פעם בשנה, כמתנת אפיקומן, היה הרב משה לוינגר נוסע עם ילדיו ליום טיול בתל־אביב. הם היו אוכלים פלאפל בתחנה המרכזית, שטים בירקון ומבלים בלונה־פארק. מבחינת הילדים, אל הבילוי הלא־תדיר הזה נוספה תמיד תחושת הגילוי עד כמה אביהם הוא דמות ציבורית מוכרת גם מחוץ לגבולות חברון ובנותיה. "היו צועקים לו בכל מקום 'לוינגר, לוינגר'. אחד ממפעילי המתקנים בלונה־פארק היה אפילו מכניס אותנו תמיד בלי תור, מרוב שהוא אהב אותו", נזכרות בנותיו בחיוך.
בליל הסדר ימלאו חמישים שנה לסנונית הראשונה של השיבה היהודית לעיר האבות. הרב משה לוינגר (אז רב המושב נחלים) ורעייתו מרים, יחד עם אליקים העצני, הרב אליעזר ולדמן, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר ועוד שותפים לדרך, ערכו אז ליל סדר מרגש במיוחד במלון "פארק" בחברון. בעל המקום, פאיז קוואסמה, סבר בתחילה שתיירים יהודים משווייץ הם הרוצים לשכור ממנו את המלון כולו על 14 חדריו לשבוע שלם, ושמח על העסקה המוצלחת. אולם חלק מהמתיישבים החדשים, ובהם משפחת לוינגר, הגיעו כבר אז עם ציוד ביתי מעבר לנדרש לשהייה בת ימים ספורים במלון. ממשאית שחנתה בכניסה למבנה הם פרקו מקררים ומכונות כביסה, בכוונה ברורה להישאר.
במטבח המלון היו אז רק מקרר לא גדול וכיריים בעלי ארבע להבות. הבאות והבאים לחברון ניגשו מיד למלאכה. הם הכשירו בקפדנות את המטבח, מתחו בחוץ חוטי עירוב, קבעו מזוזות, והצליחו לראשונה מאז מאורעות תרפ"ט לקיים בעיר סדר כהלכתו, בהשתתפות כמאה איש. אחר כך באו חודשים ארוכים של ויכוחים ומאבקים מול הממשלה והצבא, אבל ליל החג ההוא היה הבסיס לחידוש ההתיישבות בחברון העיר, להקמת קריית־ארבע הסמוכה, ולתחילת הפריחה של חיים יהודיים באזורים נוספים ביהודה ושומרון (מלבד כפר־עציון, שבניו החלו לשוב אליו כבר בסתיו 1967).
מאז ליל הסדר במלון פארק ועד לפטירתו לפני כשלוש שנים בגיל 80, היה הרב לוינגר אחד מנושאי הדגל המרכזיים של ההתיישבות, אלא שבצד העשייה דבקה בו גם תדמית לא פשוטה. דמותו הפכה למעין אבטיפוס תקשורתי נלעג של מתנחל מתלהם, לבוש מעיל דובון בלתי אופנתי, שיורה ברובה לכל עבר. גם מהנהגת ההתיישבות הוא נדחק. אבל את ערב החג ההיסטורי ההוא איש אינו חושב לקחת מהרב לוינגר, ובמלאת יובל לפסח תשכ"ח ביקשנו מבנותיו להתכנס לשיחת זיכרון וחזון.
יראת שרבף, בת 56, מתגוררת גם היום בחברון. היא נשואה לרב עוזי שרבף, אם לשמונה וסבתא. את מספר הנכדים, היא אומרת בחיוך, לא מציינים. את דרכו של אביה יראת מנסה להמשיך בעיקר בתנועת המאחזים "נחלה" וברכישת בתים בחברון. חיבת שוובר (47), אם לשישה, מתגוררת בסוסיא ועוסקת בתכנות אתרי אינטרנט. היא ראשונת ילדי המשפחה שנולדו בחברון. עתיה זר (42) מהר־ברכה, היא אם ל־11 וסבתא. בעבר שימשה עיתונאית ב"בשבע", וכיום היא דוקטורנטית. נרית כץ (41), גם היא מסוסיא, אם לארבעה, נושאת בתפקיד מפמ"רית מתמטיקה לחינוך העל־יסודי. רחלי ונינו מקצרין, בת 39, היא אם לשמונה וגננת. בת נוספת בחרה לא להשתתף בריאיון – כנרת רוזנטל, אם ל־13 מבת־עין. וישנם כמובן גם הבנים: אפרים הבכור, מנשה מבת־עין, מלאכי המכהן כראש מועצת קריית־ארבע, שלמה המתגורר בחברון, ואלינר הצעיר.
מהיושבות בחדר, יראת היא היחידה שחוותה בעצמה את החג במלון פארק. "אני זוכרת שכל עם ישראל היה מיוצג בבאים, ושהיה מאוד־מאוד צפוף".
עתיה: "אבא פנה למשפחות מנחלים ומאבן־שמואל ואמר שצריך לעשות רושם שיש הרבה אנשים. מישהי מאבן־שמואל סיפרה לי שהמושב היה ריק באותו חג".
חיבת: "אבא שלנו פרץ את הדרך, הוא עשה את הדבר הלא־ייאמן של ללכת למקום בלי יהודים, ולהקים שם התיישבות. אליקים העצני אמר עליו שהוא היה המנוע. מה שמיוחד באבא זה שהוא גם הצליח להוביל את הסיפור באחריות מלאה. הוא דאג תמיד לפרנסה וליומיום של כל מי שהיו מאחוריו".
יראת: "אבא הרגיש אחריות מאל"ף ועד תי"ו לכל מה שהתרחש במדינת ישראל, ממלחמת ששת הימים ועד ימיו האחרונים. זה גם מה שהוביל אותו לארגן את ההפגנה הגדולה בתל־אביב לפני בחירות 2015, כשבימין הייתה תחושה קשה של הפסד מתקרב".
הן צוחקות עכשיו כשהן נזכרות איך חששו שאיש לא יגיע להפגנה, ומשפחת לוינגר, שתתייצב כמובן בהרכב מלא, תעמוד שם כמעט לבדה. "אמרנו – טוב, לא נורא. נקנה פיצה ונהיה לבד בכיכר. אבל אבא התעקש שיהיה בסדר, שתהיה הפגנה, אנשים יגיעו. וכרגיל הוא צדק. הוא כבר היה במצב בריאותי לא פשוט, אבל זה מה שהעסיק אותו. בליל הבחירות הוא שאל את אמא, באמצע הלילה, מה התוצאות. בבוקר למחרת ביקש שיביאו לו רדיו, אחרי תקופה ארוכה שלא האזין לרדיו. ובימים הבאים הטרידה אותו השאיפה שתקום ממשלת ימין. כחודשיים אחר כך, ביום חמישי הושבעה הממשלה, ובערב שבת הוא נפטר".
כשאבא היה מוקצה
כשההורים הם אידיאליסטים שמקדישים את חייהם לעשייה ציבורית, ילדיהם נוטים פעמים רבות להתרחק מההוויה הזו. לעיתים הם אפילו נושאים איתם תחושות פגיעה וריחוק כלפי העשייה שהייתה כביכול חשובה יותר להורה מאשר ילדיו הפרטיים. אצל משפחת לוינגר, שהפכה עם השנים לשבט נכבד, המציאות הפוכה בתכלית. איש לא עזב, לא פיזית ולא רעיונית. כולם נשארו לגור ביהודה ושומרון, כולם שומרי מצוות וכולם אוחזים בדעות פוליטיות מוצקות מהצד הימני של המפה. כולם גם גאים מאוד באביהם ומשתדלים להמשיך את מורשתו, ולרגעים כואבים את הפגיעה התקשורתית והציבורית בשמו הטוב.
חיבת: "הייתי מצפה שהוא יוזכר יותר. אין כתבות עליו. בזכותו יש מאות אלפי יהודים ביהודה ושומרון, אבל הוא עצמו נעלם כמעט מדפי העיתונות".
גם הימין המתנחלי מעלים אותו?
"אני מרגישה שכן. בחלק מהמגזר הדתי־לאומי מעדיפים את יפי הבלורית והתואר".
יראת: "לי זה כאב מאוד במשך השנים. רק כשלמדתי על תלמידי הגר"א, הבנתי איך יכול לקרות דבר כזה". אותם גלי עליות מליטא בראשית המאה ה־19, אלה שהגיעו ארצה הרבה לפני מה שמכונה "העלייה הראשונה", נשכחו כמעט לחלוטין. "ברבים מספרי ההיסטוריה הם לא מוזכרים אפילו במשפט. אני מרגישה שבמידה מסוימת, כך זה גם אצל אבא שלי".
עתיה: "הוא לא זכה להכרה שהוא ראוי לה, כמי ששינה את ההיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל".
נרית: "אני חייבת לומר שאני במקום אחר, לא מתוסכל. אני רוצה להגיד שהרב משה לוינגר היה פורץ דרך, הוביל מהפכה. הוא עשה את השינוי. נכון שהיו עוד המון אנשים טובים, אבל הוא הוביל תהליכים. תמיד היה שתי רמות מעל כולם בהבנת השלב הבא. הייתה לו ראייה אסטרטגית. בציבור הכללי, להיות בת של אבא שלי זו גאווה. יותר מזה, הוא מותג. לטוב ולרע, יודעים שהפרסונה הזו הובילה את השינוי ביהודה ושומרון".
חיבת: "אני חשופה מאוד בעבודה שלי לרשתות החברתיות, ורואה באיזו קלות עושים דמוניזציה לאדם. לו עשו את זה עוד לפני כן. השמאל קלט שצריך להגחיך אותו, והפכו אותו לדמות נלעגת. השתמשו בכל דרך כדי לכער אותו. מי שקנה את זה הוא הציבור הדתי שיש בו אובססיה ל'איך אני נראה'. הציבור רצה להתרחק מהדמות הלוינגרית, ממה שנתפס בעיניו כקיצוניות, והתקשורת החילונית רכבה על הריחוק הזה. היו תקופות שאבא היה ממש רדוף".
מה זה אומר, כילדה, לגדול לאבא רדוף?
רחל: "אני נולדתי בתקופה שאבא כבר היה מוקצה, מישהו שהציבור הדתי־לאומי רוצה להחביא. אבא שלי נלחם במסירות ובחירוף נפש למען הגדלת ההתיישבות בחברון. כשאירעו פיגועים, אני זוכרת איך הקצינים הבכירים היו מגיעים אלינו הביתה. מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד. ואני זוכרת את אבא שלי מכה על השולחן. היה לו מצד אחד העוז, ומצד שני, ברגע שגמר למחות, הייתה הענווה. הוא מיד היה חוזר לרוגע. אני זוכרת את ההלם שלי, כילדה, מהמעבר הזה – אבא שכועס וצועק על כך שיהודי נרצח, אבל חמש דקות אחר כך מדבר בענייניות.
"מבחינתי, ימי השבעה עליו שיקפו עשרת מונים את מצבו הציבורי. הגיעו המונים, והציבור המתנחלי הגיע אחרון. אני שומעת את ראשי המתיישבים ואת חברי הכנסת הימנים אומרים היום דברים שאבא שלי אמר כבר לפני עשרים שנה. אותו הגחיכו כשהוא דיבר על טול־כרם שלנו, קלקיליה שלנו. על ריבונות. זה לא נראה טוב ולא נשמע טוב לדעתם של כל מיני אנשים. אבל אבא ראה ראשון את המטרה הבאה. כל מה שהוא דיבר עליו תמיד היה הצורך להתרחב ולהתפתח, והיום כולם מבינים שזו הדרך".
מגדלור ולא גדרות
אם מנסים לגשש, היסטורית, אחר נקודת הזמן שבה היחס אל הרב לוינגר השתנה, עולה באופן טבעי סוגיית תמיכתו במחתרת היהודית. עוזי שרבף, בעלה של יראת, היה מחבריה ואף ריצה עונש מאסר. בנות לוינגר דווקא לא מסכימות לטענה הזו. "לדעתי השינוי ביחס היה עוד לפני כן", אומרת יראת. עתיה: "אני עסקתי בזה אקדמית. מה שקרה הוא שקרנו של כל גוש אמונים ירדה. התנועה הזו הגיעה לשיא התהילה, אבל אחרי המהפך בבחירות 77' העם התאחד סביב הליכוד, וההתיישבות הפכה לממשלתית. המאבק קצת התייתר".
להתמסדות ההתיישבות, תהליך שדחק ציבורית את רגליו של הרב לוינגר, הצטרפה הריצה לכנסת ב־92' בראש מפלגת "התורה והארץ", שלא עברה את אחוז החסימה. ההתמודדות הפוליטית העצמאית – במערכת בחירות שבה הימין איבד קולות רבים בגלל פיצול־יתר – זכתה להתנגדות גלויה מצד הנהגת יש"ע. בתשדירי הבחירות צולם לוינגר בקסבה של חברון עם העוזי על הכתף, מה שעורר ככל הנראה חלק מהפארודיות בהמשך.
הוא כעס אז על התקשורת?
נרית: "לא. העיקר היה ארץ ישראל ועם ישראל. זה באמת היה כל מה שעניין אותו".
יראת: "הראייה של אבא לרחוק הייתה גם בנושא החברתי. הוא הרים מגדלור בעניין הזה. דיבר מההתחלה על יישוב שכל אחד מעם ישראל מוזמן לגור בו, בלי ועדות קבלה. בדם ליבו ובכל כוחו הוא נלחם למען הקמת בית ספר חילוני בקריית־ארבע. חברה חילונית שגדלה בקריה סיפרה לי שבכל פעם שאבא היה רואה אותם נכנסים לרכב בשבת כדי לנסוע לים, הוא היה אומר להם שבת שלום ונסיעה טובה. היום אני ממש לוחצת על אחי מלאכי שחייבים ללכת בדרך של אבא ולהביא תושבים חילונים לקריה.
"או דוגמה נוספת, שמשקפת עד כמה הדאגה לארץ ישראל היא גם דאגה לעם ישראל ולרווחת הפרט: אבא הבין שממלכתיות היא לא רק התיישבות, אלא גם נסיעה של אוטובוסים בכבישי יהודה ושומרון. הבן שלי אמר לי פעם שב־12 בלילה יש בתחנה המרכזית בירושלים אוטובוסים רק לשני יעדים: לתל־אביב ולקריית־ארבע וחברון".
"הייתה לו פתיחות מדהימה", אומרת חיבת, ועתיה ממשיכה אותה: "הכלה ברמה הזויה. כשערכנו את שולחן השבת תמיד היינו מכינים מקומות נוספים, כי אבא היה חוזר מהתפילה במערת המכפלה ומביא איתו אורחים. פעמים רבות הם היו די מוזרים, אבל הוא תמיד היה מדבר איתם בסבלנות ובכבוד. אמא שלי הייתה צריכה לבלוע הרבה צפרדעים בנושא הזה".
רחל: "היא הייתה לפעמים שולחת אותנו, כילדות, לישון במקום אחר – למשל אצל יראת, שכבר הייתה נשואה – כי אלו היו אנשים שהיא חששה שנישאר איתם בלילה באותו בית".
עתיה: "בבית הספר הממלכתי־דתי בקריית־ארבע למדו דתיים ומסורתיים יחד. המשפחות התורניות יותר שלחו את הילדים ללמוד בירושלים. אבא לא הסכים לזה. אנחנו למדנו בממ"ד בקריה. לאחד האחים לא היה טוב שם, ואמא הייתה צריכה ממש להתווכח עם אבא כדי שירשה לו לעבור למקום אחר. הוא גם שלח אותנו לסניף בני עקיבא המעורב. אמא שלי לא כל כך אהבה את זה, אבל אבא הבין שהפרטים האלה חשובים. הוא הצטער על כך שהיישובים ביו"ש הפכו לקהילתיים וסלקטיביים, ולא הבין: אם יהודי רוצה לבוא לגור פה, איך אפשר להגיד לו לא?"
חיבת: "הוא אמר בעצמו את הדברים בריאיון לצור ארליך, לפני כעשור. ועדות קליטה לא היו מה שראה בעיני רוחו. הובילו רק לדתל"שיות אומללה, אפילו לא הועילו".
"יש חזון שליווה אותנו כל הזמן כעם מיוחד", אמר אז לוינגר לארליך. "חסד, טהרת הנפש, צניעות, ענווה. בארץ ישראל עובר החזון הזה מהפרטים אל האומה. העם הזה קשור לצדק ולמשפט, החל באברהם אבינו. המדינה היא אמצעי, עבד לשליחותה המוסרית, והעמים צמאים שתקום מדינה כזו, מדינה שהיא דוגמה לעולם. מפעל ההתנחלות והרחבת גבולות הארץ, שנועד לבנות את הקומה הזו בתקומת ישראל, לא השכיל להסביר זאת".
שר ושואג
חיבת: "אתן זוכרות איפה הוא היה הכי סלב?"
"בשוק מחנה־יהודה", עונות לה כולן.
עתיה: "אספר אנקדוטה שממחישה בעיניי את היחס שלו לאנשים. היה אדם ששמו שמריהו כהן, שמונה מטעם משרד השיכון להקמת קריית־ארבע. היה אז מתח בין הממשלה למתנחלים, שרצו לקבוע את הצביון של היישוב החדש. הממשלה לא תכננה לבנות שם אפילו בית כנסת, והיה ויכוח מי ינהל את קריית־ארבע. זו הייתה רשות מוניציפלית ראשונה מסוגה ביו"ש, עוד לא היה נוהל מוסדר, והיו הרבה בלגן ומלחמות. שלושים שנה אחר כך, אדם שנקרא משה אוריאל כתב דוקטורט על ההתיישבות בחברון. הוא ראיין את שמריהו כהן, ושמע ממנו דברים קשים על אבא. ואז משה סיפר לאבא שהוא שוחח עם שמריהו, ואבא ענה לו: 'למה לא אמרת לי שאתה נפגש איתו? הוא חבר טוב שלי. הייתי מוסר דרישת שלום'. כזה הוא היה. אוהב אנשים ואופטימי".
ספרו קצת איך נראית ילדות בחברון.
יראת: "בתקופה הראשונה טיילנו המון בעיר. הערבים מאוד פחדו אז. היינו עושים קניות בכל חלקי חברון הערבית".
רחל: "היינו הולכים למערה בכל שבת, הליכה של חצי שעה. באחת החנויות הערביות היו נותנים לנו שתייה לדרך, ואבא היה הולך לשלם להם אחרי שבת. היו קוראים לו 'מוכתר אל־יהוד'. אמא שלי הייתה עושה את כל הקניות בקסבה. גם אנחנו. בגדים לחתונה של יראת קנינו בחנות ערבית".
עתיה: "לפני האינתיפאדה הראשונה היו ממש יחסי שכנות. אני זוכרת שהלכתי עם אבא לבקר חברים שלו בקסבה, והוא ישב ושתה איתם תה. גם זה נוגד את התדמית שיצאה לו. היה לו חשבון בבנק בחברון, ואני זוכרת שעמדתי איתו שם בתור. הוא היה מתעקש לחתום על הצ'קים בתאריך עברי, והם לא ממש הבינו מה הוא כותב שם.
"היו בעבר תהלוכות של אנשי כהנא שהיו שרים 'ערבי גדול, ערבי קטן, נהרוג אותם אחד־אחד', ואבא היה צורח עליהם. לא הרשה שידברו ככה. גם לא תמך בטרנספר. מצד שני, אם היה צריך, הוא גם ידע לנהוג בתקיפות. פעם הייתי מעורבת באירוע שהתפתח לתגרה עם נערים ערבים. קראתי לו, הוא התערב ועמד אחר כך לדין".
יראת: "בעלי היה במחתרת, אבל המחתרת הייתה מחוסר ברירה. זה היה צו השעה. או זה, או לעזוב את חברון. הדברים האלה היו ברורים אצל אבא. הוא היה בעל בשורה שהיום לא מוצאים כמוהו. הייתה לו שיטה סדורה, הוא לא יצא סתם להפגין או לצעוק. הכול היה חלק מתפיסת עולם".
כנערה היא זוכרת את הרצח הקשה של ששת בחורי הישיבה ליד בית הדסה בחברון, ב־1980, עם היציאה מתפילת ליל שבת. "ראינו הכול. את הבחורים עם דם. הזעקות. אמבולנסים שהגיעו מהקריה ופינו את כולם, ואנחנו בכינו. אני זוכרת את אבא שלי נעמד ואומר 'עכשיו שבת ואף אחד לא בוכה'. הוא ממש אסף את כולם פיזית ונפשית. התחיל לשיר 'שלום עליכם', וכולם שרים איתו ובוכים. ואז הגיעו שר הביטחון והרמטכ"ל. אבא שר 'שלום עליכם' עד הסוף, ואז התחיל לשאוג עליהם: 'איך אתם לא מתביישים, צריכה להיות תגובה עוד הלילה'. נחקק בי הרגע הזה. המעבר החד מהשירה שהוא מכריח את כולם לשיר, כי עכשיו שבת, וכשנגמר השיר – מתהפך ב־180 מעלות ושואג".
נרית: "בכלל, ליל שבת היה הזמן האהוב עליו. הוא אהב מאוד לשיר 'שלום עליכם', והיה שר ורוקד עם הילדים. אלו היו רגעים של יחד. תמיד שאל 'אתם רואים את המלאכים באים? רואים אותם?'. בעיניי היה מאוד משמעותי שהוא נפטר בשעה הזו".
"אבא שר 'שלום עליכם' עד הסוף, ואז התחיל לשאוג עליהם". פיגוע בית הדסה, 1980. צילום: הרמן חנניה, לע"מ
עיסוקיו הציבוריים של לוינגר גזלו ממנו שעות רבות, מה שהוסיף נופך מיוחד לנוכחות השבתית שלו בבית. "הוא היה אבא של שבת, אבל בשבתות היה מאוד קשוב", אומרת חיבת.
עתיה: "לימוד פרשת השבוע בשולחן שבת תמיד היה מתקשר לפוליטיקה. בסוף תמיד הייתה ארץ ישראל".
יראת: "הוא תמיד מאוד הקשיב לנו. הילדים הגדולים שלי כבר גדלו קצת עם אחיי הצעירים. הבת שלי כתבה פעם הצגה, ואחר כך סיפרה שהיחיד שנתן לה הערות לעניין היה סבא. הוא באמת הקשיב והתייחס".
חיבת: "המציאות שלנו כילדים הייתה שהוא לא נמצא הרבה, וזה היה בסדר. היה ברור שהוא עוסק בדברים חשובים".
רחל: "וגם, חשוב לומר, אמא תמיד הייתה שם בשבילנו. היינו חוזרים מבית הספר והיא הייתה מגישה מרק, ואז מנה עיקרית, ויושבת איתנו. היא הייתה שם מבחינת זמן, מבחינת פניוּת רגשית. מאוד נמצאת. שניהם יחד היו מחוברים לרעיון לגמרי, וחיינו את יישוב ארץ ישראל לא ממקום של כורח או התנצלות, אלא מתוך תחושה שאנחנו שייכים למשהו גדול.
"את זה מרגיש גם הדור הבא, שלנו ושל הנכדים. האמת של אבא הצליחה לעבור הלאה מתוך תפיסה מאוד משמעותית של גאווה. אתה לא חי סתם; יש לך שליחות, ויש סיבה. אתה צריך למלא את התפקיד שלך בתוך השליחות הגדולה. אם יש קושי, ניקח את כל הכוחות ונתקדם קדימה. גם בסיטואציות הכי קשות של פיגועים ומוות, כמו ברצח של נחום הוס הי"ד שהיה עוזר אישי שלו, אבא שמר על אופטימיות. היה אומר: 'שמעתם מה אמרו בחדשות? שבכל יום מתקדמים'. תמיד קמים וממשיכים הלאה. זה נבע ממקום רוחני, מהלימוד מהרב קוק".
עתיה: "תשומת הלב אלינו הייתה דרך חברון, דרך העשייה. 'בואו נלך לסיור בקסבה', 'בואו נלך להפגנה'. אני זוכרת שכנערה פתאום הוא הפציע בחיי, כשנדחק קצת מהמקום הציבורי. כילדים הרווחנו מכך, פתאום היה לו יותר זמן. היה מגיע לעיתים לאספת הורים, ואז נואם למורים שמה שחשוב זה דרך ארץ ומסירות לארץ ישראל".
ממה הוא בעצם התפרנס כל השנים?
יראת: "האמת שהוא לא התפרנס הרבה. לזמן מסוים הוא היה ראש המועצה הדתית, ולזמן מסוים הוא עבד בגוש אמונים, ומהתקופות האלו היו להורים קצת חסכונות. בשאר הזמן, באמת לא כל כך היה".
עתיה: "הייתה חנות יד שנייה של ערבים שקראו לה 'המזבלה'. שם עשינו את מרבית רכישות הבגדים".
נרית: "בגדים חדשים לא הכרנו. עוף היה רק בשבת, ובשר פעמיים בשנה. מגיל צעיר אנחנו פרנסנו את עצמנו".
וגם על זה אתן מספרות בחיוך רחב.
רחל: "אבא תמיד היה אומר – אני יהודי והוא יהודי, מה זה משנה אצל מי נמצא הכסף. הוא לא עשה עניין מרכוש".
חיבת: "וגם, כולם סביבנו היו כאלה. לא היו שם אנשים עשירים. כולם לבשו בגדי יד שנייה ונסעו באוטובוסים. מעולם לא הייתה לנו מכונית. את כל הנסיעות של אבא כל השנים הוא היה עושה באוטובוסים או בטרמפים, שמאוד אהב".
טוב וחסד ירדפו
לפני למעלה מעשור לקה הרב לוינגר באירוע מוחי, שהגביל אותו פיזית בשנים שאחרי. "הוא היה כלוא בגוף של עצמו", מספרת עתיה. "אדם שתמיד היה בתנועה, תמיד בנסיעות, פתאום תקוע בבית. כשנתיים אחרי האירוע הייתה לו התאוששות, והרוח שלו חזרה. היה הולך לאנשים שעברו אירועים כדי להראות שיש תקווה".
יראת: "היה לו משפט שהיה מוטו של חייו: מצוות שמסרו ישראל נפשם עליהן, עלתה בידם. אני הרגשתי שבזכות המסירות שלו לארץ ישראל הוא הצליח לקום מהאירוע. אף איש מקצוע לא ידע להסביר את זה. כל כוח הרצון של אבא, שהכרנו מהעשייה הציבורית, גויס כדי להילחם במחלה".
נרית: "בימים האחרונים לחייו ערכו לו בדיקת סי־טי, ואמרו לנו שהוא כבר לא יחזור. שלושה שבועות הוא היה בלי הכרה, מיום העצמאות עד יום ירושלים, שזה די סמלי. לאחר הבדיקה שאלו את אפרים ומלאכי, 'מה, עד היום הוא היה בסדר? היה בעניינים?'. הנוירוכירורגים שראו אותו שבע שנים אחרי האירוע, לא האמינו".
אם אביכן היה יושב פה, מה היה אומר על הסיפורים עליו?
"הוא היה רוצה שנדבר על ארץ ישראל", הן מסכימות.
עתיה: "הוא הסכים שנערוך לו יום הולדת 80 רק כדי שהדור הבא יכיר את הסיפורים, ישמע את החזון".
יראת: "שאלנו אותו מה הוא רוצה שנגיד ביום ההולדת, והוא ענה: 'תגידו שאנחנו תמיד הלכנו קדימה, והממשלה באה בעקבותינו'. התפיסה הזאת – שאנחנו רק בתחילת הדרך, שיש לנו עוד הרבה להתקדם ולעשות – הייתה עמוקה אצלו. לכן הוא היה תמיד נופל וקם. בעצם, אפילו לא נופל. שח וקם. כי תמיד יש עוד מה לעשות. הכול בסדר, נושמים עמוק וממשיכים הלאה. בכל יום מתקדמים, בכל יום מתקרבים לביאת הגואל.
"הוא היה איש שמח ואופטימי. כמה חודשים לפני שנפטר ישבנו פעם יחד בסעודה שלישית, ושרנו את זמירתו של דוד המלך – 'אך טוב וחסד ירדפוני'. אבא אמר שגם הוא מרגיש כך. שהוא לא רדף אחרי הטוב והחסד: הם שרדפו אחריו, וליוו אותו כל ימי חייו".
