חרקוב, צפון־מזרח אוקראינה, לא רחוק מהגבול עם רוסיה. ב"אקדמיה האוקראינית למנהיגות" מתכנסים חברי הסגל והחניכים כדי לשמוע שיחה רוויה בפטריוטיות מקומית. "החלום שלי הוא שב־2035 אוקראינה תהיה מקום של גדולה: יושרה, כלכלה משגשגת, תוחלת חיים גבוהה. אנשים שהיגרו למשל לקנדה, ירגישו גאווה לחזור לכאן", מכריז המרצה. ואז הוא פונה לפתע להיסטוריה הציונית כדי לנטוע בשומעיו גאוות יחידה: "החלום שלנו, החלום הציוני, התחיל מחבורת צעירים שיצאה מחרקוב (הכוונה לתנועת ביל"ו – י"ש). גם חמישה מהנשיאים שלנו ואחד מראשי הממשלה נולדו באוקראינה. זו ארץ של גדולה". בתום הנאום הנלהב, הקהל עומד על הרגליים ומריע ארוכות. כמו בישראל כך גם כאן, הכריזמה של ארז אשל עושה את שלה.
הגעתי לחרקוב כדי ללוות ולתעד אירוע יוצא דופן: 15 מראשי המכינות הקדם־צבאיות בישראל ומהמדריכים שלהן יצאו למסע היכרות עם מוסדות מקבילים שנבנו באוקראינה. זה היה מפגש של התרגשות הדדית: האוקראינים היו נלהבים לארח את אנשי המכינות שעליהן שמעו כל כך הרבה, והישראלים הופתעו מעוצמת האהבה וההערצה שהורעפו עליהם.
הסיפור שמאחורי הפרויקט הזה נפתל, אבל מרתק. הוא מתחיל מאשל, יזם בלתי נלאה שמתקשה להישאר זמן רב במקום אחד. אחרי שהיה אחראי להקמת כמה מכינות חילוניות ומעורבות – נחשון, גליל עליון, עין־פרת (שאותה ניהל במשך כעשור), בני ציון, ערבה ותבור – חיפש לעצמו אתגר חדש. זה נמצא לו בתפקיד הממונה על מִנהל חברה ונוער במשרד החינוך, האגף האחראי על כל הפעילות הלא־פורמלית של המשרד. כשנכנס שי פירון לתפקיד שר החינוך, התברר די מהר שהשניים לא יסתדרו כל כך טוב. שניהם דעתנים, ולאשל יצא שם של אדם ריכוזי, אחד שרוצה שהעניינים יעבדו בדיוק לפי הבנתו. פירון הביא לסיום תפקידו של אשל, וזה האחרון שוב חיפש לעצמו אתגרים. כעת ביקש לממש חלום ישן שלו: לייצא את מהפכת המכינות גם לרחבי אירופה.
כדי להתאים לזירה החדשה, חזון המכינות היה צריך לעבור טוויסט משמעותי, שכן באירופה לא מקובל גיוס חובה. מבחינת אשל, זו לא הייתה בעיה גדולה: הוא ממילא תפס את המכינות יותר כמוסדות להכשרת מנהיגות אזרחית, מאשר כמסלול הכנה לצבא. את אלה שהקים בארץ הוא נהג לכנות בשם "מדרשות למנהיגות". באירופה, גורס אשל, הצורך בבניית מנהיגות אזרחית עתידית אמור להיות ברור עוד יותר, בשל המשבר שפוקד את היבשת: "הבעיה היא שתרבות המערב חלשה. היא מגדלת אנשים מפונקים, שלא מביאים ילדים לעולם, ודואגים רק לאינטרס הפרטי שלהם. כך אי אפשר לעמוד מול האתגר המוסלמי". ההתמודדות ארוכת־הטווח, כך הוא גורס, דורשת הקמת מוסדות שיכשירו את הצעירים האירופים לחיי אחריות.
תחילה פנה אשל למדינות כמו ספרד, איטליה, אוסטריה והולנד, אבל נתקל בכתף קרה. "כשהחלטנו שאנחנו הולכים להקים אקדמיות באירופה, בחרנו לפנות למדינות מפתח – הן מתוך זיהוי של משבר המנהיגות, והן מתוך הנחה שאם תהיה קריסה של התרבות האירופית, זה כמובן ישפיע גם על היהודים", הוא מסביר. "אמרנו שאנחנו יודעים לתת את הכלים לבניית דור חדש וצעיר של הנהגה. הבעיה היא שהמדינות במערב אירופה יותר שחצניות, פחות מוכנות להודות במשבר שלהן ובצורך בעזרה חיצונית. האוקראינים לא מתביישים להודות בזה; הם מעריצים אותנו על ההישגים שלנו, ומוכנים ללמוד מאיתנו".
12 שנים, 10,000 בוגרים
המיזם יצא לדרך לאחר שאשל הרצה את רעיונותיו בכנס באוקראינה. בין שומעיו היה צעיר בשם רומן טיצ'קיבסקי, פטריוט ואקטיביסט אוקראיני. הוא התרשם מאוד מרעיון המכינות, ומיהר ליצור קשר עם אשל ולהכיר לו כמה גורמים בעלי השפעה, שהתלהבו גם הם. הבולט שבהם היה בוריס לושקין – לשעבר ראש הסגל של נשיא אוקראינה וכיום יועץ חיצוני שלו ומזכיר מועצת ההשקעות של המדינה. הקשר עם לושקין סיפק לאשל את הגיבוי הפוליטי הנדרש לקידום הפרויקט במדינה ריכוזית כמו אוקראינה. "לושקין הוזמן לישראל, לביקור במכינות", מספר לנו טיצ'קיבסקי. "בזמן הביקור ארז אמר לו: 'אם יהיו לך כמה כאלה באוקראינה, כל המדינה תשתנה'. לושקין השתכנע, והזמין את ארז לשמש כיועץ מיוחד. הוא גם שכנע את הנשיא לתת גיבוי לפרויקט, והיום הנשיא עצמו מבקר בכל שנה במכינות שקמו כאן".
אשל: "פתאום מגיע לארץ ראש הסגל של נשיא אוקראינה, פוגש את התלמידים שלי, ועובר מבחינתו חוויה מכוננת איתם. ואז הוא הולך לנשיא שלו ואומר: אם יהיו לנו 300 חבר'ה כמו אלה, אף אויב רוסי לא יוכל לתקוף אותנו. הנשיא זימן אותי ואת עמיחי שיקלי (ראש המכינה הקדם־צבאית תבור – י"ש), במחשבה שאנחנו הולכים לבנות לו צבא. הסברתי לו שבלי שיהיה לו עם, לא יהיה לו צבא; אנחנו נבנה מנהיגות לעם".
ממשלת אוקראינה אמנם נתנה גיבוי לפרויקט, אבל עד השנה היא לא העניקה לו כסף. בשנה הבאה היא כבר תכסה עשרה אחוזים מתקציב "האקדמיות למנהיגות", העומד על 15 מיליון דולר בשנה. בינתיים הבסיס הכלכלי של הפרויקט הגיע מהיכרות שיצר טיצ'קיבסקי בין אשל לבין ירוסלבה ג'ונסון ולנה קוז'רני – שתי נשים אוקראיניות שבגיל צעיר היגרו למערב, עשו שם הון וחזרו למולדתן כדי לקדם אותה. ג'ונסון, עומדת כיום בראש קרן WNISEF – Western NIS Enterprise Fund. בעידן שבו מתקיים בישראל ויכוח נוקב סביב מעורבותן של ממשלות זרות, מעניין לדעת שאת הקרן הזו הקים בכלל הממשל האמריקני, במטרה ברורה לקרב למערב את אוקראינה ומולדובה. מזה עשרים שנה משקיעה הקרן כספים בפרויקטים של חינוך ותרבות, ועד היום חילקה כ־180 מיליון דולר לעסקים ועמותות, שמעסיקים בסך הכול כ־25 אלף עובדים. הסיוע של קוז'רני, שהייתה ונשארה אשת עסקים פרטית, מגיע דרך קרן השקעות שייסדה, "הורייזון" שמה.
עם ההתגייסות הנלהבת של שתיהן, ניתן היה לגשת למימוש החזון. בספטמבר 2015 נפתחה בבירה קייב "האקדמיה למנהיגות" הראשונה, ובה 39 חניכים שנבחרו מתוך 200 מועמדים. בשנה הנוכחית, שנתו השלישית של הפרויקט בסך הכול, כבר פועלות באוקראינה חמש אקדמיות ובהן כ־200 חניכים, מתוך מספר מועמדים גדול פי עשרה. השאיפה היא שבשנת 2030 יפעלו ברחבי המדינה 25 אקדמיות ויהיו להן במצטבר כ־10,000 בוגרים – מספר שיכול לשנות את פניה של אוקראינה, כך מקווים היזמים. ירוסלב רייצ'ק, היסטוריון אוקראיני בולט, כבר הגדיר את הפרויקט כדבר הטוב ביותר שקרה לדור הנוכחי בארצו.
המכינות באוקראינה מיועדות ברובן לתלמידים בגילאי 14־17, שלומדים בהן גם לימודי תיכון. היזמים מעדיפים את הגילאים האלה גם כדי "לעצב" את החניכים בשלב מוקדם יותר של חייהם, וגם מתוך הנחה שהמוטיבציה שלהם להצטרף תהיה גבוהה יותר, שהרי ממילא הם מחויבים בלימודים, ואינם מעכבים את הקריירה שלהם בשנה. עם זאת, תמצאו באקדמיות גם תלמידים מבוגרים יותר; בזו שבחרקוב, למשל, רוב החניכים הם בגילאי 18־20.
"פתאום מגיע לארץ ראש הסגל של נשיא אוקראינה, פוגש את התלמידים שלי, ועובר מבחינתו חוויה מכוננת איתם. ואז הוא הולך לנשיא שלו ואומר: אם יהיו לנו 300 חבר'ה כמו אלה, אף אויב רוסי לא יוכל לתקוף אותנו. הנשיא זימן אותנו במחשבה שאנחנו הולכים לבנות לו צבא. הסברתי לו שבלי שיהיה לו עם, לא יהיה לו צבא"
חולצות הטריקו של תלמידי האקדמיה בחרקוב מספרות בתמצית את הרעיון כולו. הסיסמה המופיעה עליהן היא "תיצור את עצמך – תיצור את אוקראינה". רוצה לומר: אין סתירה בין מימוש עצמי לבין תרומה למולדת, ומצד שני – אל תסתפק במימוש הפרטי, אלא עצב עצמך למען ארצך. גם כשאני שואל את החניכים מדוע הצטרפו לאקדמיה, התשובות מעידות על גישה פטריוטית מובהקת. "בגיל 16 כבר היה לי ניסיון ראשון בפעילות קהילתית", מספר פול דאנלום בן ה־19. "הייתי בפורום שלימד איך לבצע פרויקטים כאלה. תמיד שאפתי שתהיה לי השפעה על החברה, ורציתי ללמוד איך לעשות את זה. כששמעתי מחברים על האקדמיה, קראתי עליה בגוגל כל מה שיכולתי, והבנתי שזו ההזדמנות שלי".
אלכס וולושין (18) מספר: "רציתי להשיג מטרות גדולות ולהנהיג אנשים. הקהילות שבהן הייתי עד היום לא נתנו לי את הפוטנציאל להגשים את החלום הזה. אנשים במקום שממנו באתי, בכלל לא יודעים למה הם חיים. הם חיים כדי לחיות, ולא כדי לעשות משהו גדול. הגעתי לפה כדי לשנות קודם כול את עצמי, ואחר כך את חבריי ואת כל החברה שבה אני חי".
"חיפשתי הזדמנויות לשפר את עצמי, להיות מועיל יותר לחברה שלי", אומר גם סטניסלב מרקון (18). "בעבר התנדבתי בכל מיני פסטיבלים, אבל אלה היו אירועים תרבותיים שלא ממש הועילו לחברה, ורציתי לעשות משהו גדול יותר".
מה התוכניות שלכם לעתיד, כבוגרים?
דאנלום: "אני עדיין מחפש במה בדיוק אעסוק. באופן כללי הייתי רוצה לתרום באמצעות פרויקטים קהילתיים, אולי בכיוון של מלחמה באפליות וסטיגמות".
וולושין: "אני לא רוצה לפעול כפוליטיקאי, אבל אולי כאיש עסקים; להקים איזו חברה שתעשה משהו מועיל באוקראינה, כי המצב כרגע ממש לא טוב".
מרקון מספר שהוא לומד כיום ניהול תיירות, "אבל אם להיות כן, ממש אין לי מושג מה אעשה בעתיד וכיצד אתרום לחברה. אני חושב שאהיה מעורב בארגונים ציבוריים שקשורים לתחום התרבות, כי זה מה שמעניין אותי".
גם חברו אלכס קבאנוב (19) מספר על שאיפה להתמחות בתחומי התרבות. "אני כותב שירה, והייתי רוצה להמשיך לעסוק בזה, אבל לא לזנוח היבטים אחרים של האמנות. אני המום ונדהם ממה שקורה פה באקדמיה. זה כמו כדור שלג גדול, שיורד מראש ההר במהירות גוברת והולכת", הוא מביע את תחושותיו במילים שאולי באמת מתאימות למשורר.
דרושים אליטיסטים
העיתוי של הקמת המכינות האוקראיניות אינו מקרי. בתחילת 2014, כשנה וחצי לפני השקת הפרויקט, התחוללה באוקראינה מהפכה. העימותים הפנימיים החלו כאשר הנשיא ויקטור ינוקוביץ', שהיה פרו־רוסי מובהק – ויש הטוענים כי קיבל שוחד אישי מהקרמלין כדי לאמץ את האוריינטציה הזו – סירב לחתום על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי. אזרחים רבים שראו בהסכם תקווה כלכלית משמעותית לארצם הענייה יצאו לרחובות, והמהומות שהתפתחו הובילו להדחתו של ינוקוביץ' והחלפתו בפטרו פורושנקו הפרו־מערבי. במדינה פרצה מלחמה של ממש בין מצדדי האוריינטציה הפרו־מערבית לבין אזרחים ממוצא רוסי, שכמובן תמכו בהמשך הזיקה לרוסיה. אלפי אזרחים וחיילים נהרגו ונפצעו בעימותים. במקביל הסמיך הפרלמנט הרוסי את הנשיא ולדימיר פוטין להתערב צבאית בכל מקום באוקראינה "שבו תידרש הגנה על אזרחים רוסים ואינטרסים רוסיים". באי קרים, שרוב תושביו בעלי אוריינטציה רוסית, נערך באופן חד־צדדי משאל עם, ובסיומו הוכרז על הסתפחות לרוסיה. שני מחוזות אחרים במזרח אוקראינה, דונצק ולוהנסק, הכריזו על עצמם כחבלים עצמאיים בעלי אוריינטציה פרו־רוסית. על רקע העימות המתמשך הזה, וכן החשש המתמיד באוקראינה מפני עוצמתה של רוסיה השכנה, הצורך בהצמחת מנהיגות מקומית הפך ככל הנראה ברור מתמיד.
מיזם האקדמיות למנהיגות משדר רושם הרבה יותר שיטתי, כמעט מדעי, לעומת המקבילה הישראלית. העניין הברור שלו הוא יצירת קאדר בוגרים איכותי שיוביל בעתיד את אוקראינה, ואל המטרה הזו הוא חותר תוך הצבת יעדים מספריים מוגדרים, והפעלת מערכת בקרה צמודה העוקבת אחרי מימושם. מנהלי חמש המכינות הקיימות כיום נדרשים לכתוב דו"ח חודשי על מידת התקדמותם בהתאם ליעדים שהוצבו להם.
התכליתיות מורגשת עוד לפני ההרשמה למסלול: הפנייה הישירה לתלמידים נעשית מול 200 בתי הספר היותר־אליטיסטיים של אוקראינה. כאן לא מחפשים "קידום אוכלוסיות חלשות", אלא מקסום של הפוטנציאל האנושי. יחד עם זאת, בעידן הרשתות החברתיות שמעו של הפרויקט מגיע כמובן להרבה מאוד צעירים שאינם לומדים במוסדות הללו, וגם רבים מהם פונים ומציעים את עצמם.
הדבר הבולט ביותר באקדמיות, כבר במבט ראשון, הוא מקום משכנן – מבנים מטופחים ומצוידים היטב. מי שפגש את המבנים המוזנחים למדי (בוודאי מבני המגורים) של רוב המכינות הישראליות, לא יוכל שלא לשים לב להבדל. בית האקדמיה בחרקוב, שנחנך לאחרונה, הוקם בעלות של כ־1.5 מיליוני אירו. כאן ובמוסדות האחרים תמצאו בין השאר חדרי נגינה, חדרי ספורט וכל ציוד שנתפס כמקדם את היעד של הכשרת אליטה מנהיגותית חדשה. התלמידים מצידם נדרשים לתשלום סמלי בלבד – 100 דולר בשנה.
סדר היום של התוכנית הדוק ובנוי על מחויבות ועל משמעת מוחלטת. ב־6:40 השכמה, והחל מ־7:00 – שעה ורבע של ספורט וכושר גופני. לאחר מכן ארוחת בוקר, ומ־9:00 עד 13:00 בלוק לימודים ראשון. במהלך עשרת חודשי השהות באקדמיה, מספטמבר עד יוני, ילמדו החניכים היסטוריה אוקראינית וכללית, תרבות מערבית ומקומית, ועוד. ב־13:00 מגיע הזמן לארוחת הצהריים, לאחר מכן בלוק לימודים שני, ב־18:00 ארוחת ערב, והיום עוד רחוק מסיומו – בלוק הלימודים השלישי יימשך עד 22:30.
שתי דקות לפני כל שלב בסדר היום, מזרז מכשיר הכריזה את החניכים להתייצב בזמן לפעילות הבאה. בניגוד לברדק המקובל במכינות הישראליות, שבהן כל תלמיד מחליט לאיזה שיעור בא לו להיכנס, כאן ההיענות היא מוחלטת. אפילו לפעילות הספורט של הבוקר, בטמפרטורה הקרובה לאפס מעלות, התייצבו כל החניכים – ועשו זאת בזמן.
לאורך השנה מתקיים מעקב צמוד אחרי החניכים ומידת התקדמותם. לכל אחד מהם ייתנו המדריכים, ללא ידיעתו, ציון המסומן בצבע: אדום לבעייתיים, צהוב לבינוניים וירוק לחניכים המובילים, מגשימי תקוות המנהיגות. ויש גם צבע נוסף, אפור, לאלה המסומנים כחניכים פאסיביים, בלי יותר מדי מוטיבציה.
בכל אקדמיה יש חמישה מדריכים, שכל אחד מהם אחראי על כשמונה תלמידים. פעם בחודש תתקיים שיחת משוב בין כל תלמיד למדריך, כדי לבחון את רמת ההתקדמות. מי שלא יעמוד בציפיות, ימצא את עצמו בחוץ, ללא סנטימנטים מיותרים. "בשנה שעברה הייתה לנו בעיה", מספרת אירינה טוליאקובה, ראשת האקדמיה בחרקוב. "המדריכים היו צעירים מדי, והפכו ממש לחברים של התלמידים. זה לא היה מועיל. השנה לקחנו מדריכים מבוגרים יותר, כדי לאפשר לתלמידים להתפתח".
לקחים של שגשוג
השיטתיות באה לידי ביטוי גם במבט קדימה, אל התוכניות לעתידם של החניכים. היזמים מכוונים לכך ש־20 אחוזים מהבוגרים יעסקו ביזמות כלכלית וחברתית, 15 אחוז בחינוך, עוד 15 אחוז בתחום הביטחון, והשאר יתחלקו בין ממשל, דיפלומטיה, סקטור ציבורי, רפואה ומשפט. גם מי שיפנה לשוק הפרטי, אמור להציב בראש מעייניו את התרומה למדינה ולחברה. כדי להרגיל את התלמידים בכך, הם אמורים לקיים כבר בשנת חניכותם באקדמיה פעילות צפופה עבור הקהילה: אירוע תרבותי אחד לפחות מדי שבוע, וכן עזרה שוטפת בתחומי רווחה, חינוך ובריאות. הצעירים גם נדרשים לסייע במצבי מצוקה, בדגש על מזרח אוקראינה, אזור שנפגע במיוחד בעימות עם הרוסים. אחת המשימות המוטלות עליהם היא ליצור קשר עם ילדים מן המזרח, בעיקר עם יתומי המלחמה.
אם הכול יעבוד כמתוכנן, לאקדמיות למנהיגות יכולה להיות גם משמעות רבה מבחינת קשרי האליטה האוקראינית העתידית עם ישראל. הזיקה לישראל ברורה ונוכחת לאורך כל התוכנית, לא רק במעמד המיוחד של ארז אשל כמנטור, אלא גם במערכת קשרים אינטנסיבית עם מפעל המכינות המקורי, שהאוקראינים רואים בו כאמור מודל לפעילותם. במהלך השנה מקיימים החניכים שני מסעות לחו"ל – האחד למדינה באיחוד האירופי, כחלק מהמגמה הכללית לחבר את אוקראינה למערב, והאחר לישראל. במקביל, אנשי המכינות הישראליות מתארחים בפרויקט האוקראיני.
אנשי הצוות האוקראינים מפגינים עניין רב בשיטות העבודה ובניסיון של מקביליהם מישראל, אם כי הם מודים שלא את הכול היו רוצים להעתיק. "הביקור בישראל בשנה שעברה היה בשבילנו שוק", מספרת טוליאקובה. "הגענו למכינה שכמעט לא הייתה בה שום משמעת. זה גרם לנו אחר כך משבר עם החניכים, שדרשו מאיתנו יותר חופש. השנה אנחנו כבר מכינים אותם לקראת המסע הזה, ומסבירים להם שיש הבדלים תרבותיים – ישראל היא מדינה בהתהוות, ואנחנו מדינה ותיקה. אחרי הביקור בישראל נקיים תוכנית מיוחדת, כדי לחזור לאווירה ולתנאים שמתאימים לאוקראינה".
החניכים עצמם, עושה רושם, מעריצים את ישראל ואת כל מה שמגיע ממנה. הם גדשו במחיאות כפיים את מדריך הספורט הישראלי, אף שהוא העביד אותם בפרך בקור מקפיא. כשהיינו בדרכנו החוצה מהמכינה בחרקוב, נעמדו החניכים סמוך לדלת ושרו לכבודנו שיר פרדה, כמחווה מרגשת.
כשלושה שבועות אחרי הנסיעה שלנו לחרקוב, הגיעו כל 200 החניכים של המכינות האוקראיניות לביקור גומלין בישראל. אני פוגש אותם במכינה בעין־פרת, באווירה של ריקודים, משחקי חברה ואווירה צוהלת, כדרכם של צעירים בכל העולם. מאידך גיסא, אחד המבוגרים מביע באוזניי חשש שמא התוכנית הזו מעודדת חלילה התבוללות.
אני שואל שניים מהחניכים – טניה מילייקו מאוקראינה ואליה שוראתי מישראל – על המשותף והשונה בין המכינות. "יש קודם כול הבדל באופי המקום הפיזי", אומרת מילייקו. "אצלנו זה כמו מלון, הכול נמצא בבניין אחד, וכאן זה אחרת. אבל בסך הכול האווירה דומה: חופש, שמחה, אושר של צעירים".
"יש לנו כמובן נסיבות חיים שונות", אומר שוראתי, "אבל יש גם מטרה משותפת – ליצור אחדות בתוך העמים שלנו. אצלנו זה בגלל הקיטוב בין ימין לשמאל, אצלם זה בגלל העימות עם רוסיה, אבל המטרה בסך הכול דומה".
מה הייתם רוצים ללמוד מהמפגש?
מילייקו: "אני רוצה לגלות את ישראל יותר לעומק, ללמוד את ההיסטוריה ולהבין איך המדינה הזו הפכה, בתוך שבעים שנה ועם כל כך הרבה אויבים, לסיפור הצלחה. גם לאוקראינה יש שכנות עוינות, ואנחנו לא הצלחנו להגיע לאותו שגשוג כמו ישראל. אני מקווה לקחת מפה רעיונות שיועילו גם לארצי".
שוראתי מצידו רוצה ללמוד על המצב באוקראינה: "אני מרגיש שצריכה להיות לנו אחריות לא רק למדינה שלנו, אלא גם למה שקורה במקומות אחרים בעולם, והביקור של החניכים האוקראינים בהחלט משתלב במגמה הזו".
טוליאקובה: "הביקור בישראל היה בשבילנו שוק. הגענו למכינה שכמעט לא הייתה בה שום משמעת. זה גרם לנו אחר כך משבר עם החניכים, שדרשו מאיתנו יותר חופש. השנה אנחנו כבר מכינים אותם לקראת המסע הזה, ומסבירים להם שיש הבדלים תרבותיים – ישראל היא מדינה בהתהוות, ואנחנו מדינה ותיקה. אחרי הביקור נקיים תוכנית מיוחדת, כדי לחזור לאווירה ולתנאים שמתאימים לאוקראינה"
ועכשיו לזימבבואה
בנושא אחד, כבד ובעייתי, ממעטים לעסוק במסגרת הדיאלוג בין המכינות: יחסם של האוקראינים ליהודים לאורך הדורות. על התפקיד שמילאו רבים מהם כמשתפי פעולה עם הנאצים, קשה לדלג. סוף־סוף מדובר באירועים טריים יחסית, שהסבים של החניכים משני הצדדים אולי היו חלק מהם. כששאלתי על כך בחרקוב, הובטח לי שלקראת הנסיעה לישראל יעברו החניכים הכנה מיוחדת על הנושא ועל הרגישות הקיימת סביבו, כדי להימנע ככל האפשר ממצבים מביכים. אבל כשהתעניינתי האם תהיה התייחסות גם לסבל היהודי בתקופת חמלניצקי והקוזאקים באוקראינה, נעניתי במשיכת כתפיים. נראה היה שהמדריכים עצמם כלל אינם מודעים לרגישות כלשהי הקשורה בתקופה ההיא.
בהיסטוריה האוקראינית, כדאי לציין, בוגדן חמלניצקי והקוזאקים שלו נחשבים לגיבורים שלחמו בעוז נגד ניסיון ההשתלטות של הפולנים על המדינה. פסלים של חמלניצקי פזורים בכל רחבי אוקראינה, ודמותו מונצחת גם על שטרות כסף. מנקודת מבטה של ההיסטוריה היהודית, לעומת זאת, מדובר בחבורה של פורעים: אגב מלחמת השחרור שלהם רצחו הקוזאקים גם יהודים רבים, בטענה שהם משרתים את בעלי האחוזות הפולנים. האירועים הללו נודעו כפרעות ת"ח ות"ט (1649־1648).
בשל המטען ההיסטורי, חלק מעולם המכינות בישראל מסתייג מהפרויקט של אשל; יש מי שמרגישים שעל רקע פשעי המלחמה שבוצעו באוקראינה בתקופת השואה, לא ראוי שהישראלים יהיו אלה שיפעלו להצמחת מנהיגות חדשה במדינה הזו. "אלפיים שנה יהודים סבלו", אומר על כך אשל. "הרגו אותנו בכל מקום. היום אנחנו חזקים, ונהיה עוד יותר חזקים. אז בכל מקום בעולם, אם יבואו לבקש מאיתנו עזרה בבניית חירות – אנחנו נהיה שם. זה כבוד שבמדינות אחרות מבקשים מאיתנו לעזור להם. זה מבחינתי אור לגויים.
"בצרפת אנחנו הולכים לבנות עשרים אקדמיות, למרות שאת כל המשפחה שלי שלחו משם לאושוויץ. צריך להבין: את השואה עשו הגרמנים, לא משתפי הפעולה. כשהגיע אליי שר החינוך הגרמני וביקש שנקים אקדמיה למנהיגות גם בארצו, אמרתי לו: 'אצלכם כף רגלי לא תדרוך'. לגבי אוקראינה, נכון שיש שם יסודות אנטישמיים גם היום, אבל אנחנו בונים חברה שתתמודד עם זה".
"הזהות ההיסטורית של האוקראינים מאוד קצרה ועמומה", אומר חננאל שקלאר, ראש המכינה הקדם־צבאית בירוחם, שהשתתף גם הוא בביקור בחרקוב. "אוקראינה אמנם קיימת מאות שנים, אבל ברובן היא הייתה נתונה תחת כל מיני שלטונות כיבוש. כשהייתי באקדמיה בפולטבה עשינו סיור בעיר, והלכנו לחפש מונומנטים. האנדרטאות שם היו די מצ'וקמקות, וכשחיפשו מה לספר לנו, דיברו בעיקר על דמויות של קוזאקים. אצלי זה חידד את ההבנה עד כמה ההיסטוריה והתרבות שלנו עשירות, ועד כמה אנחנו לא מודעים לכך".
הוא מציין כמה יתרונות וחסרונות שמצא באקדמיות האוקראיניות: "האווירה שם מאוד שונה מהחספוס הישראלי. שם לא חוששים לדבר במליצות של פטריוטיזם, מהסוג של 'תבנה את עצמך, תבנה את אוקראינה'. זה דיבור שלא יכול היום לעבור במכינות בארץ, כאן הדיבור הוא מאוד ציני. 'תבנה את עצמך' מאוד קיים אצלנו, אבל הפטריוטיות הקלאסית, שאפיינה את המכינות בשנים הראשונות, כבר פחות בולטת. פה כל אחד מחפש להיות 'יותר יהודי' ו'יותר פילוסוף'. מצד שני, אני לא יודע עד כמה החבר'ה באוקראינה מונעים מפטריוטיות בלבד. בסך הכול זו ארץ מאוד ענייה, ופרויקט כזה מאפשר לצעירים מוכשרים לטוות רשת מצוינת של קשרים, בדרך לטיפוח קריירה.
"אבחנה נוספת בין המכינות: אצלנו האקטיביזם הביצועי הרבה יותר גדול. יש הרבה יותר אחריות לחבר'ה עצמם, כולל בבניית התוכנית שלהם במהלך השנה. שם החניכים הם יותר צרכנים של שירות, שסומכים על מה שבונים בשבילם".
אשל עצמו, צריך לומר, עוד לא ויתר על תוכניתו הגדולה – לייצא את המהפכה לכל רחבי אירופה, כדי להציל את היבשת מעצמה, משאננותה ומחוסר האונים שלה מול הסכנה המוסלמית. לדבריו, מלבד הפרויקט הצרפתי הנזכר לעיל, הוא נמצא במגעים מתקדמים לשיווק התוכנית גם לאוסטריה ולאלבניה. כך שאם החזון נשמע בשעתו הזוי ולא ריאלי, מתברר שכעת הוא בדרך להתגשם – אולי לא באופן גלובלי כמו שאשל היה חולם, אבל ביותר מדינות מכפי שהעזו להאמין המפקפקים. כשניסיתי לתפוס אותו לפני כמה ימים, התברר שהוא שוהה בזימבבואה שבאפריקה, לקראת חתימה על הסכם לפתיחת אקדמיות למנהיגות בשנה הקרובה. "ברור שבמדינות עולם שלישי זה עוד יותר מסובך, כי אין בכלל תשתית מתאימה", הוא אומר לי, "אבל נתמודד גם עם זה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
