כל שנה ושנה, מאז שהיה בן שלוש, נוסע הרב יצחק דוד גרוסמן למירון בל"ג בעומר. "בתור ילד קטן אני זוכר שנסענו מירושלים במשאיות פתוחות ששמו בהן ספסלים. הנשים המבוגרות העלו איתן פרימוסים וסירים כדי לבשל במירון", הוא מספר לנו. בשנים האחרונות הוא מגיע לציון רשב"י בדרך כלל לקראת שעת הדלקת המדורה המסורתית של חסידות תולדות אהרן. השנה החליט לשבות עם משפחתו במירון בשבת פרשת אמור, מיד לאחר ל"ג בעומר, ולכן חשב שיפקוד את הציון ביום שישי בבוקר; הוא לא הגיע להר בלילה שבין חמישי לשישי, ולא נכח שם בשעת האסון ההמוני, כש־45 מהחוגגים נהרגו ויותר ממאה נפצעו. "עבור אנשים רבים, מירון היא חלק מההווי היהודי", הוא אומר לנו. "לוותר על העלייה למירון זה כמו לוותר על תפילין. מיד כששמעתי על האסון אמרתי שבכל שנה היה נס, באמת, והשנה לא קרה הנס הזה. זה האירוע הציבורי הדתי הכי גדול במדינה, בכל שנה. המשטרה ראתה מה קורה שם, וצריך לבדוק איך הרשויות הסכימו לזה".
איך מסבירים אסון קשה כל כך?
"התורה אומרת לנו: הנסתרות להשם א־לוהינו. יש דברים שאי אפשר להבין, ואף אחד לא יכול להסביר. אם נסתכל על האסון שפקד את עם ישראל ביום חנוכת המשכן, כששני בני אהרן נשרפו, מה כתוב שם? ויידום אהרן. הוא שתק, קיבל בהבנה את מה שקרה, ובהמשך כתוב 'ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף השם'".
ובכל זאת הרב גרוסמן קורא גם להסקת מסקנות – לא מסקנות של ועדת חקירה, אלא מסקנות רוחניות, ערכיות. "ישראל ערבים זה בזה, ואם קרה מקרה, צריך להתבונן. מותר לבכות, אבל לא רק לבכות, אלא גם לעשות חשבון נפש. האסון קרה בספירת העומר, בימים שאנחנו מתאבלים על 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו על שלא נהגו כבוד זה בזה. רבי שמעון בר יוחאי הוא מתלמידי רבי עקיבא שנשארו בחיים. כל הספר שלו, הזוהר, מדבר על כמה השם אוהב אותנו, ועד כמה אנחנו צריכים להקפיד על כבוד חברינו. אומר רשב"י בגמרא, 'נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים'. כאילו יש שתי שרפות – אש קטנה ואש גדולה; הפגיעה באחר היא האש הגדולה, לעומת הכניסה לכבשן האש, שזו האש הקטנה.
"אין לי פנקסים של הקב"ה. אם אנחנו צריכים ללמוד משהו, זה שכאשר לא מכבדים זה את זה באים הרבה אסונות. אצל דוד המלך שמרו תורה ומצוות, ועדיין כשהיו יוצאים למלחמה היו נופלים, כי היו שם בעלי לשון הרע, רכילות ומחלוקת. אצל המלך אחאב, שבימיו היו עבודה זרה וחטאים קשים, בני ישראל היו מאוחדים ולכן נשארו כולם בריאים ושלמים".
המחלוקות הן גם פנים־מגזריות. ביצים מתעופפות בישיבת פוניבז'.
"נכון. ראינו את זה גם בבחירות, כשהדיונים אפילו לא היו על מדיניות או ביטחון, אלא רק על מחלוקות ושנאה, ואני רואה את זה גם בתוך המגזר החרדי, בלי לפרט. לכן אם שואלים אותי מה אפשר לתקן, התשובה היא – ואהבת לרעך כמוך. לפני התפילה אומרים: הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. ילד של אחד האדמו"רים שאל פעם את אבא שלו: למה לא להגיד לפני התפילה 'אבא, אני אוהב אותך'? אמר לו אביו: אם היית אבא היית מבין שיותר משחשוב לאב שיאהבו אותו, חשוב לו שהילדים שלו יאהבו זה את זה".
ימי הקורונה לא סייעו לאחדות שאתה מדבר עליה, בפרט ביחס כלפי החרדים. נדמה שבינם לבין המגזר הכללי נוצר פער בלתי ניתן לגישור, שהלך והתרחב עם כל תצלום של תלמוד תורה פעיל בבני־ברק או הלוויה המונית.
"הכללה היא הדבר החמור ביותר. רבים מהחרדים שמרו על קלה כחמורה. כאן במגדל־העמק לא הלכנו לבית הכנסת אפילו בחגים, עשינו מה שהחוק דרש והקפדנו על הכללים. היו עשרות אלפים שהקפידו, ויש גם כאלו שלא הקפידו. לצערנו הרב התקשורת מחפשת את מפירי התקנות. גם ביום הזיכרון, הצלמים רצים לחפש קיצוני שלא עומד בצפירה".
אי אפשר להתעלם מצילומי הטישים ההמוניים או ההלוויות.
"הלוויות המוניות לגדולי ישראל הן עניין חזק בחברה החרדית. זה דבר שאתה לא יכול לעצור. כמו ההגעה למירון, זה בדם שלנו. הציבור הכללי, שניזון מהתקשורת בעיקר, ראה רק את הדברים האלו. הראו לו את הטישים ואת ההלוויות, ולא הראו את סגירת ישיבת 'שפת אמת' של חסידות גור. לכן הציבור ראה בכל החרדים מפירי חוק".
ועדיין, אתה לא חושב שהציבור החרדי צריך לעשות חשבון נפש?
"בהחלט. הציבור צריך לדעת: ונשמרתם מאוד לנפשותיכם חשוב לא פחות מהנחת תפילין ושמירת שבת. צריך לשמוע לכללי משרד הבריאות. גם התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש, כי הייתה שם הגזמה בסיקור האנטי־חרדי, וזה הביא לשנאה. הסתכלו על חרדים כמפיצי קורונה. לא ראיתי סיקור דומה של חופי הים המפוצצים ושל ההפגנות. השנאה הזאת מביאה לחורבן בסוף".
"יש הבדל בין תפילה בבית הכנסת לתפילה בחצר. הקב"ה והשכינה נמצאים בבית הכנסת. חסרה לנו הנהגה שתסביר לאנשים שמה שהיה היה, ועכשיו צריך לחזור לבית הכנסת. הרבנים וכל מי שיכול להשפיע על הציבור צריכים כעת להשיב את הגלגל לאחור"
תקופת הקורונה כך עולה מדבריו, הציפה את בעיית המנהיגות הדתית מכיוון אחר: רבים בציבור מתקשים כיום להיפרד מתפילות הרחוב שהפכו לשגרה בזמן המגפה, והמשך קיומם של המניינים הקטנים והמפוצלים מעיד שאין מי שיחזיר את הסדר על כנו. "יש הבדל בין תפילה בבית הכנסת לתפילה בחצר. הקב"ה והשכינה נמצאים בבית הכנסת. חסרה לנו הנהגה שתסביר לאנשים שמה שהיה היה, ועכשיו צריך לחזור לבית הכנסת. הרבנים וכל מי שיכול להשפיע על הציבור, צריכים כעת להשיב את הגלגל לאחור".
תרנגולים בטיקטוק
אחרי נסיעה קצרה בכבישי מגדל־העמק, אין ספק שהרב גרוסמן – יליד מאה־שערים שזכה בפרס ישראל, השיא משואה ביום העצמאות וקיבל את עיטור הנשיא – הוא בשר מבשרה של העיר. מכל עבר נשקף סמל מוסדות "מגדל אור", רשת החינוך שייסד, המעניקה לאלפי ילדים בסיכון מסגרת חינוכית מינקות ועד בגרות. הוא עוסק גם בשיקום אסירים; עומד בראש "כפר זוהרים", מוסד לנוער נושר במגזר החרדי; מחלק בכל חג אלפי סלי מזון למשפחות נזקקות ("השנה חילקנו כמעט 20 אלף חבילות. קיבלנו פניות ממשפחות שמעולם לא ביקשו קודם עזרה. היו כאן מאות מתנדבים – עובדי בנקים, הייטקיסטים, תלמידים, חניכי תנועות נוער"); ואחרי יותר מחמישים שנות עשייה ציבורית, הוא מזוהה עם לב הקונצנזוס הישראלי. שמו עלה כמה פעמים כמועמד לתפקיד הרב הראשי האשכנזי, אך הוא סירב; אביו קבע שתפקידו להישאר במגדל־העמק ולהמשיך בעבודתו שם. "אני עסוק ורואה נחת, סיפוק יומיומי. זה ממלא אותי", אומר הרב גרוסמן.
והנשיאות? הבחירות קרובות, בעוד פחות מחודש. אולי הפעם?
"אני אפילו לא חולם על זה, בשום אופן. המשימה שלי היא להציל ילדים ולתת להם בית".
גם לאחד את העם זו משימה חשובה.
"יש מי שאומרים שזהו צו השעה, למנוע פילוג, אבל אני רואה ברכה בעמלי, ואני נשאר כאן".
הריאיון איתו נערך לרגל צאתה של ביוגרפיה חדשה, "חיי שליחות" (ידיעות ספרים), שבה מנסה ד"ר יחיאל הררי לנתח את פעילותו. הרב גרוסמן עצמו לא מסתבך, ויש לו הסבר אחד קצר למגמת חייו. "זכיתי שיש לי מתנה בלב: אני אוהב כל אחד", הוא אומר. "אני לא מבדיל בין דתי לחילוני, בין ספרדי לאשכנזי, בין ימין לשמאל. גם אריק שרון וגם שולמית אלוני היו חברים שלי. שמעון פרס היה ידיד נפש. אני אוהב בני אדם".
ערב שבועות הוא מחבר בין מסר האהבה שלו ובין חג מתן תורה. "את התורה קיבלנו בזכות האחדות", הוא אומר. "'וייחן שם ישראל נגד ההר': וייחן – כאיש אחד, בלב אחד. בורא עולם אומר, עכשיו כשאתם מאוחדים, זה הזמן לתת לכם את התורה. אם נדע להתאחד יחד, לא רק בשעת צרה כמו עכשיו אלא בזמן שלווה, שכל אחד יראה מעלת חברו ולא חסרונו – יהיה לנו הרבה יותר טוב. את החיסרון תחפש אצלך, ואת היתרון אצל חברך. זה בנפשנו. שום דבר לא ישבור את עם ישראל אם נהיה מאוחדים. לא הפלסטינים, לא איראן".
את אהבת האדם שלו הוא מרחיב גם לשכניו בעיר הסמוכה נצרת. "באים הנה ערבים להתייעץ איתי בשאלות חינוכיות. אם הם לא מחבלים, הם מקבלים ממני ברכות", הוא אומר לנו בשבוע שבו היחסים בין יהודי הארץ ובין תושביה הערבים עומדים על סף פיצוץ. "מי שמכבד אותך, אין סיבה לא לכבד אותו. הוא יציר כפיו של הבורא שיצר אותך. אבל אם הוא שונא אותך – הבא להורגך השכם להורגו.
"חלק מהערבים מחונכים לשנוא יהודים, וזה הגורם לצרות. סבתא־רבא שלי גרה בירושלים העתיקה – בקומה הראשונה הייתה משפחה ערבית, ובקומה השנייה הסבתא. היא הייתה מסורה אליהם בלב ובנפש. יום אחד היו פרעות נגד היהודים, והשכן ירה בה. זה מה ששנאה יכולה לעשות".
אני מבקשת ממנו להתייחס למקרה של יהודה משי־זהב, שלפני כחודש ניסה להתאבד בעקבות ההאשמות נגדו בדבר תקיפה והטרדה מינית, ומאז הוא מאושפז במצב קשה. הרב גרוסמן, שיו"ר זק"א נמנה עם ידידיו, בורר מילים. "כואב לי מאוד חילול השם הגדול. כואבת לי המציאות שדברים כאלה יכולים לקרות, ועוד מצד אדם דתי. לצערנו הרב לא הייתה לו הזדמנות להסביר, אם יש מה להסביר. לנוכח המצב שהוא נמצא בו, וכדי לא לפגוע במשפחתו, אני לא רוצה להוסיף מעבר לכך. ברור שהחברה, ובתוכה גם החברה החרדית, צריכה לעשות הכול כדי שלא יקרו דברים כאלו, ולחנך ולהסביר שאם קורה דבר כזה צריך להתלונן מיד, ולא לחכות שנים. זה גם מה שאנחנו מחנכים אליו במוסדות שלנו".
"לאנשים רבים, מירון היא חלק מההווי היהודי. לוותר על העלייה למירון זה כמו לוותר על תפילין. זה האירוע הציבורי הדתי הכי גדול במדינה, בכל שנה. ההגעה למירון, זה בדם שלנו"
אנחנו נפגשים ביום ראשון בבוקר, וילדי המשפחתונים – מסגרות הפנימייה של רשת מגדל אור – שבים אל המוסד מחופשת סוף השבוע. האופי החינוכי של המקום הוא חרדי, אבל המסגרת פתוחה ומכילה. אנחנו מציצים לתוך אחת מהדירות ומגלים סדר מופתי, רצפה בוהקת, מצעים ישרים. ניכר שמישהו כאן משקיע מחשבה ואהבה. בביוגרפיה מספר הררי על נער שהגיע באחד הימים לבית הספר כשלראשו תסרוקת דמוית כרבולת. לא התסרוקת הפריעה לרב גרוסמן, אלא השינוי שעובר הילד. הוא ניגש אל התלמיד: "יצחק, אני כל כך אוהב אותך ואני רוצה לתת לך נשיקה בראש, אבל אני לא יכול. מה אני עושה עם תספורת כזו? אולי תיתן לי עצה". הילד התבייש ונעלם, ואחרי חצי שעה חזר מסופר, בלי שאולץ לעשות זאת או ננזף במפורש.
פעם היית צריך לאסוף את הצעירים מהדיסקוטקים, היום הם בטיקטוק. קשה יותר לתקשר איתם?
"זו אכן בעיה גדולה. אנחנו כל הזמן מנסים להשפיע על הילדים שלא יתחברו לרשתות. מותר לתלמידים אצלנו להשתמש בטלפון חכם, אבל אנחנו מסבירים להם שדרושות מגבלות עצמיות. מה שאתה לא צריך לראות, לא תראה. מה שאתה לא צריך לכתוב, לא תכתוב. זו עבודה לא קלה של שכנוע. אני רואה במציאות את האסון הגדול של הרשתות החברתיות. את יכולה לראות ילד שלומד ומצליח, ופתאום אין לו חשק ללמוד ולעשות שיעורי בית, ואני יודע בבירור שזה קורה כי הוא תפוס בטלפון שלו.
"לא מזמן הוזמנתי להרצות בבית ספר אחד. בכניסה ישבו תלמידים – וכל אחד בטלפון שלו. הם היו מרוכזים עד כדי כך שלא ראו אותי מגיע. התיישבתי לידם, הצטלמתי שם, וגם אז הם נשארו מרוכזים בטלפונים. הראיתי את זה למנהל. זו המציאות, ואנחנו צריכים לדעת שקיימת בעיה גדולה. אגב, זו תופעה שפוגעת לא רק בבני נוער. כחבר מועצת הרבנות הראשית, אני רואה כמה חיי נישואין נהרסים בגלל הרשתות החברתיות, אי אפשר לתאר.
"חינכו אותנו שאדם צריך לתת מעצמו. גדלתי בבית של 70 מ"ר, היינו עשרה אחים, ובתקופות מסוימות חלקתי מיטה אחת עם עוד ילדים תימנים שההורים אירחו, כדי שלא יישארו בקור במעברה וכדי שיקבלו חינוך טוב"
"אנחנו חיים בדור קשה. האפשרות היחידה היא לא להילחם אלא להסביר, לשכנע ולהציע משהו אחר במקום. האדם מחפש סיפוק, ואם אתה רוצה שהוא לא יחפש במקום אחד, אתה צריך לתת לו אטרקציות במקום אחר – התנדבות, משימות, לימוד. שהראש יהיה עסוק. הרבי מקוצק אמר: אני לא צריך חסידים שלא יחטאו, אני צריך חסידים שלא יהיה להם זמן לחטוא".
לא לוקח לירה
ערב שבועות תשכ"ז, 1967. לראשונה זה 19 שנה אפשר היה לקיים את תפילת החג בכותל המערבי. בין ההמונים שהגיעו למקום היה גם יצחק דוד גרוסמן בן ה־21. בילדותו שמע שוב ושוב את זיכרונותיה של אמו, שזכתה להתפלל בכותל לפני 1948, וכעת רצה לעמוד בעצמו מול האבנים העתיקות.
"רק עשרה ימים קודם לכן שרר פחד נורא", משחזר הרב גרוסמן. "צבאות ערב הקיפו אותנו, ובמלחמה של שישה ימים זכינו להצלחה ניסית, ירושלים העתיקה חזרה אלינו. הצבא פתח את שער יפו, והייתי שם עם אלפי אנשים, רצים ולא יודעים אפילו איפה הכותל. מי יכול לתאר את הרגש שחשתי באותו רגע. אמרתי לעצמי: כיצד אני יכול לתת תודה לקב"ה על הניסים האלה?"
כמו חסיד טוב הוא נכנס אל רבו, האדמו"ר מלעלוב, ושח לו שהיה רוצה לבטא את תודתו על מה שאירע. אולי, הציע, הוא ייסע לשנה לשליחות במקום שנדרש בו ליווי וחיזוק לבני הנוער. סע למגדל־העמק ותראה מה אתה יכול לפעול שם, אמר לו הרב. "אני לא יודע מאיפה האדמו"ר ידע על המצב במגדל־העמק, אבל אצלנו מה שהרבי אומר זה קודש", מספר הרב גרוסמן. וכך כעבור שנה הוא הגיע, יחד עם רעייתו אסתר, לעיר הצפונית. "מהרגע הראשון לקחתי על עצמי לא ליטול פרוטה מאף אדם בעיר, לא בהלוויות ולא בחופות ולא בהכשרים. אין פה אדם שנתן לי לירה אחת, ולכן כולם יודעים שאם אני עושה משהו שקשור לדת, זה לא למען כסף. הדבר השני: החלטתי לא להתעסק בפוליטיקה, לא להיות קשור לשום מפלגה, לא דתית ולא חילונית. אני קשור רק להצלת נפשות".
כבר מילדותו הורגל בנתינה לזולת. בשנות החמישים התנדבו הוריו לסייע למשפחות מרובות הילדים שהצטופפו באוהלים הדולפים במעברת ראש־העין. "חינכו אותנו שאדם צריך לתת מעצמו. גדלתי בבית של 70 מ"ר, היינו עשרה אחים, ובתקופות מסוימות חלקתי מיטה אחת עם עוד ילדים תימנים שההורים אירחו, כדי שלא יישארו בקור במעברה וכדי שיקבלו חינוך טוב". בגיל 16 יצא להתנדב עם הנוער בשכונת מוסררה בירושלים: "הזקנים שם כינו אותי 'ווזווז', אשכנזי, לא הייתי חלק מהנוף. אבל העברתי לנוער שיעור פעמיים בשבוע, התחברתי אליהם, והייתי בעיקר אוזן קשבת".
כבן לראש ישיבה וכבוגר פוניבז' וסלבודקה, מיד בהגיעו למגדל־העמק הוא חיפש את הישיבה המקומית. "אמרו לי שאין כזו. שאלתי איפה הכולל, אמרו לי: אין. אחר כך שאלתי איפה אני מוצא את הנוער. ענו לי: בדיסקוטק. לא ידעתי מה זה. הלכתי לשם ומה ראיתי? פורים באמצע השנה. מסיבה.
"כשהגעתי למגדל־העמק שאלתי איפה אני מוצא את הנוער. ענו לי: בדיסקוטק. לא ידעתי מה זה. הלכתי לשם ומה ראיתי? פורים באמצע השנה. מסיבה. החוגגים ראו שנכנס אברך עם זקן וכובע שחור, וחשבו שאני מחפש שישלימו לי מניין. אמרתי להם: באתי לגור איתכם, להיות חבר שלכם. היה קליק מיידי"
"החוגגים ראו שנכנס אברך עם זקן וכובע שחור, וחשבו שמישהו נפטר ואני מחפש שישלימו לי מניין. אמרתי להם: באתי לגור איתכם. אתם האחים שלי, שמעתי שיש כאן בעיות, עניינים, באתי להיות חבר שלכם. היה קליק מיידי. התחלתי לבוא בכל ערב לדיסקוטק לדבר איתם, אפילו בליל שבת. לאט־לאט הדיסקוטק עבר לבית שלי; הם התחילו לבוא אליי. הנוער אז היה קשה, היו הרבה בעיות עבריינות, ודווקא הקשים התחברו אליי".
דרך נוער הדיסקוטקים נחשף הרב גרוסמן גם לאסירים, והחל לפעול לשיקומם. "זה התחיל מכך שאחד הנערים אמר לי, 'בוא איתי לבקר את אחי בכלא'. נכנסתי לכלא שאטה, ראיתי את המצב של האסירים, ונבהלתי. הצעתי לבוא ללמוד איתם פעמיים בשבוע, ובאמת התאספה קבוצת אסירים ולמדנו יחד פרקי אבות. זו נהייתה תוכנית של שיקום דרך לימוד".
פגשת מן הסתם אסירים שעשו מעשים קשים. איך מתגברים על החששות והרתיעה?
"אני מסתכל על הפנימיות והנשמה שלהם. אני מאמין שאם מישהו היה מדבר איתם לפני שזה קרה, ומטפל בהם בזמן הנכון, אולי זה לא היה קורה. התפקיד שלי הוא לראות איך אפשר לתקן. הם כבר נשפטו, נענשו, הורחקו מהחברה. ביהדות יש מושג של 'עבד עברי' – גנב שלא הייתה לו דרך להחזיר את הגנבה, אלא על ידי מכירת עצמו לעבד. התורה מלמדת אותנו: כל הקונה עבד עברי, קונה אדון לעצמו. לפני שאתה אוכל אתה צריך לתת לו לאכול, לפני שאתה שותה אתה צריך לתת לו לשתות. לכאורה הוא גנב, אז למה לנהוג כלפיו כך? כי התפקיד שלך הוא להתייחס לפנימיות שלו. את העונש שלו הוא כבר קיבל, עכשיו תחשוב במה אתה יכול לתקן אותו. אם תזלזל בו, תדרוך עליו – אין לו תקומה. אם אתה רוצה שישתקם ויחזור לחברה, תן לו הרגשה אבהית.
"כשדיברתי עם אסירים, ראיתי שלאנשים האלו יש נפש טובה, הם פשוט גדלו בסביבה קשה ולא קיבלו אהבה. פעם עשינו מסיבת חנוכה בכלא שאטה, וכשיצאתי משם נתתי נשיקה לאחד האסירים. אחרי כמה ימים קיבלתי ממנו מכתב – כבוד הרב, תדע שאני יושב בתא שלי ובוכה, כי זו הפעם הראשונה שקיבלתי נשיקה".
בשנות השמונים ייסד הרב גרוסמן מעין "כלא מעבר" בשכונת גבעת־המורה בעפולה. זאת הייתה שלוחה של כלא שאטה, שאסירים נשלחו אליה בשנה האחרונה לעונש המאסר שלהם, ושם למדו לחיות בסביבה "שגרתית". הקשרים שנוצרו במקום המשיכו ללוות אותם גם לאחר השחרור. "הבנתי שאלו אנשים שהתרגלו לפשע, וכשהם יוצאים החוצה הם חוזרים לפשע. ביקשתי שייתנו לי את האפשרות לנהל מעין בית סוהר משלי, הייתי הסוהר הבכיר שם, ובאמת הרבה אסירים השתקמו אצלי".
את משימת ההשפעה על הציבור, אומר הרב גרוסמן, לא צריך להשאיר רק לרבנים. "כשבאתי למגדל־העמק הייתי אברך בלי גרוש בכיס, לא היה לי מה לאכול, אבל בכוח הרצון הקמתי אימפריה חינוכית שיש לה היום 22 אלף בוגרים. אנשים אומרים, 'כשיהיו לי כסף ועוצמה, כשתהיה לי מפלגה או חסידות, אני אעשה דברים'. אל תחכו לזה. אדם צריך לפעול. אם אתה מאמין שמה שאתה עושה הוא דבר טוב, תעשה אותו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
