ממשרד הבריאות נמסר:
"בחקיקת הקורונה לא נקבעה עבירה פלילית או מנהלית ייחודית על מתן הצהרת בריאות כוזבת או על שליחת ילד למסגרת חינוך ללא הצהרה"
הקורונה דועכת במדינת ישראל, וזו סיבה למסיבה. לאט־לאט אנחנו מניחים את המסכות בצד, חוזרים לנפוש (לפחות בארץ, בינתיים), ושולחים את הילדים לגנים ולבתי הספר בלי הצהרת הבריאות המעיקה שנדרשנו למלא בכל בוקר. רבים מילאו את ההצהרה הזו שוב ושוב כלאחר יד, פשוט כי צריך להצהיר. "מדדתי חום לילדי" – האם באמת כולנו מדדנו חום לילדים בכל בוקר? "ילדי לא משתעל" – נו, ואם השתעל פעם אחת, זו סיבה לא ללכת לבית הספר? סעיפים אחרים, שמתחילים במילים "למיטב ידיעתי", אפשרו לנו לחמוק מאחריות: מיטב ידיעתנו הוא מונח שאפשר בהחלט לשאת ולתת עליו במקרה שיאשימו אותנו במשהו.
זו לא ההצהרה היחידה שחתמתי עליה בלי לבדוק מה כתוב, פשוט כי אמרו לי לחתום. התקבלתי לתרגל קורס במשפטים באחת מהמכללות בארץ, שלחתי את כל הטפסים כדי שיקלטו אותי במערכת, והתבקשתי ליצור קשר עם קרן הפנסיה שלי כדי להסדיר עניינים. לאחר שיחת טלפון קצרה קיבלתי קישור לטלפון הנייד שלי, ושם התבקשתי לחתום על אינספור מסמכים בגופן קטן מאוד. גם כשהגדלתי את האותיות לא ממש הבנתי על מה אני חותם. אבל חתמתי. למיטב ידיעתי המסמכים היו תקניים, אבל מה שווה מיטב ידיעתי?
ביישומון וייז אנחנו משיבים שוב ושוב "איני הנהג" רק כי אנו מתבקשים להכריז על כך בפני האפליקציה כדי להתחיל בחיפוש היעד. אני לוחץ על ההצהרה גם כשאני בהחלט כן הנהג, למיטב ידיעתי. למה דורשים מאיתנו לומר דברים שאנחנו לא מבינים, להצהיר הצהרות כסת"ח "למיטב ידיעתנו" ולחתום ביישומונים ובאתרי אינטרנט על שקרים ברורים כמו "קראתי את הסכם המשתמש ואני מאשר אותו"?
"בחקיקת הקורונה לא נקבעה עבירה פלילית או מנהלית ייחודית על מתן הצהרת בריאות כוזבת או על שליחת ילד למסגרת חינוך ללא הצהרה", אמרו לי במשרד הבריאות כשתהיתי מה חשיבותה של החתימה שלי על הצהרת הבריאות. "אם הורים שלחו ילד חולה או ילד שחייב בבידוד למסגרת חינוך, יש בכך הפרה של חובת הבידוד בצו בידוד בית והם נחשפים לקנס, ואולי גם עבירה של מעשה שעלול להפיץ מחלה. הצהרת בריאות שקרית עלולה לשמש ראיה נגד הורה בהליך פלילי בגין עבירה כזו".
במשרד הוסיפו ש"חובת המוסד הייתה לוודא שכל ילד מגיע בתחילת יום הפעילות עם הצהרת בריאות, לצד חובות נוספות, במטרה למנוע את התפשטות המחלה". התוספת הזאת הייתה חשובה בעיניי. החתימה שלי לא חשובה לי – היא תשפיע עליי רק אם אשלח לגן ילד שאמור להיות בבידוד. אבל היא חשובה למוסד, ולביטחון שלו בכך שהוא לפחות עומד בדרישות הרגולטוריות ממנו. אולי את אותו הדבר אפשר להחיל גם על וייז: אני הנהג, ודאי, אבל אולי וייז רוצה לעמוד בדרישות חיצוניות – חשש מאחריות במקרה של תאונה, למשל – ולכן מבקשת מאיתנו להצהיר את ההפך.
הרגולטור גם משפיע על החוזים הארוכים שנשלחים אלינו מהמוסדות הפיננסיים, אבל לא בהכרח מגן עלינו מפני ניצול. באתר בנק ישראל נאמר שרוב החוזים הארוכים שאנו מתבקשים לחתום עליהם מכונים "חוזים אחידים", שעיקר תנאיהם נקבעים על ידי צד אחד. "בדרך כלל מדובר בצד המספק את השירות או המוצר, והוא גם בעל הידע, המיומנות והניסיון בתחום", נכתב באתר הבנק. "הצד האחר מתבקש לחתום על החוזה כלשונו, ויכולתו להתמקח או לשנות את סעיפי החוזה מועטה, אם בכלל. למרות היתרון הכלכלי שבפעילות המבוססת על חוזים אחידים (בעיקר הוזלת עלויות ללקוח), יש חשש כי בשל פער הכוחות והיכולת להכתיב את התנאים, החוזה האחיד ינוסח באופן המוטה לטובת הצד שערך אותו, ואף יכלול תנאים המקנים לו יתרון בלתי הוגן כלפי הלקוח". האמירה הזאת לא מאפשרת לנו לדרוש מהמוסדות שינויים בחוזה האחיד שמוגש לנו כדבר שאין בלתו, אבל לפחות היא מרגיעה: צרת רבים היא חצי נחמה.
ביישומונים ובאתרי האינטרנט עלולים גם כן להשתמש ב"הסכמי משתמש" מפורטים מאוד ומשעממים בהתאם באופן שעלול לפגוע בנו. עו"ד רונן ריינגולד, מומחה לדיני תקשורת ושותף במשרד עו"ד ריינגולד בסט, ולשעבר יועמ"ש תאגיד השידור הישראלי "כאן", אומר שהסיכוי שבעל אתר יסכים לשנות את תנאי השימוש אם תפנו אליו הוא קלוש ביותר, אבל "לעובדה שאנחנו לא יכולים לשנות את התנאים שמוצגים לנו באתרים יש השלכות משפטיות, והחוק נרתם לסייע לצרכנים בעניין זה. רוב המסמכים שאנחנו פוגשים באתרים הם חוזים אחידים, ומכיוון שבמצב כזה הצרכן נמצא בעמדת נחיתות מובנית מול מנסח החוזה, ברור שאין מדובר בהסכמה מרצון. לכן נקבעו בחוק הוראות שיראו בהן 'תנאים מקפחים', ובית המשפט יכול לבטל אותן במקרה הצורך.
"כל צרכן יכול להעלות בבית משפט רגיל טענות לעניין 'תנאי מקפח', ויש גם ערכאה מיוחדת שנקראת 'בית הדין לחוזים אחידים'. בבית הדין הזה אפשר לאשר מראש חוזים אחידים, וניתנת בו האפשרות לאיגודי צרכנים וליועץ המשפטי לממשלה, למשל, לתקוף חוזים אחידים, לבטלם או לשנות את התנאים הקבועים בהם. במקרים כאלה יחול גם כלל של פרשנות נגד המנסח, ככל שתיווצר אי בהירות לגבי הפרשנות הנכונה".
האם כשאני חותם ש"אני מסכים" לתנאי המשתמש של האתר, החתימה שלי משיגה מטרה כלשהי?
"מבחינה משפטית, ההחתמות בדרך של 'אני מסכים' נדרשות לעיתים – דוגמה מובהקת לכך היא ההסכמה שלנו לקבל דיוור מסחרי בדוא"ל. ההוראות בחוק מחייבות לקבל הסכמה מהצרכנים לקבלת הדיוור השיווקי, והפסיקה בישראל ובאירופה הכירה בכך שסימון ייעודי בכניסה לאתר או ליישומון נחשב להסכמה פוזיטיבית. דוגמה נוספת שיכולה להיות רלוונטית היא מדיניות הפרטיות, שאנחנו מאשרים בהרבה אתרים, וההסכמה שלנו להטמיע קובצי 'עוגיות' במחשב שלנו. אמנם עדיין לא נקבעה לעניין זה חובה בחוק לקבלת הסכמה פוזיטיבית, אבל בשנים האחרונות יצאו הנחיות מהרשות להגנת הפרטיות, ובהן המלצה לקבל הסכמה גם במקרים כאלה. מכל מקום, ברור שגם הסימון בתיבה לא אומר שקראנו בפועל את התנאים והבנו אותם עד הסוף. במובן מסוים חובת הסימון היא תזכורת לשים לב לכך שכדאי לנו לקרוא את התנאים ולהבין למה אנחנו מסכימים".
