רעות שכזאת, לעולם: הבנים של שומרי החומות מתש"ח

"אבא שלי היה מי ששילח את מחלקת הל"ה, וגם הראשון שנסע לחפש אותה", מספר אסף סלע. אביו אליהו סלע ז"ל, שהיה ידוע בכינויו "רעננה", היה בימים ההם מפקד הגדוד השישי בפלמ"ח. "אבא סיפר לי שכאשר הם יצאו – 35 איש מצוידים מכף רגל ועד ראש בתחמושת שלא נראתה כמותה ביישוב – הוא לא האמין שמשהו יכול לעצור אותם. האסון הזה היה טראומה לפלמ"ח וליישוב כולו. היום, כשאנחנו מקיימים אירועים בבית הפלמ"ח, אנחנו מקפידים מאוד להתחיל בשעה המדויקת. תמיד אנחנו אומרים: בכל פעם שהפלמ"ח איחר לצאת, הוא נכשל בקרב".

"מחלקת הל"ה", בפיקודו של דני מס, יצאה מירושלים בלילה שבין 15 ל־16 בינואר 1948, במטרה לתגבר את גוש עציון המנותק. "אחרי הקרב הגדול בגוש עציון ב־14 בינואר קיבלתי הודעה להפריש אנשים כדי ללכת לגוש עציון", כך תיאר אליהו סלע בעדותו, השמורה בארכיון הארגון. "לא היה לנו ספק שיגיעו. ההיגיון היה שדני מס מכיר את הגוש ומתמצא בדרך אליו. אבל הם לא הגיעו".

בתחילה ניסו מס ופקודיו לחבור למגיני גוש עציון דרך הטרסות של בית־ג'אלה, אך לא הצליחו ושבו על עקבותיהם. עמוס חורב – מפקד "חבל 5" מטעם ההגנה, שכלל את אזור קו התפר בירושלים – הציע להם ללכת דרך הר־טוב. הל"ה אכן עשו כעצתו, אך יצאו לדרכם מאוחר מדי, וכך התגלו באור היום. הם נטבחו עד האחרון שבהם, והפורעים הערבים התעללו בגופותיהם. "למחרת אני אומר לשושנה: 'לא שמעתי כלום על דני'. רק אחר כך, בחדשות, כבר שמענו שכל ה־35 נפלו, שדני הלך", כך סיפר חורב בריאיון למקור ראשון ב־2017.

"במשך כל השנים אבא לא היה מסוגל ללכת במסלול של הל"ה", מספר יחיעם חורב, בנו של עמוס. "הוא כעס מאוד על דני מס, ואמר שלדעתו היה שם פספוס. השנה הוא הצטרף בפעם הראשונה לקבוצה שעשתה את המסלול, וזו הייתה מבחינתו סגירת מעגל".

את יחיעם חורב ואסף סלע אנו פוגשים במוזיאון הפלמ"ח ברמת־אביב. שותף נוסף לריאיון הוא עומר גביש, שסבו, ישעיהו (שייקה) גביש, שימש בין השאר מפקד הגדוד הראשון של חטיבת יפתח. זו שעת ערב, המוזיאון סגור למבקרים, ואנו עוברים בצורה סוריאליסטית משהו בין המיצגים הדוממים שמשחזרים תחנות מחייהם של שני האבות והסב: אוהלי שדה, תעלות קשר, ורחוב תל־אביבי שכרזות גיוס לפלמ"ח מוצגות בו. מסלול המבקרים נחתם במיצג שמתנוסס בו המספר 1,187 – מניין חללי הארגון, שבימים אלה מלאו 80 שנה להקמתו. דור ההמשך יודע שבמחי דריכת נשק, השושלת המשפחתית הייתה עלולה להיגדע. "הם תקפו אותנו כמו שכתוב בספרים: שורות־שורות, פלנגות, מרגמות 60 מילימטר, נק"ל, ארטילריה, שריון, מה לא. גיהינום", כך תיאר שייקה גביש בספרו "סדין אדום" (הוצאת כינרת זמורה־ביתן, 2016) את הקרב הקשה במלכיה, שבו נפצע. "בערך בעשר בבוקר קיבלתי שדר מיגאל אלון: תדע לך שאתמול בארבע אחר הצהריים הכריז בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל… זה עבר כאילו לידנו".

אסף סלע: "אבא כעס מאוד על כך שביום ירושלים מציינים רק את 1967 ולא את 1948. הוא אמר: 'אין לי ספק שהאחדות והנחישות של היישוב תרמה להצלחה לחבר את ירושלים לשפלה. יום ירושלים חייב לכלול לא רק את מלחמת ששת הימים, שבה נכבש הכותל'"

"כילדים היינו נוגעים ברגל של סבא ומרגישים את הרסיסים", מתאר עומר. "הוא סיפר לנו: 'נפל פגז, אני הייתי היחיד שגרף אותו עם הרגל'. אולי זו הדחקה, אבל אני לא חושב שהייתה התייחסות לשאלה מה היה קורה אילו הפגז נחת מילימטר הצידה".

"אבא סיפר שהוא נסע פעם בג'יפ עם רפי איתן, שהיה קצין מודיעין של חטיבת יפתח", נזכר יחיעם. "פתאום רפי ביקש לעצור, ירד עם דקר, וגילה מוקש שהיה לפניהם".

גם אליהו סלע סיפר לבני משפחתו כיצד כמעט קיפח את חייו במלחמת השחרור, "אבל הוא נהג לעשות מין תנועת ביטול עם היד ולספר דברים בצורה 'משעממת'", אומר אסף. "הכול נראה לו פשוט מאוד: 'באנו, ירינו קצת, כבשנו. קיבלתי כדור במפתח הלב, אז עישנתי סיגריה לראות אם יוצא משם עשן'. ובכל זאת, אירוע הל"ה השפיע באופן קשה במיוחד עליו ועל עמוס, כמפקדים הישירים. לדעתי, הם כולם במידה כזאת או אחרת פוסט־טראומטיים. מלחמה היא דבר קשה, וגם בקרב הגיבורים הכי גדולים, אין איש שיוצא ממנה…"

"…לא שרוט", משלים יחיעם. "דודתי בת־שבע שביב ז"ל, שהייתה פלמ"חניקית בעצמה, סיפרה שכאשר אבא הגיע הביתה לחופשות הוא היה צועק בלילות. הדברים השפיעו עליהם".

ההורים היו מוצר נדיר

לפני שמונים שנה בדיוק, ב־15 במאי 1941, נוסדו "פלוגות המחץ" של ארגון ההגנה, הפלמ"ח. זו הייתה החטיבה המגויסת בכוח המגן הצבאי של היישוב היהודי המאורגן והתנועה הציונית. המפקד הראשון של הפלמ"ח היה יצחק שדה, ולאחריו יגאל אלון.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשעלה חשש מפלישה של כוחות גרמניים לארץ ישראל, התאמן הפלמ"ח בשיתוף פעולה עם הצבא הבריטי כדי להיערך לקראת האיום. בחלוף סכנת הפלישה שוכנו יחידותיו בקיבוצים, ושילבו עבודה עם אימונים צבאיים. בהדרגה התפתח בפלמ"ח מבנה של כוח צבאי מאורגן, בעל תורת לחימה משלו. לאורך השנים הוקמו בו יחידות ייעודיות, ובהן הפלי"ם (יחידה ימית), המחלקה הערבית, המחלקה הגרמנית, המחלקה הדתית ועוד.

לאחר המלחמה, כשהבריטים מנעו עלייה של ניצולי השואה ארצה, יצא הפלמ"ח למאבק נגד שלטון המנדט, והביא לארץ אוניות מעפילים בניגוד לחוק. בשנת 1945 אף הוקמה "תנועת המרי העברי", שלוחמי הפלמ"ח השתתפו במסגרתה בפעולות צבאיות נגד הבריטים – שחרור המעפילים ממחנה עתלית, ליל הגשרים, ליל הרכבות ועוד. תגובתם של הבריטים הייתה "השבת השחורה", שבה פשטו על יישובים בארץ ועצרו רבים מהפלמ"חניקים וממנהיגיהם.

סדר הכוחות של הפלמ"ח בסוף 1947 היה 2,220 לוחמים סדירים ו־900 אנשי מילואים ("הרזרבה"). לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, זה היה הכוח שנתן מענה מיידי למתקפות הערביות. ארבעת גדודי הפלמ"ח נכנסו לפעולה, יחד עם ארבעה גדודים חדשים שהוקמו עם פרוץ הקרבות. כוחות הפלמ"ח נפרסו מצפון ועד דרום, ועסקו בעיקר באבטחת הדרכים ליישובים מבודדים ונצורים ובהגנה על שיירות האספקה. משראו שאין די בהגנה בלבד, עברו גם לתקיפה יזומה נגד בסיסי הערבים. בתקופה שבין החלטת האו"ם להכרזת המדינה, הפלמ"ח ושאר הכוחות היהודיים ניהלו קרבות לפתיחת הדרך לירושלים, השתלטו על ערים מעורבות ותפסו מתקנים שפינו הבריטים. בתקופה הזו התארגנו גדודי הפלמ"ח בשלוש חטיבות – "הנגב", "יפתח" ו"הראל".

עומר גביש: "כנכד שמעתי וספגתי יותר ממה שאבא שלי שמע בילדותו, כי אז אבא שלו עדיין היה בצבא. כשאתה בפנסיה קל יותר לספר. בילדותנו היינו נוגעים ברגל של סבא ומרגישים את הרסיסים. הוא סיפר לנו: 'נפל פגז, אני הייתי היחיד שגרף אותו עם הרגל'. אולי זו הדחקה, אבל אני לא חושב שהתייחסנו לשאלה מה היה קורה אילו נחת הפגז מילימטר הצידה"

עם הכרזת העצמאות פלשו לארץ צבאות מדינות ערב. בשלב הזה של המלחמה, יחידות מחטיבת יפתח לחמו במלכיה נגד הצבא הלבנוני, ובעמק הירדן – נגד הצבא הסורי. באזור לטרון פעלו חטיבות הראל ויפתח נגד הלגיון הערבי, שבסיסו בעבר הירדן; בשער הגיא, בירושלים ובסביבתה פעלה חטיבת הראל לפרוץ את המצור על העיר ושכונותיה; וחטיבת הנגב נשלחה לבלום את הצבא המצרי בדרום.

תוך כדי הלחימה הוקם צה"ל, וחטיבות הפלמ"ח עברו להילחם תחת פיקודו. בשלב האחרון של מלחמת העצמאות השתתפה חטיבת יפתח בין השאר בכיבוש לוד ורמלה, וחטיבת הראל השתלטה על כפרים בשפלה, בהרי יהודה ובאזור ההררי מדרום־מערב לירושלים. במבצע המלחמתי האחרון שלה, בהשתתפות חטיבות הראל והנגב, נכבש מהמצרים אזור עסלוג'־ניצנה־רפיח, לאחר חדירה לסיני. חטיבת הנגב כבשה גם את באר־שבע, פרצה את הדרך לסדום והשתלטה על הנגב המרכזי והדרומי. במבצע "עובדה" השתלטה החטיבה על המרחב בין מכתש רמון למפרץ אילת.

בעוד שייקה גביש שקד מאז שנות השמונים על טיפוח מורשת הפלמ"ח וסיפור עלילותיו של הארגון, אליהו סלע ועמוס חורב נמנעו מכך לאורך השנים; הראשון סיפר מעט באחרית ימיו, השני פרסם רק בשנה שעברה את ספרו האוטוביוגרפי "זה מה שהיה" (הוצאת כרמל). "מנזר השתקנים זה כלום לעומתם", אומר יחיעם. "בנשמה שלו אבא הוא איש מודיעין שלא מוציא שום דבר החוצה".

אפילו בבית הוא לא הרשה לעצמו להתגאות בחלק שלו בסיפור הקמת המדינה?
"העבר שלו בפלמ"ח בא לידי ביטוי רק כשהיינו נוסעים לירושלים ורואים את המשוריינים בשער הגיא. מדי פעם היינו שרים את 'באב אל־ואד'. אבל הוא לא סיפר מה הייתה מבחינתו מלחמת השחרור".

אסף: "גדלתי בבית ילדים, וההורים לא היו 'מוצר' שפוגשים הרבה. כילדים כולנו רצינו להיות פלמ"חניקים, וידעתי שאבא שלי היה בקסטל ובדרך בורמה, אבל מעולם לא עשו מזה עניין".

בשנים האחרונות ראיינתי את עמוס חורב ואת שייקה גביש; את אליהו סלע, שנפטר ב־2017, לא זכיתי לפגוש. "הוא גם לא היה מדבר איתך", קובע אסף, ומסביר שאביו מיעט בראיונות.

עומר: "כנכד שמעתי וספגתי יותר ממה שאבא שלי שמע בילדותו, כי אז אבא שלו עדיין היה בצבא. כשאתה כבר בפנסיה קל יותר לספר, וזה גם נעשה בפרספקטיבה אחרת. את הסיפורים שמענו גם מאנשי פלמ"ח שהיו חברים בקבוצת הטיולים 'חוג תשרי', וגם בימי העצמאות, כשהיינו מגיעים לביתו של מאיר עמית ויושבים סביב המדורה".

פעמון שמהדהד שבעים שנה

"בהדרגה, לאור המצב שהחמיר וההכרה ביעילות האבטחה שהענקנו, הצטרפו עוד רכבים – והשיירות הלכו והתארכו… התחלנו לנסוע כשאנחנו חמושים, אך הבריטים עצרו שיירות, חיפשו נשק, אבל לא הגנו עלינו… ובינתיים אנשים שאתה מכיר נופלים מדי יום – ואתה אוסף את הגוויות".
(מתוך ספרו של עמוס חורב, "זה מה שהיה")

בשנת 1946 פיקד עמוס חורב על פלוגה ח' בגדוד השני של הפלמ"ח. יצחק רבין היה מפקד הגדוד, וצבי זמיר – לימים אלוף בצה"ל וראש המוסד – היה המדריך הגדודי. באוקטובר 1947 החל חורב ללמוד בטכניון, אך כעבור שישה שבועות פרצה המלחמה בדרכים לירושלים, והוא חזר לשם.

השיירות שנשלחו בימים ההם מאזור המרכז אל העיר הנצורה כללו משאיות עמוסות אספקה, וכוחות אבטחה של הפלמ"ח שליוו אותן בדרכן המסוכנת. השבוע האחרון של חודש מרץ 1948 עמד בסימן רצף כישלונות מדממים בחזית השיירות. ב־27 במרץ הותקפה "שיירת נבי־דניאל" בפיקודו של זמיר, בעת שחזרה מירושלים לגוש עציון, ו־16 איש נהרגו מירי הערבים. באותו יום נהרגו בשיירה מנהריה ליחיעם 46 בני אדם. ב־31 במרץ פיקד עמוס חורב על שיירה שיצאה מחולדה לעבר ירושלים. היום עלה, גשם החל לרדת והדרך כוסתה בוץ. חורב סבר שכדאי לדחות את המסע, אך חשש שהדבר ייחשב לסירוב פקודה. לאחר שהערבים הבחינו בכלי הרכב, נפתח קרב קשה והכוחות החלו בנסיגה לחולדה. מפקד המשוריין האחרון היה יורם טרבס. "יורם אמר לי בקשר: 'אני מוקף ערבים, אני מפוצץ'. הוא פוצץ את המשוריין וכולם נהרגו", סיפר לנו חורב בריאיון. בקרב נהרגו 21 מאנשי השיירה, ועוד לוחם אחד מכוח החילוץ שהגיע למקום.

בעקבות כישלונותיהן של השיירות נפלה ההחלטה לעבור להתקפה, ולתפוס משלטים בצירים החשובים. בלילה בין 5 ל־6 באפריל יצא לדרך מבצע נחשון, שכלל את הקרב לכיבוש גבעת הקסטל והכפר ששכן בה. "אני הובלתי את הכוח. מה ידענו על מה שמחכה לנו שם? כמעט כלום", מתאר רעננה בעדות שבארכיון. "אז איך קורה שאתה אוסף לך אנשים שנמצאו אז בהישג ידך, ויוצא לפעולה קרבית? יש רק תשובה אחת, אנשים ידעו שאתם מצויים במלחמה לחיים ולמוות, ולכן לכל אחד הייתה נכונות נפשית להילחם, או חיכה שמישהו ייתן את הפקודה".

לאחר זמן קצר הצליחו הערבים להשתלט מחדש על הקסטל, והפלמ"ח שב וכבש את הכפר, כשהוא סופג אבדות רבות. הפעם החליט עמוס חורב לפוצץ את המבנים במקום. "לא הייתה הנחיה לפוצץ את בתי הכפר, אבל פוצצתי את הקסטל עם כל המרירות והזעם וההרגשה שאסור שיקרה שוב מה שקרה שם", כתב בספרו. "מאז פוצצנו את כל הכפרים שהתרוקנו מיושביהם, כדי שהאוכלוסייה שעזבה לא תחזור, ואנחנו ניאלץ שוב ושוב להילחם כדי לאפשר מעבר של שיירות לירושלים".

"התחושה הייתה שזה מה שצריך לעשות אם אנחנו לא רוצים שתהיה לנו פה מדינה דו־לאומית", מצדד יחיעם בהחלטת אביו. "זה המקום היחיד בעולם שאנחנו אמורים להיות הרוב בו, אחרי כל כך הרבה שנים בגולה. אבא גם ציין שהוא לא גירש איש, אלא מנע חזרה למשהו שכבר לא קיים".

בין 22 ל־23 באפריל, במבצע יבוסי, כשלה חטיבת הראל בניסיונה להשתלט על הכפר נבי־סמואל שמצפון לירושלים. גם במקרה הזה ההסתערות התעכבה עד שעלה השחר. כוחות ההגנה ספגו הפגזה כבדה, והנפגעים היו רבים. כמה מהפצועים הושארו בשטח, כאשר כוח שנסוג והבטיח חילוץ לא שב למקום. גופותיהם אותרו והובאו לקבורה רק בסוף שנת 1949.

מבצע יבוסי כלל גם את קרב סן־סימון, שבו פיקד רעננה על לוחמי חטיבת הראל. הקרב על השליטה במנזר שבשכונת קטמון נמשך מ־27 באפריל עד 1 במאי. 21 מלוחמי הפלמ"ח נהרגו שם. בספר "יונה ונער" (הוצאת עם עובד, 2006) מתאר מאיר שלו קצין מבצעים של הפלמ"ח, "בחור חסון מרעננה שאגדות הילכו על אומץ ליבו ועל קור רוחו". עוד מספר שלו כיצד "מדי פעם פגע קליע תועה, ואולי מכוון, בפעמון של המנזר… הפעמון שב וצלצל בצליל חד, מוזר למשמע, ששקע ושכך, אבל המשיך להמות בחושך שעה ארוכה… בהתחלה חד וגבוה, כאילו גם הפעמון מופתע, ואז הולך ונחלש, כואב אבל לא מת, עד הפגיעה הבאה. ואחד הפצועים שלנו אמר: 'פעמונים רגילים לקבל את המכות מבפנים, לא מבחוץ'".

אסף: "כשמאיר שלו ערך תחקיר לכתיבת הספר, הוא אמר לאבא שלי שהוא מכניס יוני דואר לסיפור של הקרב. אבא ענה: 'אתה יכול להכניס מה שאתה רוצה, יונים זה לא השקר הכי גדול שנכתב על הקרב הזה'. אחרי שמאיר שלח לו את הספר, אבא התקשר אליו ושאל: 'מאיפה אתה מכיר את הצליל של הכדורים שפוגעים בפעמון?'. מאיר ענה שכבוגר סיירת גולני, הוא יודע שאם עפים אלפי כדורים סביב המנזר – חלקם יפגעו בפעמון, והוא יכול לדמיין איזה צליל יש לפגיעה. אבא אמר לו: הצליל הזה לא יוצא לי מהראש כבר שבעים שנה".

יחיעם חורב: "בבית לא עסקו בהשוואות בין הפלמ"ח ובין אצ"ל ולח"י מבחינת הלחימה. כן דובר על היחס המספרי בין הארגונים. אבא חוזר ואומר את זה כדי להראות שמי שדאג לשמור על ירושלים ולהציל אותה לא היו אצ"ל ולח"י, אבל הוא לא מנסה לתקוף או להגיד שהם לא היו בסדר"

בשלב מסוים בקרב, כשהמבנה היה מכותר, שקלו המפקדים להכריז על נסיגה ולפוצץ את המנזר על הפצועים שאינם מסוגלים להתפנות; ברור היה להם כי מי שייפול בידי האויב יעונה ויירצח באכזריות. בסרט "סלע קיומנו" של רן אדליסט, המתמקד באליהו סלע, הכחיש רעננה שנתן הוראה כזו. "חשבנו שאולי נצטרך לעשות דבר כזה, אבל בפועל לא הגענו לזה, כי כאשר אנחנו עוד התלבטנו הלוך וחזור הגיעה הודעה שהאויב נסוג", כך תיאר.

"מחיר המלחמה היה כבד, אבל מובן לכולם", אומר לנו בנו. "הם ידעו שמי שנופל לידי האויב – עדיף שלא נתאר כאן מה היו עושים לו. ההתלבטות הזאת הייתה בעוד מקומות: בשיירת חולדה, כשיורם טרבס אמר לעמוס שהוא מפוצץ את המשוריין, וגם כשנסוגו ממלכיה".

בקרב במלכיה איבד הפלמ"ח 24 לוחמים, ועוד רבים נפצעו. בתו של רפי איתן, יעל, סיפרה בריאיון למקור ראשון לפני כחצי שנה: "אבי שכב פצוע בשדה ליד מלכיה, כדי שיקימו את המדינה. הכוחות היו צריכים לסגת והוא נשאר שם, בלי לדעת אם יחזרו לקחת אותו או לא". "את זה לא הכרתי", אומר לנו עומר גביש. "סבא סיפר שלא הייתה שם דילמה: כשהוא וארבעה נוספים ישבו בשוחה ונפל פגז, האינסטינקט היה קודם כול להציל את החברים. התחושה הזו, שצריך לעשות הכול בשביל המדינה ובשביל החברים – זו מורשת הקרב של מלכיה".

אסף: "חיים גורי כתב: 'כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח'. נושא הרעות נמצא עמוק בסיפור של היישוב המאורגן. האמירה 'אני אחראי גם על החברים שלי' היא להבנתי בסיס הניצחון במלחמת העצמאות. לפלמ"ח יש חלק גדול בכך, כי אנשיו הגיעו לקיבוצים וליישובים כגרעינים וכהכשרות מגובשות, וכבר היו חברים. כיום תפיסת העולם היא 'אני לעצמי, ובמקרה הטוב אני חבר של המחשב שלי'".

שני הג'יפים נפגשו

בגזרת ירושלים, לאחר סיום מבצע נחשון, שוב התקשו השיירות להגיע ליעדן. רעננה וחורב יצאו לכבוש את בית־מחסיר כדי למנוע את ניתוקה של העיר. הקרב נמשך מ־5 עד 7 במאי, ולמרות המחסור הקשה בתחמושת הצליחו הפלמ"חניקים במשימה. הנסיעה מירושלים לשער הגיא הפכה בטוחה באופן יחסי, וכעת נותר למצוא דרך שתחבר את שער הגיא עם קיבוץ חולדה.

בה בעת התעורר הצורך לכבוש את תחנת המשטרה בלטרון, כנקודה חיונית להבטחת החיבור בין ירושלים לשפלה. שני ניסיונות להשתלט על התחנה נכשלו, ובצד הישראלי נמנו 124 חללים בקרבות. לטרון נותרה בידי הירדנים עד מלחמת ששת הימים. במקביל לנסיגה מלטרון כבשה חטיבה 7, בשיתוף פלוגה של חטיבת הראל, את בית־ג'יז ובית־סוסין. רעננה ואחרים יצאו משער הגיא לכיוון בית־סוסין, ועם בוקר פגשו בחורב שהגיע מולם בג'יפ. הכוחות כמעט ירו זה לעבר זה, לפני שהבינו ששניהם משתייכים לפלמ"ח. דרך בורמה נפרצה, וירושלים המערבית השתחררה מאימת המצור.

"אבא כעס מאוד על כך שביום ירושלים מציינים רק את 1967 ולא את 1948", אומר אסף. "בדברים שנשא בחאן שער הגיא, הוא אמר: 'אין לי ספק שהאחדות והנחישות של היישוב תרמה להצלחה לחבר את ירושלים לשפלה. יום ירושלים חייב לכלול לא רק את מלחמת ששת הימים, שבה נכבש הכותל'".

בניסיונות להציל את העיר העתיקה, לעומת זאת, נחלו הכוחות העבריים כישלון צורב. רעננה וחורב השתתפו בפעולת הטעיה של "גדוד הפורצים", שנועדה לסייע לחטיבת עציוני לפרוץ לעיר דרך שער יפו. "החטיבה שלנו… כבשה את הר ציון, פתחה את שער ציון והגיעה עד לרובע היהודי", מתאר חורב בספרו את הצלחתה של פעולת ההטעיה. אך הכוחות שהיו צריכים לפרוץ ליד שער יפו לא הצליחו במשימתם.

על מחלקת הפלמ"ח שנשלחה לשער ציון פיקד דוד אלעזר, לימים הרמטכ"ל. בבוקר התגברה האש, וכך גם קריאות הייאוש של הנצורים בעיר העתיקה. הכוח של אליהו סלע חרד לגורלם וניסה לחבור אליהם באור יום, אך נתקל בירי כבד ונאלץ להמתין לחשכה. "חיכינו לשתי מחלקות נוספות שהובטחו – אך הללו לא הגיעו. אנשי 'הפורצים' היו במצב פיזי קשה", תיאר רעננה בטור שכתב בעיתון "למרחב" ב־22 באפריל 58', במלאת עשור למדינה. הפיקוד על הפריצה לעיר העתיקה הועבר אליו. הוא ריכז את הכוח וביקש ציוד רפואי, מזון ותחמושת, אך אלו הגיעו רק במשורה. בינתיים שוב התקרב השחר. רעננה הגיע למסקנה שבאמצעים הקיימים לא יצליח להחזיק את הנקודה, והחליט לסגת.

כעבור ימים אחדים נפל הרובע היהודי, והקרב ההוא סביב שער ציון הפך למוקד האשמות. אסף: "היה מי שאמר 'הפלמ"ח ברח'. עד יומו האחרון אבא שלי הדגיש שהוא זה שנתן את פקודת הנסיגה למחלקה של דדו, והוא לא מצטער על כך. כשלא הגיעה תגבורת, הוא הבין שאין סיכוי לבלום את הלגיון הירדני עם הכוחות האלה, ושהרובע ייפול בין כה וכה".

המחסור התמידי בתחמושת, מספר יחיעם חורב, התווה את תפיסתו הצבאית של אביו. "המוטו שלו, כקצין החימוש הראשי, אמר שעלינו להיות עצמאים בייצור ובפיתוח. אני חושב שזו הגדולה של מה שנעשה אחר כך במסגרת חיל החימוש".

בצד סיפורי הגבורה מתש"ח התפרסמו במשך השנים גם תחקירים על הקרבות הכושלים, או על פרשיות לא מחמיאות של עינוי שבויים ערבים בידי אנשי פלמ"ח. "אבא שלי אמר יותר מפעם אחת שהיו גם הרבה כישלונות, ושבסוף הקרב בקטמון למשל הייתה ביזה", מספר אסף סלע. "הוא לא תמיד קיבל את כל מסקנות התחקירים, אך הוא גם לא נלחם בהם. בימיו האחרונים ניסיתי לדלות ממנו קצת השמצות, ולא הצלחתי. גם מעמוס ניסיתי לשמוע רכילות במהלך ארבע שנות עבודתנו המשותפת על חאן שער הגיא, והעליתי חרס. פעם שמעתי את שייקה אומר שמכישלון לכישלון כוחנו עלה. במקרים רבים הקרב היחיד לא השיג את מטרתו, אך התוצאה ידועה: יש מדינה.

"בעמותה אנחנו נוהגים לקיים גם אירועים של ניתוח כישלונות – למשל הקרב בלטרון לפני ההפוגה הראשונה. אני לא יודע להגיד אם הפלמ"ח ניסה במשך השנים להסתיר את האירוע הקשה הזה, אבל אנחנו נברנו בפצעים. עשינו אפילו ערב שעסק בסזון, והבאנו אנשים גם מהצד השני".

אסור להשוות

"יום אחד הטילו עליי משימה: לאתר ולעצור שלושה אנשי אצ"ל שהסתתרו באזור רחובות ולהסגירם להגנה… אנשי האצ"ל גילו שאני הייתי זה שביצע את המשימה, והחליטו להעניש אותי באופן אישי. כמה מהם הגיעו לבית שלנו בתל־אביב, דפקו על הדלת ושאלו עליי. כשהתברר להם שאני לא בבית, הם החליטו להכות את אבי במקומי… כשאחי, שהיה אז בן 17.5, ניסה לעזור לו, הם הכו גם אותו ושברו את אצבעות ידו הימנית".
(שייקה גביש, מתוך ספרו)

הסזון מחזיר אותנו עוד כמה שנים לאחור, לתקופה שקדמה למלחמת השחרור. מדצמבר 1944 עד פברואר 1945 המאבק בין הארגונים השונים ביישוב הפך לעימות פיזי. ההגנה והפלמ"ח דרשו מאצ"ל ולח"י לא לפעול נגד הבריטים, ואף הסגירו לידי שלטונות המנדט את אנשי הארגונים הסוררים, או חטפו אותם וחקרו אותם תוך שימוש באלימות.

שייקה גביש מספר ב"סדין אדום" כי נודע לו שבראש החוליה שהכתה את אביו ואחיו, עמד צבי ברזל מאצ"ל. לימים נפגשו השניים בצה"ל; ברזל חשש מנקמה, אך גביש הבהיר לו ש"הבעיה" ביניהם נסתיימה. "כילד, הסיפור הזה נשמע לי נורא", משחזר עומר. "כשהתבגרתי הבנתי שהיריבות נתפסה יותר כנקודות ראייה שונות סביב השאלה איך ממשים את החזון, אבל החזון משותף לכולם".

שייקה גביש עצמו, לעומת זאת, אמר לי בריאיון בינואר 2016: "לנו היו עקרונות של טוהר הנשק ומוסר הלחימה: לא יורים בשבויים, לא יורים באדם שאינו חמוש. ידם של אנשי אצ"ל הייתה יותר קלה על ההדק. אני אומר לך שלא היית מוצאת פלמ"חניק אחד שיתלה סרג'נט בריטי, כמו באצ"ל".

"בבית לא עסקו בהשוואות בין הפלמ"ח ובין אצ"ל ולח"י מבחינת מה כל אחד מהם עשה ברמה של לחימה", מספר יחיעם חורב. "כן דובר על היחס המספרי בין הארגונים. אבא חוזר ואומר את זה כדי להראות שמי שדאג לשמור על ירושלים ולהציל אותה לא היו אצ"ל ולח"י, אבל הוא לא מנסה לתקוף או להגיד שהם לא היו בסדר".

האירוע הקשה ביותר במאבק הפנימי של היישוב אירע במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. לחופי הארץ הגיעה אז האונייה "אלטלנה", ועל סיפונה עולים וציוד צבאי רב. ארגון אצ"ל, שהביא את הספינה, ביקש שחלק קטן מהציוד יועבר לאנשיו הלוחמים בשורות צה"ל, וליחידות אצ"ל במרחב ירושלים, שעדיין פעלו כמסגרת עצמאית. הנהגתה של מדינת ישראל הצעירה סירבה, ודרשה כי הציוד כולו יימסר לרשותה. ב־21 ביוני 1948 החלו חילופי אש בין כוחות צה"ל לאנשי אצ"ל שהמתינו לאלטלנה. הספינה, ששטה מחוף כפר־ויתקין לתל־אביב, הופגזה ועלתה באש. מחיר הדמים: 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו בקרב. עמוס חורב מצטט בספרו את יצחק רבין, שתיאר ב"פנקס שירות" כיצד שניהם יחד השליכו רימונים מגג בניין לעבר אנשי אצ"ל.

למרות התוצאות הקשות, בני דור ההמשך אומרים שהם מבינים מה עמד בבסיס התגובה של צה"ל להגעת אלטלנה. "הממשל המרכזי של המדינה היה עדיין חלש, והוא פחד שגופים נושאי נשק יחוללו הפיכה", אומר אסף. "לכן בן־גוריון והמוסדות הלאומיים התעקשו שיהיה אך ורק מורה פקודה אחד. תארי לך שכיום יחידה בצה"ל תחליט שהיא עושה דין לעצמה ולא מקבלת את הפקודות, ואנשיה יברחו עם הנשק. אני לא שופט איש ממרחק של שבעים שנה, וגם לאצ"ל היו סיבות טובות לרצות את הציוד הצבאי, אבל ההנחיה של הדרג המדיני והמטה הכללי הייתה אחרת".

חטיבות הפלמ"ח עצמן פורקו בהדרגה על ידי בן־גוריון תוך כדי מלחמת העצמאות ולאחריה. הפלמ"חניקים לא שכחו לו זאת. "בן־גוריון לא אהב אותנו", אמר לי אלוף במיל' גביש. "הוא אהב את אנשי הצבא הבריטי המשוחררים, שהיו מפקדים, ובנו הוא ראה לוחמים אבל סוג של פרטיזנים. בשביל בן־גוריון הפלמ"ח היה כתובת ללחימה, אבל לא הכתובת להקים צבא סדיר".

יחיעם: "מה שקרה הוא לא 'פירוק הפלמ"ח', אלא 'פירוק מטה הפלמ"ח', ואלו שני דברים שונים. חטיבות הפלמ"ח נשארו – הראל, הנגב, יפתח. אני חושב שבן־גוריון צדק בתפיסתו שלא יכולים להיות שני מטות בצבא אחד, אבל יש עוררין על הדרך שבה זה נעשה".

ב־14 באוקטובר 1949 התקיים בתל־אביב כנס פרדה מאנשי פלמ"ח שהשתחררו מהשירות. לאחר מכן צעדו הפלמ"חניקים, משוחררים ומשרתים כאחד, בבגדים אזרחיים, בצעדת מחאה ברחובות תל־אביב. בן־גוריון ראה בכך אירוע פוליטי, והחליט להדיח מצה"ל חלק מהצועדים. גם רעננה – שעמד לקבל את הפיקוד על חטיבת הראל – היה במודחים ואף נשפט על המעשה, אך המשיך לשרת במילואים ונטל חלק במלחמות ישראל.

אסף: "אנחנו כילדים שרנו: 'לא, לא, לא נשכח / איך פירקו את הפלמ"ח / ניסע לשדה־בוקר / נתפוס את הממזר / נשלים את החשבון / עם שר הביטחון'. אנחנו, אנשי הקיבוץ המאוחד, היינו אקטיביסטים בצד השמאלי של המפה. אבא דווקא הלך הביתה מבסוט וטוב לבב. הוא מעולם לא הצטער על כלום, תמיד הסתכל קדימה ועשה רק מה שהוא רצה. אף אחד לא השתלט עליו, גם לא אמא שלי".

משוריינים בדקה ה־90

"היה זה מאבק עיקש, שבו למדנו מהשגיאות וחיפשנו תמיד דרכים חדשות למנוע טעויות בגלל חוסר הניסיון הקרבי שלנו… המקום שנקרא שער הגיא – באב אל־ואד – צריך לספר את הסאגה האדירה של האחדות ביישובים. את סיפורם של יישובים קטנים, של קריית־ענבים, מעלה־החמישה ונווה־אילן, שקלטו למעלה מאלף לוחמים, דאגו להאכיל אותם בלחם צר ומים לחץ ולחפור להם קברים… אני קורא לדור ההמשך להיות המילים: ואם תרצו, אין זו אגדה".
(דברי רעננה בחאן שער הגיא, 14 באפריל 2017, כחמישה חודשים לפני שנפטר)

שייקה גביש הכיר את אשתו גיטה בפלמ"ח. היא שירתה כדוורית בגדוד השני, ובתום מלחמת העולם השנייה סייעה לעולים להגיע לארץ, במסווה של חיילי הבריגדה היהודית. עמוס חורב היה נשוי לשושנה, ובדצמבר 1947 נולד להם בנם, שנקרא על שם יחיעם וייץ ז"ל – מנופלי "ליל הגשרים", ומי שגייס את חורב האב לחי"ש צעיר. "הוריי גרו אז במושב נטעים, ואמא יצאה במשוריין לבית יולדות ברחובות", מספר יחיעם.

האם המודאגת נשארה עם בנה הפעוט, בזמן שעמוס יצא אל שדות הקרב העקובים מדם. בספרו הוא מביא מכתבים ודפי יומן של אשתו המנוחה. "היינו שני צעירים שזה עתה נישאו והביאו ילד לעולם, נעים במסלולים שכמעט ואינם נוגעים זה בזה", כתבה שושנה. ממכתביה עולה תקוותה שבעלה ייקח חופש: "אל נא תכעס עליי, אבל באמת חושבת אני כי הגיע כבר הזמן שנתחיל לחשוב גם על עצמנו, הלא כן?", תהתה, אך לא החצינה רגשותיה מעבר לכך.

יחיעם: "אמא הייתה שתקנית בערך כמו אבא. במשפחה של צבא קבע כמו שהיינו – ובעניין הזה אפשר גם לשאול את גיטה ושייקה – שני ההורים היו רתומים למשימה של הקמת המדינה והאדרת אנשי הצבא, קרי: אמא האדירה את אבא. היא זו שאפשרה לו לעסוק בתחומים שלו בשעות שונות ומשונות".

נעמי סלע ז"ל, אשתו של רעננה, שירתה כנהגת במלחמת העולם השנייה. "את אבא היא הכירה בקיבוץ כברי, וזה כבר היה אחרי המלחמות הגדולות", מספר בנם. "רעננה היה הפלמ"חניק הגיבור, והיא נתנה לו להמשיך להיות גיבור".

הוא עצמו נשאב למאבקם של ותיקי הפלמ"ח, שדרשו כי בחאן שער הגיא יונצחו כל אנשי השיירות לירושלים – ולא רק רחבעם זאבי, כפי שקבעה החלטת ממשלה משנת 2011. המאבק צלח, ובשנה שעברה נחנך בחאן שער הגיא מיצג המנציח את מלווי השיירות. לטקס שהתקיים שם, סמוך ליום הזיכרון השנה, הגיע עמוס חורב עם בנו, נכדיו וניניו, להניח זרים על המשוריינים העומדים בצידי הדרך.

גם בחאן אני מסיירת יחד עם אסף סלע. "אני שמח שהצלחנו להקים את הפרויקט הזה בדקה התשעים, כשהאנשים עוד בחיים", הוא אומר. פיסות כביש ישן נחשפות כשהוא בוטש בנעלו בקרקע. "זה הכביש, זה האספלט של 48'. במרחב הזה שבין לטרון לירושלים, גוש עציון ומעלה־החמישה, נפלו במלחמה ההיא 1,967 איש – קרוב לשליש מחללי מלחמת העצמאות".

סמוך לחאן הונחו לפני שבועות אחדים משאית אספקה, משוריין פורץ מחסומים ואוטובוס משוריין – כלי רכב מתש"ח שעברו שיפוץ ושימור. "השיירה עומדת", כתב לי אסף בשתיים אחר חצות. החאן קיבל את השיירה הזו כתרומה מאגד ומחברת "תעבורה", שייסד אברהם (בונדי) לבנת ז"ל, נהג בשיירות שהיה בכלל איש אצ"ל. כי איך אמרו לנו צאצאי הפלמ"חניקים? הכוחות העבריים שלחמו על קוממיות המדינה התווכחו אמנם באשר לדרך וניצוצות עפו שם, אך לנגד עיניהם ראו מטרה אחת.

מעבר לחומת המתחם של החאן דוהרות המכוניות לירושלים המשוחררת. אסף מתרגש כשאנחנו צופים במיצג, אבל מנסה להסוות זאת. הוא הרי היה שותף לתכנון המיצג, וצפה בו לא אחת. הוא הרי הבן של רעננה. "בסוף המלחמה, כאשר נסללה הדרך… ואפשר היה לנסוע לירושלים, ערך צה"ל מפקד לא רחוק מחולדה", מספרת הקריינות בסיום. "בן־גוריון דיבר. רעננה יצא מתוך הקהל, רץ לקראתו, הצדיע לו ואמר: פרצנו את הדרך, והיא פתוחה".

האם הנוער של היום יודע מספיק על קורות הפלמ"ח? אסף משוכנע שלא: "בשביל נער צעיר, פלמ"ח ותנ"ך זה די דומה, שניהם התרחשו מזמן. כשהקמנו את חאן שער הגיא הבנו שצריך להסביר לצעירים שבכלל היו פה בריטים עד אמצע 1948".

עומר: "בשנים האחרונות שודרה ב'יס' סדרה מצוינת ששמה 'פלמ"ח'. לרבים מהחברים של הילדים שלי, זו הייתה סדרת פעולה נחמדה וזהו. אצלנו זה גרר מדי שישי שיחה עם סבא על מה ששודר בפרק השבועי, כי לפתע התאפשר לילדים לראות באופן מוחשי את הסיפורים שלו".

כשהם נשאלים מה חשוב להם לשמר ממורשת הפלמ"ח, יחיעם מדבר על דבקות במשימה, על טקטיקות לחימה מפולפלות ועל יכולת לימוד מכישלונות תוך כדי תנועה. לאסף חשובה הרעות ורוח ההתנדבות, ועומר מעלה על נס את הדוגמה האישית והדאגה לקולקטיב. במקרה של שני האבות והסב, הרעות של שדה הקרב תורגמה גם לחברות אמיצה לכל ימי חייהם.

חורב בן 97. שייקה גביש בן 95. למרות גילם המתקדם הם פעילים וחיוניים, מרצים מבוקשים בקורסים בצה"ל ובכלל. "זה כנראה שילוב בין פעילות גופנית והפעלת הקטע שמהצוואר ומעלה", אומר יחיעם. "אבא גם עובד בחצר מדי יום. גם אני ממשיך לעבוד, למרות שאני בגיל פנסיה. אני חושב שאכפת להם מהמדינה בצורה קיצונית. אבא מוטרד בכל רגע נתון מקוצר הראייה של המנהיגות כיום".

"הם אף פעם לא הפסיקו את העשייה", מדגיש עומר. "הם הקימו את המדינה, והם עדיין שם. אם תשאלי את סבא, יש לו תוכניות לעשרים השנה הבאות. זה לאו דווקא הפלמ"ח, זה האופי.

"לפני כשנתיים הסעתי את שלושת המוסקטרים – עמוס, צביקה זמיר וסבא שלי – לכנס בלטרון. כל הדרך הם דיברו על מה קורה ואיך עושים. הם כל הזמן בחשיבה על האחר, על המדינה. אף אחד מהם לא דיבר על עצמו, או התלונן שהוא נעזר במקל ומתנדנד וצריך עזרה כדי לצאת מהרכב וקשה. ה'אני' אף פעם לא שם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il