ריכוז הכוחות הרוסיים בגבול אוקראינה, מול חבל הדונבאס, צריך להדאיג את המערב; אבל חשוב לדעת שרוסיה לא מעוניינת לספח אליה את החבל במזרח אוקראינה. הדונבאס – אזור עמוס בדוברי רוסית – אומנם מכיל את אחד משדות הפחם הגדולים באירופה, וסיפוחו לרוסיה יאפשר למוסקבה מעבר יבשתי נוח לחצי האי קרים; אבל הסיפוח לא ישרת את המטרה ארוכת הטווח של מוסקבה, שהיא למנוע מאוקראינה להצטרף לנאט״ו.
לאורך כל המשבר באוקראינה, הרוסים חותרים לשמר את השפעתם על הרפובליקה הסובייטית לשעבר. בתחילת 2007 קייב פתחה בדיונים על הסכם שיתוף פעולה חדש עם האיחוד האירופי, שתוכנן להיות הצעד הראשון לקראת צירופה האפשרי לאיחוד. התגובה הרוסית הייתה ללחוץ את אוקראינה לבטל את השיחות, ולהצטרף למיזם השוק המשותף של מוסקבה – האיחוד הכלכלי של אירו־אסיה.
קייב ניסתה לתמרן בין רוסיה ובין האיחוד. ממשלת אוקראינה לא דחתה את המחשבה להצטרף לאיחוד האירו־אסיאתי, אך גם לא ניסתה לקדם את הצטרפותה אליו. היא המשיכה בשיחות על הסכם חדש עם האיחוד, בעודה מנסה לפייס את חששותיה של רוסיה מפני התפשטות מערבית. היא ניסתה להציע שתצטרף לאיחוד האירו־אסיאתי בלי באמת להיות חברה בו.
מוסקבה כמובן קראה את המהלכים האלו, והגבירה את הלחץ הדיפלומטי והכלכלי על קייב כדי שתוותר על ההסכם עם האיחוד. השיחות נמשכו, ונוסח סופי של הסכם בין האיחוד ובין האוקראינים נכתב כבר ב־2012, אולם שבוע לפני מועד החתימה בסוף נובמבר 2013 נסוג נשיא אוקראינה דאז ויקטור ינוקוביץ' והכריז שיפתח בשיחות להסכם סחר עם רוסיה, במקום החלופה האירופית. קייב לא הסתירה את המניע: הממשלה הכריזה שהיא מעדיפה לעבוד עם רוסיה משיקולים של ביטחון לאומי. אלפי מפגינים אוקראינים יצאו לרחובות כדי למחות על המהלך; המשבר הפוליטי התעצם עד שינוקוביץ' נמלט מהמדינה בפברואר 2014; ובקייב עלתה ממשלה פרו־מערבית ואנטי־רוסית.
מהקרמלין במוסקבה, הנפילה של ממשלת ינוקוביץ׳ נראתה כאיום של ממש. עלו שם חששות מכך שקייב תסלק את הצי הרוסי מחצי האי קרים ותפתח את הדלת לנאט״ו. כדי למנוע זאת, כוחות בלתי מזוהים – כנראה כוחות מיוחדים של רוסיה – השתלטו על חצי האי קרים בסוף פברואר 2014. במקביל פרצו הפגנות ומהומות אלימות במזרח אוקראינה, בדונבאס. בחודשים הבאים כוחות בדלנים החלו לתקוף את צבא אוקראינה, בתמיכתם של חיילים רוסים ובהסתייעות בציוד צבאי רוסי. באפריל 2014 אוקראינה הכריזה על מבצע צבאי נגד ״הטרוריסטים״ במזרח, אך ההתערבות הרוסית החלה להטות את הכף נגד אוקראינה.
הסכם בלתי מוסכם
ללא יכולת להכריע בסכסוך, קייב הסכימה לשיחות על הפסקת אש בתיווך גרמניה וצרפת. הסכם מינסק הראשון נחתם בספטמבר 2014 והיה אמור להביא להפסקת אש קבועה. אחרי שזו הופרה, נחתם הסכם מינסק השני, בפברואר 2015. מאז התייצב המצב במזרח אוקראינה. הסכמי מינסק מגדירים סדרת צעדים לשם סיום הסכסוך: כוחות זרים יצאו מדונבאס, והעימות הצבאי יסתיים. בחירות מקומיות ייערכו לבתי נבחרים בשתי הרפובליקות הבדלניות בחבל, דונייצק ולוהאנסק. שינויים בחוקת אוקראינה יכירו במעמד המיוחד של הרפובליקות האוטונומיות: הן יזכו לבית נבחרים משלהן ולצבא משלהן, ואפילו יוכלו לנהל יחסי חוץ משלהן עם רוסיה.
חשוב להבחין שלפי הסכמי מינסק הרפובליקות הבדלניות של הדונבאס לא ייפרדו מאוקראינה או יסופחו לרוסיה; הן יקבלו מעמד אוטונומי מיוחד בתוך המדינה האוקראינית, ויזכו ליותר עצמאות פוליטית ותרבותית משהייתה להן בעבר. המטרה של מוסקבה אינה לספח את הרפובליקות הבדלניות של הדונבאס, אלא להפוך אותן לסוס טרויאני בתוך המדינה האוקראינית.
במקרה הטוב, הרפובליקות יחסמו כל ניסיון של קייב להתקרב לנאט״ו ולאיחוד האירופי: במקרה שקייב תנסה לעשות מהלך כזה, הרפובליקות יאיימו בפרישה מאוקראינה, וברית נאט"ו אינה מקבלת כחברות מדינות עם סכסוך טריטוריאלי פעיל. במקרה הטוב מאוד, מבחינת הרוסים, הרפובליקות יעוררו מלחמת אזרחים חדשה באוקראינה. במדינה יש גם מיעוטים של רומנים, מולדבים והונגרים, והקבוצות האתניות הללו יכולות לדרוש גם כן עצמאות רבה יותר; מנגד, המחנה הלאומני מתנגד למעמד האוטונומי של הרפובליקות הבדלניות, ואם הסכמי מינסק ייושמו במלואם הממשלה בקייב כנראה תופל, וכוחות לאומניים יקראו למלחמה מחודשת לשחרור הדונבאס.
הסכמי מינסק הם תפוח מורעל מבחינת אוקראינה. אם תיישם אותם, היא במקרה הטוב תחדיר סוכנים רוסים קבועים לתוך מערכת השלטון שלה. במקרה הרע היא תפסיק לתפקד. לכן קייב נמנעת מליישם את ההסכם באופן מלא. שינויים קבועים בחוקה לא נעשו, והחוק המיוחד שמכיר במעמד של שתי הרפובליקות הבדלניות דורש הארכה בפרלמנט בכל שנה. גם הוא לא יושם במלואו, משום שלא נערכו ברפובליקות בחירות שקייב מכירה בהן. סקר מסוף 2019 הראה שכ־60 אחוזים מהציבור באוקראינה מתנגד למתן אוטונומיה לרפובליקות בדונבאס.
התוצאה הסופית של הסכמי מינסק היא שמוסקבה תומכת בפתרון דיפלומטי שיחזיר את השטחים לידי קייב, וכבר שש שנים קייב מסרבת לקבל אותם. הממשלות בקייב קמות ונופלות על השאלה כיצד להיחלץ מהסכמי מינסק, ומחפשות דרכים ליישם אותם כך שהשטח יחזור לידי אוקראינה בלי שזו תעניק מעמד מיוחד לרפובליקות הבדלניות.
