"משמר העם" הירושלמי פעל בגבורה אבל לא זכה לכבוד הראוי

ההוראה שקיבלה תחנת משמר העם בירושלים בערב חג השבועות תש"ח לא רימזה על המשימה הדרמטית הממתינה למתנדבים. "להביא מיד אנשים לעבודה בקשר עם שיירה העומדת להגיע ירושלימה", כך נאמר. השמחה הייתה רבה. "'שיירה' – מה רב הקסם האצור במילה זו באוזני תושבי ירושלים", כתב ביומנו יעקב אורלובסקי, אחד ממפקדי משמר העם. "פירושה: מעט ירק, פרי ועוד דברים טובים. הרצים יצאו דחופים ותוך שעה קלה הופיעו במפקדת החבל האנשים על מפקדיהם. אומנם המספר עולה על המכסה שהוטלה, אך מוטב כך – העבודה תיגמר יותר מהר, ותושבי ירושלים יוכלו ליהנות כבר מחר ממנת מזון גדולה ומגוונת יותר".

עד מהרה התברר למתנדבים שהם אינם עומדים לפרוק מטען מזון חד־פעמי, אלא לפרוץ במו ידיהם את המצור המוטל על ירושלים. יומיים קודם לכן כבשו לוחמי חטיבת הראל את הכפר בית־מחסיר, וכעת ניתן היה לסלול דרך הכפר נתיב חדש שיחבר את ירושלים לאזור המרכז, הרחק מהישג ידן של הכנופיות הערביות האורבות לשיירות. "לא הוגד לאנשים על מקומה המדויק של הפעולה וכמה זמן תארך, אך הובן כי זו היא פעולה של שעות וכי יוצאים לכביש גבעת שאול", ממשיך אורלובסקי את תיאור אותו הלילה. "אי מזה הוליך כבר מאן־דהו את הקול כי העבודה המיוחלת אינה עדיין פירוק המטען, וכי פת־ערבית לא בבית יאכלו… עם משב הרוח הקלילה במסע מכוניות המשא הפתוחות, נמוגה וכלא הייתה המרירות, ובמקומה חזרה ההתלהבות הראשונה למרות הטלטלה בדרך הרומאית העתיקה…

"כאן בכפר בית מחסיר, בין ועל בתיו ההרוסים, צריך לעבור הכביש, והחומרים לסלילה נמצאים בעין: הריסות הבתים. בלהט העבודה לאור חרמש הירח ואחר כך גם ללא אור, קיבלו סימטאות הכפר הצרות, שעוד לפני שעות מספר היו חסומות ללא מעבר בערמות המפולת, צורת 'כעין כביש'. אי משם נשמעות מדי פעם יריות… ונראות אלומות האור הקלושות של זרקורי האויב, אך היות ואין אנו בטוחים אם הכוונה אלינו אנו ממשיכים בעבודה… לא לבדנו היינו כאן. בזאת נוכחנו בעלותנו לאחר חצות מן העמק היורד בואכה לטרון אל הכפר לשעת הפסקה. כמעט שדרכנו עליהם בחשכת הלילה בשנתם שנת ישרים, מכורבלים בשמיכות על אם הדרך. אך אלה מפלוגת סולל בונה המה".

מתנדבי משמר העם – ברובם אנשים שאינם בשיא כושרם הגופני – העבירו את החג בעבודת כפיים קשה. כך הלך ונסלל כביש הגישה החדש לירושלים, באזור שהמושבים בית־מאיר ומסילת־ציון שוכנים בו כיום. "נגמרה העבודה, אך הביתה לשוב אי אפשר עדיין. אין מכוניות. אליבא דאמת ישנן מכוניות, אלא שאלו נועדו לפלוגות סולל בונה, האחרון לגדנ"ע, ורק 'מעשה שטן' – המכוניות בשביל אנשי משמר העם טרם הגיעו. המפקד נוסע למשלט קרוב לשוחח עם האי־שם ב'ווקי־טוקי' – זה המכשיר שרבות ראינוהו בימים שעברו על גבם של החיילים הבריטיים בעת העוצר… מתברר שהמכוניות אף טרם יצאו, ושוב חולפות שעות.

"בלהט השמש, ללא מים, פרט לבורות מי גשמים של בתי הכפר, מישהו מתעלף. חומרי עזרה ראשונה – אין, אך משיבים את רוחו. גם סנדוויצ'ים אינם עוד. מלכתחילה רק למזון סעודה אחת הוכנו, וחולקו כבר באמצע הלילה. טוב שהעצים טעונים עוד משמשים נטושים ובלי מפקח. בינתיים נפוצה השמועה כי יש שבר בבית מחסיר: שדות זרועים בצל למכביר… שכחו האנשים את עייפותם ופשטו על השדות, ומשנלחכה חלקה אחת נמצאה שנייה ושלישית – אמנם מרוחקות יותר אך לעומת זאת שופעות יבול יותר, כי הפלמחאים שקדמונו טרם הגיעו אליהן.

"לפנות ערב, אכולי קרח הלילה וחורב היום, שבנו הבית. בדרכי באחת הסמטאות, רצה אחריי אישה צעירה: הבה ונעשה חליפין, אתן לך כיכר לחם ותנה לי מעט בצל ירוק עבור הטף. אך בדיעבד, כדאי היה".

הנשיא ראובן ריבלין: "שכונות חדשות כמו רחביה וטלביה, שגבלו עם הערבים, היו נעדרות בורות ונזקקו לחלוקה יומית. היינו הולכים לבורות ברוממה, ממלאים את הטנקר ומגיעים לשכונות אחרות. כולם היו יוצאים עם הפיילות לאסוף מים. לנשים בהיריון הייתי מחלק קצת יותר"

בתיאור הזה מגולם חלקם של אנשי משמר העם במערכה על עצמאות ישראל והגנת ירושלים. מתנדבים מבוגרים שלא היו יכולים להשתלב בלחימה בחזית, אנשים שבגלל בריאות רופפת לא גויסו לשורות "ההגנה", ואפילו ילדים – כל אלה הרכיבו יחד את המשמר האזרחי ופיקוד העורף הראשון של העם השוכן בציון. המשמר פעל בערים הגדולות ובעיקר בירושלים הנצורה, שסבלה הפגזות בלתי פוסקות, ירי צלפים ומחסור חמור במים ומזון. וכמו בסיפור המכוניות הנעלמות שמתאר אורלובסקי, גם במקרים רבים אחרים זכו המתנדבים ליחס מזלזל, כאילו היו סרח עודף. בחלוף השנים, ובין כל סיפורי הגבורה של הפלמ"ח, ההגנה והחטיבות הראשונות של צה"ל, חלקם בתקומת המדינה נשכח. אבל כשחוזרים אל הימים ההם, לתיאורים שנכתבו בזמן אמת, מתברר שגם הארגון האזרחי הזה הפגין גבורה ורוח לחימה, והרים תרומה של ממש למאמץ המלחמתי.

"כולנו מעריכים בגאווה את מעשי הגבורה של צבא ההגנה לישראל בכיבוש ירושלים, את גדוד הראל ואת גדודי הפלמ"ח", כך כתב, במעין התנצלות, מפקד משמר העם בירושלים דוד רוזן. "אך עלינו גם לזכור כי אלפים רבים מבני ירושלים, צעירים וזקנים, נשים וטף, גויסו ועמדו בקווי החזית הארוכים, השתתפו בכיבוש קטמון, הקימו ביצורים וחפרו חפירות, שמרו בלילות בגבולות ההפקר ועמדו כגיבורים בפני הפגזות ללא אבחנה. ולא זה בלבד, אלא שעוד הצלחנו לארגן את החיים בעיר ולהשליט בהם סדר למופת".

מול התוכנית השטנית

יחידת המתנדבים "משמר העם" נוסדה בחיפה ב־1942, במטרה לסייע בשמירת הסדר הציבורי. זה היה ב"מאתיים ימי החרדה" שעברו על היישוב היהודי בארץ, שעה  שיחידות של הצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל ארווין רומל נעו בצפון אפריקה לכיוון תעלת סואץ. החשש היה שבתוך זמן קצר יפלשו הגרמנים לארץ ישראל, הבריטים ייסוגו ממנה, וכל יהודי הארץ ייפלו לידי הנאצים. אחת התוכניות שנרקמו במטה "ההגנה" למקרה כזה הייתה להתבצר בצפון, סביב נמל חיפה, ולהילחם שם נגד הנאצים עד טיפת הדם האחרונה. התוכנית קיבלה את הכינוי "מצדה על הכרמל", וכחלק ממנה הוקמה קבוצת משמר העם, בפיקודו של קצין פרשים לשעבר בצבא הפולני, אדמונד (אדק) קרוליק. לאחר תבוסת רומל באל־עלמיין הוסר איום הפלישה, והקבוצה החיפאית שינתה את פניה ואת ייעודה, והפכה לחלק ממנגנון ארגון ההגנה.

לקראת הכרזת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם, הוקמו קבוצות מתנדבים של משמר העם גם בערים הגדולות האחרות. בירושלים התאגדה הקבוצה בספטמבר 1947, וזאב אפשטיין (אבנת) מונה למפקד הכללי שלה. כמו כוחות אחרים שפעלו בעיר מטעם "ההגנה", גם משמר העם חולק לחמישה "חבלים", אזורים. "בתקופה ההיא כבר ריחף באוויר האיום של ממשלת המנדט ליצור בארץ תוהו ובוהו, והיה צורך להכין מיד את כל הכלים המכשירים למלחמה יעילה בתוכנית שטנית זו", כתב אפשטיין בחוברת דקה שהודפסה בשנת תש"ט, לסיכום שנה לפעילות משמר העם בירושלים. "היה ברור שאם יצליחו האנגלים במזימתם, יקיץ הקץ על חלום עצמאותנו, ולהפך – הכשלת המשימה תהפוך את חלום העצמאות למציאות".

המטרה של מייסדי משמר העם, לפי תיאורו של אפשטיין, "הייתה לארגן את כל היישוב הירושלמי, ללא הבדל גיל, מין ועדה, בהנחה שיישוב מאורגן קל יותר להפעילו במלחמה באויב פיזי, במחסור ובבהלה, והרי זה עשוי לקבוע את טיב העמידה של עם ברגעים גורליים". לשם השגת הניצחון במערכה הצבאית, הסביר אפשטיין, נודעת חשיבות קריטית לחוסן האזרחי – "החל בפעולות של כיבוי השרפות והצלת הרכוש במרכז המסחרי, השתלטות על ההמונים ברחבת ציון, חלוקת מצרכים, שמירה על מחסומים ועוד רשימה ארוכה של מעשים שייזקפו לזכותו של ארגון זה. משמר העם", הוא ציין, "העביר גם אלפי אנשים לשירות ההגנה והצבא".

ישראל (לוליק) קמחי: "מתנדבי המשמר הניחו שקי חול על החלונות והדלתות, כהגנה מפני רסיסי הפגזים שנורו עלינו אז במאות. לילה אחד חשבתי שלא יישאר כלום מרוב פגיעות. בבוקר יצאתי החוצה וראיתי שהכול עומד. שלושה פגזים פגעו בבית, ולא קרה כלום"

החוברת שהדברים מובאים בה כוללת אסופת כתבים של ראשי הארגון בירושלים ושל אזרחים שהתגייסו לשורותיו. "בתקופה הקשה ורבת הסבל של מלחמת ירושלים על קיומה ועתידה, עדיין לא נעשה כמעט הניסיון להעלות בפני הציבור הרחב את חלקו של 'משמר העם' במערכה הנוכחית", כתב דוד רוזן בהקדמה. "עכשיו, כתום שנה לקיום 'משמר העם', כשהניצחון מתקרב והולך, אנו רשאים להשקיף אחורנית ולגולל ולו אפילו בקצרה את פרשת חלקנו במערכה ולהעלות זיכרונות על הנייר".

רוזן מתאר כיצד מילא המשמר במשך חודשים את תפקידי הממשלה, המשטרה והעירייה גם יחד. "הוא דאג לכל חלל ריק שנתגלה בחיי העיר, בכלכלה ובביטחון, בבריאות ובמשפט ובשמירה על מוראל הציבור. הוא הקים בתי דין לספסרות ובתי דין למפקיעי מחירים, בתי דין לעבריינים על חוקי התנועה, ועדות לבירורים ועוד… בימים ההם היה משמר העם ארגון צבאי למחצה. החל מאמצע יולי ש"ז (שנה זו, כלומר 1949 – א"כ) שיווה לעצמו אופי אזרחי מובהק, והוא נתון מאז למרותו של המושל הצבאי".

את הצורך הדחוף במתנדבים בני כל הגילים תיאר הסופר הירושלמי אפרים שברצמאן, מיוצאי הארגון. "ידענו כי עלינו לנצח במלחמה זו, אחרת יהיה סופנו כגורל 6 מיליון היהודים שנרצחו ונפלו בימי השואה", כתב בחוברת משלו. "במלחמתה של ירושלים הנצורה הרי לא היה הבדל בין החייל במערכה ובין האזרח בעורף. ומול כוח האויבים שעלו עלינו במספרם, היה עלינו לגייס את כל כוח האדם שהיה אז ברשותנו למען הצלחת המערכה וניצחונה". שברצמאן מתאר את משימותיו הראשונות של הארגון: "כאשר התקרב התאריך ההיסטורי של הפינוי הבריטי מהארץ… היה מוכן בידי מִנהל העם, בראשותו של מר דוד בן־גוריון, רשימת המלאי של המזון העיקרי… השאלה שעמדה לפניהם: מי יטפל בביצוע החלוקה. חברי משמר העם הם שהופקדו על שמירת החלוקה ההוגנת של המזון בכל אזור בירושלים, ולצורך כך בוצע רישום אוכלוסין של כל התושבים היהודים בעיר". הסופר מוסיף ומשחזר כיצד חילקו המתנדבים לכל משפחה כרטיסים שאפשרו לרכוש במכולת לחם, אורז, קמח, תה, קפה, שמן, נפט ומים.

ישראל (לוליק) קמחי בן ה־83, חוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, שומר בביתו את סרט הזרוע שענדו אנשי הארגון, ובהם גם אביו, שלמה מילהאלטר. בחודשים הקשים ההם, הוא מספר, המונים עזבו את ירושלים. משפחתו החליטה להישאר, ולא רק כי לא היו לה קרובים בתל־אביב לשהות אצלם עד יעבור זעם: "הוריי היו ציונים שעלו מרוסיה, וכלל לא עלה בדעתם לעזוב את הבית", מספר קמחי.

הוא זוכר את אנשי משמר העם מתחלקים לקבוצות עבודה וממלאים שקי חול. "את השקים הם שמו על החלונות והדלתות בבתים, כהגנה מפני רסיסי הפגזים שנורו עלינו אז במאות, בכל לילה, מנבי־סמואל וממקומות נוספים. גם אנחנו בנינו במרפסת מעין מחסה מארגזים, כיסינו את כל החלונות בשקי חול, והאבן הירושלמית ספגה את הפגזים. אני זוכר שלילה אחד חשבתי שלא יישאר כלום מרוב פגיעות. בבוקר יצאתי החוצה וראיתי שהכול עומד. שלושה פגזים פגעו בבית, אבל לא קרה כלום.

"משמר העם גם גייס אנשים לחפור שוחות, לעמוד במחסומים ולהגן על בורות המים. לפי החוק המנדטורי, בכל בית בירושלים היו חייבים לבנות בור מים, ומי הגשמים היו נאספים אליו דרך המרזבים שעל גגות הרעפים. גם בחצר שלנו, ברחוב עמוס 6 בשכונת גאולה, היה בור כזה".

הבורות הפכו לחיוניים לאחר שהערבים פוצצו את צינורות המים לשכונות היהודיות. תותחים ירדניים שהוצבו בנבי־סמואל מנעו גם את השאיבה ממגדל המים של העיר. "את הבורות היו פותחים פעם ביום, ואז היו מגיעים התושבים עם פחים בידיהם וכל אחד היה מקבל את מנת המים היומית של משפחתו", מספר קמחי. "במה שהוקצה לכל משפחה היו שוטפים ידיים ושיניים, אחר כך מנקים במים האלה את הכלים, ואז היו שוטפים בהם את הרצפה ומדיחים בהם את בתי השימוש. משמר העם דאג לכל אלפי הבורות הפזורים בשכונות העיר".

קבר בלי שם

לא בכל השכונות היהודיות היו בורות, ואנשי משמר העם הצטוו לשאוב מים ולהוביל אותם ב"טנקרים", מכלים, לאזורים שסבלו ממחסור. אחד ממחלקי המים המצטיינים והאמיצים היה ילד בן תשע, רובי (ראובן) ריבלין שמו. הוא התגייס למשמר העם בעזרתו של אמוץ פוקס, בעלה של המורה שלו לאנגלית. אמנם רק ילדים מעל גיל 11 צורפו לארגון, אך ריבלין הצעיר התעקש שפוקס יגייס גם אותו. "בשכונות היישוב הישן היו בורות מים, ולכן לא היה שם צורך בחלוקה", מספר לנו הנשיא ריבלין. "לעומתן, שכונות חדשות כמו רחביה וטלביה, שגבלו עם הערבים, נעדרו בורות ונזקקו לחלוקה יומית. אנחנו, מתנדבי משמר העם, היינו הולכים לבורות המים ברוממה, ממלאים את הטנקר ומגיעים לשכונות אחרות. כולם היו יוצאים עם הפיילות לאסוף את המים. לנשים בהיריון הייתי מחלק קצת יותר". הוא מספר שנתן למשל מנת מים נוספת לגברת רעננה מרידור, אמו של דן מרידור, בעת שהייתה בהיריון. "עם הזמן הפכתי למפקד המחלקים. הם היו מבסוטים ממני, פוקס כמעט עשה ממני סגן שלו".

הנשיא זוכר גם כיצד פינו אנשי משמר העם את נפגעי ההפגזות. הוא היה פוגש אותם בבית החולים של אצ"ל, כשהלך לשם עם אמו לבקר את הפצועים. אלא שעם כל ההדר שביקשו מתנדבי המשמר לשוות לעצמם, באותו זמן לא נלווה לסרט הזרוע שלהם כבוד גדול: "הנערים הגדולים מאיתנו רצו להיות בגדנ"ע עם החיילים, ומשום כך הם לא היו באים למשמר העם", אומר ריבלין. "אם הם היו מגויסים למשמר העם, היו יודעים שלא קיבלו אותם להגנה".

מתנדבי משמר העם אמנם לא נשאו נשק חם – במקרה הטוב צוידו באלות – אך הם נשלחו דרך קבע למשימות מסוכנות תחת אש האויב. רבים מהם נפלו על משמרתם, כשנפגעו מירי צלפים או מפגזים. כזה היה למשל גורלו של אריה ברודאי ז"ל, יליד פולין שעלה ארצה בתחילת שנות השלושים. הוא היה חבר הגנה ומונה למפקד במשמר העם בחיפה. בעת שניסה לחזק תריס בית שנפגע מאש צלפים, פגע בו צרור יריות. בן 48 היה בנופלו. חלל אחר של משמר העם היה ממאן יהודיוף בן ה־43, שעלה מסמרקנד לירושלים. בחודש אייר תש"ח, כשהיה בתפקיד שמירה, נהרג מפגז שירה האויב.

ברשומות מתש"ח נמצא גם שמו של אברהם הלוי, שהוצב באחד המחסומים בשכונת רחביה. תפקידו היה למנוע כניסה של חיילים בריטיים עוינים לשכונות היהודיות. ממרומי בית סמוך ניתק לפתע חלון ברזל ופגע בראשו, והלוי בן ה־47 נהרג במקום. הוא הובא לקבורה בהר הזיתים בלוויה חפוזה, תוך שהערבים יורים לעבר אנשי החברה קדישא. המלווים לא הצליחו לסמן את הבור שבו נטמן, ורק בשנת 1990 הצליחו שאריו לאתר את קברו.

"ידענו כי עלינו לנצח במלחמה זו, אחרת יהיה סופנו כגורל 6 מיליון היהודים שנרצחו ונפלו בימי השואה", כתב הסופר הירושלמי אפרים שברצמאן. "מול כוח האויבים שעלו עלינו במספרם, היה עלינו לגייס את כל כוח האדם שהיה אז ברשותנו למען הצלחת המערכה וניצחונה"

"מי לא יזכור את עשרת ימי הקרבות הקשים שלאחר ההפוגה הראשונה?", כותב בן־ציון אבני, מפקד נוסף של המשמר, בחוברת מתש"ט. "ימי הכרעה אלה לא יישכחו מלב היישוב כולו, ובמיוחד מלב היישוב הירושלמי, כי ימים אלה קבעו את גורלה של ירושלים הנצורה, הפצועה, השותתת דם רב והעומדת על נפשה בגבורה עילאית אשר לא תתואר… באותה תקופה עבר משמר העם בחלקו הגדול לגיוס מלא, ומילא תפקידים צבאיים בהתאם ליכולת המגויסים. חמש מאות איש גויסו למטרה זו. הם הולבשו מדים וסמלים מיוחדים, ולמרות היותם קשישים מילאו המגויסים את המוטל עליהם בנאמנות ובמסירות כיאה לחיילים".

אבני מספר למשל שפלוגה בת מאה איש נשלחה לשמור על מחנה לשבויים ערבים שהוקם בירושלים. "הוטל עלינו להביא אזרחים לביצורים באזורים השונים בעיר… ואף בשעות ההפגזה הקשות ביותר", הוא מוסיף. "ומי אינו יודע את פרשת כביש בורמה ואת ערכו להצלת ירושלים? לא עליי לכתוב על כך, כי עוד רבים ינסו ודאי את כוחם בתיאור הכביש, ערכו ועבודת סלילתו. מאות אנשים מאנשי משמר העם הועסקו בלילות בעבודת הכביש, אף על פי שהנסיעה הלוך וחזור הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש".

"מיום הכרזת העצמאות ועד שהגענו להסכמי שביתת הנשק, רבים היו תפקידי ארגון 'משמר העם'", כותב שברצמאן. "הצטיינו לא רק בשמירה על חלוקת המזון לתושבי ירושלים, שהגיע אלינו על ידי שיירות ההספקה מתל־אביב לירושלים… זכורני שהיו כאלו אשר צמו, לא רצו לאכול כי אמרו שכל פת לחם שבאה לפינו רטובה היא בדם בנינו ואחינו… שנפלו בדרך לירושלים הנצורה.

"נס גדול וחשוב מאוד בימי המאבק באויבינו, זהו איחוד הכוחות של היישוב הירושלמי והמסירות של כל איש לרעהו ולשכנו, העזרה ההדדית שנוצרה בין כל השכבות והעדות, שכל אחד חילק פיתו ומנת המזון שהיה בביתו. אנשי משמר העם יצאו לאסוף בהתנדבות שמיכות ומזרנים ומיטות וכרים וכלי מיטה שונים בשביל פלוגות הצבא שלנו…

"כל העזרה ההדדית שהתקיימה בימי המאבק עזרה הרבה מאוד לעידוד וחיזוק רוח המלחמה והמורל המלחמתי של נצורי ירושלים. אולי האנשים שלא היו עמנו בימי המצור, לא יבינו ולא יעריכו כל הפעולות האלו שבוצעו על ידי 'הזקנים' במשמר העם, שפעלו במסירות נפש בכל שטחי החיים האזרחיים בימי המלחמה. אבל מי שזוכר ימים אלו ידע ויעריך שאכן עובדה היא שבעזרת כוחות כל היישוב הירושלמי זכינו להגיע לעצמאות".

הנשים סולקו מזירת הפיצוץ

ממסמך רשמי של מפקדת משמר העם, השמור בארכיון המדינה, עולה שהארגון קיים גם לשכת הסברה ותרבות. הלשכה הזו יזמה בין השאר את "שבוע ירושלים הלוחמת" באוגוסט 1948, בימי ההפוגה השנייה ובשעה שמעמדה של ירושלים נידון באו"ם ובין הדיפלומטים, בין השאר בתיווכו של הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. החגיגות נועדו "להפגין את אומץ רוחם של תושבי ירושלים עד עתה ואת החלטתם הנחושה לעמוד בשער גם להבא, עד לניצחון הסופי, ובהבעת תודה והוקרה ליהודי העיר, לעדותיהם ולשכונותיהם, שהתלכדו כולם לגוש מוצק, עשוי לבלי חת, של לוחמים ומגינים", כפי שנכתב בעיתון "קול העם" ב־22 באוגוסט.

שבוע החגיגות, לאחר ט"ו באב תש"ח, כלל מסע מכוניות לילדים ברחוב אוסישקין, קונצרטים של תזמורת משטרת ירושלים, הצגות, סרטים ונשף תחת כיפת השמיים. "מעל במה ערוכה בטוב טעם, מקושטת בדגלי ציון ותמונת הרצל ענקית, שטיחים וירק", נכתב במסמך של מפקדת המשמר, "פתח את הנשף קצין התרבות מר כהנא, שהודה לפעילים שהכינו את הנשף ודיבר בקצרה על ערכה של ירושלים במסורת ובחיי עם ישראל".

גם חלקן של הנשים לא נפקד מהמאמץ האזרחי בעיר הנצורה. רבות מהן לא היו יכולות ללחום בשורות ההגנה והפלמ"ח, אך משמר העם נתן להן הזדמנות לתרום. בשכונות ירושלים קמו פלוגות נשים, הוגדרו תפקידים והתגבשו ועדות. הן פעלו בעיקר בתחנות עזרה ראשונה, בחינוך, בניקיון השכונות, בעזרה סוציאלית, בעבודה משרדית וכיוצא באלה. "הוטל עליהן למלא תפקידים אזרחיים מתאימים כדי לשחרר את הגברים לתפקידים אחרים", נכתב במסמך מפקדת המשמר. תחת הכותרת "מפעולות פלוגת נשים אחת" מתארת גב' בלקין בחוברת מתש"ט: "העבודה 'הממשית' הראשונה שלנו הייתה גביית 'מס להגנתנו'. הלכנו מדירה לדירה, ממשרד למשרד, מחנות לחנות ודרשנו את המס. לפעמים קיבלנו ולפעמים סירבו לנו, אולם את שליחותנו מילאנו בעקשנות".

לדבריה, הנשים היו נחושות לשאת בנטל המלחמתי־אזרחי גם בזירות קשות יותר, אך הגברים דאגו לדחוק אותן משם: "עם פיצוץ בניין ה'פלסטיין פוסט' (פיגוע ערבי בסיוע עריקים בריטים, ב־1 בפברואר 1948 – א"כ), הופיעה קבוצתנו מיד במקום ורצתה לעזור בעבודת הפינוי וההצלה. אולם בחורי ההגנה במקום החליטו אחרת. לא עזרו הסברותינו, וחזרנו לבתינו זועפות.

"בין השאר שימשנו כעין לשכת עבודה… הכינונו סנדוויצ'ים ואוכל לבחורים בעמדות. האכלנו את 17 הבחורים שיצאו לעטרות ולא חזרו. האזנו לשידורי המשטרה הבריטית ומכוניות הסיור שלה, והצלחנו לא פעם לגלות מסודותיהן ולהזהיר את בחורינו בפני חיפושים אחר נשק. באסון ברחוב בן־יהודה (פיגוע ערבי בסיוע עריקים בריטים ב־22 בפברואר – א"כ) טיפלנו בסידור דירות וחדרי לינה למחוסרי גג. עזרנו בשמירה על המחסומים, וזו הייתה עבודה מסוכנת ומעייפת ביותר… רבות הקדישו לעבודה זו למעלה מ־10 שעות ביום. בזמנים יותר מאוחרים עזרנו לשיכון הפליטים מקריית ענבים, מתלפיות, מרמת רחל ומן העיר העתיקה. ראיתי נשים בעלות תוארי דוקטור כשהן רוחצות בתי שימוש שנועדו לפליטים. 'צריך לתת דוגמה', הן היו טוענות. בסיכום: אין ספק שמילאנו, כחברות במשמר העם, תפקידים חשובים למאמץ המלחמתי שלנו. אנו גאות על כך כי לא נפל חלקנו בהגנה על ירושלים מזה של הגברים".

כותבת גב' בלקין, ששירתה במשמר: "הכינונו סנדוויצ'ים ואוכל לבחורים בעמדות. האכלנו את 17 הבחורים שיצאו לעטרות ולא חזרו. האזנו לשידורי המשטרה הבריטית והצלחנו לא פעם להזהיר את בחורינו בפני חיפושים אחר נשק. באסון ברחוב בן־יהודה טיפלנו בסידור דירות וחדרי לינה למחוסרי גג"

בחוברת מתש"ט מופיע גם קטע מרגש שכתב תושב ירושלים אלקס לזכר אשתו פירי, שנהרגה מפגזי האויב. בין השאר הוא מספר על התגייסות הנשים למשמר העם: "מפקד נשים. הן באו בשמחה, רובן בגיל העמידה. פנים מוכרות מן הפגישות ברחוב. לכל אחת בית, ולכל אחת חבילה של דאגות משלה. חיפשתי ביניהן: את מי אפשר למנות למ"כ ומ"פ, ומצאתי. הנה אחת, בשנת 1936 (בפרוץ מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט, "המרד הערבי הגדול" – א"כ) ב'הסולל' הייתה בשירות מגן דוד אדום. אש וגופרית. עתה – בעלת בית: שני ילדים ובעל שהוא תמיד בתפקיד. היא תהיה מ"מ.

"היא: אני רוצה להישאר טוראית ולמלא את חובתי פעם בשבוע ותו לא. אני: ומי יהיה המ"כ או המ"מ שלך? אדרבה, מצאי. ומי ידריך את הנשים הללו? מי יכניס ביניהן קצת מרוח הארגון? לא. את לא תישארי טוראית. לא תוכלי. זה יהיה עוול לכולנו. היא הרימה עיניה, זיכרונות: אימונים, מחתרת, הגשת עזרה, מאורעות ה'סולל'. לא, אי אפשר להיות טוראית. יש לשאת בתפקיד…

"פתאום באה השעה השחורה. כל אחד חיכה לה, והיה בכל זאת בטוח שלא תבוא. והיא באה. באה בכל אימתה: העיר נצורה. מים במשורה, פגזים וקורבנות, ירושלים כאילו נעזבה למר גורלה. אין עיתון. אין חשמל. אין נפט. ומה יש? ישנם הללו. הם יעמדו. יום רדף יום. פגז נפל אחרי פגז. נמאסו החיים, רעב הציץ מכל פינה. חשבת כי בא הקץ, וראה זה פלא – ניתן קונצרט ובא קהל. סודר ערב ריקודים והם באו. ניתן צו לצאת לביצורים והם יצאו. כי הללו ראו מזמן את היום השחור הזה. והללו היו מחוסנים".

"דומני שאחטא לאמת ולמציאות המרה שעברה עלינו בימים ההם, אם לא אספר על זכויותיה המרובות של האישה העברית בימי המאבק בירושלים ועל גבורתה של האם העברייה", כותב שברצמאן. "רבות היו האמהות השכולות שאיבדו את בניהן ואת בנותיהן שנפלו למען הגנת העיר או ביצורה… למרות הכול ידעה האם המסכנה להתגבר על האסון, וכעבור ימים מספר בלבד ראיתיה כפעילה בין הנשים שנתנו יד לחולים ולפצועים בבתי החולים, ולמען משפחות מטופלות בילדים, או בשטח מגן דוד אדום, או בהכנת מנות האוכל של שתי פרוסות לחם עם מרגרינה העטופות בנייר לבן, ותוספת של שלוש סיגריות ליום, לכל חייל ואיש המגן שעמד על משמרתו".

זהירות, סיפוח

לאחר הקמת המדינה הפך משמר העם למעין כוח שיטור אזרחי שפעל לצד "משטרת ירושלים העברית". המשטרה הזאת קמה, יש לציין, בידי הבריטים: "ב־30 בנובמבר 1947, כשהתחילה הלחימה בארץ ישראל, מנטלית הבריטים היו כבר עם שתי רגליים בחוץ, אבל מעשית הם עדיין היו כאן", מסביר על כך רפ"ק אורי קוסובסקי, ראש יחידת היסטוריה במשטרת ישראל. "הם ניסו לחשוב איך להעביר את השלטון במינימום נזקים לעצמם, והבינו שאם אתה רוצה לצאת בשלום, המטרה שלך היא שלא יתפתחו קרבות. באותם ימים היו להם המון מתקנים בירושלים – חלקם באזורים ערביים, רובם באזורים יהודיים. אנשי משטרת המנדט היו אנגלים, אבל היו גם שוטרים יהודים, והרבה יותר שוטרים ערבים. לכן הבריטים לקחו לעצמם מפה, סימנו בקווים כלליים את האזורים, והתחילים לעשות הצרחות – שוטרים יהודים שמשרתים באזור שנראה ערבי הועברו לתחנות באזור יהודי, ולהפך. במרץ 1948 הם השלימו את התהליך, והקימו למעשה את 'משטרת ירושלים העברית'".

כשמדינת ישראל כוננה את משטרת ישראל, עם הקמתה, היא בחרה לא להכפיף אליה את משטרת ירושלים. "בן־גוריון לא אהב את החלטת האו"ם, שהכריז על ירושלים כעיר בינלאומית, אבל נזהר לא להגיד 'אנחנו מספחים את ירושלים'. וכך משטרת ירושלים המשיכה להתקיים בנפרד ממשטרת ישראל במשך שלושה חודשים, עד אוגוסט 1948. במהלך פעילותה צורפו אנשי הגנה מבוגרים יותר, שהם לא אנשי חזית – אנשי משמר העם".

רפ"ק אורי קוסובסקי, ראש יחידת היסטוריה במשטרת ישראל: "הייתה נטייה גורפת לזלזל במי שלא לחם. לא צריך לשפוט את המזלזלים – אבל גם לא את המזולזלים. ירושלים שרדה במידה רבה בזכות הסדר שיצר משמר העם, משום שבלעדיו, אנשים היו מגיעים למצוקת רעב"

שברצמאן מתאר כיצד כחלק משיתוף הפעולה הזה, הוטל על מתנדבי משמר העם למנוע מתושבי ירושלים לשלוח ידם בביזה. "אלו אשר נפגעו על ידי הערבים ורכושם נשדד ונהרס ונשרף לפני שנכבשה שכונת קטמון, רצו להתנקם ולקבל מרכוש האויב תמורת הרכוש שלהם… שמרו אנשי משמר העם יחד עם חלק מהמשטרה הצבאית האזרחית על כל דרך ושעל ועל כל סימטא ובית נטוש, עד שרוכז הכול בידי השלטונות".

אנשי משמר העם גם סיפקו מידע על מכוניות גנובות, ולאחר ההסכם לפירוז הר הצופים הוצבו שם אנשי המשמר במקום שוטרי המשטרה העברית, שסבלה ממחסור בכוח אדם. למרות שיתוף הפעולה הפורה, המתנדבים המבוגרים ספגו יחס מזלזל גם מצד השוטרים. בעבודת התזה שכתב בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה מתאר סגן־ניצב שלמה נגר אירוע שבו לוחמי ההגנה נשלחו לתחנת רחביה כדי לסייע לה במשימותיה: "כפי הנראה הגעתם לא תואמה עם מפקד תחנת המשטרה. הלה חשב שמדובר באנשי 'משמר העם', גוף שהיחס אליו בציבור היה מזלזל", כתב נגר, היום ראש ענף המתנדבים במחוז הצפון במשטרה. הוא מביא את עדותו של אברהם לוסטיגמן, אחד מאנשי ההגנה: "כאשר באנו לתחנה חשב אותנו הקצין המפקד ל'משמרניקים', וקיבל אותנו בזלזול. הרוחות נסערו והיה אפילו רגע בו עמדנו לעזוב את התחנה, לאות מחאה. במרוצת הזמן הוטבו היחסים. הקצין היה שבע רצון מעבודתנו, אך קשה היה לנו לסלוח על העלבון הראשון".

לפי נגר, העדות "ממחישה את היחס למתנדבי משמר העם. הללו נחשבו לירודים במעמדם וביכולתם המבצעית". פעילות המשמר, הוא מזכיר, הייתה על טהרת המתנדבים, ונעשתה כמעט ללא הכשרה. רמתו המבצעית הירודה של הארגון צוינה על ידי יו"ר "ועדת ירושלים", שניהלה את ענייני העיר. בדיון על הביזה והשוד בירושלים הובעה מורת רוח מתפקודם הלקוי של אנשי משמר העם, שהתבקשו למנוע את התופעה.

מאידך גיסא, מפקד משטרת ירושלים ציווה להתייחס אל מתנדבי משמר העם ברצינות רבה, ביודעו כי בלעדיהם תסבול המשטרה ממחסור בכוח אדם. בפקודה ששלח לתחנות נאמר כי "כל מפקחי התחנות חייבים להגיש את העזרה המכסימלית למפקחי משמר העם… הובא לתשומת ליבי מקרה שפקח משמר העם תפס עבריינים ופנה לתחנת המשטרה שיבואו לקבל את העבריינים, שוטרי התחנה ענו לפקח שעליו לפנות למחלקת החקירות, ועבר זמן רב בפנייה ממקום למקום עד שנשלחו שוטרים לפקח על האמור. אני מקווה שדבר זה לא יחזור". לפי נגר, מפקד משטרת ירושלים קיווה שמשמר העם יהפוך ל"גוף הכפוף פיקודית למשטרת ירושלים, סוג של חיל עזר למשטרה".

רפ"ק קוסובסקי מכיר גם הוא את העדויות על יחס לא אדיב כלפי מתנדבי המשמר. "ברור לגמרי שכל אחד מהם התגייס לעשות כמיטב יכולתו עבור ירושלים ותושביה, אלא שבאותה תקופה הייתה נטייה ארצית גורפת לזלזל במי שלא לחם. מי שנמצא מקדימה, בחזית, מסתכל אחרת על מי שנמצא בעורף ומתעסק בחלוקת המים והמזון ובשמירת הסדר. לא צריך לשפוט את המזלזלים – אבל גם לא את המזולזלים. ירושלים שרדה במידה רבה בזכות הסדר שיצר משמר העם, משום שבלי הסדר הזה, אנשים היו מגיעים למצוקת רעב".

להמשיך עד הסוף

21 חודשים נמשכה פעילותו של משמר העם בירושלים. ב־2 במאי 1949 נערכה ישיבת מטה של הארגון, שתכליתה "חיסול משמר העם הנוכחי". ההחלטה התקבלה באופן רשמי בעקבות התפטרותו של מרדכי גרינברג, סגן המפקד, והיעדר עניין ציבורי כללי בארגון. בפרוטוקול הישיבה נכתב שהוחלט להודיע בטקס רשמי על ביטול המסגרת, וש"גרינברג הציע להעביר את כל הרכוש של משמר העם לארגון ותיקי ההגנה. הוחלט להקציב לכל אזור 10 אלפים לירות ישראליות עבור מסיבות שבהן יחולקו מכתבי השירות". בנוסף הוחלט על טקס פומבי להענקת 19 אותות שירות. כעבור חודש, ביוני 1949, פורק משמר העם. ערב סגירתו שירתו בו כ־3,200 מתנדבים.

"רק לפני שנה אחת הכינו הבריטים את מלחמת הבזק, מלחמת ההשמדה ליהודי ירושלים, והעבירו – לעיני כול – נשק וציוד למכביר לידי הלגיון ולידי כנופיות ערביות, ומאידך דיכאו כל ניסיון מצד היהודים לארגן את התגוננותם", מתאר מרדכי גרינברג בחוברת. "תגובה טבעית למזימות הרשע, צו השעה לעם חדור הכרה לאומית… לארגן וללכד את כל היישוב העברי, להוות גוף אחד מאורגן היודע לעמוד על המשמר, וללחום למען ביטחוננו… למלא כל חלל ריק וכל פרצה אשר משם נשקפת סכנה לשלום היישוב. בכבוד ובהרגשה של אחריות כבדה עמדו יהודים זקנים בשמירה על יד המחסומים עם סרט על שרוולם, בדקו ובחנו כל עובר ושב לבל יחדור אויב ומחבל לשכונה העברית. בכבוד מילאו את תפקידם המחלקים וקציני המים, אשר דאגו במסירות נפש לספק מים במידה שווה לתושבים גם בהפגזות הקשות.

"החיים הציבוריים מתארגנים בירושלים ועולים למסלול תקין במסגרת שלטונם של המושל הצבאי ומדינת ישראל, והרבה מתפקידיו של משמר העם עוברים לרשויות מוסמכות", מסכם גרינברג. "הוא זה שנתן שהות מספקת להתארגנות כוחות הביטחון והמוסדות הממשלתיים. תושבי ירושלים גילו במאבק זה את דבקותם ומסירותם לעיר הנצח, ועמדו בשער בניסיונות מרים. הם כיום יותר מחושלים להמשיך עד הסוף. מזימות אויב לא יפחידו עוד את תושבי ירושלים. איתנים ברוחם יעמדו בכל מבחן".