תמונת ניצחון: "יום ירושלים זה יום עצום"

רבנים וחיילים ניצבים בשורה ליד הכותל המערבי, מאושרים. זהו רגע היסטורי: אך לפני שעה קלה שבה ירושלים העתיקה לידי העם היהודי. הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, נראה שקוע בסידור; הרב דוד כהן, "הנזיר", מציץ מאחור; והרב צבי יהודה הכהן קוק עומד מימין. בצד שמאל, בלורית תלתלים בהירים על מצחו, עומד יהודה כהן, בעליה של המצלמה שקלטה את התמונה הזו. מי שאחז בה והנציח את המעמד היה חנן פורת ז"ל.

למעלה מחמישים שנה שמר יהודה כהן באלבומו הפרטי את התמונות ממלחמת ששת הימים שצולמו בפילם שחור־לבן. ביד שאיננה מקצועית אבל מודעת לגודל השעה הוא תיעד את הלחימה בחזית ירושלים. מתוך התעלות העקובות מדם של גבעת התחמושת, בתום הקרב על אוגוסטה ויקטוריה ובעיקר על הר הבית וברחבת הכותל המערבי, הוא הצליח ללכוד במצלמתו רגעים קטנים של צנחן, לוחם מן השורה, שהפכו לנכס צאן ברזל בתולדות האומה. עד כה הציג את התמונות בחלקן, בהרצאות שנשא מדי פעם. כעת הן רואות אור לראשונה בספר "שישה ימים ומצלמה", שכתב וערך בנו רועי. התמונה ההיא מהכותל מככבת על כריכתו.

כהן (77), נשוי ללאה, אב לארבעה וסב לנכדים, מתגורר כיום במודיעין. על קיר בניין מגוריו תלוי דגל ישראל גדול במיוחד. "אחד השכנים עזר לי לתלות את הדגל לפני יום העצמאות. כתבתי לו אחר כך בוואטסאפ תודה רבה, והוספתי שאשמח אם יעזור לי גם להוריד את הדגל אחרי יום ירושלים. הוא לא ידע מתי זה יום ירושלים. בחור אינטליגנטי, משכיל. זה כואב לי מאוד. חבל שזה הפך ליום שמצוין בעיקר בחוגים הדתיים־לאומיים".

"הודיעו שאנחנו אמורים לצנוח בעורף האויב המצרי, באל־עריש. שמחנו. התארגנו לצניחה, ופתאום הודיעו שהיא מבוטלת, ושאנחנו עולים לירושלים. רבים היו על סף בכי. רצינו לקבל כנפיים אדומות, והרגשנו שלקחו לנו את התהילה. אבל האוטובוסים הגיעו, ויצאנו לירושלים"

לחטיבת הצנחנים התגייס כהן אחרי לימודים במדרשיית נעם ובישיבת כרם ביבנה. הוריו, שב־1939 נמלטו מאירופה המתקדרת, נפטרו שניהם בגיל צעיר, ובהיותו בן 20 כבר היה יהודה יתום. לאחר השחרור מהשירות הסדיר הוא החל ללמוד הנדסת חשמל בטכניון. לשם הגיע אליו, לקראת סוף מאי 1967, צו 8 המורה לו להתייצב בגדוד המילואים שלו – גדוד 66 בחטיבה 55 של הצנחנים.

"יצאתי למלחמה מהבית של הדודה שלי, אחות אמי שברחה איתה מאוסטריה מיד אחרי האנשלוס, כשהחלו שם הרדיפות. אצלם בבית ספגתי את הפחד משואה נוספת. זו הייתה התחושה של הדור המבוגר יותר. כשיצאתי משם למילואים, הרגשתי בבירור שהם מפחדים שלא יראו אותי יותר – או כי אני איהרג, או כי להם יקרה משהו במהלך המלחמה.

"גויסנו והגענו ל'מחנה ישראל', באזור שדה התעופה לוד. המורל היה גבוה, אבל התנאים פחות. קיווינו שתהיה לנו צניחה קרבית, זו הייתה פסגת השאיפות". הימים היו "ימי ההמתנה", והגדוד נכנס לשגרת אימונים שהתמשכה כשבועיים. "לאה, שהייתה אז חברה שלי, הגיעה לבקר והביאה ממתקים וגם מצלמת קודאק פשוטה וכמה סלילי פילם. זה היה די יוצא דופן באותם ימים, ולמרבית החיילים לא הייתה מצלמה".

אחד החיילים במחנה, נזכר כהן, עמד להינשא. "החלטנו לעשות לו שבת חתן. לא היה לנו ספר תורה, אז הלכנו לבית הכנסת של מושב יסודות הסמוך. כשסיפרנו שיש איתנו חתן, הרב שם שלח אנשים להביא עוגות וכיבוד לקידוש. השתדלנו מאוד לשמח את החבר, ולאחר שהוא עלה לתורה, כולנו יחד – החיילים והמושבניקים – רקדנו ושרנו 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. ואז אחד החבר'ה התחיל לשיר 'לשבוע הבא בירושלים הבנויה', וכולם הצטרפו. המלחמה הייתה אמורה בכלל להיות מול מצרים. ניבאנו ולא ידענו מה ניבאנו – שארבעה ימים אחר כך כבר נעמוד בהר הבית.

"ביום ראשון עצרו את האימונים. בלילה אוטובוסים לקחו אותנו לפרדסים של קיבוץ גבעת־ברנר, ממש ליד בסיס תל־נוף. אמרו שאף אחד לא הולך לישון לפני שהוא חופר שוחה. למרות שחפרנו אל תוך הלילה והיינו עייפים מאוד, בבוקר לא היו צריכים להעיר אותנו. שמענו את קולות המטוסים וצפירת אזעקה עולה ויורדת, והבנו שזה התחיל".

מחסום אש התעלה

ביום שני, 5 ביוני, פרצה המלחמה. "בחדשות אמרו שצה"ל יצא להדוף את הצבא המצרי", מספר כהן. "לקחו אותנו לתדריך והודיעו שאנחנו אמורים לצנוח בעורף האויב המצרי, באל־עריש. שמחנו. התארגנו לצניחה, ופתאום הודיעו שהיא מבוטלת, ושאנחנו עולים לירושלים. במקום לשמוח יותר, רבים היו על סף בכי. כל כך רצינו לצנוח, לקבל כנפיים אדומות (שניתנות למי שהשתתף בצניחה מבצעית – הכ"ח). היינו מאוכזבים, הרגשנו שלקחו לנו את התהילה. אבל האוטובוסים הגיעו, ויצאנו לכיוון ירושלים".

לפנות ערב הם הגיעו לשכונת בית־הכרם בבירה. הדלתות וחלונות הבתים היו חסומים בשקי חול, והעיר כולה הייתה שרויה באפלה. "למרות זאת התושבים יצאו לקראתנו והביאו לנו קפה ועוגות, הייתה אווירה טובה. לקראת חצות הגיע מפקד המחלקה שלנו, עופר פניגר, ונתן תדריך קצר יותר מזה שקיבלנו לגבי אל־עריש. הוא הוציא מפה, האיר בפנס, וכולנו עמדנו סביב. אני זוכר שהוא אמר שאנחנו 'הולכים ליישר את הקווים'.

"המשימה של הפלוגה שלנו הייתה להשתלט על מבנה בית הספר לשוטרים, ששימש כבסיס של הלגיון הירדני. זה היה בניין מבוצר, אימתני. התחלקנו לחוליות והתחלנו לנסוע ברחובות החשוכים והריקים של ירושלים. לא הכרתי אז את העיר, לא ידעתי איפה אנחנו. הגענו לבתים גבוהים בשכונת סנהדריה – 'בתי המפונים', שגרו בהם מי שפונו מהעיר העתיקה ב־1948. הסתתרנו מאחורי הבניינים, שמענו קצת יריות".

"ירדתי עם חנן פורת מהר הבית, ופתאום ראינו את הכותל. נתתי לו את המצלמה, והוא צילם אותי (למעלה) עם הרב גורן והרב קוק.  התפללנו במניין הראשון בכותל זה שנים רבות. בסוף התפילה ניסיתי לצעוד שלוש פסיעות אחורה, ולא הצלחתי. הרחבה התמלאה חיילים"

כהן מגולל את סיפורו באופן שוטף, מתורגל בהרצאות שהעביר לאורך השנים. רק מדי פעם, כשהזיכרונות נוגעים בקרב מתלהט, ההתרגשות מחלחלת אל קולו. "הדרך אל בית הספר לשוטרים הייתה ממוקשת ומלאה גדרות תיל", הוא מתאר. "פלוגה ד' הייתה צריכה לפרוץ לשם נתיב באמצעות 'בונגלורים', מעין צינורות נפץ. אחרי שהם פוצצו, קיבלנו את הפקודה להסתער. זה היה בשתיים וחצי בלילה, בדיוק כמו שנאמר בשיר על גבעת התחמושת. צעדנו במהירות בזה אחר זה, דרך הנתיב שפולס ממוקשים, אל בית הספר לשוטרים. נכנסנו למבנה ועברנו חדר־חדר. פתחנו בבעיטה את הדלתות, ובכל פעם הפעלנו אש עצומה, זריקת רימונים, רעש גדול.

"מהר מאוד התברר שכמעט לא היו שם חיילים ירדנים. עופר המ"מ צעק 'חדל אש'. אמרו לנו שממשיכים מזרחה, לשכונת שייח'־ג'ראח. בעוד אנחנו מתקדמים לשם, חטפנו יריות. היה הרוג – ג'קי בן־פז, קצין הקשר של המג"ד. גם החובש הפלוגתי שלנו נפגע. המג"ד הורה לשלוח מחלקה כדי לטהר את מקור האש הזו, שהגיעה משמאל".

אבל שם, משמאל, הייתה גבעת התחמושת. "אני, חייל פשוט, לא ידעתי עליה שום דבר. אף אחד לא אמר מילה בתדריכים. התחלנו להתקדם לעבר מקור הירי, מסתתרים, משיבים אש. הגענו לאיזה מחסום אבנים וחשבתי שזהו, נגמרה האש. אבל אז עמי יעקובי, סגן מפקד הפלוגה שהצטרף למחלקה שלנו, אמר – 'חבר'ה, קדימה'. קפצנו מעל הגדר, ופתאום מצאנו את עצמנו בתוך תעלות. יעד מבוצר. אלה היו התעלות המזרחיות, שהיום אגב מתחילים לשחזר אותן, אחרי שנסתמו עם השנים.

"התחלנו לרוץ, חצי שפופים וחצי חשופים. פתאום חיילים צועקים לנו מרחוק – 'השתגעתם, תורידו את הראש'. עשינו מה שהם אמרו, הגענו אליהם, ומצאנו אותם יושבים על הקרקע. המפקד שלנו המשיך ועבר אותם, ואז אני רואה שהדרך הלאה כמעט חסומה מרוב פצועים והרוגים. זה הרגע שנוחתת אצלך ההבנה שאתה במלחמה. זה מכה בך. עד אז לא ממש ראיתי בחיי פצועים והרוגים. יריות ורימונים יש הרי גם בתרגילים, אבל הרוגים הם עניין אחר.

"התקדמנו, נלחמים כמו שלימדו אותנו שיש לעשות מול יעד מבוצר ובונקרים. כל פעם שניים רצים קדימה, זורקים רימונים לתוך בונקר, יורים וכך מתקדמים. בשלב מסוים התחיל אור היום לעלות. השעה הייתה בערך ארבע בבוקר. ראינו חיילים ירדנים רצים במורד ההר, וירינו בהם".

הצנחנים המשיכו לנוע בתוך התעלות, עד שנתקלו במחסום אש. "היה שם תול"ר (תותח ללא רתע) ירדני שבער כולו, כולל הפגזים לידו. לא הייתה ברירה, היינו צריכים לצאת החוצה מהתעלה, לרוץ כדי לעקוף אותו ואז להיכנס חזרה פנימה. הגענו אל עוד בונקר, מצד ימין של התעלה. עמי יעקובי ואני היינו הזוג התורן. זרקנו רימון פנימה, ירינו וחשבנו שגמרנו. פתאום היה ירי מהבונקר, ועמי חטף כדור בכתף. יריתי עוד פעם לתוך הבונקר, ואחר כך התחלתי לחבוש את עמי בתחבושת האישית שלי. כשסיימתי הוא ביקש ממני, כמו בסרטים – 'יהודה, תכניס לי מחסנית לעוזי ותתקדם בלעדיי'".

אבל כהן לא חשב להשאיר אותו שם. "שאר הכוח כבר עבר אותנו. אמרתי לו שנמשיך ביחד. הוא נשען עליי וכך התקדמנו, לאט־לאט. זה היה אזור של תעלות עמוקות, ולכן יכולנו ללכת כמעט זקופים. בסופו של דבר הגענו אל הכוח. מישהו שם ידע איפה התאג"ד, תחנת האיסוף הגדודית, ולקחו את עמי אליה.

"עופר המ"מ צעק – 'שקי טי־אן־טי אליי'. לי היה שק כזה על הגב, והאמת ששמחתי להיפטר מהקילוגרמים האלה. לא ידעתי מה התחולל בינתיים בגבעה; התברר שבזמן שאני הייתי עם עמי, חיילי המחלקה שלנו הגיעו לאזור הבונקר הגדול, התקרבו אליו מכמה צדדים אבל לא הצליחו לכבוש אותו. הם ירו עליו, זרקו רימונים, אחד החיילים יצא מחוץ לתעלה כדי לזחול ולהשליך רימון דרך חרך הירי של הבונקר – וגם זה לא עזר. זה היה מעין חדר בתוך חדר, בנוי מבטון מזוין. הירדנים בפנים המשיכו לירות ולפגוע. עופר, שהיה בחור פיקח, הציע להשתמש בשקי הנפץ. לימים יקי חץ, שהוא חבר טוב שלי, אמר שזה היה רעיון שלו, ואני נותן לו את הקרדיט. בכל מקרה, זרקו את השקים אל מי שהיה בצד השני של הבונקר. זו הייתה כמות עצומה של חומר נפץ – והבונקר פוצץ. היו שם שישה הרוגים ירדנים. בשלב מסוים עמדתי מול הבונקר עם המצלמה. אני זוכר שראיתי את ששת ההרוגים, ולא צילמתי".

למה? זה נתפס בעיניך כלא ראוי, מבחינת כבוד האדם?
"אני לא יודע למה. היום אני דווקא מצטער שלא צילמתי. אני זוכר את המראה, זוכר שעברה לי המחשבה, ושהחלטתי לא לצלם. בכלל, בתוך סערת הקרב לא צילמתי.

"פתאום חייל ירדני שהעמיד פני מת קם והתחיל לברוח. חייל ישראלי שראה אותו התרומם אל מעבר לשפת התעלה, כיוון אליו וירה. עופר ואני התרוממנו באינסטינקט כדי לראות מה קרה. עמדנו צמודים זה לזה, ובאותו רגע צלף ירה לעברנו, ככל הנראה מגבעת המבתר. עופר צעק 'נפצעתי'. הכדור נכנס ויצא, היה שטף דם לא נורמלי. אפילו תחבושת אישית לא הייתה לי, כי השתמשתי בה קודם כדי לחבוש את עמי. התחלתי לרוץ בתעלות ולצעוק 'חובש, חובש'. כשחזרתי, חיילים אחרים כבר חבשו את עופר בתחבושת אישית ולקחו אותו לתאג"ד.

"ככה בעצם נשארנו בגבעה בלי מפקדים, ובלי להבין מה קורה. לא ידענו איפה אנחנו, או אני לפחות לא ידעתי. אתה יודע שזה שטח אויב, שומע פקודות לפה, פקודות לשם, אבל אין ירי. אני זוכר שבתוך המעין־הפוגה הזו, אני ויששכר כהן – אחיו של יגאל כהן־אורגד, שהיה לימים שר האוצר – הוצאנו תפילין מהתרמיל והנחנו אותן. מיד לאחר התפילה הצטלמנו שם שנינו בתוך התעלה, שני כוהנים בלב בית קברות, עם הרוגים מכל צדדינו. יששכר, זיכרונו לברכה, נהרג כמה שנים אחר כך, במלחמת יום הכיפורים. אני מצטער שלא צילמתי אותו עם התפילין".

הר של רגשות מעורבים

הלוחמים הישראלים המתינו במשך כמה שעות בתוך התעלות, מצפים לפקודות. הירי מסביב התחדש מדי פעם, אבל לא באותה עוצמה כפי שחוו בלילה. "אחרי הצהריים הגיע קצין צעיר בשם אורי דן, ואמר שהוא נשלח להחליף את עופר", מספר כהן. בהוראתו של דן, הם יצאו מהתעלות. "ראינו 'מלמעלה' את כל ההרוגים, ועזרנו בפינוי הנפגעים. אלו היו מראות מאוד לא פשוטים", נאנח כהן. "אני זוכר משאית דודג' צבאית ועליה שישה או שבעה הרוגים, מכוסים בשמיכות".

בעת שיחתנו איציק סעידיאן עדיין נלחם על חייו, לאחר שהצית עצמו במשרדי אגף השיקום של משרד הביטחון במעשה שעורר דיון ציבורי סביב יחס המדינה והחברה לחיילים משוחררים הסובלים מפוסט־טראומה. "בזמננו לא קראו לזה כך, אבל על סמך התנהגויות שראיתי אצל החבר'ה בשנים שאחרי המלחמה, אני בהחלט יכול לומר שלחלקם הייתה פוסט־טראומה", קובע כהן. "לי זה לא קרה, ואני חושב שהסיבה לכך היא שהגעתי למלחמה אחרי חוויה קשה של יתמות, והייתי אולי קצת יותר חסין. סיבה נוספת היא שהתחלתי מיד לדבר ולספר. אני זוכר שממש אחרי המלחמה ישבתי בבית של חבר, ובני המשפחה והשכנים הגיעו, וסיפרתי הכול. לוחמים אחרים לא דיברו בכלל".

מגבעת התחמושת המשיכו חיילי המחלקה מזרחה, לשייח'־ג'ראח. "הגענו למקום הכינוס של הפלוגה, בבית החולים סנט־ג'ון. היינו אחרי 36 שעות בלי שינה, ואחרי לחימה קשה. בשש או שבע בערב קרסנו שם על הרצפה ונרדמנו. אני זוכר את השמירה באמצע, שהייתה מתוחה כי מדובר בשטח אויב".

הם התעוררו בבוקר יום רביעי, כ"ח באייר. "הצטלמנו שם, נשענים על איזו מכונית. הודיעו לנו שאנחנו עולים להר הצופים, למובלעת שהייתה בשליטה ישראלית. כשהגענו הייתה שמחה גדולה יחד עם החיילים שכבר שהו במקום, מחופשים לשוטרים (ההסכמים הבינלאומיים אפשרו לישראל להחזיק במובלעת כוח שיטור בלבד – הכ"ח). ולצד השמחה קיבלנו תדריך: הסיפור לא נגמר, יש עוד יעד מבוצר. מתחם אוגוסטה ויקטוריה. עכשיו כבר ידענו מה זו מלחמה. יומיים קודם, לפני גבעת התחמושת, היינו בחורים צעירים, חדורי מוטיבציה. מורעלים. אבל אחרי שאתה רואה כל כך הרבה חברים הרוגים, התחושה היא אחרת.

"אמרו לנו להתקין כידונים על הרובים, ויצאנו לכיוון אוגוסטה ויקטוריה, מרחק לא גדול מהר הצופים. בהתחלה ליוו אותנו טנקים, וזו הייתה הפעם הראשונה במלחמה שראיתי טנק. אבל אחד הטנקים עלה על מוקש, ולנו אמרו 'קדימה רוץ'. רצנו בשני טורים, ושוב ספגנו יריות. מפקד פלוגה ד', גיורא אשכנזי, חטף כדור ונהרג במקום.

"הגענו לאוגוסטה ויקטוריה, והתברר שכבר אין שם חיילים ירדנים. מצאנו כוסות שהקפה בהן עוד היה קצת חם. עד היום יש ויכוח אם הם קיבלו פקודת נסיגה, או פשוט ברחו אחרי ששמעו על גבעת התחמושת. אני לא יודע. בכל מקרה, שמענו בטרנזיסטור שעומדת להיכנס הפסקת אש מול ירדן. איזה יופי. מישהו עלה על הצריח של אוגוסטה ויקטוריה והניף את דגל ישראל. צילמתי את הדגל, הייתה תחושת הקלה. הצטלמנו גם לתמונה מחלקתית ליד שערי אוגוסטה ויקטוריה, ומישהו אפילו הניח על הקסדה שלי רימון עשן, כבדיחה. היינו בטוחים שהמלחמה נגמרה. אבל היא לא".

סביב תשע בבוקר הסתדרו שוב הלוחמים בשני טורים, ונעו דרך שכונת א־טור לעבר שער האריות. "כשנכנסנו לעיר העתיקה, הבנתי שחייבים תמונה. יצאתי לרגע מהטור שלי, רצתי מהר לאמצע הכביש, ועשיתי קווץ' על המצלמה. צילמתי לכיוון השער תמונה מהירה, שיצאה קצת מטושטשת. התרגשתי, למרות שעדיין לא הפנמתי לגמרי את גודל השעה. עברנו את שער האריות, פנינו שמאלה, ופתאום ראינו ארמונות מפוארים עם אדריכלות מרשימה – המסגדים שעל ההר. התקדמנו עוד כמה עשרות מטרים, ואנחנו בתוך רחבת הר הבית. שמענו את הקריאות 'הר הבית בידינו', של מח"ט הצנחנים מוטה גור", מספר כהן בהתרגשות ניכרת.

"הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 11:30. הצטלמנו כל הפלוגה על הר הבית, במצלמה שלי. התחלנו להסתובב על ההר, פגשנו את החברים מהפלוגות האחרות, ושמענו שזה נהרג וההוא נפצע. הרגשות היו מעורבים: מצד אחד שמחה אדירה על הניצחון הגדול, וגם על כך שאתה עצמך חי וקיים, אחרי שהיית בתוך התופת. ומצד שני, עצב גדול על כל ההרוגים. ובתוך כל ההסתובבות הזו, פתאום אני מרגיש טפיחה על השכם. אני מסתובב, וזה חנן פורת, שהיה הרץ של המ"פ גיורא אשכנזי. חנן שואל אותי – אתה רוצה לבוא לכותל?"

מהיכן הכרתם?
"מישיבת כרם ביבנה, שלמדנו בה שנינו. הלכתי איתו, ירדנו דרך שער המוגרבים מהר הבית, ופתאום ראינו את הכותל. קצת מביך לומר זאת: עם החינוך הדתי שהיה אז, את הר הבית לא ממש הכרנו, אבל על הכותל ידענו. ראינו שם כמה דמויות רבניות, התקרבנו ומיד אמרתי – תמונה. נתתי את המצלמה לחנן פורת, והוא צילם את התמונה שעל כריכת הספר. ואז הרב גורן אמר: 'אפשר כבר להתפלל מנחה'. הוא עבר לפני התיבה, וכך התפללנו במניין הראשון שהתקיים בכותל מזה שנים רבות. צילמתי את התפילה, ואז התפללתי בדבקות רבה, לאחר כל מה שעברנו. אמרתי שמונה־עשרה בעיניים עצומות, כולי שקוע בתפילה, וכשהגעתי ל'עושה שלום במרומיו' ניסיתי לצעוד שלוש פסיעות אחורה, ופתאום אני לא מצליח. פקחתי את העיניים וראיתי שכל הרחבה מלאה חיילים. לא הרגשתי שהחיילים שהיו למעלה, על ההר, ירדו קצת אחרינו. הרמתי את המצלמה וצילמתי. רואים בתמונה את כל הרחבה – שהייתה צרה וצפופה בהרבה מזו של היום – מלאה בצנחנים.

"הרב גורן הוסיף בתפילה פסוקי נחמה, וכל המעמד היה מרגש בצורה בלתי רגילה. אבל מוטה גור הבין שזה מסוכן מאוד: אם מישהו יזרוק רימון מאחד הבתים, יהיה אסון. הוא הורה להתפזר, והתפזרנו בשכונת המוגרבים".

שם, מתאר כהן, התרחש אירוע שנשמע בדיוני כמעט. "באחד הבתים אישה ערבייה כרעה ללדת. השכנים יצאו אלינו בפחד ואמרו לנו 'יש יולדת'. קראנו לרופא שלנו, ד"ר אורי פרנד ז"ל, שנהרג גם הוא אחר כך במלחמת יום הכיפורים. צילמתי שם את החיילים עם השכנים שקראו לעזרה".

כשבועיים אחר כך פגש כהן את ד"ר פרנד בתפילת שבת בבית הכנסת. "הוא סיפר לי איך נכנס אל הבית בחגור ובקסדת פלדה, והאישה נבהלה. אורי הבין שלידה לא תתרחש כך. הוא הוריד את החגור והקסדה, אמר לה בערבית שהוא רופא, 'חכים', ויילד אותה. בדיעבד התגלה סיפור מדהים: האישה הזו הייתה יהודייה ששרדה את אושוויץ כנערה, עלתה לבדה ארצה ואיכשהו נישאה לערבי בעיר העתיקה, כנראה בכפייה. כמה שנים לאחר מלחמת ששת הימים היא עברה לעיר במרכז הארץ, יחד עם הבת שנולדה לה. כשכרעה ללדת, היא פחדה לומר מילה; רק אחרי שבעלה מת היא העזה לעזוב. כל זה נודע לי מאוחר יותר. היום אני נמצא בקשר עם הבת – אישה בת 54, אם לילדים, שחוגגת יום הולדת ביום ירושלים". בספרו מצרף כהן כמה קטעי עיתונות שבהם מתואר הסיפור הבלתי ייאמן. על פי כתבה שהופיעה במעריב ב־1972, שמה של היולדת היה יהודית שוורץ.

"חיילי המחלקה שלנו התקרבו לבונקר הגדול, ירו עליו, זרקו רימונים, אחד החיילים יצא מהתעלה כדי לזחול ולהשליך רימון דרך חרך הירי – וגם זה לא עזר. הירדנים בפנים המשיכו לירות ולפגוע. בסוף השתמשנו בשקי חומר נפץ, והבונקר פוצץ. בשלב מסוים עמדתי מולו עם המצלמה. אני זוכר שראיתי את ששת ההרוגים הירדנים, ולא צילמתי"

בעוד כהן וחבריו ממתינים באזור שער המוגרבים, ביקש הרב גורן לערוך סיור ברובע היהודי. "מוטה גור אמר לו שלסיור כזה יש צורך בליווי, אבל החיילים עייפים, והוא מסכים רק אם יש מתנדבים. שאלו מי מתנדב, ואני בתור חייל דתי הצבעתי מיד. הרב גורן הלך עם השופר במרכז, כששני חיילים מימינו ושניים משמאלו. צעדנו בנשק שלוף, סורקים ומסתכלים כל העת אל החלונות והגגות. למרות החשש, זה היה סיור מדהים. הרב גורן פתאום אמר: 'הנה, זו החורבה, בית הכנסת של רבי יהודה החסיד'. הוא הכיר היטב את כל הרחובות והסמטאות, וכך הוליך אותנו במסלול מעגלי, עד שחזרנו אל שאר החיילים".

עלית מאז להר הבית?
"לא. האמת היא שיום אחד ניגשתי לשוטרים בכניסה ואמרתי 'תנו לי להיכנס, לחמתי פה', אבל זה לא התאפשר. יש לי נכד שלומד בגוש עציון, והוא עולה להר באופן קבוע".

מאיר אריאל קפץ לבמה

בערוב היום נודע להם שהמ"מ עופר פניגר מת מפצעיו. "זה היה קשה מאוד. המ"פ גבי מגל, שכמו פניגר היה גם הוא בן קיבוץ גבעת־חיים, סיפר לי שבתקופת ההמתנה שניהם קיבלו חופשות קצרות, כי היו כבר נשואים. לפני פרוץ המלחמה, כאשר הוא בא לאסוף את עופר מהבית, אביו של עופר יצא אליו ואמר לו שזהו בנו היחיד שנושא את השם פניגר – שם שנותר רק במשפחה שלהם לאחר השואה. האב ביקש מגבי שישמור על עופר. ולא הצלחנו", אומר כהן, וגם ממרחק 54 שנים נמלאות עיניו בדוק של דמעות.

למחרת כבר הופנה הכוח שלהם לצפון. "הצטלמנו בדרך. יש לי תמונה עם חבר, חזי מילר, בעיירה טובאס. מי פחד אז? הם פחדו מאיתנו. הגענו עד רמת הגולן, ובשבת נכנסה לתוקף הפסקת האש גם עם סוריה. חזרנו לירושלים, וביום ראשון בערב כונסנו כולנו באמפיתיאטרון הר הצופים, שם נערך טקס נפלא עם כל אמני ישראל. נחמה הנדל שרה את 'ירושלים של זהב', וכשהיא סיימה קפץ לבמה אחד הצנחנים, מאיר אריאל. הוא לקח ממנה את הגיטרה ושר את 'ירושלים של ברזל' – שיר יפהפה שתיאר את כל מה שעברנו. למחרת עלינו למסדר סיום בהר הבית. צילמתי אותנו צועדים דרך שער האריות, וכשירדנו לכותל צילמתי את הדחפור שעבד ויצר את הרחבה הגדולה, כפי שהיא היום".

רבות מהתמונות המוכרות של ירושלים במלחמת ששת הימים, מציין כהן, צולמו בכלל כשבועיים אחר כך, בשחזור של המלחמה. אחת היוצאות מן הכלל היא תמונת הצנחנים המפורסמת של דוד רובינגר, שאכן צולמה ביום שחרור ירושלים.

אתם, לוחמי 67', שומרים היום על קשר?
"קשר חזק מאוד. אני חושב שאין גדוד בצה"ל ששומר על קשר כמונו. מדי כמה חודשים אנחנו יוצאים לטיול וכמובן נפגשים ביום ירושלים. היום אני גם מתנדב ב'לוחמים מספרים' בגבעת התחמושת, ואנחנו משוחחים עם קבוצות שמגיעות ומתארים להן את הקרב. לפני כמה שבועות, למשל, הרציתי בפני לוחמים מחטיבת הקומנדו".

מחלוקות קשות סערו עם השנים סביב הקרבות ההם, אך לכהן חשוב להדגיש: "אני לא נכנס לוויכוח מי שחרר ומי עשה – חטיבת ירושלים, חטיבת הראל, הצנחנים. היום אני אמנם סגן־אלוף, אבל אז הייתי חייל פשוט. אני לא מדבר בספר על כוחות ומשימות ולא על אסטרטגיה, אלא על מה שראיתי בעיניי. הרבה שנים שאלו אותי – למה אתה לא כותב? אז הנה, כשאתה מתבגר יותר, פתאום בא לך להשאיר את הדברים כתובים".

לאחר המלחמה חזר כהן ללימודיו האקדמיים, ובסיומם הצטרף ליחידה טכנולוגית של חיל המודיעין. על שירותו שם זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל. "הפרס ניתן על מערכות מורכבות שבנינו, דברים שתרמו תרומה רבה למדינת ישראל, ואי אפשר לפרט מעבר לכך".

מה המשמעות של יום שחרור ירושלים בשבילך?
"זה יום עצום. החברים שלי ואני משתגעים מכך ששכחו עד כמה זה גדול. לפעמים אני מדבר עם צעירים על מלחמת ששת הימים, וזה כאילו אני מספר על לוחמי מצדה. מבחינתם זו היסטוריה עתיקה, אם בכלל מכירים אותה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il