צהרי יום שני, גן המייסדים במרכז המושב ירקונה. עודד יפה בוחן מקרוב אזור צבוע כחול על אחד מענפי עץ התות בשולי הגן, ונראה שהוא מרוצה. "נולדתי כאן ושיחקתי תחת עץ התות הזה, ואני ממשיך לטפל בו, למרות שאני לא גר כאן. אני מעריך שהוא בן 80 לפחות. יותר זקן ממני, זה בטוח. את רואה את הצבע הכחול הזה? זו משחת עצים, ועכשיו כשאני רואה איך הסדקים נפתחים בתוך הכחול, אני יודע שהוא מבסוט מהטיפולים שלי". הוא שולף מצלמה קטנה כדי לתעד את ההצלחה. מכירים רופא שלא מתגאה בהצלחותיו על קיר הקליניקה? אז יפה הוא רופא עצים, שמקבל פניות ונוסע ברחבי הארץ בין עצים וצמחים שזקוקים לעזרה רפואית או לרפואה מונעת.
לכאן אף אחד לא קרא לו היום – זולתי – אבל גם בלעדיי הוא חוזר מפעם לפעם למושב שגדל בו, אם הוא במקרה מטפל באיזו צפצפה באזור או כשבא לו להיזכר בשוסטר, נהג האוטו־משא שהיה מביא דורא מדגון "וכל החבר'ה היו קופצים על התערובת". הוא מתהלך כאן ובודק מה מצב העצים בגן הציבורי, ושולח מבט גם לשטח הלא ציבורי, כמו הפיקוס של השכנה שמציץ מעבר לגדר: "תראי איזה פצע יש לו, 18 מטר של עץ, פצע כזה הוא לא טוב. צריך לבחון את המצב, אולי צריך רק לחזק אותו".
מה הייתה הבעיה של עץ התות המיתולוגי, אני שואלת כשאנחנו מתקדמים לעבר הפציינטים האחרים בגן, שני עצי חרוב גדולים. "הוא היה חולה", יפה עונה. "הפצעים מספרים לי על הבעיות של העצים. כאן יש פצע ופה ריקבון. מי שבנה את הגדר כאן וסלל את הכביש פגע בשורשי התות. אני מגיע ומסתכל, ואז לוקח דגימות למעבדה ברחובות שאני מאבחן בה מחלות צמחים – צריך לבדוק מה בדיוק יש לעץ ואז צריך לחזור למקום ולתת טיפול. זה עסק שאורך זמן, זה לא זבנג וגמרנו".
"הברוש הזה היה מרוסק, וכל הצמיחה הזאת, הצעירה, כל המילוי הזה – עבודה שלי.עצים מגיבים. לעץ יש שכל, הוא מבין, הוא יודע לרפא את עצמו, הוא יודע לחיות"
הוא צועד לעבר עוד לקוח מרוצה. "הברוש הגבוה הזה היה מרוסק, פשוט מרוסק, וכל הצמיחה הזאת, הצעירה, כל המילוי הזה – עבודה שלי. הייתה לו פטרייה ואמרו לי 'עזוב, הוא מת'. ותראי את הצמיחה הזאת. עצים מגיבים. לעץ יש שכל, הוא מבין, הוא יודע לרפא את עצמו, הוא יודע לחיות. כשאני מגיע ומטפל אני לא סותם ולא מכסח את כל העץ. אני נוגע רק במקומות שאני רוצה לטפל בהם, ומשאיר את העץ כמו שהוא. אני עושה לו תספורת, אבל שומר עליו. צריך הרבה סבלנות כדי לגשת אל עץ ולטפל בו שוב ושוב, וסבלנות יש לי. וצריך גם ללמוד, כל הזמן ללמוד, בכל פעם שאני הולך לרופא אני שואל ואני לומד עוד איך לעזור לעצים".
רגע, לומד אצל רופאים של בני אדם איך לרפא עצים?
"אין מקום שאפשר ללמוד בו את הרפואה הזאת אלא לבד או עם מנטורים. אז כשאני הולך לרופא שיניים אני שואל אותו מה הוא עושה, כשאני הולך לרופא של כלי דם אני מתעניין איך הוא עובד – זו אותה מערכת, שצריכה ניקיון וסניטציה ומילוי וניקוי ומעקפים. אותם הצינורות. לא בדיוק אותו הדבר, אבל דומה".
* * *
אנחנו חוצים את הכביש למקום שבית הוריו – או ליתר דיוק צריף הוריו – עמד בו בעבר, והוא בודק מה שלום האבוקדו והפיטנגו והפיג'ויה שנטעו בחצר הבית. "הפיטנגו אותו הפיטנגו, ואת יכולה לראות את עצי האבוקדו שטיפלתי בהם. נטענו וגידלנו אותם ואכלנו כאן מפירות הפיג'ויה שהיא מהגדולות בארץ. אבא שלי שתל את הפיטנגו והפיג'ויה ותמיד כשעברו אנשים הם קטפו ואכלו, והוא גם קטף פירות וחילק לאנשים".
את הבית עזב יפה (76) בגיל 14, כשנשלח לבית ספר החקלאי כדורי, "אבל מהר מאוד אבא שלי אמר שלא טוב שאלך לבית ספר חקלאי רגיל, כי ילד צריך ללמוד מקצוע. לכן עברתי ללימודי גננות ושתלנות בפתח־תקווה, וכעסתי מאוד. מאוד. היום אני אומר לו תודה כי זה המקצוע שלי: עצים, גינון שתלנות, ריפוי.
"אנחנו ארבעה אחים, ושלושה הם אנשי עצים בזכות ההורים. נפתלי היה מנהל הקרן הקיימת בדרום הארץ, ונטע חצי מהמדינה. הוא נהרג לפני ארבעים שנה ביער יתיר, בתאונת דרכים בסיור של קק"ל. הוא היה אחי הגדול והוא חשוב לי. אחי השני עבד בחברת הזרע והיה מנהל חווה. הוא פיתח שיטות לטיפוח עגבניות, אבוקדו. היה מנהל גדול. ואני – אחרי הגננות והשתלנות הלכתי לנח"ל ושירתי בצנחנים והקמנו את קיבוץ עין־יהב. לא היה שם כלום ולא הייתה ערבה. הקמתי את המחקר החקלאי בערבה וניהלתי אותו עד 1987. אחר כך הפכו את זה למוסד".
מהערבה עבר לרחובות, שם יושבת היום המעבדה; הראשונה הייתה בגני עם, לא רחוק ממקום עומדנו.
איך היה המעבר למרכז הארץ?
"הייתי עולה חדש. ידענו עברית אבל חוץ מזה לא ידענו כלום, עולם חדש. לא ידענו מה זה כסף, לא ידענו כלום", הוא אומר כשאנחנו שבים לגן המייסדים. למשך כמה רגעים ידה של הנוסטלגיה על העליונה, ומלאכת ריפוי העצים תמתין: "פה הייתה הילדות שלי. את רואה, יש כאן באר; ושם יש בריכה; והיה תור לחלוקת מים: היו מחליטים שצחורי ביום ראשון, פינקלשטיין ביום שני, יפה ביום שלישי. מעבר לירקונה היה הגבול, ולמעלה היו בדואים וערבים. בשמונה בערב הייתי צריך לרוץ מהבית ולפתוח את הברז ולקחת מים. פחד מוות עד היום. פחד מוות. היו נחשים וערבים ושועלים. שלוש פעמים נשך אותי תן. קיבלתי זריקות בבטן ועד היום אני לא מחבב יותר מדי בעלי חיים כאלה. ציפורים כן".
על אבן גדולה רשומים שמות נופלים במערכות ישראל, ו"פה עמדנו מגיל שאני זוכר את עצמי עם מגש הכסף, ומסדר והרמת הדגל. זה היה המקום שלנו". האבן השנייה והחדשה יחסית מוקדשת לשמות מייסדי ירקונה – "יפה בלה ואליהו" מופיעים שם. אבל פתאום עוזב יפה את המייסדים ואת צחורי ופינקלשטיין ושוסטר ומתעכב על העץ מאחור. "תראי מה זה", הוא אומר. אפילו אני מזהה את הפטרייה הגדולה בגזעו. "הוא לא בסדר, צריך לטפל בו. כשיש פטרייה כזאת אני מנקה אותה, אבל הרעיון בטיפול הוא לחזק מסביב. אני אקדיש לו זמן".
יפה מחליט שכדאי שאראה את המטופל החביב עליו, הברוש המשפחתי, והדרך אליו עוברת בטנדר. בתא המטען עולם ומלואו – הום־סנטר של ציוד רפואי, קופסאות על קופסאות, מגירות על מגירות: ערכות עזרה ראשונה (לבני אדם), שפע מזרקים, אינפוזיות, מקדחים, מכלים, מחטים, פלאיירים, מרססים, כלי חפירה, משחות, "הכול כמו לבני אדם", הוא מסביר. "כשאני מזריק לעץ, אני עובד עם כפפות ואני קודח לצורך דגימות. לכל צמח או עץ יש מקדחים משלו. בסתם דשא זה מקדח אחד, ואם אני בא לדשא גולף זה מקדח כזה קטן".
במהלך נסיעה של מאתיים מטר אני מגלה שהמעבדה היא עסק משפחתי: אשתו תמר היא מנהלת המעבדה, ובנו עובד בה לצידו – "כבר 30 שנה. הוא בן 40. ואנחנו עוסקים גם בסטארטאפים והקמנו מפעל לחומרי הדברה ויש לנו עוד סטארטאפ שקשור בחקלאות, כי זה מה שאני יודע. אני לא עוסק בסטארטאפים שאני לא מבין בהם". שתי האחיות האחרות עוסקות בתחום חקלאי פחות: האחת אמנית והאחרת אדריכלית.
* * *
הברוש שמקדם את באי הפרדס אכן מרשים בממדיו, לבדו עד השמיים. אני מצלמת את יפה ליד העץ ולומדת שפה עבר הגבול בין יפה ללויצקי. היום יש כאן פרדס קלמנטינות. הוא מאבחן בזריזות את אחד העצים – "תראי פה את העץ הזה, את רואה את הרוכב ואת הכנה? ההתנהגות לא בסדר, זה לא חלק. כשהחיבור כל כך גס מתחילות בעיות חקלאיות. את רואה איך באחרים אין את המעבר הזה. זו בעיה רפואית".
יש עץ שאתה גאה במיוחד בהצלתו?
"בטח, אלפים. אני עובד עם עיריות, ובעצים בודדים טיפלתי בכל הארץ, ויש לי עצים בתוך חצרות – צפצפות אני מציל המון, אלונים אני משקם, שקמים".
גם את גזע ברוש ילדותו מצלקות בליטות ענקיות – "עפצים, כן צריך לטפל", הוא מודה. "אני אדאג לו, אל דאגה. עץ דורש טיפול מתמיד. בכניסה לאור עקיבא יש חורשת איקליפטוסים שהתבקשתי לטפל בה, והעצים היו במצב נהדר. כשבעירייה ראו שזה בסדר, אמרו לי שלא צריך את שירותיי יותר. הסברתי להם שצריך להמשיך – לא באותו קצב אבל להמשיך לעקוב. עכשיו פונה אליי מנהל מחלקת הגינון ואומר לי 'איך לא הקשבנו לך, העצים מתו ועכשיו צריך לעשות מהתחלה'".
יפה מדגים לי קידוח קל ובלתי מזיק בברוש, סימולציית טיפול – הוא שולף ערכה סטרילית עם פדי גזה ומספריים ומחטים (כשהחומר מיועד למעבדה חייבים לשמור על סטריליות), והוא מתחיל בפרוצדורה: קדיחה, הנחת דיבל, ואז דרך החור אפשר להכניס חומרים, תרופות, נוזלים. גם בהדגמה הוא מרוכז מאוד.
העבודה היא תמיד לבד?
"יש לי אגרונום ותשעה עובדים במעבדה וחברת זרעים, אבל את העבודה הזאת אי אפשר לעשות יחד. כשיש מישהו לידי אני לא מרוכז, ואני חייב להיות, כמו רופא. השקט קריטי. אבל יש לי גם דרכים לברוח", הוא אומר ומוציא תיק קטן מהבגאז' הבלתי מתכלה, ובו עפרונות ציור, כן ציור קטן, מחברת, מקטרת וסיגרים. "אני מסיים את העבודה ויושב עם המקטרת, מכין קפה ויושב עם עצמי ועם העולם. עד שיקראו לי שוב". 0
נחשים
עונת הנחשים כבר כאן ואף אחד לא רוצה לפגוש נחש בזמנו החופשי, ובטח לא את כל הג'מעה. אם פעם חשבו שנחש אוהב את הלבד שלו, מחקרים חדשים מראים שהוא דווקא חובב חברה. במחקר שפורסם לפני שנה בכתב העת לאקולוגיה וסוציו־ביולוגיה התנהגותיות (Behavioral Ecology and Sociobiology) נבחנו הקשרים בין פרטים של נחש בירית מצוי שאינם קרובי משפחה. ארבעים נחשים צעירים ומסומנים בצבע לצורכי זיהוי הוכנסו לכמה מכלאות, ובכל אחת מהן היו ארבעה מקומות מסתור. הנחשים העדיפו לחלוק את מקומות המסתור שלהם עם נחשים אחרים, וכמה שיותר מהם. גם כשהסתובבו בחוץ הם העדיפו שיהיה להם עם מי ללחשש בזמן הזחילה. הסיבה היא כנראה הגנה מפני טורפים. בהצלחה לכולנו.
חרובים
החרוב המצוי המוכר בישראל הוא עץ שפריחתו נקבית או זכרית. לפני כשבע שנים נתקל חוקר הטבע יצחק תור בעץ חרוב פורח הנראה כמו חרובי בר רבים אחרים. רק כשבחן אותו מקרוב ראה שפריחתו מוזרה ביותר: כל הפרחים היו דו־מיניים, ואיברי זכר ונקבה הופיעו בהם במקביל. "הפירות של העץ המיוחד נראו שונים מהרגיל, והיו מאוד פריכים עוד טרם נפילתם מהעץ – כאילו היו פירות מהשנה שעברה", סיפר. הוא לקח לביתו במצפה־נטופה את זרעי החרוב הזה, והנביט אותם בחצר ביתו. לאחר שנה גדלו בגינתו ארבעה צאצאים של החרוב המיוחד. חידת קיומו של חרוב בר דו־מיני בישראל ממשיכה לאתגר בוטנאים גם היום.
