיה בשליטה שלנו. אי אפשר לדבר עם פרטנר שרק מבקש להרוס אותנו. כל הצעדים החד־צדדיים הם התאבדות"
לבני הזוג שרנסקי יש קשר קרוב עם ראש מכינת עלי ואבי המכינות הקדם־צבאיות, הרב אלי סדן – שנמצא בימים אלה במוקד ביקורת ציבורית בעקבות התבטאויות שלו ושל רבני המכינה בנוגע לנשים וללהט"בים. "במשך כמה שנים הוא ליווה את אביטל בעולם, לפי פקודה של הרב צבי יהודה קוק, שקרא לסגור ספרים ולהיאבק למען שחרור יהודי ברית המועצות. הרב סדן היה אחד הראשונים שהסתובבו איתה באמריקה ובצרפת".
מה אתה חושב על הביקורת כלפיו וכלפי המוסד שלו?
"שמע, הרב סדן קודם כול חולל מהפכה בחברה ובצבא. כשהכרתי אותו ב־1989 הוא אמר שהוא עומד לעשות מהפכה עם המכינה, וזה מה שקרה. הוא מהאנשים בעלי החלומות הגדולים. הוא גם אמר שאחרי שהגיעו מיליון יהודים מברית המועצות, צריך להביא מיליון יהודים מאמריקה. אמרתי לו שזה בלתי אפשרי, אבל שטוב שיש אנשים מאמינים כאלה. הוא שינה את התפיסה של הציונות הדתית: לא להיות בתוך הבועה, לא לעסוק במאבק נגד דעות קדומות, אלא להיות איפה שמקבלים החלטות ביחד. הוא אמר שחובשי הכיפות הסרוגות צריכים להיות שם.
"בכל שנה אני בא להרצות במכינה בעלי, על אף שיש לי חילוקי דעות עם הרב סדן. אני מסכים שיש מצבים קיצוניים שהם מיותרים – למה צריכים להכניס בחור דתי ובחורה יחד לטנק? – אבל להתנגד לשירות בנות בצבא, בזה אני לא מסכים איתו. חבל שהיו כמה התבטאויות כאלה. אני מאמין בשירות בנות בצבא, ואני נגד ביקורת על להט"בים. אבל אני מרגיש שהיום מחפשים אותו. הרב סדן תרם כל כך הרבה למדינת ישראל. אם נתחיל לחפש פרופסורים שהשמיעו התבטאויות קיצוניות, נמצא אותם. מפעל המכינות הדתיות והחילוניות התחיל בעלי, עם הרעיון הגדול של הרב סדן. יש לנו בסוכנות היהודית מכינות חצי־שנתיות, וגם זה בזכותו".
לפני כחמש שנים החליט שרנסקי שהגיע הזמן לחגוג בר־מצווה. "לא חגגתי כשהייתי בן 13 בברית המועצות, וברית מילה עברתי רק במחתרת בגיל 24. וכשסוף־סוף החלטנו שאעלה לתורה לכבוד בר־המצווה שלי, גיליתי שנולדתי בפרשת בא, שכתוב בה 'שלח את עמי'". הוא עלה לתורה בבית הכנסת שבו הוא נוהג להתפלל – בית כנסת יהודה הלוי שבשכונת קטמון בירושלים. "לא קראתי את כל העליות, רק את שלוש הראשונות, אבל אף אחד לא תיקן אותי, אז כנראה היה בסדר".
ארבעה מחברי בית הכנסת הזה זכו לאורך השנים בפרס ישראל. "ככה בחרתי את בית הכנסת שלי לפני 25 שנה – מקום שיש בו יותר סיכוי לקבל את הפרס", צוחק שרנסקי. "אם אתה מחפש היכן להתפלל, אולי כדאי לך להצטרף אלינו".
ובעתיד, אתה רוצה להיות…
"לא", הוא משיב מיד, צופה את סיומה של השאלה.
…נשיא?
"אני מכיר את תיאור התפקיד; אני לא מתאים לו, והוא לא מתאים לי. זה תפקיד מאוד מכובד וחשוב, אבל הוא כולל הרבה טקסים ונאומים".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"אני בוכה בכל פעם שנולד נכד חדש. יש לנו היום שישה נכדים, ואחד בדרך. התרגשתי גם כשנפתלי בנט התקשר להודיע לי שזכיתי בפרס ישראל. לפני שיחתנו ביקשתי שיבדקו לי לגבי המכינות הקדם־צבאיות שלנו, אם עבר הכסף או לא, כדי שאוכל לענות לו כשישאל. אבל במקום לדבר על המכינות, הוא פתאום אומר משהו על איזה פרס. הוא מדבר, ואני מרגיש שאני מתחיל לאבד את הקול. שאלתי אותו, 'מה עם אביטל? למה היא לא חלק מהשיחה הזו?', והוא מיד אמר לי 'אתה צודק' והעלה אותה על הקו. זה היה מרגש, אבל לא בכיתי. רק כשנולדו לנו נכדים. וכשעליתי לארץ".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
