הרב ישראל מאיר לאובכל פעם שאחד מנכדיו או ניניו חוגג יום הולדת שמונה, הרב ישראל מאיר לאו חש שמשהו בו נרעד. הוא עצמו, כילד, לא ידע אם יזכה להשלים את שנת חייו השמינית. בתוך רגעי האימה, הפחד והרעב במחנה בוכנוואלד, קשה היה לחשוב אל מעבר לנשיכת הקור ולתפוח האדמה שאולי יגיע בערב ואולי לא. אבל לולק הקטן מבוכנוואלד הצליח לשרוד, והיה הילד הצעיר ביותר ששוחרר מהמחנה. הוא עלה לארץ ישראל, למד תורה, ולימים הפך לרבה הראשי של מדינת ישראל. יחד עם רעייתו הקים שבט המונה שמונה ילדים ועשרות נכדים ונינים, וסיפורו מעורר ההשראה התפרסם בכל העולם.
בדיוק לפני שמונה שנים פנתה אליו מיכל כהן־חי – סופרת ומרצה, שחתומה יחד עם מאיה חנוך על "תפילילה", אחד מספרי הילדים הפופולריים ביותר בישראל. היא ביקשה מהרב לאו רשות לעבד את סיפור חייו לספר לילדים ולנוער – בלי שתדע כי בעוד זמן קצר תיגזר יתמות גם על לולק הפרטי שלה, בנה הלל. כהן־חי סיפרה לרב שבילדותה, כבת למשפחה חילונית תל־אביבית, קראה בספריית בית אריאלה את כל ספרי הילדים העוסקים בשואה, אך מעולם לא נתקלה בקורותיה של משפחה שומרת תורה ומצוות. "כל הסיפורים שקראתי התמקדו בגבורה, בפרטיזנים, ולא היה אפילו אחד שדיבר על העולם הדתי. כשקראתי את הספר האוטוביוגרפי של הרב לאו, 'אל תשלח ידך אל הנער', חשבתי שצריך להנגיש את הסיפור הזה לילדים ונוער. הסתובבתי די הרבה זמן עם התחושה שאני רוצה ממש לכתוב אותו עבורם, ויחד עם זאת הרגשתי חוסר ביטחון – מי אני בכלל? איך אני יכולה?"
לבסוף אזרה כהן־חי אומץ, וקיבלה את ברכתו של הרב לאו לרעיון. שלושה ימים לאחר מכן התהפך עולמה, כאשר בעלה כרמי לקה בדום לב ונפטר. הפגישה הראשונה שלה עם הרב לאו הייתה למעשה בשבעה. כך הכיר אותו גם בנה הלל, וכעבור שנים אחדות, בבר המצווה שלו, ביקש להיפגש שוב עם הרב. הספר שהוציאה כהן־חי שוזר את הסיפור של שניהם, ונקרא בשמם המשותף – לולק.
הרב לאו: "מטוסי הצבא האדום התקרבו לפיוטרקוב, ופינו את כולנו לתחנת הרכבת. הייתה שם מהומה גדולה, צרחות 'שנל, שנל', כלבים מתרוצצים. בתוך המהומה הזו מצאו זמן למיין אותנו. אמא הבינה שכנראה מתכננים להסיע אותנו ליעדים שונים, ושיש לי סיכוי לשרוד רק אם אלך עם נפתלי"
הספר החדש נכתב לא רק על פי "אל תשלח ידך אל הנער", אלא גם על בסיס שיחותיה של המחברת עם הרב, ומחקר שערכה על קהילת פיוטרקוב. לצורך הכתיבה היא אף נסעה בעצמה לפולין, ארץ הולדתו. 470 עמודי ספרה לוקחים את הקורא לתוך בית משפחת לאו בפיוטרקוב – אל עוצמת מנהיגותו של הרב משה חיים לאו, רבם הראשי של יהודי העיר: אל מעשי החסד של הרבנית חיה לאו; ואל אומץ ליבו ותושייתו של האח הגדול, נפתלי לאו. "אצלנו בבית, הרב לאו זה תמיד שם קוד ל'אפשר'", אומרת כהן־חי (51). "אפשר לקחת את הסיפור שלך ולהפוך אותו למשהו אחר. אפשר באמת לחיות חיים שראוי לחיות אותם כיהודים. לאחר שכרמי נפטר, לא היו לי הרהורי כפירה או ספקות באמונה. היו אנשים שאמרו לי 'את כזאת צדיקה, חזרת בתשובה, יש לך כיסוי ראש – איך זה קרה דווקא לך?'. לי היה ברור שהכול משמיים, ואני חושבת שהושפעתי רבות מהסיפור של הרב לאו, כסיפור של תקומה מהמקום הכי קשה.
"זה סיפור שיכול לחזק כל ילד או נער, לא רק מי שחווה אובדן, חלילה. נתתי שם כלים שיש לי גם כאמא וגם כמטפלת. אני מקווה שאנשים ילמדו מהדרך הזאת ואת הדרך הזאת. זה היה יכול להיות סיפור אחר לגמרי, אבל גם אם קרה לך משהו קשה ונורא, אתה יכול לגדול מתוכו, לשמוח בידיעה שנשארת בחיים, ולעשות עם זה דברים גדולים. את זה היה חשוב לי מאוד לתת לילדים שלי, ואני רוצה לתת גם לאחרים: יש לנו בחירה בחיים האלה, ואנחנו יכולים לצמוח מתוך שבר".
לא לבזבז גרם
את הרב לאו ואת מיכל כהן־חי אני פוגשת בביתו של הרב בצפון תל־אביב, העיר שבה כיהן ברבנות לפני שנבחר לרב הראשי לישראל, ואליה חזר לאחר מכן. הטרקלין על רהיטיו הכבדים מארח אותנו בנוחות. הרבנית חיה־איטה מסדרת את הכריות, מתנצלת על הבלגן הבלתי נראה שהותירו אחריהם הנכדים.
בשיחה עם הרב לאו קל לרגעים לשכוח שהוא כבר בן 83. הוא בשיא כוחו, מכהן כיו"ר מועצת יד ושם, מנהל סדר יום עמוס, ואלמלא מסכת חייו הנפרשת משנות השלושים של המאה הקודמת ועד היום, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר באדם צעיר. "פעמים רבות קיבלתי פניות מהוצאות ספרים, שרצו להוציא לאור את הסיפור שלי", הוא אומר. "לאחר שסיימתי את תפקיד הרב הראשי לישראל ולפני שמוניתי שוב לרב של תל־אביב, ישבתי והקלטתי את זיכרונותיי ברשמקול. את הקלטות העברתי לידיעות ספרים, ושם תמללו אותן והפכו אותן לספר. בכל פעם שקיבלתי פרק חדש מודפס, העברתי אותו לנפתלי אחי, שהיה אז חבר מערכת הארץ. רציתי לוודא שאני זוכר את הדברים כמו שצריך, ושהוא יאשר אותם".
בעיני הרב לאו, הגיבור האמיתי של "אל תשלח ידך אל הנער" ושל "לולק" הוא בכלל אחיו נפתלי – מי שהציל אותו שוב ושוב, שמר עליו, עלה יחד איתו לארץ, דאג לחינוכו והביא לכך ששושלת רבנות בת אלף שנה לא תיגדע. "באין קבר ומצבה לאבא, לאמא ולאחי שמואל, ראיתי לעצמי חובה להקים להם מצבת זיכרון מסוג אחר", ממשיך הרב לאו לספר על כתיבת ספרו. "רציתי גם לשלם במעט את החוב שלי לנפתלי, לתת לו כבוד ולספר את הסיפור שלו, שלנו. לא חלמתי שהסיפור הזה יתורגם לעשר שפות ויימכר במאות אלפי עותקים ברחבי העולם".
זיכרונות העבר עודם פועמים בו. בתוך רגע הוא חוזר לבית ילדותו, חווה מחדש את הבית החם, זוכר את עצמו משחק בקוביות לצד אביו היושב והוגה בתורה. שגרת החיים השלווה נקטעה באחת עם פלישת הגרמנים לפולין, בספטמבר 1939. כמו כל יהודי פיוטרקוב נדחקה גם משפחת לאו לגטו. כרב הקהילה ניסה האב להידבר עם ראשי העיר, בניסיון לעשות את המרב למען צאן מרעיתו, אך ידו קצרה מלהושיע. בשנת 1942 הוא הופרד ממשפחתו ונלקח לטרבלינקה, יחד עם רבים מבני הקהילה. שמואל (מילק), אחד הבנים, נלקח גם הוא באחת האקציות. בן אחר, יהושע, עזב את פולין שנים אחדות קודם לכן. האם נותרה עם הבן נפתלי (טולק), ועם ישראל מאיר בן החמש. בגילו הצעיר הוא כבר עבד כמחלק מים במפעל, ובימי חמישי היה לו תפקיד נוסף. "אמא ניהלה 'בית לחם', מעין בית תמחוי שאליו הגיעו הנזקקים שביהודי הקהילה. המצב לא היה טוב, ורבים חיכו לתבשילים שיקבלו ביום שישי. כילד ישבתי במטבח וקילפתי תפוחי אדמה וגזר. אני זוכר שהזהירו אותי להוריד רק קליפה דקה, כי חבל על כל גרם של מזון".
כהן־חי מקשיבה לסיפור שכבר מוכר לה היטב; בשמונה השנים האחרונות נעה תודעתה בין פיוטרקוב לתל־אביב, בין בוכנוואלד לירושלים. אפילו בחלומות הלילה פקדו אותה מחוזות ילדותו של הרב לאו. "נכנסתי לחיים של המשפחה שלו ברמה שאי אפשר לתאר", היא אומרת. את הספר בחרה להקדיש, באופן מפתיע, דווקא לאמו של הרב. "אם ישאלו אותי עם איזו דמות הייתי רוצה לשבת לכוס קפה, התשובה שלי חד־משמעית – עם הרבנית חיה לאו. על כוס קפה, או על מרק עוף עם אטריות כפי שמתואר בספר. היא הייתה אישה בעלת ידע נרחב, אינטליגנטית, אצילית, אשת חסד. אני מרגישה מחוברת אליה מאוד, והיא נתנה לי הרבה כוח בעצם האישיות שלה. יש לי הרבה מחשבות על הרגע שבו היא נפרדה משני בניה, ובעצם שלחה אותם לחיים".
מיכל כהן־חי: "נכנסתי לחיים של משפחת לאו ברמה שקשה לתאר. אם ישאלו אותי עם איזו דמות הייתי רוצה לשבת לכוס קפה, התשובה שלי חד־משמעית – עם הרבנית חיה לאו. על כוס קפה, או על מרק עוף עם אטריות כפי שמתואר בספר. היא נתנה לי הרבה כוח בעצם האישיות שלה"
עיניו של הרב לאו דומעות כשהוא נזכר בפעם האחרונה שראה את אמו. "מטוסי הצבא האדום התקרבו לפיוטרקוב, ופינו את כולנו לתחנת הרכבת. הייתה שם מהומה גדולה, צרחות 'שנל, שנל', כלבים מתרוצצים. בתוך המהומה הזו, מצאו זמן למיין אותנו. אמא הבינה שכנראה מתכננים להסיע אותנו ליעדים שונים, ושיש לי סיכוי לשרוד רק אם אלך עם נפתלי".
הקריאה "קח את הילד, קח את לולק", תלווה את האחים לכל אורך חייהם. האם עצמה נלקחה למחנה ראוונסבריק, ונרצחה יום לפני השחרור. בגרון חנוק משחזר הרב לאו את תנועת ידה כשנופפה להם לשלום. הוא ניגש אל קיר הסלון ומסיר את תמונתה של אישה יפהפייה, אמו. "הייתה בה אצילות שאין דומה לה", הוא מתגאה, ונזכר בנסיעה שלו לאוסטרליה, בעת שכיהן כרב הראשי לנתניה. בהגיעו לאחד מבתי הספר היהודיים שם כדי לשאת הרצאה, סיפר לו המנהל כי הוא יליד קרקוב, עיר הולדתה של חיה לאו. אותו מנהל זכר כיצד הוא וחבריו היו ממתינים מול בית הרב שמחה פרנקל־תאומים, כדי לראות את "הנערה היפה בקרקוב". "עד הרגע האחרון אמא שמרה על צלם אנוש", מוסיף הרב לאו. "בגטו היא שימשה אוזן קשבת לכל מי שהיה זקוק לה, וניסתה לסייע ככל יכולתה. לימים שמענו את זה גם מנשים שהיו איתה במחנה".
את נס הצלתו חייב הרב לאו לאדם נוסף: פיודור מיכאיליצ'נקו, שבוי רוסי שהוחזק איתו בבוכנוואלד באותו בלוק. בתקופה שבה הופרדו לולק ונפתלי זה מזה, מיכאליצ'ינקו דאג לילד הקטן לתפוחי אדמה, סרג לו מחממי אוזניים והגן עליו. לימים הצליח הרב לאו לאתר את בנותיו של מצילו, יוליה וילנה, והביא אותן לביקור בישראל. על בסיס עדותו הוענק לאביהן תואר חסיד אומות העולם. בביתו של הרב לאו נערכה ארוחת ערב לכבוד השתיים, וגם כל צאצאיו הוזמנו. בכל פעם שהדלת נפתחה, הוא הודיע ליוליה וילנה – אנשים, הנשים, הילדים והילדות הללו, חיים היום הודות לאביכן.
תמונה אחרת על הקיר ממחישה את שושלת הרבנות של משפחת לאו. בתצלום המעובד כונסו יחד הרב ישראל מאיר, שני סביו ואביו. "אבא הוא היחיד בתמונה שיש לו זקן שחור: הוא נרצח בטרבלינקה עוד בטרם הלבין זקנו".
לכהן כרב, זה משהו שהופיע בכלל בחלומות של ילד קטן, ניצול המחנות?
"לא חלמתי להיות רב ראשי, אבל על רבנות כן. ידעתי שאני צריך להמשיך את השושלת. היו לפידים שהראו לי את הדרך, ובראשם נפתלי".
כאן בארץ הוא גדל בבית דודיו, משפחת פוגלמן מקריית־מוצקין. "לא היה שם בית ספר דתי, ומדי יום צעדתי לבית הספר של 'המזרחי' בקריית־שמואל. הייתי הולך יד ביד עם זאב ליכטשיין, לימים זאב אלמוג, מפקד חיל הים. הדרך הייתה ארוכה, והיינו צריכים לחצות את פסי הרכבת. הדודה הייתה מבקשת ממנו: 'תשמור על ישראל, הוא קטן, הוא חדש כאן'.
"היה נפתלי שעזר לי, היו הדודים, ובהמשך הרב יוסף יהודה ריינר, ר"מ בישיבת 'קול תורה'. כשסיימתי את בית הספר היסודי הייתי אמור להמשיך למדרשיית נעם, אבל נפתלי פנה לרב ריינר – שהיה תלמיד של אבי בפיוטרקוב, וכילד שיחק כדורגל יחד עם אחי. כשהרב ריינר שמע שמתלבטים לאן לשלוח אותי, הוא אמר 'הורידוהו אליי ואשימה עיני עליו. אני חייב לכם. כל מה שיש לי, זה מאבא שלכם'. בבר־מצווה שלי הוא הגיע ברכבת מירושלים לקריית־מוצקין, וחודשיים אחר כך נכנסתי לישיבה שעיצבה את דמותי. בהמשך ליווה אותי ראש הישיבה, הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. הוא דאג לי, וגם שינן באוזניי שאני חייב לנצל את הכישורים שלי לרבנות".
כיסוי ראש במקום שמלה שחורה
ההיכרות הראשונה של מיכל כהן־חי עם משפחתו של הרב לאו הייתה עוד בתור ילדה. "זה קשר עמוק שהולך שנים אחורה", היא אומרת. "סבא־רבא וסבתא־רבא שלי היו שכנים של הרב יצחק ידידיה פרנקל (הרב הראשי של תל־אביב בשנים 1973־1986 – ר"ר), חמיו של הרב לאו, במלצ'ט פינת בלפור. היידישקייט הראשון שלי, והיחידי אולי בשנים ההן, היה כשישבתי במרפסת המטבח שלהם ושמעתי את זמירות השבת מביתו של הרב פרנקל. זו משפחה שמאוד השפיעה עלינו, גם בלי להיות בקשר קרוב איתנו".
כשהייתה ילדה קטנה התגרשו הוריה: האב עבר ללונדון, ומיכל נשארה עם אמה כאן בארץ. בספרים שקראה בילדותה, בית כמו שלה כונה "בית הרוס" או "משפחה הרוסה", והיא חלמה על תיקון, בנייה והשלמה. "התחתנתי עם כרמי כשהייתי בת 22. זה גיל שנשים חילוניות לא חושבות בו על חתונה, אבל אני ממש רציתי בית ומשפחה".
היא למדה חינוך מיוחד ובהמשך פסיכותרפיה וייעוץ, והחלה לעסוק בהנחיית קבוצות וזוגות. כרמי הקים את "צו קריאה", חנות לספרי יד שנייה. בשנת 2004 נכנסה דווקא מיכל לעולם הספרים: יחד עם חברתה מאיה חנוך, בתו של הזמר והיוצר שלום חנוך, היא כתבה את "תפילילה", שהפך לאחד מספרי הילדים הפופולריים בישראל. בימים אלו הוא יוצא גם כאלבום שירים בהשתתפות זמרים מוכרים, עם לחנים שכתב גיא מרוז.
"מאיה ואני חברות הכי טובות מגיל 17", מספרת כהן־חי. "גידלנו יחד ילדים, ומתוך היחד הזה נולד הספר".
ידעתן שיש לכן להיט ביד?
"לא. גם לא עשינו לספר יחסי ציבור. מאיה, בהיותה 'הבת של', בורחת מכל חשיפה, וגם אני לא התלהבתי להתראיין ולספר. כתבו על הספר לא מעט – אגב, לא רק דברים טובים, ממש לא. על אף ששתינו היינו חילוניות, טענו שזה ספר מיסיונרי וכדומה. לפני כמה שנים הגעתי להרצות במקום כלשהו, והמנחה שהזמין אותי לבמה סיפר שכתבתי את תפילילה. כל הנוכחים התחילו למחוא כפים, ורק אז אולי נפל לי האסימון והבנתי כמה הספר הזה מוכר ואהוב".
בגיל 38, כשהיא כבר אם לשלושה, החלה כהן־חי תהליך של חזרה בתשובה. "לא היה חסר לי כלום בחיים, ופתאום פגשתי את זה", היא נזכרת. בתחילה צפתה בסתר בשיעורי תורה, ורק כעבור זמן שיתפה את הסובבים אותה. "הייתי באורות, אבל ידעתי שלא אכפה את זה על אף אחד. הבת הבכורה נעמה, שהייתה אז בת 12, סיפרה שחברה שאלה אותה: 'את לא מפחדת שאמא שלך תעבור לבני־ברק?'. אבל מי בכלל חשב אז על בני־ברק? לא אני לפחות. שאלתי את נעמה אם היא סומכת עליי כאמא; הרי היא יודעת שאני לא אחת שיש לה גחמות. אמרתי לה: 'זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ואני לא יכולה להכריח אותך או ילד אחר לחזור בתשובה. כשתגיעו לגיל 18 אתם יכולים לבחור, ואני רוצה שתבחרו, ולא מתכוונת לכפות עליכם שום דבר'. הכול התנהל בהרבה כבוד, וזה הוכיח את עצמו.
"כשנעמה למדה בתיכון לאמנויות, הגעתי לשם פעם לאספת הורים. נכנסתי לתוך אולם מלא, ופתאום כל המבטים היו עליי. אמרתי אז שכדי לדפוק כניסה, את לא צריכה שמלה שחורה קטנה, את צריכה כיסוי ראש. זאת הייתה אספת ההורים האחרונה שלי שם, כי נעמה עברה אחר כך לבית ספר דתי. בכלל, היו הרבה הערות ותגובות לשינוי שלי, אבל אני הייתי נחושה מאוד וקשובה מאוד לעצמי".
איך כרמי קיבל את אורח החיים החדש שלך?
"זה לא היה קל. אני לא יודעת איך הייתי מגיבה אם זה היה הפוך. אבל הייתה בינינו הרבה אהבה, והחלטנו שאנחנו נשארים ביחד ועובדים על זה, מתוך כבוד הדדי".
איפה היו חיכוכים?
"לא היו חיכוכים. חבשתי כיסוי ראש, שמרתי שבת, הבית הפך לכשר, וכל דבר היה תהליך שהצריך הרבה סבלנות. כשפתאום גיליתי את החלות, הוא היה מבסוט מזה".
הוא הצטרף אלייך בשלב כלשהו?
"כרמי היה איש ספר וידען, הוא למד יהדות וקבלה הרבה לפני שאני התחלתי לחזור בתשובה. בשנתיים האחרונות לחייו הוא חבש קסקט, והיה בתהליך מסוים. אני לא יודעת אם זה היה מביא אותו לשמור מצוות כמו שאני, אבל הוא היה איש אמיתי מאוד, והדברים היו צריכים לקרות בקצב שלו, בזמן שלו. אנשים שבאו לנחם בשבעה סיפרו לי שהוא דיבר בגאווה על הדרך שלי, וגם על החינוך של הילדים".
היום כל ילדיה דתיים או חרדים. "אני יכולה להגיד שאם הילדים מסתכלים אחורה על החיים המשותפים שלנו, הם יכולים להגיד שהיה שלום בית, למרות שזה באמת מאתגר. כמטפלת ליוויתי אנשים שעברו תהליך דומה, כשאחד מבני הזוג חוזר בתשובה, וזה לא פשוט בכלל – אבל אם יש יסודות טובים ואם יש רצון אמיתי, אפשר להצליח בזה".
לפני שמונה שנים הכה האסון במשפחה. ערב אחד חזר כרמי מעבודתו בחנות, ואמר שאינו חש בטוב. כשמיכל שלחה את הלל לקרוא לו לארוחה, מצא הילד את אביו שוכב על הרצפה. "נכנסתי לחדר והיה לי ברור מיד שהגרוע מכול קרה. הבנתי מיד את המצב, לא הייתי בהיסטריה, לא הייתי מנותקת. לקח כמה דקות עד שמד"א הגיעו, שלושה צוותים ובלגן. וזהו.
"נעמה הייתה אז בת 18, נדב היה בן 13 וחצי, הלל בן 9, רות בת שנה. אספתי את הילדים ואמרתי להם: הקב"ה נתן לנו ניסיון של אלופים, וזה אומר שיש לנו כוחות לעמוד בניסיון הזה. אבל גם אלופים בוכים, וחשוב לי שתזכרו את זה".
ואיך ממשיכים משם הלאה?
"התחילה תקופה מורכבת מאוד. פתאום הכול התפרק. המסע של הספר כבר היה בתוך האובדן שלי, והייתי צריכה לגייס כוח כדי לקום מהמיטה וללכת להיפגש עם הרב, או אפילו רק כדי לקרוא חומרים. כשאת בתוך תהליך אבל, זה דבר שלא פשוט לעשות".
היא מספרת כי לאחר פטירתו של כרמי התקשתה למשל לחזור לבשל, אך לבסוף למדה תרפיה בבישול כדי לסייע לעצמה ולאחרים. לא במקרה שזרה בספר "לולק" טעמים ומתכונים, כך שהקורא יכול לחוש על לשונו את טעם מרק העוף עם הלוקשן, או את עוגיות הדבש שהכינה הרבנית לאו לילדיה. "כשיש סירים על הכיריים במטבח, זה לא רק 'אוכל'; זה משפחה, זה בית. אז הלכתי ללמוד את התחום הזה, וכשכתבתי את הספר היה לי חשוב לשלב טעמים של בית, כי אני יודעת כמה זה משמעותי וחשוב. האוכל מנחם, אפילו מחבק".
מיכל כהן־חי: "אספתי את הילדים ואמרתי להם: 'הקב"ה נתן לנו ניסיון של אלופים, וזה אומר שיש לנו כוחות לעמוד בניסיון הזה. אבל גם אלופים בוכים, וחשוב לי שתזכרו את זה'. המסע של הספר כבר היה בתוך האובדן שלי, והייתי צריכה לגייס כוח כדי לקום מהמיטה"
דרך הכתיבה היא הצליחה גם לעבור מעל חומות שהתגבהו סביב בנה. בסיפור המסגרת שבנתה, הילד הלל השבור ממות אביו מציץ במחשב של אמו, ומגלה שם סיפור על לולק. תחילה הוא חושב שהיא כותבת עליו, אבל בהמשך מתברר לו שזהו סיפורו של ילד בשנות השואה. "הלל היה קשור לאבא שלו במיוחד, וגם היה ילד סגור מאוד שלא דיבר כל כך ולא שיתף", אומרת כהן־חי. "אני חושבת שהמסע שלי באמצעות הספר נתן לי אפשרות להיכנס ולכתוב את הלל. לעשות עיבוד של האבל שלו, והאבל שלי, והאבל שלנו כמשפחה.
"זה היה תהליך ארוך, שמונה שנים של רצוא ושוב. למדתי כל כך הרבה, אבל המסקנה המרכזית היא שהחיים חזקים מהכול, ושמשפחה זה משהו שאתה לוקח איתך לכל מקום, גם כשהיא מתפרקת. אני חושבת שהיסודות האלה קיימים הן אצל הרב לאו והן אצלנו, להבדיל. למדתי גם שמשימה שנראית לך בלתי אפשרית, חלום שלעולם לא יתגשם – בסופו של דבר מתממשת".
לא באנו בשביל הטקילה
בתחילת תהליך החזרה בתשובה הכירה כהן־חי את חני וינרוט – סופרת ומרצה חרדית, שהתפרסמה בשל מאבקה במחלת הסרטן. השתיים הפכו לחברות כשלמדו יחד קורס בפסיכותרפיה. "פתאום פגשתי מישהי מבני־ברק, והתחלתי לשאול אותה שאלות. היא לא כל כך הבינה מה אני רוצה ממנה, אבל עם הזמן נוצר בינינו קשר חזק מאוד".
כשכהן־חי איבדה את בעלה, וינרוט הייתה שם לצידה. וכשווינרוט חלתה, הקשר בין השתיים הלך והתהדק עוד יותר. "אחרי שחני נפטרה, התפרקתי לגורמים. זו הייתה מכה אחרי מכה. אבל אני מרגישה שגם היא איתי, וכתבתי לה תודה בספר".
את הוקרתה לחברתה מביעה כהן־חי בדרך נוספת. "מיד אחרי ימי השבעה על כרמי, סבלתי מפריצת דיסק שהשביתה אותי. חני בישלה אז בשבילנו, ולקראת שבת היא הייתה מצרפת למשלוח גם חלות שהכינה חמותה, ג'יזל. אני זוכרת את הדפיקות בדלת בכל יום שישי, וזה נתן לי תחושה מדהימה. ידעתי שאישה צדיקה עמדה במטבח שלה וזכרה אותנו, חשבה עלינו, התפללה בשבילנו – והכול נכנס לתוך החלות האלה. אמרתי לעצמי שגם אני אעשה זאת כשאוכל. כשנפרדתי מחני בפעם האחרונה בהוספיס, הספקתי עוד לקבל את אישורה לכך שאקדיש את המיזם הזה לעילוי נשמתה".
"חלה באהבה", כך נקרא המיזם. אחת לחודש מתאספות בביתה של כהן־חי נשים מכל המגזרים, שומעות הרצאה ועורכות הפרשת חלה המונית. "החלות האפויות נארזות יפה, וכל אחת נותנת חלה למישהי בסביבתה שהיא רוצה לברך אותה ולהגיד לה שהיא לא לבד. לאו דווקא כדי לעזור בשעת משבר, אלא פשוט כדי לברך. שנת הקורונה קצת עצרה אותנו, אבל בקרוב נחדש את הפעילות".
אני שואלת את הרב לאו אם היתמות שחווה על בשרו היא שגורמת לו לתת תשומת לב מיוחדת למשפחות שכולות וליתומים, כמו בקשר שנוצר בינו לבין הלל, בנה של מיכל. בתשובה הוא מצטט את הפסוקים ממזמור קמ"ו בתהילים: "'עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים… השם שומר את גרִים, יתום ואלמנה יעודד'. רק כשמדובר על אלמנה ויתום, דוד המלך עובר ללשון יחיד. לעניות דעתי, לנגד עיניו עמדה ההבנה שכל יתום הוא אחד בפני עצמו. האלמנה היא יחידה במערכה. בפרשת משפטים כתוב 'כל אלמנה ויתום לא תענון… כי אם צעֹק יצעק אליי – שמֹעַ אשמע צעקתו'. הפעלים נכתבים כאן בכפילות, כדי להדגיש שיתומים ואלמנות סובלים יותר. יש לילד משחק כדורגל – לא מספיק שאבא שלו לא יכול לבוא, גם מטיחים בו עלבונות בגלל זה, ומנצלים את החולשה שלו. אם הכתוב מצווה אותנו על כך ומדגיש את סבלם של יתומים ואלמנות, ודאי שצריך להיות יחס מיוחד אליהם".
בסיפור המסגרת שבנתה כהן־חי, הילד הלל השבור ממות אביו מציץ במחשב של אמו, ומגלה שם סיפור על לולק. "הלל היה קשור לאבא שלו במיוחד, וגם היה ילד סגור מאוד שלא דיבר כל כך ולא שיתף. אני חושבת שהמסע שלי באמצעות הספר נתן לי אפשרות להיכנס ולכתוב את הלל. לעשות עיבוד של האבל שלו, והאבל שלי, והאבל שלנו כמשפחה"
היום כהן־חי נשואה בשנית, מקימה לעצמה מחדש תא משפחתי. "זה לקח זמן, אבל התעורר בי רצון לאהבה, לקשר, לבנייה של משהו חדש. אחד המשפטים הראשונים שלמדתי כשחזרתי בתשובה היה 'אדם לעמל יולד'. תמיד יהיה לנו כאן עמל, תמיד תהיה עבודה. לא נולדנו כדי לשבת עם כוס טקילה על חוף הים. הקב"ה נותן לנו התמודדויות וניסיונות כדי לצמוח מהם, גם אם זה לא פשוט. הרבה חברות שהתאלמנו או התגרשו אומרות לי 'פרק ב' זה מסובך'. נכון, זה מסובך, אבל עדיין זה מדהים. כן, אני שמחה מהמקום שלי היום".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
