היישר מלב אחד האזורים הפראיים היפים ביותר, יער האמזונס, הגיעו תמונות וסרטונים שהחרידו את העולם. שטחים עצומים של יער־עד בוראו ושוטחו, ואת האדמה הפורייה בצבע אדום עז פצעו דחפורים שחפרו שורות ארוכות־ארוכות של קברי אחים.
באפריל 2020, תחילת ההתפרצות של נגיף הקורונה בברזיל, העיר מנאוס בת למעלה משני מיליון התושבים קרסה וקברה את מתיה בקצב מסחרר. "אנחנו חיים בתוך סיוט"; "טבח"; "האסון הכי גדול שפקד אותנו" – ציטוטים כאלה ודומיהם מילאו את כלי התקשורת. למרבה הפלצות, זו הייתה רק ההתחלה. שילוב קטלני של נשיא מכחיש קורונה שמסרב לאפשר לממשלו לתת לאזרחים להגן על עצמם ולהסביר את המצב לאשורו, מערכת בריאות רעועה וענייה ברוב חלקי המדינה ולמעלה מעשר מוטציות שהתפתחו לנגיף הביאו את ברזיל לקטסטרופה שנמשכת גם בימים אלה ממש, שנה אחרי כריית קברי האחים במנאוס.
מספר המתים מקורונה בברזיל מתקרב במהירות ל־400 אלף. מכל מדינות העולם, רק בארה"ב מתו יותר אנשים מקורונה – ובברזיל יש 100 מיליון אנשים פחות מאשר בארה"ב. בכל יום בשבוע שעבר נוספו למעלה מ־3,000 מתים לרשימה. ואם מספר המתים לא מבהיל מספיק: ברוב המדינות הנגיף לא פוגע כמעט בילדים, אך בברזיל מתו עד כה בין 1,300 ל־2,000 ילדים עד גיל תשע מסיבוכי קורונה, כ־500 מהם תינוקות בני פחות משנה.
מיזם החיסונים בברזיל מקרטע מאוד. רק כ־12 אחוזים מהאוכלוסייה חוסנו, וגם זאת בחיסון הסיני שמיוצר בברזיל, ושיעילותו מוערכת ב־50 אחוזים בלבד. חיסוני מודרנה ופייזר, לשם ההשוואה, יעילים בכ־95 אחוזים. בבתי חולים רבים בברזיל אין ציוד בסיסי – מכונות אקמו, מכונות חמצן ועוד – שהיה יכול לאפשר לברזילאים להתמודד עם מספר החולים והגוססים המאמיר, והמצב הכלכלי במדינה מחמיר והולך. ברזיל השמחה והמאושרת היא כיום אומה מוכה, עצובה ומיואשת.
"בארבע מדינות בברזיל, מדרום לסאו־פאולו ועד לגבול אורוגוואי, יש רמת חיים אירופית, עם מערכת בריאות טובה. רוב הכסף נמצא שם, ולכן גם בתי החולים הטובים. אבל באזור הזה מתגוררים פחות מ־40 אחוז מתושבי ברזיל. כל השאר במצב גרוע ביותר"
כשד"ר מילטון סאוטה, מייסד המערך להשתלות ריאה בשיבא תל־השומר יושב בחדרו בבית החולים, ליבו נמצא הרחק מערבה מכאן, בברזיל מולדתו, וכואב את הטרגדיה המתרחשת שם בימים אלה. סאוטה גר בישראל כבר שלושים ומשהו שנים; העובדה שהוא חי במדינה הראשונה שנחלצה מהמגפה רק מחדדת אצלו את התחושות הקשות לגבי ארצו לשעבר. "עצוב לראות את ברזיל ואת מה שקורה בה כרגע", הוא אומר. "יש לי חבר מבית הספר שמחובר למכונת אקמו, עם סיכוי קטן לשרוד. הוא לא היחיד. הרבה אנשים לא ישרדו. יותר מ־150 רופאים ברזילאים מתו כבר. אחותי ובעלה, גיסי – כולם חלו בקורונה. גיסי היה שבועיים בטיפול נמרץ ויצא מזה ברוך השם ללא פגע, אבל המצב הכללי נוראי".
הכחשות וזיופים
ברזיל היא מדינת ענק מגוונת: יש בה 26 מדינות, ובהן כ־212 מיליון בני אדם. "בארבע מדינות, מדרום לסאו־פאולו ועד לגבול אורוגוואי, יש רמת חיים אירופית, עם מערכת בריאות טובה", מסביר סאוטה. "רוב הכסף של המדינה נמצא שם, וכתוצאה מכך גם בתי החולים הטובים. אבל באזור הזה מתגוררים פחות מ־40 אחוז מתושבי ברזיל. כל שאר המדינות נמצאות במצב גרוע ביותר. לצערנו יש אוזלת יד נוראית של הממשלה, אפס דגש על מה שבישראל הקפידו לטפטף לציבור כל הזמן – ריחוק חברתי ועטיית מסכות.
"חופי הים מלאים כל הזמן, ובקרנבל היו מסיבות המוניות. הנשיא ז'איר בולסונארו הוא מכחיש קורונה, והעובדה שנדבק בנגיף ויצא ממנו ללא פגע רק חיזקה אצלו את התחושה שהמגפה היא כלום ושום דבר. ההתייחסות הרפואית הברזילאית לנגיף הדגישה טיפול תרופתי מונע – אנטיביוטיקה ואיזו תרופה נגד טפילים שמאות אלפי אנשים קיבלו. התרופות הללו גורמות נזק לגוף וכמובן לא יעילות נגד נגיף הקורונה. ברוב בתי החולים בחלק העני של ברזיל אין משאבים, אפילו לא מכונות חמצן".
ומה לגבי חיסונים?
"כשהעולם כבר הצליח להגיע לחיסון, במקום להשקיע את הכסף מיד ברכישה – כמו שעשתה הממשלה בישראל – בברזיל התחילו להתווכח עם כל החברות על הסכומים, לא הצליחו להגיע להסכמות, ובסוף הצליחו להביא את הנוסחה של החיסון הסיני. כעת הוא מיוצר בברזיל, אבל זה לקח הרבה יותר מדי זמן, והיעילות של החיסון הזה עומדת על כ־50 אחוז. ואם כל זה לא מספיק, יש תופעה נרחבת ומזעזעת של גניבת חיסונים בידי הצוות הרפואי. אנחנו מקבלים כל הזמן סרטונים של אנשים שהולכים לקבל את החיסון, והאחות מזריקה להם מים. את החיסון האמיתי היא גונבת ומוכרת אחר כך בשוק השחור. משפחות מבוססות בברזיל שרוצות להיות מחוסנות באמת לוקחות מטוס פרטי למיאמי, קונות ב־500 דולר את החיסון של פייזר, מחכות שם שלושה שבועות, קונות בעוד 500 דולר את הזריקה השנייה, ורק אז חוזרות לברזיל".
אם במקום בולסונארו היה מישהו אחר בתפקיד הנשיא, המצב בברזיל היה שונה לדעתך?
"אני משער שכן, אבל זו המנטליות של כל המנהיגים בדרום אמריקה, הפופוליסטים. מצב המגפה בארגנטינה ובאורוגוואי לא הרבה יותר טוב, רק שברזיל מאוד גדולה אז היא מושכת יותר תשומת לב. באף אחד מהמקומות האלה אין ריחוק חברתי ומסכות. אבל זה לא רק העניין של זהות המנהיג: מערכת הבריאות הברזילאית נסמכת על ביטוח הבריאות הממשלתי, ולכן היא דלה מאוד ואין באפשרותה לתת טיפול הולם בהרבה בתי חולים. אנשים מתים כי אין להם אופציות טיפול. בישראל יש תשעה מיליון אנשים ו־73 מכונות אקמו; בשיא הקורונה השתמשנו ב־56 מהן. בברזיל יש מכונות אקמו בשלוש ערים בלבד – סאו־פאולו, ריו־דה־ז'ניירו ופורטו־אלגרה, בדרום. המספר הכולל מגוחך יחסית לגודל האוכלוסייה. מי שיש לו ביטוח פרטי הולך לבית חולים פרטי וסיכוייו לשרוד גבוהים הרבה יותר משאר האוכלוסייה. השילוב הקטלני בין הכחשת הקורונה של המנהיג למערכת בריאות חלשה הביא למה שאנחנו רואים עכשיו".
"הריאות הן האיבר הפנימי המושתל היחיד שיש לו מגע עם אוויר החדר ומערכת הדם. לפחות עשרה מושתלי ריאה שלי חלו בקורונה ונפטרו. למעשה, אני לא מכיר מושתל ריאה שחלה בקורונה ושרד. התרופות שמונעות את דחיית ההשתלה מחלישות מאוד את מערכת החיסון, והנגיף קטלני"
הקורונה פוגעת בעיקר בריכוזי האוכלוסייה הגדולים, אומר סאוטה. "בסאו־פאולו יש 26 מיליון איש, וכולם נוסעים ברכבת התחתית בלי שום ריחוק חברתי ובלי מסכות. יש אנשים עם מודעות שאם קרובי משפחתם חולים הם נשארים בבית, אבל הרוב פשוט מסתובבים כרגיל. הדברים היחידים שסגורים הם קניונים ומגרשי כדורגל".
הברזילאים מודעים לחדשות על אלפי מתים ביום. זה לא גורם להם לחשוב על שינוי אסטרטגיה?
"בסוף הכול תלוי בתעמולה, וכשאין מודעות כי הממשלה לא מעוניינת לפתח תעמולה בנושא, אין ממה להתחיל. עד כמה הממשלה טומנת את ראשה בחול? תקציב הבריאות המתוכנן ל־2021 הוא ארבעה מיליארד ריאל פחות מהתקציב ב־2020".
טפטפות ישראליות
שיטת הממשל בברזיל דומה לזו שבארה"ב – משטר נשיאותי, המוגבל על ידי הקונגרס ובית המשפט העליון. הנשיא בולסונארו נבחר ב־2018; הבחירות הבאות לנשיאות יתקיימו ב־2022, וסאוטה מאמין שהיה לו סיכוי טוב להיבחר שוב – אבל יריבו צפוי להיות רב־עוצמה, והקורונה טרפה את הקלפים גם במערכת הפוליטית. "ברזיל היא מאפיה אחת גדולה, ומי שמנהלים אותה בפועל הם הנרקוס, ברוני הסמים", הוא מסביר. "יש להם השפעה פוליטית פנטסטית. השוחד אוכל בכל פינה. כמעט כל פוליטיקאי ברזילאי רוצה תפקיד כדי לקבל כספי שוחד. הנשיא לולה דה־סילבה, שכיהן עד 2011, היה יו"ר ועד עובדי בתי חרושת בתעשיית הרכב. הוא קיבל משכורת מינימום רוב חייו אבל היום יש לו קרקעות, בתים וחוות ברחבי ברזיל. לבן שלו, שהיה שומר, יש בצפון ברזיל חווה שגדולה יותר ממדינת ישראל.
"כולם מקבלים שוחד. לולה הפופוליסט נתן כסף למשפחות עניות, המון כסף, וכתוצאה מזה הרבה משפחות הפסיקו לעבוד. ככה הוא השיג את תמיכתן. הוא נכנס לכלא ב־2017 לכמעט עשר שנים בעקבות עבירות שחיתות, אבל איכשהו שוחרר כבר ב־2019 ובית המשפט החליט שהוא יכול להתמודד מחדש. זה כנראה יהיה הקרב הגדול ב־2022 – לולה נגד בולסונארו, או במילים אחרות מהפח אל הפחת.
"אלמלא הקורונה, אני חושב שסיכוייו של בולסונארו להיבחר מחדש היו גדולים. אבל הקורונה שינתה את המצב והוא איבד את האמון ואת הצפון. צריך לציין שהוא גם עשה הרבה דברים טובים, בין השאר חוזים כלכליים גדולים עם ישראל. בעיירות בצפון־מזרח ברזיל יש אזור מדברי, וחברות ישראליות שעוסקות בטפטפות מצליחות לראשונה לגדל שם חיטה. אבל באופן כללי ברזיל הידרדרה מאוד, ואחרי שהייתה מעצמה של ממש היא מלקקת את פצעיה. בעיקר בגלל השחיתות, שלטון ברוני הסמים, ועכשיו משבר הקורונה. המדינה בצרות. הדולר היה שווה שלושה ריאל, עכשיו הוא שווה שישה ריאל – פיחות אדיר בכוחו של המטבע הלאומי. בסאו־פאולו הבנייה נעצרה כמעט לגמרי. כשמושלי המדינות ניסו לקחת לידם סמכויות כדי לטפל במשבר הקורונה באמצעים מקומיים, הממשל הפדרלי פשוט לא הסכים".
סאוטה אינו מומחה לקורונה: הוא כירורג חזה בעל שם, ויש לו ניסיון של ארבעים שנה בניהול יחידות ומחלקות כירורגיה בבתי חולים בברזיל ובישראל. בפרט הוא התמקד בניתוחי ריאה ובהשתלות ריאה – והקורונה, לדבריו, קטלנית תמיד למושתלי ריאה. "לפחות עשרה מושתלים שלי חלו בקורונה ונפטרו. למעשה, אני לא מכיר מקרה של מושתל ריאה שחלה בקורונה ושרד. התרופות שמונעות את דחיית ההשתלה מחלישות מאוד את מערכת החיסון, והנגיף קטלני.
"הריאות הן האיבר הפנימי המושתל היחיד שיש לו מגע עם אוויר החדר ומערכת הדם, ולכן הוא פגיע ומזדהם מהר. גם כך הסיכוי לשרוד עשר שנים אחרי השתלת ריאה הוא הנמוך ביותר מכל שאר האיברים המושתלים. מכיוון שאת התרופות שלוקחים ביום ההשתלה צריך לקחת עד 120, אני תמיד אומר שמושתל ריאה חייב לראות בעצמו אדם חולה. נכון, במקום להיות מרותק לכיסא גלגלים הוא יכול לרקוד בדיסקוטק עם ריאה חדשה, אבל הוא כל הזמן נמצא בסיכון גבוה".
הוא נולד בפורטו־אלגרה ב־1952. סבא רבא שלו הגיע לברזיל ב־1904 מבסרביה שבמזרח אירופה, כחלק מתוכניתו של הברון מוריס הירש ליישב יהודים בדרום אמריקה. קהילה בת 15 אלף יהודים התבססה בעיר הדרומית על הנהר גואיבה: בדור הראשון היו רובם עובדי אדמה, אך הדור השני כבר התמקד במסחר והדור השלישי במקצועות חופשיים – רופאים, מהנדסים ועורכי דין. בתוך הקהילה הזו, המתבוללת מאוד, גדל סאוטה. "היהדות שלנו הייתה אמורפית מאוד", הוא מספר. "יש אמנם בית ספר יהודי די גדול ובו כאלף תלמידים. הוא קיים עד היום ונחשב לטוב מאוד מבחינה לימודית – אבל כמעט בלי שמץ יהדות. בזמני עוד היה קשר לישראל, כי היו שליחים שלימדו עברית שעתיים ביום. כיום לומדים שם עברית אולי שעתיים בשבוע".
סאוטה ביקר בישראל לראשונה כשהיה בן 15, "בדיוק אחרי מלחמת ששת הימים. מנהל בית הספר החליט לקחת 12 תלמידים מצטיינים לארץ יחד איתו, כדי להתחיל תוכנית מנהיגות צעירה שיהיה לה קשר עם ישראל. הגענו לכאן בשיא האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, ואני זוכר איך הסתובבתי לבד בשוק באל־עריש בלי שום פחד".
המשפחה שלך הייתה ציונית?
"כן, אבל לא דתית. אמי הייתה עקרת בית וגייסה כספים לנעמ"ת, ואבי היה בעל חנות בדים וחברת בנייה קטנה, ותרם באופן קבוע לקרן היסוד. היו שלושה מועדונים יהודיים בעיר, והיינו חברים בכולם, אבל כאמור לא היה שם משהו יהודי ממשי. אחרי שחזרתי מישראל התחברתי יותר ויותר לציונות. בפורטו־אלגרה יש תוכנית רדיו יהודית שמשודרת עד היום בימי ראשון בבוקר. ייסד אותה חבר טוב של מנחם בגין ב־1933. שידרתי שם במשך שלוש שנים, ובמבצע אנטבה היינו הראשונים שדיווחנו לכל דרום אמריקה על מה שאירע".
"בזמן לימודי הרפואה שלי באוניברסיטה, בבית ספר לרפואה שנחשב לשלישי באיכותו בברזיל, הקמנו חוג סטודנטים יהודים ועשינו בו פעילויות רבות. גם את ההתמחות בכירורגיה כללית סיימתי שם, ואז עברתי לריו־דה־ז'ניירו להתמחות בכירורגיית חזה. האוניברסיטה הנוצרית שם היא המקום הטוב ביותר בברזיל בתחום הזה".
חווית אנטישמיות בברזיל?
"בכל 37 שנותיי שם, הפעם היחידה הייתה במהלך ההתמחות בריו. בשנת 1970, כשגביע העולם בכדורגל נערך בברזיל, אחד המשחקים המותחים והחשובים היה של ברזיל נגד אנגליה. השופט היה הישראלי אברהם קליין, והשיפוט שלו היה מוטה לטובת האנגלים. ברזיל ניצחה אחת־אפס, אבל הכעס על השופט היה גדול. למחרת חווינו – עשרת הסטודנטים היהודים, מתוך 120 בפקולטה – קריאות לא נעימות. כמה שנים קודם לכן, אחרי שתלו את אדולף אייכמן בישראל, היה שבוע של מתח בקהילה. אבי ושאר החברים בקהילה יצאו חמושים למשמרות הגנה על המוסדות היהודיים ובתי הקברות, אבל לא קרה כלום".
עלייה דה־לוקס
הוריו דאגו שילדיהם יקבלו את ההשכלה הטובה ביותר האפשרית. אחותו הבכורה, רופאת ילדים, נפטרה לפני כעשור בגיל 53; השנייה חיה בסאו־פאולו, והיא מהנדסת וסגנית יו"ר איגוד המהנדסים של העיר. הוא עצמו סיים את לימודי הרפואה בגיל 22 בלבד (במהלך לימודיו קפץ שתי כיתות), התחתן עם בת העיר, גולדי לבית מלץ, ויחד השניים התקרבו יותר ויותר לדת. "אצלנו במשפחה לא הייתה דת בכלל, אבל המשפחה של גולדי הייתה מסורתית", הוא מספר. "ידעתי הרבה על ההיסטוריה היהודית, אבל כמעט כלום על היהדות; החלטנו שהבית יהיה כשר כדי שהוריה של אשתי יוכלו לבוא לאכול אצלנו מתי שירצו. אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי מניח תפילין כל יום".
אחרי ההתמחות הם חזרו לפורטו־אלגרה, ושם רוב חבריהם היו גויים, כי היהודים לא רצו לדבריו להיות בקשר עם זוג שומרי המצוות היחיד כמעט בעיר. "כשנולד בננו השלישי ב־1988, הבנו סופית שאין לנו עתיד בפורטו־אלגרה. והתחלנו לחשוב מה עושים". הרעיון הראשון היה לעבור לסאו־פאולו, אבל סאוטה החליט לבחון גם את האפשרות לעלות ארצה. בפברואר 1989 טס לישראל לשבועיים של פגישות עבודה עם מנהלי שש מחלקות כירורגיית חזה בארץ, בבתי החולים הדסה, תל־השומר, כרמל, רמב"ם, וולפסון ואיכילוב.
"מאז שהחל מבצע החיסון בארץ התראיינתי עשרות פעמים בתקשורת הברזילאית, שמאוד רוצה לדעת איך הצלחנו. אני אומר שני דברים פשוטים: שילמנו כסף ומהר, ולא פקפקנו במדע"
"הופתעתי לגלות שרמתה של כירורגיית החזה בארץ הייתה נמוכה הרבה יותר מאשר בברזיל. ראיתי שיש לי הרבה מה לעשות פה", הוא מסביר. "היו לי הצעות מיידיות מאיכילוב בתל־אביב ומכרמל בחיפה. בכרמל הציעו תנאים טובים יותר, ותפקיד של מנהל יחידה. סיכמנו את הפרטים, וביולי 1989 עלינו ארצה. היינו חודש במרכז קליטה בקריית־ים, אבל צריך להודות שזו הייתה עלייה דה־לוקס. ביום חמישי הגענו ארצה, וביום ראשון כבר ניתחתי בחדר הניתוח. שכרנו עד מהרה דירה יפה בשכונת אחוזה, סמוך לבית החולים, ובעזרה רבה מהקהילה נקלטנו מהר. גם לילדים היה מאוד טוב עם החברים בבני עקיבא. גולדי מצאה עבודה כרופאת שיניים".
לד"ר סאוטה יש גם היום משפחה וחברים רבים בברזיל. בימים כתיקונם הוא נוסע פעם או פעמיים בשנה להשתלם שם וללמד, אבל כרגע נראה לו שלא יבקר במולדתו בשנתיים הקרובות לפחות. "כשעלינו ארצה היו כמה חברים יהודים שאמרו לי: מה אתה הולך לעשות שם, הרי תגמור באיזה בית אבות כמודד לחץ דם של זקנים", הוא מספר. "ברוך השם זה לא המצב. עכשיו, מאז שהחל מבצע החיסון בארץ התראיינתי עשרות פעמים בתקשורת הברזילאית, שמאוד רוצה לדעת איך הצלחנו. אני אומר שני דברים פשוטים: שילמנו כסף ומהר, ולא פקפקנו במדע. אמרתי גם שהמדען הראשי של מודרנה הוא ישראלי, ושמנכ"ל פייזר הוא יהודי, אז איך לא נאמין להם. הברזילאים המומים מהמשמעת שלנו ומאיך ששמרנו על הסגרים. כן, קצת קשה להאמין שיש עם שחושב שאנחנו הישראלים ממושמעים, אבל זה המצב".
יש בקהילה היהודית בברזיל מחשבות על עלייה בעקבות המשבר?
"יש שם כרגע הרבה פחד. מי שלא נדבק פשוט לא יוצא מהבית. מי שחייב לצאת עושה זאת עם מסכות, כפפות פלסטיק, כיסוי לטלפון, ומיד כשמגיעים הביתה זורקים את כל הבגדים לכביסה. לצערי אני גם לא רואה את קץ המגפה בברזיל. יש לא מעט אנשים שקיבלו את שתי הזריקות של החיסון ומתו, אז אנשים תוהים למה בכלל להתחסן.
"בכל אופן, יש עלייה קבועה ארצה מברזיל, בעיקר בחמש השנים האחרונות, בגלל המצב הכלכלי. זוגות צעירים לא מצליחים להתקיים שם, ויש המון זוגות שעולים ארצה, בלי קשר לקורונה. משבר הקורונה יאיץ את המגמה, בלי ספק. יש בארץ כיום כעשרים אלף עולים מברזיל, והוקם 'גמ"ח ברזיל' שעוזר למשפחות נוספות שמגיעות משם. הוא מאוד פעיל, כי זו עלייה ענייה מאוד".
השתלה לאחר קורונה
סאוטה עבד בבית החולים כרמל עד שנת 2000, אבל הרגיש שיכולותיו אינן באות לידי ביטוי מלא בבית החולים הקטן. לכן עבר לבית החולים בלינסון – ולבית החולים לילדים שניידר ("אחד מבתי החולים לילדים הטובים בעולם") הצמוד אליו – כדי לפתח שם את תחום ניתוחי הריאות. "התחלתי לעשות בשניידר ניתוחים שלא עשו שם קודם, למשל כאלה שקשורים למומים מולדים בדרכי הנשימה בילודים ותינוקות, או ניתוחי גידולים שתופסים את הריאה וחלק מהלב. עשינו סדרת ניתוחים של כריתת חלק מהריאה ושחזור העלייה השמאלית של הלב עם קרום לב של פרה; או שחזור של מערכת הוורידים בגפיים העליונות, שעוברת דרך החזה. עשיתי את זה, ולימדתי אחרים איך לעשות את זה".
"באופן כללי ברזיל הידרדרה מאוד, ואחרי שהייתה מעצמה של ממש היא מלקקת את פצעיה. בעיקר בגלל השחיתות, שלטון ברוני הסמים, ועכשיו משבר הקורונה. המדינה בצרות. הדולר היה שווה שלושה ריאל, עכשיו הוא שווה שישה"
כדי לחסוך את הנסיעות הארוכות המשפחה כולה עברה לפתח־תקווה, ושם הם מתגוררים עד היום. לאחרונה הגיע לגיל 67, ועבר לעבוד בבית החולים שיבא תל־השומר. "תמיד ידעתי שבגיל 67 החוזה עם קופת החולים כללית יסתיים, ואני אמור לצאת לפנסיה", הוא מסביר. "רוב הרופאים אכן פורשים בגיל הזה. אבל לא רציתי לסיים לעבוד בגיל 67. אני מרגיש בשיא הכושר המקצועי שלי, ואני מנתח היום טוב יותר מאשר לפני עשר שנים. מצד שני, אני צריך בית חולים גדול כדי להצליח. המשך ההעסקה שלי בבית החולים בלינסון אחרי הפרישה לפנסיה לא הסתדר. ב־2019 הנהלת שיבא פנתה אליי בגישושים לקראת פתיחת תוכנית השתלות ריאה. עד אז היו השתלות ריאה רק בבלינסון, ומתוך 774 השתלות בארץ עשיתי לפחות 700 כמנהל מחלקת ניתוחי ריאה".
כבר בבלינסון הוא התנסה בתחום השתלות הריאה, שהיה אז בחיתוליו. "בשנה הראשונה שלי בבלינסון עשינו 25 השתלות ריאה, והתוצאות היו מעולות. היו לנו שמונה אחוזי תמותה בניתוח, וזה היה אז הממוצע העולמי. היום הממוצע בבתי החולים הטובים בעולם הוא שני אחוז". מאז שעבר לשיבא עשה כבר שמונה השתלות, "והתמותה תודה לאל עומדת על אפס. במשך השנים הגעתי ליותר מ־700 ניתוחי ריאה בבלינסון, אני מקווה לעשות בשיבא לפחות אלף".
עד כמה ניתוחי ריאה הם שכיחים?
"כריתות חלקי ריאה בגלל סרטן נערכות כאן כ־700 פעמים בשנה. בישראל יש כאלפיים מקרי סרטן ריאות בשנה, אבל רבים מהחולים מגיעים כשהגידול כבר מתקדם מדי. בשיבא עושים כמאתיים ניתוחים כאלה בשנה, בבלינסון עוד כמאה, והשאר בבתי החולים האחרים. יש הרבה יחידות בבתי חולים קטנים שעושות חמישה עד עשרה ניתוחים בשנה. המספרים האלה לא טובים, כי בלי מספיק ניסיון בהחלט ייתכן שאיכות הניתוח נפגעת.
"השתלות ריאה, מנגד, מחייבות תורם איברים שמת מוות מוחי, אבל הלב שלו פועם. אלה מצבים קשים מאוד, אבל בארץ יש הרבה מודעות לתרומת אברים. רק לאחרונה נחתם כרטיס 'אדי' המיליון. אנחנו המדינה היחידה בעולם שמצליחה להשתיל יותר מחצי מרשימת ההמתנה להשתלה בכל שנה – בין 120 ל־140 חולים בשנה. בית החולים המוביל בעולם בתחום הזה הוא טורונטו ג'נרל בקנדה, שמבצע 110 השתלות ריאה בשנה. מנהל תוכנית ההשתלות שם הוא הנכד של הגבאי בבית הכנסת שהתפללתי בו בברזיל; יש לי קשר מאוד טוב עם המקום, ואנחנו בקשרי עבודה מעולים. לקח זמן עד שבנינו את התוכנית בשיבא, כולל שליחת עשרות אנשים להשתלמות בקנדה וסימפוזיון ארוך כאן. בדצמבר 2020 ביצענו את שתי ההשתלות הראשונות, אבל מאז תחילת 2021 כבר עשינו עוד שש, כולל מקרה אחד של מבריא מקורונה שריאותיו נהרסו כתוצאה מהנגיף. בכל העולם יש בסך הכול כעשרים מושתלי ריאה בעקבות קורונה. יש לנו עוד כמה חולים כאלה בהמתנה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
