לקח לי קצת זמן לתאם פגישה עם דוד טבול. בפעם הראשונה שהתקשרתי הוא בדיוק ירד עם המשפחה לדרום וצילם ציפורים. בפעם השנייה הוא חתך עם אמא לגולן כדי לצלם ציפורים. "ראיתי בגולן מלא דברים", הוא אומר לי כשאנחנו יורדים בשביל שמקיף את ראש־צורים, יישוב מגוריו. "נסענו לגמלא והיו שם נשרים, והיה רחם שעמד ממש לידינו, ועל השביל היו המון ציפורי שיר – עפרונים וחנקנים וגיבתונים – אז אחר כך לחזור לציפורים כאן זה קצת ירידה. רגע, רגע, תסתכלי על הגדר, זה סבכי טוחנים".
הוא כבר הוביל את שכניו ליישוב בדרך העפר הזאת כמה וכמה פעמים, בין חממות, חורש טבעי, עמדות תצפית מאולתרות ושלדי כרמים, והסביר על ציפורים. הוא גם זה שיזם את הסיורים, ויצר קבוצת וואטסאפ שמעדכנת על קיומם ועל הדאה שחורת הכתף הראשונה שראה בגוש עציון, וכל זה לא היה מעורר פליאה לולא היה נער בן 14. "תסתכלי על הסלע, שם, שם, עומדת שם חוגלה", הוא אומר ומכוון אליה עדשה אדירת ממדים. בעמוד העסקי שפתח בפייסבוק הוא מציג לראווה את התוצרים המרהיבים שניפקה הגברת, ואת התצלומים הוא מציע למכירה: "כרגע קנו רק בני משפחה, כי אני לא כל כך משקיע בפרסום. אני פשוט אוהב לצלם ציפורים".
זה פחות או יותר מה שהוא עושה בזמנו הפנוי – מנצל כל פיסת חופש כדי לרדת לוואדי ולחפש אחר העקב העיטי, שמגיע מפעם לפעם, או להרחיק לאזור חיוג אחר. "הכי אני אוהב צהוב", דוד מספר. "או המדבר, או הגולן כשהוא צהוב. אבל גם ירוק זה בסדר. אני מצלם הרבה בעמק הצבאים בירושלים. אבא שלי עובד שם אז הוא לפעמים מקפיץ אותי בבוקר, ואני יכול לשבת שם בכיף שמונה שעות ולצלם שלדג גמדי וכאלה. הציפורים שם פושטיות, אבל ממש יפות".
בסיור בן שעה ברור לחלוטין שהוא שולט באתרי הקינון, מבחין בכל מעוף, קולט כל תזוזה. "אם תבואי בעוד חודשיים או שלושה, יגיעו כמויות אדירות של שרקרקים. בכל בוקר בשעה תשע, מדויקים בטירוף, הם עומדים פה על הכבלים. פעם עשיתי מסתור בתוך המטעים, הבאתי רשת הסוואה וישבתי וחיכיתי שהם יגיעו. אבל בסוף יצאה תמונה חצי כוח, כי הייתה תאורה לא טובה. דווקא בזה החממות כן טובות לי, כי הן מסתור ממש טוב. גם הרשתות האלה שאת רואה פה עזרו לי. הייתה פה סנונית מערות שבאה לקחת בוץ כדי לבנות את הקן שלה ובכל פעם כשהיינו מגיעים, כמה חברים, היא הייתה בורחת. אז התחבאנו שמונה חבר'ה מתחת לרשתות וחיכינו שהיא תגיע, ובסוף היא הגיעה ויצאו תמונות ממש יפות".
* * *
קצת מוזר לשאול נער בן 14 מתי בדיוק התחיל החיבור שלו לטבע, אבל אני בכל זאת מתעניינת. איכשהו אני לא רואה הרבה נערים שוכבים מתחת לרשתות כדי לתפוס על חם סנונית מערות. "אבא ואמא אוהבים טבע, ואנחנו מטיילים הרבה", הוא עונה. "כשהייתי קטן אהבתי חרקים, ואת הציפורים התחלתי לאהוב ממש רק בגיל 12, נדמה לי. אמא שלי הביאה לי מצלמה מסבתא שלי, מצלמה לא משהו, סבבה כזה, אבל צילמתי איתה והיו אחלה תמונות. אחרי הבר מצווה היה לי קצת כסף אז קניתי מצלמה יותר טובה. את העדשה קניתי ב'יד2', ואני מקווה לקנות מצלמה יותר טובה כדי שאוכל לתפוס ציפורים".
"אם תבואי בעוד חודשיים או שלושה, יגיעו כמויות אדירות של שרקרקים. בכל בוקר בשעה תשע, מדויקים בטירוף, הם עומדים פה על הכבלים. פעם עשיתי מסתור בתוך המטעים, הבאתי רשת הסוואה וישבתי וחיכיתי שהם יגיעו. אבל בסוף יצאה תמונה חצי כוח, כי הייתה תאורה לא טובה"
הוא הבכור מחמישה אחים. את הידע לבעלי הכנף שאב מהבית ומחוג הצפרות של יותם בשן מבית ספר שדה כפר־עציון. "בגלל הקורונה היו רק מעט סיורים, אבל אני שולח לו כל הזמן תמונות של ציפורים שאני לא מכיר. אני לא כל כך אוהב מגדירים, אין לי כוח אליהם – אם אני רואה ציפור שאני לא מזהה אני מכניס את שם הסדרה שלה בגוגל, ואני רואה כמה ציפורים בתוצאות ומזהה מה ראיתי. יש גם סרטונים, וככה אני לומד".
אנחנו הולכים לאורך השביל, והוא כל הזמן מחפש: שחרורים, צופיות, חיוויאי – "היה פה קינון שלו, אבל חברת חשמל הורידו את העמוד ולקחו לו את המקום".
לאיזו ציפור אתה קשור במיוחד?
"יש לנו כאן ינשוף עצים. פעם השתתפתי בצפרתון (מרתון צפרות ארצי של קק"ל: הצפרים מנסים לדגום בכל רחבי ישראל כמה שיותר מיני ציפורים בתוך 24 שעות רצופות – י"פ) וניסיתי למצוא מינים. צילמתי חכלילית עצים, שזה סבבה, ואז בלילה פתאום קפץ משהו בהיר ולא היה לי מושג מה זה, חשבתי שאולי זו יונה. אחרי התחרות חזרתי למקום ופתאום ראיתי: ינשוף עצים. אחר כך ראינו את כל המשפחה, ארבעה או חמישה ינשופים, שאנחנו לא יודעים איפה בדיוק הם מקננים אבל אני יודע איפה אחד מהם יושב לפעמים".
אנחנו צועדים לעבר פינת הדוגמנות של הינשוף. "אני חושב שהוא אוהב עצי אורן. אין לך שום סיכוי לראות אותו כי הוא מסתווה ממש מושלם, שזה פסיכי. אצלנו הוא היה בתוך שיח. הכנו פה מסתור, בכלל בשביל ניצים, וראינו גוש כזה, ו… רגע, מה קרה כאן?". הוא עומד מאוכזב מול חורבות העמדה. "הם הורידו פה הכול, איזה חבל. כל העמדה הזאת נפגעה בשלג. לפני כן הוא היה עומד פה, לפעמים עם המשפחה – נראה לנו שהוא קינן, אבל אני לא בטוח. אני אמצא אותו מתישהו. דרך אגב, בארץ יש ינשוף עצים וינשוף שדות, שהוא ממש נדיר. בגולן הלכתי לחפש אותו אבל לא מצאתי. יש שם כמויות משוגעות של דברים אחרים, כדאי לך לנסוע".
בעלייה בחזרה ליישוב מנופף לו רמזי אחד האנשים שעובדים בחממות. דוד כבר שכב בעמדות מעל כל גבעה רמה ותחת כל עץ דובדבן כדי לתצפת על אהוביו. בין המטעים דוד מצביע על עורבני שמתקלח ליד בריכה, ואז שואל: "את שומעת את התפוחית?". אני לא שומעת, ואם להיות ישרה – לא מכירה תפוחיות. בסלולרי הוא מראה לי תפוחית שצילם: "את רואה, היא ורדרדה כזאת".
אתה מכיר את כל ציוצי הציפורים?
"אני מקשיב. לפעמים אם אני רוצה לראות כּוֹס, ורק אחרי שנגמרת עונת הקינון, אני מוריד הקלטות שלו מאתר הצפרות הישראלי, ומשמיע, ולפעמים הכּוֹס בא. על רוב המינים זה לא עובד".
בתום הסיור אנחנו מטפסים לבוסתן שנטעה המשפחה עם השכנים – עצי רימון, תאנה, משמש, אפרסק, זית. הוא תולש שקד בוסר ואומר שככה הכי טעים, ובזמן שהוא נוגס אני מבררת מה היה רוצה לצלם שלא צילם. הוא חושב על זה דקה או שתיים. "בציפורים אולי תנשמת, אבל ביום, לא כשהיא טורפת בשדה. והכי הייתי שמח לצלם שועל".
