שעת בין ערביים בשולי שכונה בזכרון־יעקב. שלל כיפות גזר קיפח מלבינות את הירוק מסביב. גיל אפרת מגיע אחרי יום עבודה בחברת הייטק בתל־אביב, ואני מגיעה מעוד ריאיון עמוס פפטידים במכון ויצמן. שקט ואוורירי כאן במושבת מגוריו, אבל לפעמים הוא מתגעגע לשקט בקיבוץ. אנחנו צועדים בשביל עפר לתוך גן ירון, פיסת חורש ירוקה שמשמשת מפקנקים, חובבי שקט ושביליסטים – טיילי שביל ישראל – שבאים להצטייד במים. אחד מהם, מוסתר מאחורי תיק ענק, חולף על פנינו לעבר עוד לילה בשטח, אחד מרבים.
גיל מכיר היטב את התחושה. הוא בעצמו איש של מרחקים ארוכים. 20 אלף קילומטרים של טרקים וחורשים ולילות מאחוריו. הוא חצה את ארצות הברית ברגל, חצה את שני איי ניו־זילנד ברגל, חצה את הפירנאים ברגל, חצה את איסלנד ברגל, ובכלל, "ברגל" היא מילת המפתח – גם אם בפטגוניה רכב על סוסים לאורך 600 קילומטרים. "ברגל אתה מגיע הכי עמוק בטבע", הוא מסביר לי. הוא תמיד מקפיד לבחור במסלולים נידחים, וברבים מהם הלך לבדו. לפחות שלוש שנים צעד – "כנגד כל יום בצבא", הוא צוחק. אחרי השירות במגלן הצטייד בציוד "לא משהו, אפילו ציוד גשם לא היה לי", והתחיל ללכת.
תכף הוא משנה סטטוס, מתחתן עם בחירת ליבו גלית, שכבר מכירה את התחביב התובעני שלו. אבל אין לו תוכניות להפסיק לצעוד. אולי קצת אחרת, אולי ברדיוס הקרוב. בטוח באזור עמק הירדן. אגב, חלק מהמסלולים המקומיים אפילו סימן בעצמו בעבר, כשהוביל את צוות סימון השבילים בישראל. בינתיים הפך לאבן שואבת לטיילים: הוא נותן עצות, מרצה על מסעותיו, כתב עליהם לא מעט במגזיני טבע. לפעמים רתם אותם למטרה חשובה: כמה אלפי קילומטרים גמא בניו־זילנד למען העלאת מודעות לעמותת נירים, שמסייעת לנוער בסיכון.
"תראי, אם להיות ישר עם עצמי, הייתי חוצה את ניו־זילנד גם ככה, אבל אם אפשר להירתם למטרה טובה ולעורר תהודה אז למה לא", הוא אומר לי, ובינתיים שולח מבט למה שקורה מתחת לשולחן האבן שאנחנו יושבים סביבו. הוא מרים כפית חד־פעמית שמישהו זרק, ומכניס אותה לתיק. "אני חושב שטיול שקצת מאתגר אותך, שהשקעת בו, הופך אותך במידה מסוימת לבן אדם טוב יותר, ולשומר טבע גדול יותר, כי אתה קצת יותר מעריך את מה שמסביבך. המצב שאני רואה פה יחסית סביר, אבל יש לנו בעיה ענקית בישראל: את הלכלוך והפסולת שהישראלים משאירים בטבע לא ראיתי בשום מקום אחר בעולם.
"זה נושא שאני מוצא את עצמי חושב עליו כל הזמן. איך מונעים מזה לקרות? אני יודע שיש אנשים שמקימים קבוצות ניקיון וזה מבורך, אבל נראה לי שזה לא דוקר את הבעיה, כי הם פשוט באים ומנקים אחרי מי שמלכלך. בסוף יהיה לזה פתרון שקשור בטכנולוגיה או בחוק, אבל אני חושב שטיול שהוא חוויה בשבילך, שהות ארוכה בטבע, כן יכול לעורר את ההערכה לסביבה ואת הרצון לשמור. איך גורמים לאנשים לטייל זו כבר שאלה אחרת.
"תשמעי, אני מלווה עכשיו טלפונית מישהו בשביל ישראל, ואחרי שבועיים בערך הוא הגיע מאילת למצפה רמון. שאלתי אותו מה ההיילייטס עד כה, וכשהוא תיאר את חוויית ההתנתקות היה לי ברור שהוא יהפוך להיות 'אוהד' של הטבע. החוויה מייצרת את זה".
למרות ערכת הקפה, והגזייה המלחשת, והרקע הקיבוצניקי מבית־זרע, גיל מעיד על עצמו שהוא ממש לא טייל קלאסי. לא בילה בטרמפיאדות, לא חרש נחלים. "עבדתי בתמרים, ותכלס לא יצאנו הרבה מהקיבוץ. יש סיפור שאבא שלי מספר, שבגיל צעיר ביקשתי שיקנו לי מחשב, וההורים שלי לא הסכימו. ברחתי מהבית ועשיתי בלגן ובסוף הם נשברו. זה נשמע כמו סיפור של מי שהתחיל לתכנת והקים סטארטאפ מצליח, לא? בגדול, הסיבה שרציתי מחשב היא כי התחלתי לחפש תמונות של כל מיני מקומות בעולם – פארקים, נופים, הרים, נהרות, וככה זה התחיל.
"את הטיול הראשון שלי בארץ עשיתי בגיל 18, שנייה לפני הצבא – טיול של ארבעה ימים מנחל דן עד לבית־זרע על שביל ישראל, 20־30 קילומטרים ביום. נעלתי מגפיים אוסטרליות ונשאתי תיק כזה שהמועצות האזוריות מחלקות, ובסוף היו לי שלפוחיות ברגליים וכאבי תופת. אם היום הייתי רואה את עצמי הייתי נותן לעצמי סטירה, אני אומר לך, אבל ככה מתחילים. חזרתי הביתה גמור, ואמרתי לעצמי, זה מה שאני רוצה לעשות. ללכת. הייתי מבסוט על עצמי אפילו מהכאב, ונראה לי שכבר אז התמכרתי לתחושת המסע שהרגשתי שאני יכול לקבל אותה הכי חזק בטיולים. הכנתי לעצמי רשימה, ועד כה כבר סימנתי וי על כל מה שהיה רשום בה".
שלוש שנים בילה במסע – ארה"ב, מרכז אמריקה, דרום אמריקה, שוב ארה"ב, הפעם בשביל קו פרשת המים שנמתח על פני 5,000 קילומטרים. ואז חזר לארץ, סימן שבילים, עבד בחנויות לציוד טיולים והמשיך לצאת למסעות פסיכיים. בקיצור, את רוב שנות העשרים לחייו בילה בהליכה. "ושילמתי על זה מחירים. אי אפשר למשל לקיים זוגיות נורמלית כשאתה שם, ואתה גם לא בראש לזה. כבר בגיל צעיר הבנתי שיש קדנציות – זו הייתה קדנציה אחת, ועכשיו אני במקום אחר וכנראה לא ארצה לעשות את זה באותו אופן כל החיים.
"אני כן יכול להגיד שפגשתי בטרקים הרבה מטיילים מבוגרים, בני שישים ושבעים, שהראו לי שזה אפשרי. מצד שני, הרבה מהם היו בסטטוס של בודד, ואני ידעתי שבגיל מאוחר יותר אהיה בסטטוס מחייב. מכיוון שידעתי שתחביב המסעות לא ירפה, התחלתי בכוונה מהכי רחוק, איסלנד, מזרח רחוק ושתי אמריקות, כדי שכשהסטטוס לא יאפשר יהיה נוח להתביית על האזור הקרוב יותר – אירופה, אפריקה וישראל. זו אסטרטגיה. ואני חייב לומר שדי מצליח לי".
שעתיים ישבנו ודיברנו. רוב הזמן העיניים שלי ברקו מקנאה, למרות הסיפור על השוטרים החמושים שעצרו אותו, ועל הכמעט־נפילה בנהר, ועל המנעול הפרוץ בחדר במרכז אמריקה. חושך יורד עלינו ולהקת תנים מתחילה ליילל. חרקים מתחילים לזמזם, צרצר מתחיל לצרצר, משהו לבן חולף על פנינו, יתושים מרעידים כנפיים ועושים בנו שמות. הלילה מרים ראש.
אתה יכול להעריך כמה לילות בילית לבד בשטח?
"אף פעם לא טרחתי לספור, אבל אני בטוח שיותר משנה".
ואיך זה מרגיש לבלות לבד, יש פחד?
"בימים הראשונים כל צליל וכל רחש בשיחים הקפיץ אותי. אני בן אדם שאוהב לראות סרטים הוליוודיים, וישר נכנסתי לסרטים שיש פה איזה דוב שבא להרוג אותי או שמישהו בא לגנוב לי את כל הדברים. תביני, הייתי בראש של לנסות להיות 'אולטרה־לייט', שזה אומר ציוד שהוא המינימום של המינימום, אפילו שקית תה סחטתי כדי שלא תעמיס במשקל. מה יקחו ממני? תמיד התחלתי את הצעידה מוקדם, כך שבאמת הייתי יחסית לבד, וכל דבר הפחיד אותי. רוב הזמן ישנתי ללא אוהל, מתחת לכיפת השמיים – חוויה אדירה. אבל היום אני כבר מעדיף אוהל מעליי.
"באחד הלילות במסלול PCT (שביל הרכס הפסיפי בארה"ב, יפ"א) שמעתי משהו, ולא היה אף אחד מסביבי למקרה שאצטרך עזרה. החלטתי שאני פשוט מתחיל לצעוק ולקלל באנגלית כמו מטורף. חשבתי שאם יש מישהו – הוא יחשוב לעצמו שהבחור הזה שישן כאן מטורף, ואף אחד לא יתעסק איתי. ואם אין אף אחד – אז מה אכפת לי בעצם? בסוף לא היה אף אחד, אז כן, כנראה שהבחור היה מטורף… לאט־לאט, ככל שאתה מתקדם אתה מקבל ביטחון. דווקא בעיר בהונדורס הייתי עד לחטיפה. אלה היו שניות. הכול קרה מהר והייתה מחשבה לעזור, ואז הגיח נהג מונית שהסביר לנו שגם הוא לא אמור להיות שם ואלה סוחרי סמים. הוא לקח אותנו משם".
אפרופו דוב, בעלי חיים וצמחים עושים לך את זה או שזו רק חוויית הניתוק בטבע?
"ברור שקודם כול זה הניתוק. זאת עבודה על עצמך, באמת. עבודה על הפחדים שלך, על היכולות שלך. ואז מגיעה ההליכה עצמה. אני לא שולל טיולי אופניים או רכיבה, ואני מקווה שזה לא נשמע מתנשא, אבל אני באמת מרגיש שנולדתי ללכת. זה פחות קשה לי. אבל כן, גם בעלי חיים מלהיבים אותי, ואני יכול להגיד שאחרי שטיילתי כמעט בכל היבשות והחלפתי נופים, בסוף המקום עם הכי הרבה בעלי חיים היה ארצות הברית. האמריקנים פשוט ידעו לשמור שם באופן מדהים על הטבע מהמאה ה־19. ראיתי מלא בעלי־חיים: מוסים ואלקים, שהם סוג של אייל, בונים, צבאים, בובקט אחד – שונר, בעברית – שהוא די נדיר, ונחשים. בעיקר עכסנים. זה באמת קסם מטורף. ראיתי דובים שחורים ודובי גריזלי, שאיתם עדיף לא להתעסק. הרבה פעמים אתה הולך באזורים מועדים ועושה רעש בכוונה כדי לא להפתיע איזו אמא גריזלי ששומרת על הגורים שלה. אתה לא רוצה שהיא תגלה אותך בהפתעה ותגן עליהם בכל מחיר".
יש מקום שאתה מתגעגע אליו במיוחד?
"אני מתגעגע להרבה מקומות, אבל בעיקר אני מתגעגע לתחושת המסע. זו הסיבה שאני שומר על איזון, מדי פעם אני פשוט צריך לצאת. מפעם לפעם אני חוזר למרחבים שסביב בית־זרע, מערבית לקיבוץ זורם נחל יבניאל ומתנשאת רמת סירין, ולי יש חוק – אם אני בארץ אני יוצא למסלול קצר של 15 ק"מ באזור: עולה למצפה אילות במקום ששביל ישראל עובר בו, ויורד בחזרה למנחמיה. לפני כמה חודשים, כשהכול היה ירוק, יצאתי למסלול הזה וקצת מתחת למצפה הפתעתי שני זאבים ששכבו בין השיחים. אף פעם לא ראיתי בארץ זאבים מקרוב. זה ריגש אותי מאוד, כמו לראות דוב בארה"ב, לא פחות. פתאום נגלו לפניי חיי פרא בארץ ישראל".
מטרת־העל היא בסוף לראות הכול?
"מטרת־העל היא לראות כמה שיותר בידיעה שאין לי שום סיכוי לראות הכול. תמיד יישאר מה לראות, זה מה שיפה. הידיעה הזו תמיד־תמיד תשמח אותי".
למסעות מאתגרים נוספים בעולם היכנסו לאתר של גיל אפרת.
