טיול עם מעין, תלמידת כיתה י"א, שנלחמת למען מעיין בעיר הבירה

יום ראשון, חמש אחר הצהריים, והחנייה בעין לבן מלאה כאילו אנחנו במינימום בוקר של איסרו־חג. במרכז הכביש עסוק חרדון מצוי במופע קידות ראוותני, מנסה לסמן טריטוריה. עוד לפני שאני מספיקה להגיד לו "אין לך סיכוי, חביבי" עובר עוד רכב ושולח אותו להתפלל במקום אחר. במעלה המדרגות אני מבחינה בכמה בני נוער משכשכים במעיין, שתי משפחות ערביות שסועדות מתחת לעצים, ארבעה זוגות שבנו על מפגש רומנטי מבודד ומתמודדים עם המציאות וכמה חרדים שיורדים במדרגות לעבר הרכב. אני די בהלם ממספר האנשים שמבלים כאן ביום שגרתי בתחילת שבוע.

מעין הֵכֵל מגיעה למעיין מעוד יום לימודים בפלך. "זה הבית השני שלי", היא אומרת. "בשבוע שעבר הייתי פה שלוש פעמים, פעמיים עם חברות – הכנו שקשוקה ולמדנו לבגרות במחשבת – ופעם עם החניכים". מרחוק נראה עץ חרוב מרשים, שיש לו תפקיד בסיפור שלנו: עד אליו אמורות להגיע זרועות תוכנית הבנייה רכס לבן א', שכבר אושרה ופותחת את הדרך לעוד ארבע תוכניות בנייה נוספות. מעין מספרת על מקורות התוכנית אי שם בסוף המילניום, על דחייתה בשנת 2007, על שיטת הסלאמי המתוכננת שמכרסמת בנוף, על האיום לעין שריג ולעין חינדק ולעין איתמר, שעוד נצעד אליו, ולעוד תריסר מעיינות בהרי ירושלים – "המקומות הכי יפים והכי מתוירים שיש".  בולבול צהוב־שת שמגיח על ענף מעלינו ועוד חרדון שאפתן שמטפס על קיר האבן, מביא את מעין לדבר על האיום הסביבתי. מתברר שאנחנו מהלכות בתוך מסדרון אקולוגי קריטי: "יש כאן תא שטח טבעי של הצבי הארצישראלי ויחמור פרסי וצבוע מפוספס, ועוד אלפי מינים שרבים מהם בסכנת הכחדה". אז היא מעלה תוכניות חלופיות מפורטות, מסבירה מה ההיגיון בתוכנית המקורית אבל למה צריך לפעול נגדה, ואני שואלת: מי הספיד את הנוער, מי. "המקום הזה חשוב לי ואני ממש מפחדת מהעתיד. אנשים צריכים להבין שמרגע שיבנו כאן אין דרך חזרה".

***

אנחנו צועדות לשבת באחת מהנקודות המוצלות, ובינתיים אני מנסה להבין מה לנערה בכיתה י"א ולהתגייסות לצד הפוליטי של המאבק להצלת הרי ירושלים. "גדלתי כאן, בירושלים, ואנחנו משפחה שאוהבת טבע וטיולים ומבלה פה הרבה בימי שישי. טבע הוא חלק חשוב בחיים שלי. הצטרפתי לחוגי סיירות של קק"ל, כמו שני האחים שלי, ואנחנו מטיילים הרבה – בדיוק חזרנו מתחרות ניווטים. היום אני חניכה ומדריכה. לפני שנה בערך דיברו איתנו על התוכנית לבנות כאן וכולנו הזדעזענו. את יכולה לראות שכולם־כולם באים לכאן – יהודים, ערבים, דתיים, חילוניים, צעירים, מבוגרים. זו ממש פינה משותפת. הצטרפתי חלקית למאבק, הגעתי להפגנות ופגשתי המון אנשים שאכפת להם. אחותי טליה הייתה פעילה רצינית במאבק. ואז היא התגייסה, ואני באתי קצת על תקן ממלאת מקום, ובאופן מפתיע מצאתי את עצמי בצד הפוליטי של המאבק".

"בסוף כל התוכניות האלה הן רק 14 אחוזים מיעדי הבנייה עד 2040. רוב הבתים מתוכננים להיבנות בתוך העיר, ועל המקום היפה הזה לא יקום וייפול משבר הדיור"

ומה זה אומר בפועל?
"התחלתי לכתוב מיילים והודעות ואטסאפ לחברי מועצה ולחברי כנסת, ושמחתי לראות שלאנשים אכפת, גם אם אני רק ילדה בת 17 שאפילו אין לה זכות הצבעה או כוח פוליטי. חברי כנסת כמו מתן כהנא ועמיחי שיקלי מימינה ואלון שוסטר מכחול לבן ויאיר גולן ממרצ והמשנה לראש העיר פלר חסן־נחום השתתפו בסרטונים שלנו, יש היענות מימין ומשמאל, והרשימה מכובדת כל כך שאני אפילו לא זוכרת את כל השמות. זה מאוד מרגש".

העיתוי של פגישתנו סמוך לדיון מכריע: בתחילת יוני תתכנס המועצה הארצית לתכנון ובנייה, ומובילי המאבק מעלים הילוך. "עכשיו יתקיים דיון נוסף ולכן תהיה הפגנה, ואנחנו מקווים שיבואו. לפני כמה חודשים ארגנו גיוס מימון המונים שתרמו לו אלפי אנשים. אני זוכרת שבהתחלה היינו בלחץ, כי רוב הפעילים צעירים ולצעירים אין הרבה כסף, אבל כל כך הרבה אנשים תרמו, זה היה יפה לראות". ומה הייתה מטרת הגיוס בעצם, אני שואלת כשמהמדרגות המובילות מהחניה למעיין צצים עוד ועוד מבקרים. "התוכנית תגיע בסוף לבית משפט, והליך משפטי הוא יקר", היא עונה. "חוץ מזה, השאיפה שלנו בסוף היא שיהיה כאן גן לאומי".

את יודעת מה אומרים אנשים – יש משבר דיור, התוכנית תמשוך צעירים לעיר, שוב הירוקים הורסים לנו.
"הרבה פעמים אנשים לא מתחברים למאבקים סביבתיים, זה נשמע כאילו אנשי הטבע כל הזמן אומרים רק לא ולא ולא, אבל זה לא נכון כי קודם כול המאבק הוא חברתי. מעבר לזה שאת רואה כאן את כל האוכלוסייה המגוונת הזאת, וזה הכי טבעי בעולם ולא מוזר או שונה, בסוף כל התוכניות האלה הן רק 14 אחוזים מיעדי הבנייה עד 2040. רוב הבתים מתוכננים להיבנות בתוך העיר פנימה, ועל המקום היפה הזה לא יקום וייפול משבר הדיור. גם העלות תהיה מטורפת בגלל הטופוגרפיה של הרכס ובניית תשתיות שם. אנחנו מציעים שיחזקו שכונות בתוך ירושלים. הרבה פעמים מיזמי דיור מחוץ לעיר מושכים אוכלוסייה חזקה החוצה, ומחלישים את פנים העיר. למה לא לחזק שכונות חלשות? כך גם לא יפגעו בפינת החמד".

***

אחרי תצפית קלה על האזור ועל מה שעומדים לחרב לנו, הסבר קצר על המפה והתלבטות בת 15 שניות, אנחנו מחליטות לצעוד לעין איתמר ולא לעצור כאן. השביל הוא דרך עפר שמשני צידיה מתרוממים צמחי החורש של הרי יהודה. שוב גזר קיפח בהמוניו (זאת העונה), סירה קוצנית, שרידי פריחת דם המכבי. מסיבת יער של רבי רגל כנראה מתקיימת כאן איפשהו לאור מקבץ הרגליים בשביל, וכמובן נחש, שאני קובעת באחת שהוא זעמן מטבעות, כי מה אכפת לי להאמין שלא צפע ארצישראלי לפניי.

בדרך אני שומעת ממעין על מקור שם המשפחה "הכל": אבא עלה משווייץ. על אמא – שמונה דורות בירושלים וביולוגית. על חיבת הגלישה: גלישת צוקים וגלישה בים. ועל אהבה לספרות. אולי שם בכלל תמצא את עצמה בעתיד. ואם כבר ספרות, היא מכבדת אותי במופע יחיד של שיר ספוקן וורד ששרה בהפגנה ליד אחת הוועידות:

"ואיך תיראה ירושלים של אחרי הבנייה, 2050 כזה, עוד שלושים שנה? / זרמו לשנייה – / אולי זה יישמע קצת מגוחך / אבל שמעו – דמיון מודרך: / אתם בטיול שנתי כיתה ג' שלוש / המחנכת מאחור, המדריך בראש / ולפתע המדריך עוצר – משהו חשוב: 'חברים ראיתי זבוב' / 'בעל חיים נדיר, איזה אדיר!' / והמדריך מסביר, / 'פעם כשהייתי צעיר / לראות זבוב היה דבר די תדיר' / ממשיכים ללכת, כואבות קצת הרגליים, / כי אתם יודעים, יש הרבה עליות בירושלים. / ורגע, המדריך שוב נעצר / 'כאן הפעם האחרונה שזוהה אי פעם פרפר' / לא ייאמן! / הלוואי שגם יכולתי לראות אחד כזה, אמן".

יש המשך לשיר ויש המשך לדרך ומרחוק נראה המעיין. עין איתמר, צלול משזכרתי, התרוקן מטובליו. מעין מסבירה לי על היווצרות מעיין שכבה, ואנחנו מסתובבות לצעוד. בתחנת עצירה לעוד צילום שלה על רקע נוף המאבק, אני שואלת בזהירות אם יש בכלל סיכוי שהמאבק יצליח. "אני מאמינה שהוא יצליח, בסוף אי אפשר לא להאמין", היא אומרת. "אני גם חושבת שיותר אנשים עם השפעה וכוח, מקבלי החלטות, מבינים שזה לא נכון לירושלים. כולם רוצים את טובת העיר, ולאט־לאט שמים לב לשינוי בדיבור ובהתנהגות וביחס למאבק של המון אנשים שבהתחלה לא היו מוכנים אפילו לדבר איתנו. פתאום אנשים מקשיבים ותומכים בנו. כולם מבינים: אנחנו ירושלמים, אין לנו ים, זה הים שלנו".