בחצר ביתו של מייקל שלנברגר בעיר ברקלי שבקליפורניה עומד מתקן קטן המפיק חשמל מאור השמש. העובדה הזו עשויה להפתיע את מי שיקשיב למבקריו התוקפניים של שלנברגר, רובם ככולם פעילי סביבה. האיש נחשב בעיניהם ל"מכחיש אקלים", פרובוקטור שמנסה להכשיל את הניסיונות הנואשים להצלת כדור הארץ מנזקי בני האדם ופליטותיהם המזהמות. אבל מי שיקרא בעיון את ספרו של שלנברגר "אפוקליפסה אף פעם", שראה לאחרונה אור בתרגום עברי (הוצאת שיבולת), או ישוחח עם המחבר כדי להבין את טיעוניו באמת, כבר לא יתפלא על קיומו של המתקן הסולרי הקטן.
על אף השם שיצא לו בקרב האמריקנים, שלנברגר לא טוען שכדור הארץ אינו מתחמם. הוא אפילו לא טוען שלבני האדם אין השפעה על ההתחממות הזו. הוא רק יוצא נגד התבהלה חסרת הפרופורציה המאפיינת לשיטתו את "אנשי שינוי האקלים". המאבק הירוק, הוא סבור, הפך בשנים האחרונות לדת לכל דבר ועניין, שאין להרהר אחר עיקריה, ושהולכת ומקצינה את עצמה עד לאבסורד.
"מניעים אותי שלושה חששות גדולים", אומר שלנברגר בשיחת וידאו מביתו, כשאני מבקש ממנו לפרוט את האשמותיו המרכזיות כלפי האקלימיסטים הקיצונים. "ראשית, ההשפעה השלילית של תרחישי האפוקליפסה הדמיוניים האלה על מדינות עניות שזקוקות לפיתוח באמצעות אנרגיה; שנית, הפגיעה הנפשית בציבור שמקשיב להם, בעיקר צעירים; ושלישית, ואולי יותר מכול – הפגיעה בסביבה, ובכלל זה הגברת הזיהום. אני לא חושב שזה מכוון או מודע מצד הירוקים, אך ברור שזאת התוצאה. במקום להיות פרודוקטיבי, האגף הזה מביס את עצמו בנושא שהכי חשוב לו".
במוקד הוויכוח של שלנברגר עם פעילי הסביבה עומדת שאלה פשוטה לכאורה: ההתחממות הגלובלית הזו, שכולם חוששים ממנה, כמה לוהטת היא תהיה? האקלימיסטים נוקבים במספרים כמו ארבע, חמש ואפילו שש מעלות צלזיוס, התחממות שלדבריהם תמיט אסון על בני אדם, בעלי חיים וצמחים. שלנברגר לעומתם אומר שהמדחום יראה לכל היותר עלייה של שלוש מעלות – מצב שהעולם יכול להתמודד איתו בהצלחה.
"יש כאן שתי סוגיות שצריך לדבר עליהן במקביל", מסביר שלנברגר. "האחת היא איזו התחממות אנחנו מוכנים לספוג כדי להמשיך את השגשוג וההתפתחות האוניברסלית. הסוגיה השנייה היא מה חומרת ההשלכות של שינויי הטמפרטורה הללו. החדשות הטובות וגם הרעות הן שהפליטות שיגרמו לעליית הטמפרטורה תלויות בנו. כלומר, השאלה היא באיזו מהירות נצליח לעבור מסוג אנרגיה אחד לאחר. העובדות מראות שבשני העשורים האחרונים, פליטת הפחמן בארצות הברית ירדה חדות לעומת כל מדינה אחרת בעולם. עשינו את זה בעיקר בזכות מעבר לגז טבעי, שהחליף את הפחם. והצלחנו לעשות זאת בתקופה של צמיחה כלכלית ניכרת, לא בתקופה של נסיגה.
"זה נכון גם לגרמניה, צרפת ובריטניה, ששיא הפליטות בהן נרשם באמצע שנות השבעים, ומאז יש ירידה, בין השאר בגלל המעבר מפחם לגז טבעי ולאנרגיה גרעינית. אם נגביר את השימוש במקורות האנרגיה האלה, העלייה בטמפרטורה תהיה קרובה לשלוש מעלות, אולי אפילו שתיים. אם כולנו נתחיל שוב לשרוף הרבה פחם, הטמפרטורות יהיו גבוהות יותר – ועדיין, אני לא רואה שום אפשרות לעלייה של שש מעלות, וקשה אפילו לראות תרחיש של ארבע מעלות. ההתקדמות הטכנולוגית והמעבר בין סוגי אנרגיה הם אלה שמפחיתים את הפליטות המזהמות, ולא הפחדות דמיוניות שאין להן שום אחיזה במציאות".
להכניס את צ'רנוביל לפרופורציות
בשנה החולפת מונה מייקל שלנברגר (50) למבקר מומחה מטעם הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים של האו"ם (IPCC). במקביל הוא עומד בראש מכון המחקר "קדמה סביבתית" בקליפורניה. אם הייתם אומרים לו לפני קצת יותר מעשור שיום יבוא והוא יכתוב ספר שכותש תיאוריות של התחממות גלובלית, ושהוא עצמו יהפוך לסדין אדום בעיני התנועות הירוקות – הוא היה מציע שתישלחו להסתכלות.
בתור פעיל סביבה אדוק, כבר בגיל 17 הוא ארגן אירועי התרמה להצלת יערות הגשם, חי שנים באגן האמזונס כדי להגן על הסביבה ועל החוות הקטנות באזור, וסייע בהצלת עצי הסקויה הנדירים והענקיים של קליפורניה. ב־2008 הוא אף הוכרז כ"גיבור הסביבה" של מגזין טיים. מאחוריו שלושים שנות פעילות סביבתית ענפה, ששיאה בגיבוש תוכנית שאפתנית של מעבר לאנרגיות מתחדשות – תוכנית שגרמה לממשל אובמה להשקיע 90 מיליארד דולר באנרגיה ירוקה.
אבל בשלב מסוים גילה שלנברגר שהמאבק הסביבתי סטה לכיוונים לא נכונים, מניפולטיביים לדבריו. חוסר הרציונליות שהוא מזהה אצל פעילי הסביבה מתבטא בהתנגדותם העיקשת והחד־משמעית לשימוש באנרגיה גרעינית – זו שלדבריו היא הפתרון הנכון, הירוק והטוב ביותר להתחממות הגלובלית ולמשבר האנרגיה העולמי.
כשאני שואל אותו על השינוי שהתחולל בעמדותיו, שלנברגר אומר שהשורשים נעוצים עוד בתקופת פעילותו כאיש שמאל רדיקלי. "פעלתי במסגרת תנועות סוציאליסטיות באמריקה הלטינית, בעיקר בניקרגואה ובברזיל – ושם הבנתי לראשונה עד כמה אמצעי ייצור דלים מנציחים עוני, ועד כמה נחוצה אנרגיה זמינה כדי לחלץ את המדינות האלה מהעוני. השלב השני היה כששיניתי את תחומי העניין והלימוד שלי מפילוסופיה ותיאוריה לטכנולוגיה. כשפעלנו מול ממשל אובמה למען אנרגיות מתחדשות, לא הייתה לי ברירה אלא ללמוד היטב את הנושא ולהכיר את הצד הפיזי של הפקת אנרגיה. כך התברר לי שהנתון הבסיסי שקובע את השפעת האנרגיה על הסביבה הוא הצפיפות שלה. כלומר, ככל שמקור האנרגיה צפוף יותר, ותופס שטח קטן יותר, כך הוא מזהם את הסביבה פחות. זה לא שמי שמייצר גז טבעי דואג לסביבה יותר מאלה שמייצרים פחם; יש הבדל פיזי בין פחם לגז טבעי, ולכן יש הבדל בהשפעה של שני החומרים האלה על הסביבה. אותו הדבר תקף גם לתחנות כוח גרעיניות לעומת שדות סולריים. וזו בדיוק הבעיה של האנרגיות המתחדשות: הן מדוללות מדי, ולכן דורשות המון שטח שבא על חשבון הטבע והסביבה".
אתה יכול לשים את האצבע על הרגע שבו הפכת, מבחינת תפיסת העולם, למי שאתה היום?
"זה בעיקר תהליך, כי העבודה שלי היא החיים שלי, ואני חושב על הדברים האלה כל הזמן. יש מעט רגעי התגלות בתחום שאני עוסק בו, אבל אם אנסה בכל זאת למצוא רגע כזה – לשינוי התודעה לגבי האנרגיה הגרעינית יש בהחלט מקום של כבוד. לגרעין יש מעמד מיוחד, ולשנות את דעתך לגביו זה כמעט כמו המרת דת, משהו שמשנה את כל התפיסה שלך לגבי האנושות.
"זה מתחבר לשאלה אם האדם טוב או רע ביסודו. אם אתה חושב שאנחנו רעים, אנרגיה גרעינית היא דבר נורא. אם אתה חושב שבני אדם טובים, אתה תגיד – בוא נשתמש בדבר הזה בצורה נכונה וטובה. הכול תלוי בגישה שלך לעולם, אם היא פסימית או אופטימית. שלוש האמונות של אדם ששרוי בדיכאון הן – אני אדם נורא, העולם הוא מקום נורא, וסופו מגיע. השקפה אפוקליפטית כללית על העולם מובילה גם לתפיסה אפוקליפטית בקשר לשינויי אקלים".
ההסתייגות של פעילי הסביבה משימוש באנרגיה גרעינית מגיעה בדרך כלל בליווי שתי מילים: צ'רנוביל ופוקושימה. בתחנת הכוח בצ'רנוביל שבאוקראינה התרחשה באפריל 1986 תאונה קשה, ככל הנראה בשל רשלנות; בכור בפוקושימה שביפן אירע פיצוץ במרץ 2011, בעקבות רעידת אדמה ונחשול צונאמי. שני האסונות הגרעיניים האלה, החמורים בהיסטוריה, הפכו לנשק תעמולה קטלני בידי מתנגדי האנרגיה האטומית באשר היא. שלנברגר לא מתעלם משני האירועים, אבל מביא בספרו עובדות שנועדו לשים אותם בפרופורציה: "על פי נתוני האו"ם, 28 כבאים מתו אחרי שכיבו את האש בצ'רנוביל, ו־19 מאנשי כוחות החירום מתו ב־25 השנים הבאות בגלל בעיות ובהן שחפת, שחמת הכבד, התקפי לב וטראומה. מותו של כל כבאי הוא טרגדיה, אבל 84 כבאים נהרגו בארה"ב ב־2018 לבדה, וב־11 בספטמבר 2001 מתו ביום אחד 343 כבאים". גם התחלואה בסרטן בעקבות צ'רנוביל, אומר שלנברגר, לא הייתה נרחבת כפי שמקובל לחשוב. בתחילה אמנם יוחסו לתאונה 20 אלף מקרים של סרטן בלוטת התריס, אך דו"ח של האו"ם מ־2017 קבע שאפשר לייחס לה בוודאות רק רבע מהמקרים הללו. ובאשר לסוגי סרטן אחרים, "ארגון הבריאות העולמי מעריך שהאסון גרם לכ־0.6 אחוז ממקרי הסרטן הקטלניים במדינות הרלוונטיות, אוקראינה ובלרוס".
בפוקושימה, ממשיך שלנברגר, איש לא מת מחשיפה לקרינה. ממשלת יפן הגיעה להסכם עם משפחתו של עובד אחד בכור שטען כי חלה בסרטן בעקבות התאונה, אך בפועל כמות הקרינה ששוחררה לאוויר הייתה נמוכה. "זה לא שאנרגיה גרעינית לעולם לא הורגת", מסכם שלנברגר בספרו, "היא פשוט עושה זאת במספרים קטנים מאוד: סך כל מקרי המוות הידועים שנגרמו כתוצאה מאנרגיה גרעינית הוא מעט יותר ממאה. לעומת זאת, בתאונת האנרגיה החמורה ביותר בהיסטוריה קרס סכר הידרו־אלקטרי בסין, וקבר תחתיו בין 170 ל־230 אלף בני אדם".
אתה אפילו מצדד בעקיפין בהחזקת נשק גרעיני בידי מדינות יריבות, בטענה שהדבר יקטין את הסיכון למלחמה ביניהן. היית רוצה שמשטר האייתוללות יצטייד בנשק כזה, אף שהוא מאיים להשמיד את ישראל? אתה יכול להבין את הרגישות שקיימת אצלנו לרעיון של בניית כורים גרעיניים בכל מקום?
"זו ההזדמנות לומר שאני שמח מאוד על שהספר שלי תורגם לעברית, ואני מתרגש לקראת הביקור הראשון שלי בישראל, שמתוכנן להתקיים השנה. אני מבין את הרגישות הישראלית, ולכן אהיה זהיר מאוד בדבריי, אבל אומר אותם. למושג גרעין יש משמעות גלובלית שמובנת היום בכל העולם. גם אם אנשים לא יודעים בדיוק על מה מדובר, הם יודעים שיש כאן שני צדדים – נשק ותחנות כוח. רע וטוב. מעבר לכך קיימת משמעות הגרעין מבחינה לאומית, שמשתנה בכל מדינה ומדינה. הציבור הישראלי צריך לדעת שהוא מביט על הגרעין בצורה שונה מאשר במדינות אחרות. ישראל לא יכולה לבנות תחנות כוח גרעיניות כי הפיקוח עליהן יחשוף את הנשק הגרעיני שנמצא בידיה לפי דיווחים זרים, ואז היא תואשם בהפרת האמנה לאי הפצת נשק גרעיני.
"הכוח של הגרעין גדול עד כדי כך שהוא משנה את היחסים הבינלאומיים. מדינה קטנה כמו צפון־קוריאה לעולם לא תיכבש על ידי ארצות הברית, כי יש לה טילים שמאיימים על סן־פרנסיסקו. כשיש לך נשק גרעיני, קשה מאוד לתקוף אותך באופן שיערער את קיום מדינת הלאום שלך. זה נכון גם לגבי ישראל. הגרעין האיראני הוא נושא רציני ביותר, אבל הרקורד עד היום ברור מאוד – התפשטות הנשק הגרעיני לא רק שלא הובילה למלחמה גרעינית, היא אף יצרה הרתעה הדדית. והרתעה ביחסים הבינלאומיים היא כמו כוח המשיכה, אי אפשר להתכחש אליה.
"כהיסטוריון אני יודע שאין הרבה הצלחות במניעת נשק גרעיני ממדינה שבאמת רוצה להשיג אותו. אני מעריך את הברית שלנו עם ישראל ותומך בה, אבל אני חושב שאם לאיראן יהיה יום אחד נשק גרעיני, ההשלכה תהיה זהה לזו שראינו במדינות אחרות. אני לא חושב שהדבר יביא לתוצאות הרות אסון, וזאת מסיבה פשוטה: האיראנים יודעים שאם יעזו להשתמש בנשק הזה הם יושמדו לא רק על ידי ישראל, אלא גם על ידי צבא ארצות הברית".
החברים ניתקו קשר
ברקלי, עיר מגוריו של שלנברגר, היא ממעוזי הליברליות והפרוגרסיביות בארה"ב. אני שואל אותו אם לא קשה לו לחיות שם, בתור אחד מנערי הפוסטר של השמרנות האמריקנית. "יש כמה דברים לא נעימים", הוא מודה, "אבל הם מינוריים. זה גם לא קל כלכלית, במיוחד מאז שאני עצמאי ולא לוקח כסף מהתעשייה. יש לי קבוצה קטנה מאוד של תורמים, וזה בסדר. בסופו של יום אני אוהב לגור כאן, ויש בי גם חלקים ליברליים מאוד – למשל בנושא זכויות להט"ב. באידיאולוגיה הפרוגרסיבית יש דברים נוראיים, אבל יש גם היבטים ממש טובים.
"הדבר הכואב לי ביותר הוא אובדן חברים. וגם כאן, כמו שקורה הרבה פעמים במערכות יחסים, יש בכך צד חיובי. כי כשאתה מפסיד חבר, שניכם מכירים חברים חדשים. אני מגלה שאני מתחבר לחברים אחרים, וגם לחברים מהעבר".
ומהצד השני, כליברל בהשקפותיך – איך אתה מתייחס לחיבוק שנותנת לך התנועה השמרנית?
"מה אני חושב על כך ששמרנים אוהבים את הספר שלי והפכו אותו לרב־מכר? אני ממש שמח על כך. אני מסכים עם אנשים שונים במקומות שונים, ולכן אני חושב שעמדותיי יכולות לבלבל את מי שמסתכל על הכול בפריזמה פשטנית של ימין־שמאל. מגיל צעיר לא אהבתי אנשים שמנסים להגדיר אותי או לתייג אותי על פי היחס שלי לנושאים כאלה ואחרים. יש לי עכשיו כמה חברים ששואלים אותי בכעס: 'למה אתה מופיע בפוקס ניוז?'. מה זאת אומרת למה – כי אני רוצה לדבר על הספר שלי, למכור אותו. זה שאני מופיע אצל טאקר קרלסון (מגיש בפוקס ניוז – א"ש), לא אומר שאני מסכים איתו בכל הנושאים שעל הפרק. זה מטופש. יכול להיות שאמרת בעבר דברים שאני לא מסכים איתם, ובכל זאת הנה אנחנו מקיימים שיחה כמו בני אדם. ממש איום ונורא.
"העובדה שאנשים יכולים להסכים איתי בנושא האקלים, ואולי לא להסכים איתי בנושאים אחרים היא נפלאה. זה בדיוק מה שאנו מצפים לו מהדמוקרטיה. שמתי לב שדווקא עיתונאים פרוגרסיבים שרודפים אותי עושים הכול כדי להימנע מעימות ישיר. בואו נעשה שיחת זום, אני אומר להם, והם מסרבים. הם לא מוכנים להסתכל לי בעיניים, כי מבחינתם אני דמון, והם לא רוצים לראות את האדם שמאחוריו".
גם בישראל המחלוקת על שינוי האקלים חופפת לחלוקה בין ימין ושמאל. מדוע זה כך?
"זו שאלה מצוינת, והיא זו שלמעשה הניעה אותי לכתוב את הספר. תראה, השמאל היה פעם מרקסיסטי. היו אנרכיסטים וסוציאליסטים, אבל הרעיון המרכזי של הזרם הזה היה בעד טכנולוגיה ופיתוח. פרוגרסיבים צעירים לא יודעים את זה, אבל אף שהייתה דיאלקטיקה שנגעה למעמד העובדים, מרקס דגל בצמיחה ובפיתוח התעשייה, והגישה שלו הייתה יצרנית מאוד. מאז מלחמת העולם השנייה השמאל הרדיקלי אימץ ערכים אחרים, ובעצם הפך למלתוסיאניזם".
לפי תיאוריית המלתוסיאניזם, התנאים על פני כדור הארץ יוצרים בהכרח פער מסוכן ובלתי ניתן לגישור בין מספר האנשים החיים לכמות המזון הקיימת. הפתרון שמציעים הוגים מלתוסיאנים לפער הזה הוא עצירת הצמיחה האנושית כמעט בכל דרך ובכל מחיר, כולל צמצום דרמטי של ילודה. התנועות הירוקות של ימינו, אומר שלנברגר, תומכות בצמצום הצמיחה ובהקטנת משאבי האנרגיה בעולם – אך הדבר יבוא בעיקר על חשבון חברות חלשות ומדינות עניות, שטרם חוו את הקפיצה הטכנולוגית הגדולה במערב. בספרו הוא מביא ציטוטים בלתי נתפסים של הוגים מלתוסיאנים, שמתחברים היטב למאבק של השמאל העולמי באנרגיה גרעינית, וצובעים אותו בצבעים אפלים בהרבה מהירוק המוכר: "יהיה זה כמעט אסון אם נגלה מקור של אנרגיה זולה, נקייה ומצויה בשפע, בגלל מה שנעשה איתה", אומר אחד מהם. ואחר כותב: "בשלב זה, אם יינתן לחברה שפע של אנרגיה זולה, תהיה זו המקבילה המוסרית של נתינת מקלע אוטומטי לילד מפגר".
זו כמעט שנאת אדם טהורה.
"כולנו שונאים אנשים במידה מסוימת, אבל נכון, לדעתי יש כאן שנאה שמתחתיה רובצים דיכאון וחוסר ביטחון. לעיתים קרובות זה נובע מחילוניות ואתאיזם, ואני אומר זאת כאדם שהיה חילוני במשך רוב חייו הבוגרים. פחד ממוות, או הפחד ממעבר למעמד חברתי נמוך יותר בגלל שינויים שיתרחשו בעולם, יכול להוביל לדיכאון, שעלול בתורו להוביל לכעס על החברה ואפילו לשנאת החברה. רואים את זה אצל מרקס ורוסו, ואני רואה את זה בסביבתנות האפוקליפטית. לא במקרה האנשים שאומרים ששינוי האקלים יהרוס את הציוויליזציה הם אותם אנשים שרוצים לפגוע בבסיס הציוויליזציה שלנו – באפשרות שלנו לצרוך אנרגיה זולה, אוכל זול, מוצרים זולים ובגדים זולים. את העושר שלנו מניעה האנרגיה הזולה והזמינה, שהופכת את שאר המוצרים לזולים יותר ויותר. אם אתה מעוניין להפוך את הדברים ליקרים יותר ונדירים יותר – זה מה שקורה כשבולמים את התפתחות האנרגיה – אתה בכביש המהיר לערעור בסיסה של תרבות המערב ושגשוגה. אני לא חושב שזה בא מאהבה לטבע. לדעתי זה נובע יותר מחוסר חיבה לחברה האנושית".
אתה טוען שאנשי שינוי האקלים מפיצים פסימיות ודיכאון. האם זה מתחבר מבחינתך למחקרים המראים שאנשים דתיים מאושרים יותר מאתאיסטים?
"בהחלט. אנחנו מגלים זאת במחקרים בכל רחבי העולם. אם אתה אתאיסט או אגנוסטי, ואתה מאמין שאין מטרה אמיתית לחיי האדם ושהכול סוג של תאונה ביולוגית – אני חושב שזה מדכא מבחינת רוב האנשים, גם אם לא בשביל כולם. כמה סקרים, כולל סקר פיו, מראים שיעור גבוה יותר של מחלות נפש מדווחות, דיכאון וחרדה בקרב אנשים פרוגרסיבים וליברלים מאוד. ואני חושב שהמתאם הזה הוא לא מקרי".
איך זה מסתדר עם הטענה שהסביבתנות הפכה לדת?
"זה בדיוק העניין – הם בנו לעצמם דת, אבל לא מוכנים להכיר בכך שזו דת. ההיסטוריה מוכיחה שאם אתה לא מחזיק בדתות מסורתיות, אתה פשוט בונה לעצמך חדשות. כמו מרקס ורוסו, כך גם הסביבתנות – בכל התורות הללו קיימים היסודות העיקריים מהיהדות ומהנצרות: חטא קדמון, נפילה מגן העדן, עונש וכפרה. הכול שם דתי מאוד, גם אם הם מסרבים להכיר בכך.
"יש אנשים שחושבים שכל האידיאולוגיות הפוליטיות הן דתיות. אני סבור שתפיסה הופכת לדת בגלל שילוב בין אידיאולוגיה ליסודות על־טבעיים, ובסביבתנות יש יסודות כאלה. אתן דוגמה: בשנת 2019 מתו בארה"ב 400 איש כתוצאה מאסונות טבע. אין כל ראיות מדעיות, מחקריות או אחרות להערכה שהמספר הזה יעלה משמעותית בעתיד. האם ההוריקנים – שמקרב אסונות הטבע, הם בין גורמי המוות העיקריים – עלולים להיות חזקים יותר? התשובה חיובית. על פי הממשלה, הוריקנים עשויים להיות חזקים יותר ב־25 אחוזים. אבל הם גם יהיו פחות תכופים. מספר ההרוגים לא תלוי בעלייה בעוצמת הסופות, אלא ברמת התשתיות שמאפשרות לאנשים להתמודד עם הסכנה. בינתיים יש בארה"ב מעל 50 אלף מקרי מוות בשנה מתאונות דרכים, ומעל 80 אלף מקרי מוות מסמים. לכן האמונה שכולנו נמות בעתיד מאסונות טבע היא חסרת בסיס ויכולה להתקיים רק על סמך השקפה על־טבעית. השקפה כזו, לצד המרשמים המדויקים שאומרים מה צריך לאכול ואיך להתנהג, הופכת את התנועות הירוקות והסביבתיות לדתיות ואפוקליפטיות".
זו ראייה קצת מדכאת, כי מול דת קנאית אין הרבה מה לעשות. היגיון לא יוכל לשכנע, גם לא נתונים.
"במידה מסוימת אתה צודק. אנשים צריכים את הדת הזו. הם ימשיכו להאמין בה, ואין שום דבר שאפשר לעשות נגד זה. מצד שני, אני חושב שנוכל לגרום לאנשים להפסיק להאמין שאסונות הטבע עומדים רק להחמיר. אפשר לגרום לסי־אן־אן להפסיק להגיד את זה שוב ושוב. אני סטוח שבסופו של דבר ננצח, פשוט כי הראיות לצידנו. הספר שלי הוא עוד כלי במאמץ הזה. כתבתי אותו כי העובדות חשובות; מצד שני, אני יודע שאין בהן די. אם אתה באמת רוצה להאמין בדתך, בבקשה, תתעלם מהספר שלי. אבל כשהוא מתורגם כבר ל־17 שפות, והמסרים שעולים ממנו מגיעים לרשתות, לעיתונות ולמקומות נוספים, הרבה יותר קשה להתעלם".
לטבע חוקים משלו
אין סוג אנרגיה מתחדשת שלא סופג מתקפה רבתי מצד שלנברגר, אבל אני מבקש שנתמקד באנרגיה הסולרית; ישראל, מדינה שטופת שמש, נחשבת למובילה בתחום הזה. מה יכול להיות רע בכך, אני שואל אותו. "אין לי התנגדות דתית ללוחות סולריים", עונה שלנברגר, "השאלה היא רק מה הם יכולים לעשות ומה לא. יש הצדקה לשימוש בחשמל סולרי בהיקף צנוע, הבעיה היא שמנסים להפוך אותו לפתרון עיקרי, וזה פשוט לא יכול לעבוד. החיסרון הבסיסי באנרגיית שמש הוא השטח הדרוש. כדי להגיע לכמות האנרגיה שיוצרים מתקנים להפקת גז טבעי או תחנת כוח גרעינית, צריך פי 300 עד 400 שטח קרקע שמכוסה בלוחות. ייצור הפאנלים עצמם כרוך בפי 300 יותר פסולת ממפעל גרעיני. כשאתה שם פאנלים על גגות העלות גדלה, כי צריך מערכות חשמל נפרדות לכל גג.
"הבעיה השנייה היא התלות במזג האוויר. 20 אחוזים מהחשמל בקליפורניה מקורם באנרגיית שמש, ואנחנו מייצרים יותר מדי ובמקביל לא מייצרים מספיק. כשיש שמש אנחנו מייצרים עודפי חשמל, ואז אנחנו צריכים לשלם למקומות כדי שייקחו אותם מאיתנו, או לנתק את מתקני הייצור – וכך או כך זהו בזבוז. כשאין שמש הייצור נמוך מדי. סבלנו הפסקות חשמל גדולות באוגוסט כי לא היו מספיק שעות שמש ביום. הפסקות כאלה מתרחשות משום שקליפורניה מסתמכת יותר מדי על אנרגיית שמש, והיא השביתה חלק ממתקני הגרעין והגז הטבעי שלה. אסור שזה יקרה בכלכלה מודרנית.
"חסרונות נוספים צצים כל הזמן. למשל, עכשיו התגלתה בעיה בשרשרת האספקה של הלוחות הסולריים, כי כמעט כל הסיליקון המיועד לייצורם מגיע ממחוז שינג'יאנג שבסין, שיש בו דיכוי אכזרי של העם האויגורי. איך תתמודד עם הדילמה המוסרית הזו, כשנטרלת מקורות חשמל אחרים והשתעבדת לאנרגיית שמש?"
מבקריך אומרים שהטענות שלך מיושנות: הטכנולוגיה מתמזערת ומתקדמת, ואפשרויות האגירה נעשות יעילות וזולות יותר.
"יש התפתחויות, אבל הן לא משמעותיות. בשנים 2000־2015 היעילות של הלוחות הסולריים עלתה מ־22 אחוזי ניצולת ל־24 אחוזים. לפני עשרים שנה נדרשו להם פי 400 יותר אדמות לעומת מקורות אנרגיה אחרים, עכשיו זה בערך פי 380. הבעיה היא אופי האנרגיה עצמה. אור השמש הוא מדולל אנרגיה, ותמיד יהיה כזה. לא נצליח להפיק ממנו יותר, כי אי אפשר לכוון אותו כרצוננו. השמש לעולם לא תזרח בלילה. אתה תגיע לרמה מסוימת, ולא תצליח להגדיל אותה בהרבה. את זה אי אפשר לפתור בסיסמאות ירוקות. לטבע יש חוקים משלו, והם לא יתכופפו למעננו גם אם נשתדל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
