את הדיון הרשמי הראשון שבו הוצגה לראשי מערכת הביטחון תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, אמיר אביבי לא ישכח. כמה שבועות לפני כן נשא ראש הממשלה אריאל שרון את "נאום הרצליה" המפורסם, שבו דיבר בפומבי על כוונות העקירה שלו. זאת, מבלי שיידע מראש את הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון, או שמע את דעתו בנושא. תא"ל במיל' אביבי, כיהן באותה תקופה כראש לשכת הרמטכ"ל.
יעלון כבר הביע קודם לפגישה מחאה בפני שרון על התכנית המסתמנת, והאווירה בחדר הייתה מתוחה.
"ואז שרון נכנס ואמר שהוא החליט, וזהו – הולכים לצאת מכל היישובים ברצועה", משחזר אביבי. "בוגי אמר לו בצורה ברורה: אם אתה יוצא ככה מעזה, ומחבר אותה למצרים – תוך שנה עזה תהפוך להיות חמאסטן. למרות האמירה הזו, לא התקיים דיון של ממש. ראש הממשלה רק אמר שההחלטה שלו סופית.
"ברור לי ששרון הבין את המשמעות הביטחונית המסוכנת של מה שהוא עושה, ובכל זאת הוא הלך על זה. אני זוכר שיצאנו מהדיון ההוא די בהלם. הבנו שצריך להיערך לתוכנית שעד אז לא ניתן היה להעלות על הדעת. בעיניי האירוע הזה חשף שבישראל אין שום בלמים ואיזונים להחלטות הרות גורל. הצבא אמר מה שאמר, ושרון החליט להמשיך למרות זאת. כל מה שקרה בשבועות האחרונים בעזה קשור להחלטה ההיא, ויותר מזה – להסכמי אוסלו".
האופן שבו התקבלה ההחלטה על ההתנתקות, לפי תיאורו של אביבי, היה רק החוליה הראשונה בשרשרת של משגים אסטרטגיים והתנהלות תמוהה בדרג הצבאי והמדיני. זמן קצר אחרי השיחה ההיא עם שרון, התבשר יעלון כי בניגוד למקובל, כהונתו כרמטכ"ל לא תוארך לשנה רביעית. "זה היה אירוע מביש", מספר אביבי. "היינו בגעש, בערב הוקרה לפצועי חיל ההנדסה, ומלבד הרמטכ"ל היה שם גם שר הביטחון שאול מופז. בהפסקה היינו צריכים להציג לשר משהו שנגע לפעילות ביו"ש, וישבנו לפגישה בשמונה עיניים – מופז, המזכיר הצבאי שלו איתן דנגוט, הרמטכ"ל יעלון ואני. בסוף הפרזנטציה הקצרה ביקשו ממני ומדנגוט לצאת מהחדר. זה לא קרה מעולם לפני כן, ולא הבנו מה מתרחש. הם נשארו שניהם בפנים, ואחרי זמן קצר בוגי יצא החוצה. הוא לא אמר כלום, נסע הביתה. רק בבוקר, כשהגיע ללשכה, הוא אסף אותנו והודיע שלא מאריכים לו את הכהונה".
"הצבא שלפני רגע התריע שתקום פה חמאסטן, ביצע 'פריסת שלום' מחוץ לרצועה. בנו בסיס בלי מיגונים ובלי כלום. גם היום, אם ראש ממשלה יחליט לעזוב את בקעת הירדן ולפנות את יו"ש – מערכת הביטחון תתיישר, למרות שהמשמעות היא יצירת תנאים להשמדת מדינת ישראל"
ליעלון ולאנשיו נהיר היה כי הרקע להזזתו מהקריה הוא ההתנגדות שלו להתנתקות. "מה שקרה אחר כך היה מדהים בעיניי", ממשיך אביבי. "ברגע שהתחלף רמטכ"ל, הצבא התיישר כמו פלס בכל הנוגע להתנתקות. זו מערכת ענקית, אבל כולם בה צעדו על פי הנרטיב המדיני שהיה מנותק מהמציאות, וכל בר־דעת הבין כמה הוא מסוכן. נכון שהמערכת הצבאית היא תמיד קונפורמית ומתאימה עצמה לרוח המפקד, אבל זה היה בלתי ייאמן. הצבא שלפני רגע התריע שתקום פה חמאסטן, נדרש לפרוס את הכוחות שלו מחוץ לרצועה, ובעצם ביצע 'פריסת שלום'. בנו את בסיס רעים כמו קיבוץ, בלי מיגונים ובלי כלום, והחלה עבודת מטה שמטרתה לצמצם את אוגדת עזה לכדי חטיבה.
"יש חיבור בין האירוע המכונן הזה, שהתרחש מול עיניי, לבין ההחלטה שלי כעבור שנים להקים את תנועת 'הביטחוניסטים'. אני חושב שכבר אז הבנתי שהישועה לעם ישראל, לביטחונו ארוך הטווח, לא תבוא ממערכת הביטחון ולפעמים גם לא מהממשלה. כי ראינו שהמערכת הזו יכולה להתכופף בשנייה מול כל מיני גחמות. אני מאמין שגם היום, אם יבוא ראש ממשלה ויאמר שהוא עוזב את בקעת הירדן ומפנה את ההתיישבות ביו"ש – מערכת הביטחון תתיישר עם ההחלטה שלו, למרות שהיא יודעת, מבחינה מקצועית, שהמשמעות היא יצירת תנאים להשמדה פיזית של מדינת ישראל".
לכאורה, כך צריך להיות במדינה מתוקנת: הדרג המדיני מחליט, והצבא מבצע.
"אבל הצבא צריך לומר באופן גלוי מה יהיו המשמעויות של הצעד שהדרג המדיני עושה. במקום לומר זאת, צה"ל מסגר לעצמו ב־2005 תפיסה האומרת שהבעת דעה פירושה התערבות בהחלטות פוליטיות. ואני אומר – לא היא. דרג צבאי צריך לדעת לומר לדרג מדיני מה משמעות ההחלטות שלו".
לפני שנה התפרסמה בעיתון זה כתבה ראשונה על אודות תנועת הביטחוניסטים, הקבוצה שאביבי החל לגבש בראשית 2020. אל שורותיה הצטרפו קצינים בכירים במיל', ששותפים למה שהם מגדירים "תפיסת ביטחון לאומית". בין החברים הבולטים ניתן למנות את אלוף יצחק גרשון (ג'רי), תתי־האלופים יוסי קופרווסר והראל כנפו, וכן השר לשעבר תא"ל אביגדור קהלני. במהלך ימי מבצע "שומר החומות" כיכבו כמה מהביטחוניסטים בפאנלים השונים באולפני הטלוויזיה, ולדברי אביבי, משקלם הסגולי היה דרמטי. "היה מדהים לראות איך הטון שאנחנו נתנו, אוּמץ על ידי אנשי הביטחון האחרים שישבו באולפן", הוא מתאר את פתחון הפה שנוצר פתאום מול החזית השמאלית השגרתית.
אחד ההיבטים שחשוב היה לחברי התנועה להדגיש ולבסס באינספור הדיונים התקשורתיים, הוא אותו קשר בין ההסלמה הנוכחית לבין מהלכי הנסיגות שביצעה ישראל. "ראינו בעזה באופן ברור מאוד שכאשר יוצרים לצה"ל מציאות מסוימת שקושרת לו את הידיים, יש גבול למה שהוא מסוגל לעשות", אומר אביבי. "הסיסמאות בנוסח 'הצבא הכי חזק במזרח התיכון' הופכות אז לבלתי רלוונטיות, כפי שהן לא היו רלוונטיות כשיצאנו מהערים ביהודה ושומרון וחטפנו אלף הרוגים בעורף. בלי כיבוש מחדש של הערים ב'חומת מגן', לא היינו עוצרים את הטרור הזה. גם הרברסיביליות של ההחלטות האלה לא אמורה להיות ברורה מאליה. הטיעון שאומר 'ננסה, ואם לא ילך – מה הבעיה, ב־67' הרי כבשנו הכול ביומיים', לא מוכיח את עצמו".
זה מקביל באופן מסוים למה שאנחנו שומעים בימים אלו ממש: הכרזות של הדרג הביטחוני והמדיני שמעכשיו, על כל בלון תבערה תהיה תגובה תקיפה – כאשר ברור שההבטחה הזו לא תתממש.
"נכון. אני חושב שצריך לומר את האמת, לתת כלים לציבור וגם למקבלי ההחלטות להבין את המשמעויות, ולנסות לגבש תובנה לאומית בשאלה מהם הקווים האדומים שלנו, מה אפשר ומה אי אפשר לעשות. היום אין קווים כאלו".
מהעמדה שבה היית בימי ההיערכות להתנתקות, ראית בתוך צה"ל מחאה נגד המשימה הספציפית של פינוי יישובים? היה מי שקם ואמר, לא הצבא אמור לבצע זאת?
"היו מחאות מקומיות, אבל אנשים בצבא בסופו של דבר מסתכלים על הקידום שלהם. לא היה סיכוי גדול שמשם תבוא אמירה כזו, בטח לא כשכל הגנרלים שכבר מחוץ לצבא מסבירים למה זה מסייע לביטחון ישראל".
גבעת חלפון כבר לא תענה
את הקריירה הצבאית שלו החל אביבי בחיל ההנדסה הקרבית, שם שירת כלוחם וכקצין עד לפיקוד על גדוד. בהמשך שימש כאמור כראש לשכתו של הרמטכ"ל, ולאחר סיום תפקידו בקריה מילא שורת תפקידים בכירים – כמפקד החטיבה המרחבית שגיא, כסגן מפקד אוגדת עזה וכמפקד בית הספר להנדסה צבאית. ב־2013 מונה לסגן מבקר מערכת הביטחון. לפני ארבע שנים השתחרר מצה"ל, אך חיתוך הדיבור הצבאי נשאר איתו עד היום.
אנחנו יושבים במשרדים הצנועים למדי של "הביטחוניסטים", שנמצאים בבנימינה. התנועה שתקציבה לא גדול ומבוסס על תורמים, הצליחה לדברי אביבי לצלוח באופן "סביר לחלוטין" את הנפילה בתרומות שחוו תנועות אחרות בשנת הקורונה. הבמה שקיבלו הביטחוניסטים במהלך ימי הלחימה בעזה – כשהפעם כלי התקשורת המרכזיים הזמינו אותם מיוזמתם – "הביאה גם להצטרפות מרשימה אל התנועה, המוני חברים חדשים. היום יש לנו יותר מאלפיים חברים רשומים. הרוב אצלנו הם אמנם קצינים במיל', אבל אנחנו מעודדים גם דור צעיר להצטרף, אפילו מכיניסטים שניתן להם ליווי במהלך השירות".
"מי שבא מרקע כמו שלי, מקשיבים לו. לא מקטלגים אותו, כפי שעושים ל'מתנחל' או ל'דתי'. כשאני או אלוף במיל' יצחק גרשון מדברים על הסכנה בהתנתקות, זה מאפשר לגעת באופן רוחבי בכל הציבור. יאיר לפיד אמר לנו: 'אני מסתכל עליכם וקל לי להזדהות איתכם'"
השבועיים האחרונים העלו את השאלה האם צה"ל צריך להשתלט מחדש על עזה. האם זהו הפתרון לדעתך? אולי אפילו צריך להקים מחדש את היישובים בגוש קטיף?
"גוש קטיף זו שאלה לאומית, לא שאלות לגוף ביטחוני כמונו. אנחנו אומרים את האמת המקצועית, והיא שאם לא כובשים את עזה – אי אפשר לחסל את כל היכולת של חמאס, ואי אפשר להחזיר את עזה להיות 'גבעת חלפון', כמו שהייתה לפני אוסלו. כשאנחנו אומרים לכבוש את עזה, אין הכוונה דווקא לממשל צבאי. העיקרון הוא שצריך להיות חופש פעולה מלא כל לילה וכל יום כדי לפעול ולסכל טרור. ביו"ש מסכלים כ־300 פיגועים כל שנה, עוצרים מחבלים כמעט מדי לילה, אבל מי שמנהל את הערים בפועל זה המנגנון הפלסטיני. אפשר להקים דגם כזה ברצועה. אנחנו לא ממליצים ברגע זה לכבוש את עזה, כי בהסתכלות הכוללת, מה שצריך להעסיק עכשיו את מערכת הביטחון הן המהומות של ערביי ישראל, הסכנה מאיראן והגזרה הצפונית.
"אין פה פתרון טוב. הברירה היא בין רע ורע מאוד, וצריך לבחור את מה שרע פחות. זה אומר ליצור בעזה מעין 'מערכה בין מערכות', כפי שהיה בסוריה. להשאיר את בכירי חמאס על הכוונת, כי מי שירה למעלה מ־4,000 רקטות על ישראל הוא בן מוות, נקודה. חייבים לדכא את התהליך ההתעצמותי, ולא ליצור הבחנה בין עוטף עזה לתל־אביב.
"המצב שאוסלו וההתנתקות יצרו, מצריך ניהול של מציאות מסוימת. חתימת הסכמי אוסלו היא האקט החמור מכולם. זו הנקודה שיצרה את חוסר השליטה. ההחלטה לצאת מהערים ולא לפעול בתוכן, היא שהביאה להתעצמות צבאית מטורפת ברצועה".
גם את ההשלכות של הצעד הזה הוא ראה במו עיניו. "ברגע שצה"ל יצא מרפיח העזתית במסגרת הסכמי אוסלו, החלו לחפור שם מנהרות לכיוון רפיח המצרית. אני כקצין הנדסה עסקתי בחשיפת המנהרות, ומצאנו יותר מעשרים כאלה בציר פילדלפי. אנחנו התעסקנו רק עם התווך, שזו פעילות הרבה יותר מורכבת מאשר כשיש לך אפשרות להגיע אל הקצה, אל הבית ברפיח שממנו יוצאת המנהרה. הם שיגרו פצצות מרגמה וחפרו מנהרות תופת גם אל העמדות שלנו, והצליחו ליצור לחץ קשה על ההתיישבות. ואז עלתה הטענה שיש לצאת מרצועת עזה, כי לא מצליחים להתמודד עם היקפי ירי המרגמות והפיגועים שסופגים היישובים. אבל למה אלו קרו? בגלל אוסלו.
"אחת הטענות הכי מעצבנות היא 'היו רקטות גם לפני ההתנתקות'. המשָׂגָה נכונה של המציאות היא שהייתה התנתקות א' והתנתקות ב'. התנתקות א' (העברת עזה לידי הרשות הפלסטינית ב־1994 – הכ"ח) שינתה את המציאות באופן החמור ביותר. היא ששברה את מאמץ ההגנה על ההתיישבות. עד אוסלו, האיום הכי גדול ברצועת עזה היו אבנים. לא הייתה אוגדת עזה, היה משל"ט, 'מפקדת שליטה' מצ'וקמקת. באמת מצ'וקמקת, הייתי שם.
"אחרי אירועי מנהרת הכותל ב־96', שבהם נהרג סגן מפקד האוגדה אל"מ נביה מרעי ז"ל, הייתה שם קטסטרופה. רק אז הבנו בפעם הראשונה מה המשמעות של אוסלו. בגזרת עזה לא היה מיגון אחד שמתאים לאיום, ותוך שנייה היו צריכים להרים מיגונים ראשוניים. יואב גלנט מונה אז למפקד האוגדה, ושאל מה לגבי קצין הנדסה. אני הייתי באותם ימים סמג"ד 605, ועמדתי לעבור לתפקיד הדרכה שרציתי. קצין הנדסה ראשי קבע איתי באיזו תחנת דלק כשהייתי בדרך מהצפון הביתה, ואמר לי: 'שמע אמיר, אני משנה לך את הסיכום'. כך שלחו אותי להיות קצין הנדסה של אוגדת עזה. זו הייתה בושה, מי ספר אז את עזה בכלל. אבל מהר מאוד הבנתי שיש שם אירוע של מציאות משתנה; אוסלו יצר האצה מטורפת ושינה את פני המקום לחלוטין. בשנתיים שאחרי אירועי המנהרה הובלתי בנייה של עשרים מוצבים בתוך הרצועה".
לדבריו, האינתיפאדה השנייה הייתה רשומה על הקיר לכל אורך התקופה ההיא. "היה לנו ברור שלקראת שנת 2000 הולכים לעימות נרחב עם הפלסטינים. ידענו שערפאת כבר קיבל החלטה אסטרטגית. היו לנו לוחות זמנים. אני הייתי צריך עד מאי 99' לסיים היערכות, וההיערכות הזו הצילה אחר כך חיים של לוחמים ותושבים. בנינו בתוך גוש קטיף ומסביב לרצועה מוצבים כמו אלה שהיו בלבנון. עם מיגון נגד מרגמות, עם קירוי בעובי של מטר נגד טילי נ"ט".
נייר לכל דורש
לא תמיד ראה אביבי בהסכמי אוסלו משגה חמור. אפילו להפך. "גדלתי בבית מפא"יניקי, שמאל ציוני קלאסי. ב־92' הצבעתי לרבין. התרגשתי מההליכה להסכמי שלום, אבל כששמעתי את הנאום הראשון של ערפאת בעזה, הרגשתי דיסוננס עמוק והתחלתי לעבור תהליך הדרגתי. נדרשו לי כמה שנים של התבשלות כדי להבין את גודל הקטסטרופה".
הוא יליד 69', נשוי לענת, אב לשני ילדים מנישואיו הקודמים ועוד שניים מאלו הנוכחיים. הוא אמנם נולד בירושלים, אבל עד גיל 18 עברו עליו רק שלוש שנים בארץ: בכל שאר הזמן נדדה המשפחה בעקבות התפקידים השונים שמילא האב, פיני אביבי, בשירות החוץ של מדינת ישראל. "כשהייתי בצבא אבי מונה לשגריר בקולומביה, ואחר כך בצ'ילה ובטורקיה, אבל עוד לפני כן הוא שירת בחו"ל בתפקידים זוטרים יותר. כשנולדתי היינו בשליחות באיטליה, ומשם עברנו לחוף־השנהב. בממוצע, כל שנתיים עברנו מדינה, שפה, בית ספר".
השנים הללו עיצבו אותו, הוא אומר, והשפות הרבות שרכש מאפשרות לו היום להתראיין לשלל ערוצים בינלאומיים ולהרצות בפני מגוון קהילות יהודיות בעולם. "עד גיל 5 כבר דיברתי צרפתית, איטלקית ועברית. כשהייתי בכיתה ב' עברנו לצ'ילה. זו הייתה תקופת המשטר הצבאי של אוגוסטו פינושה. אחר כך לארגנטינה, גם משטר צבאי. שם למזלי היה בית ספר ישראלי; עד אז לא למדתי בשום מסגרת ישראלית. חזרתי לארץ בכיתה ז', לבר מצווה. למדתי שנתיים בבית הספר אגרון בירושלים, שנה אחת בבויאר, וכשהייתי בכיתה י' חזרנו לרומא. שם למדתי בתיכון בריטי".
"העבודה האמיתית מתחילה עכשיו, מול עזה ומול הגורמים האסלאמיסטיים בחברה הישראלית. צריך להבין שבמערכה הבאה נזדקק לשלוש חטיבות מג"ב, גם אם המשמעות היא פחות חטיבות חי"ר. היו ערים שבנקודות זמן מסוימות היה צריך להטיל עליהן משטר צבאי ועוצר"
על אף שהלימודים דרשו השקעה רבה, אביבי הצעיר הצליח להשתלב גם בכמה נבחרות ספורט. "התיכון שם בנוי מארבעה בתים, ממש כמו שמתואר בהארי פוטר", הוא מחייך. "בכיתה י"א הייתי סגן ראש בית, ושנה אחר כך – ראש בית. לא הבנתי אז את המשמעות, אבל היום אני יודע שבבריטניה עצמה אין סיכוי שיהודי יהיה ראש בית".
בתום לימודי התיכון הוא חזר ארצה לבדו, כדי להתגייס. באותו שלב לא חשב על קריירה צבאית: "ידעתי שאני רוצה להיות קצין, כל השאר קרה תוך כדי תנועה".
העובדה שאתה מגיע מלב המיינסטרים הישראלי החילוני, יוצרת יותר נכונות לשמוע ממך דעות לאומיות ולקבל את עמדתך מאשר אם היית חובש כיפה?
"חד־משמעית. גם בשירות הצבאי וגם אחריו ראיתי שאם אתה בא מרקע כזה, מקשיבים לך בצורה אחרת. לא מקטלגים אותך, כפי שעושים ל'מתנחל' או ל'דתי'. כשאנשים כמוני או כמו ג'רי מדברים על הסכנה שבהתנתקות, זה מאפשר לגעת באופן רוחבי בכל הציבור בישראל. לפני כחצי שנה נפגשנו עם יאיר לפיד, והוא ממש אמר את זה – 'אני מסתכל עליכם וקל לי להזדהות איתכם'. אז התשובה היא כן. וזה חשוב, כי צריך לשכנע לא רק את המשוכנעים".
כשהשתחרר מהצבא, בתום שלושים שנות שירות, פנתה אליו עמותה יהודית־אמריקנית שעוסקת בהסברה באוניברסיטאות, וביקשה שיבוא להרצות במסגרת אירועים שקיימה. "במשך שנתיים וחצי הרציתי בחו"ל על כל הנושא של ביטחון לאומי. בין השאר התנדבתי להרצות בפורום של יהודית קצובר ונדיה מטר, והן אמרו לי שאין אף קצין שמוכן לעמוד בכנס ולהסביר למה צריך ריבונות על יו"ש. אמרתי להן – מתי שתרצו, איפה שתרצו, אני מתייצב. מבחינתי זה עניין ערכי.
"ריבונות על בקעת הירדן ועל יהודה ושומרון היא קריטית עבור ישראל בטווח הארוך", מסביר אביבי את עמדתו. "האתוס של התיישבות כמכפיל כוח ביטחוני, רעיון שהיה ברור מאליו היסטורית, נמוג עם השנים. נוצר פה היפוך – מסתכלים על התיישבות כעל נטל ביטחוני, וזה פשוט לא נכון. אין אפשרות להחזיק שטח בלי התיישבות. אם היו מביאים עכשיו עוד מיליון מתיישבים ליהודה ושומרון, זה רק היה מחזק את הביטחון של מדינת ישראל. ויחד עם זאת, אני לא רוצה לשלוט על שני מיליוני פלסטינים. אני רוצה שהם ישלטו על עצמם, כפי שזה קורה ביהודה ושומרון היום.
"שוחחתי עם קצינים נוספים במילואים, וככה לאט־לאט 'הביטחוניסטים' התגבשה. ראינו שבעשור האחרון קמו הרבה ארגונים שמטרתם לקדם ערכים לאומיים, אבל אין אף ארגון ביטחוני שמציג תזה שונה מזו של 'מפקדים למען ביטחון ישראל', שתומכים בהיפרדות. רצה הגורל, ומיד כשהקמנו את התנועה עלתה על הפרק תוכנית טראמפ".
עם נתניהו הם נפגשו בפעם האחרונה כשהתוכנית הזו עוד עמדה באוויר, ועדיין היה סיכוי כלשהו להחלת החוק הישראלי ביו"ש. מול שלל קולות משמאל וגם מימין שאמרו לראש הממשלה כי מדובר בתוכנית גרועה מאוד, הביטחוניסטים באו דווקא לחזק. "חוץ ממרצ והמפלגות הערביות, נפגשנו בשנה האחרונה עם כולם. כל המפלגות מבקשות מאיתנו ניירות עמדה. למפלגת העבודה נתנו מסמך בנוגע לעזה, ללפיד על התחום של איראן. זה בדיוק מה שרצינו לעשות – לתקשר סוגיות ביטחוניות לציבור הרחב ולהשפיע על מקבלי ההחלטות".
יש לכם שאיפה להשפיע גם על מה שקורה בתוך הצבא, כמו למשל סוגיית הוראות הפתיחה באש?
"אני חושב שהביטחוניסטים כבר היום משפיעים על הצבא. הובלנו למשל קמפיין בנושא הגנבות מבסיסי צה"ל, ובסופו של דבר ביקשו שנשתלב בעבודת המטה שהצבא עושה כעת בנושא הזה. במהלך מבצע 'שומר החומות' הטלוויזיות בכל החמ"לים של צה"ל היו דלוקות, וכשאנחנו באולפנים הצגנו תפיסה לאן נכון להתקדם, זה הביא לשיח בתוך הצבא.
"תראי, בראיונות לכלי תקשורת ימניים אני מוצא את עצמי נשאל על השתתפות של קצינים בתוכניות של קרן וקסנר וכדומה. לדעתי עושים מזה הרבה יותר ממה שזה באמת. מנסים לצייר כאילו צה"ל מושפע, אבל אני לא חושב שכצעקתה. יש בעיות אחרות בתוך הצבא, כמו אותה נטייה לקונפורמיות. צה"ל מפתח תרבות שפחות מעודדת השמעת דעות אחרות. יש אנשים שלא קודמו כי הביעו עמדה מנוגדת. הלוחמים הכי רציניים מוצאים עצמם מחוץ למערכת כי הם קצת פרועים, בעוד כל הקונפורמיסטים מתקדמים. זה דבר שהצבא חייב לשנות. ועוד דוגמה: כשהצבא פוגש משימה שהוא לא יכול לעמוד בה, המשימה פשוט נמחקת. לא קובעים שזה יעד, וכך לא צריך לעמוד בו. כמו למשל ארסנל הרקטות שנשאר עכשיו בעזה – הוא לא הוגדר כיעד להישג מבצעי, אז לא טיפלו בו. ופה צריך להיות עם היד על הדופק. אלו הבעיות האמיתיות, לא קרן וקסנר".
שטח סגור לאמבולנסים
ב־2018 הציע אביבי תוכנית למדינה פלסטינית שתכלול את רצועת עזה וחלק מסיני. כשאני שואלת אם זה פתרון שעדיין רלוונטי בעיניו, הוא משיב: "התנועה שלנו כאמור לא מקדמת תוכנית מדינית אלא ביטחון לאומי, אבל אנחנו מנתחים תוכניות שונות שעומדות בקווים האדומים של ביטחון ישראל. אחת מהן היא עיגון מדינה פלסטינית דווקא בעזה, עם הרחבה לסיני. כך העולם יבין שצריך להקצות שטח נוסף לצורך מציאת פתרון, כי הרעיון שאומר שבתוך רוחב של 70 קילומטר אפשר לדחוס שתי מדינות – הוא הזוי ללא קשר ליהודים ולערבים. אין ספק שהקצאת השטח בסיני היא אפשרות. אני לא מעביר אף אחד לשום מקום, אני אומר להרחיב את עזה לעשרה אחוזים של שטח סיני, שהם יותר מכל יו"ש. אם יבנו שם פרויקטים כלכליים גדולים כמו מלונות על החוף ומפעלים, אני בהחלט מאמין שאנשים כבר יעברו לשם מעצמם".
לפני שנה אמרת שאם תוכנית הריבונות של טראמפ לא תצא לפועל, יפרוץ גל אלימות. זה מה שקורה עכשיו?
"כן. זרמים אסלאמיסטיים ולאומניים אצל ערביי ארץ ישראל, ומן הסתם גם בעזה וברשות הפלסטינית, קיימים כל הזמן, אבל ההתפרצות שלהם קשורה לתודעת העוצמה שלנו. כשאנחנו לא נראים נחושים, יש הרגשה שאפשר להכות. ההתפרצויות הכי קשות כלפינו תמיד מגיעות כשאנחנו שרויים בתפיסה של ויתורים.
"חודש לפני ההתפרצות הנוכחית ברחבי ישראל, התרענו ברשתות החברתיות שהיא הולכת לקרות. הסיבה להתרעה הייתה חוסר היציבות בממשלה, והעובדה שגם מימין וגם משמאל הייתה נכונות להקריב את האתוס הציוני ולהקים ממשלות מיעוט שקיומן נשען על האחים המוסלמים. זיהינו שהמסר שנתפס על ידם הוא – הציונות התפרקה, עכשיו אפשר להתקומם ולהשתלט על המדינה".
"אנחנו מנתחים תוכניות שעומדות בקווים האדומים של ביטחון ישראל. אחת מהן היא עיגון מדינה פלסטינית דווקא בעזה, עם הרחבה לסיני. כך העולם יבין שצריך להקצות שטח נוסף לצורך מציאת פתרון, כי הרעיון שבתוך רוחב של 07 קילומטר אפשר לדחוס שתי מדינות הוא הזוי, ללא קשר ליהודים ולערבים"
בנייר עמדה שפרסמו בתחילת אפריל, כתבו הביטחוניסטים כי "תקדים מסוג זה (ממשלה הנשענת על רע"ם – הכ"ח) יהיה הרסני לרעיון המייסד של הציונות ולאינטרסים הליבתיים של מדינת ישראל, ויוביל גם להגבלה משמעותית ביכולת התמרון של הממשלה לקדם מהלכים כמו החלת ריבונות על חבלי מולדת והתיישבות בהם, פעולה יזומה התקפית או הגנתית מול האויב, ויכולת מיגור האלימות מצד גורמים פח"עיים בקרב החברה הערבית". "בחברה היהודית בישראל חושבים שנכונות לשתף בשלטון תביא להתקרבות", מוסיף אביבי, "אבל אצל הערבים זה נתפס באופן הפוך. אני לא נגד לשתף בשלטון ערבים שמכירים בקיומנו, אבל רק כל עוד יש שלטון ציוני מובהק. הרי כולם, מימין ומשמאל, מסכימים שיש צורך ברוב יהודי מובהק במדינת ישראל, וזאת כדי שתהיה ממשלה יהודית־ציונית. נלחמנו בכל הכוח כדי שהימין לא יקים ממשלה שנשענת על רע"ם, ושגם השמאל לא יעשה זאת, כי הבנו שיש פה שבר ערכי ממדרגה ראשונה. התרענו, השקענו הרבה כסף בניסיון לייצר מודעוּת לכך שמשהו רע קורה לנו. יהודים צריכים להתאפס על עצמם, להפסיק להחרים זה את זה, ולהקים ממשלה ציונית יציבה ונחושה. כי כל עוד זה לא יקרה – יימשך הבלגן. זו הסיבה לכל מה שקרה לנו עכשיו. וזה יהיה בצפון, ובאיראן, ושוב בעזה. נראה פה ניסיונות חטיפה והמשך האלימות בירושלים ובמקומות אחרים.
"צריך להבין שבהקשר של ערביי ישראל יש אלמנט מובהק של גיס חמישי. זה בהחלט לא כולם, רחוק מכך, אבל קיים גרעין קשה ומסביבו יש תמיכה".
איך אתה מסכם את "שומר החומות"? האם יש בסיס לתחושה שצה"ל קצת האדיר את ההישגים תוך כדי המבצע מעבר לממדיהם האמיתיים?
“מבחינה צבאית, הפעולה של צה"ל בעזה הייתה מרשימה. הראינו יכולות הגנה מעולות, גם מול מנהרות. השמדנו כל ניסיון להעיף לכיוון שלנו מל"טים, פגענו בחוליות נ"ט בהיקף אדיר – למרות שבתקרית כזו נהרג לנו חייל, סמ"ר עומר טביב ז"ל. היה מרשים לראות את החדירוּת המודיעינית שישראל השיגה בכל הקשור למנהרות ול'מטרו'. ההשמדה של היכולת הזו היא אירוע אסטרטגי משמעותי".
על אף שהוא לא לווה בכניסה קרקעית?
“כן. ההשמדה הזו היא דרמטית, כי כל התפיסה של חמאס בנויה על היכולת שלו לייצר שרידות במנהרות האלו. היום הם מבינים שהמנהרות הן מלכודת מוות. להיקבר בתוכן זה לא דבר נעים. החלק הפחות טוב הוא הירי המסיבי מאוד של חמאס. בסוף המבצע הארגון הזה עדיין מחזיק ארסנל גדול של טילים ורקטות. אם חמאס יגיע שוב ליכולות שהיו לו, אנחנו עלולים לפגוש מערכה כלל־זירתית, שלא היינו רחוקים ממנה גם עכשיו".
הפסקת האש הגיעה מוקדם מדי?
“לא. כשלוקחים בחשבון את הרצון לחזור לשגרת החיים, את המערכת הבינלאומית שלחצה בצורה די קשה ואת היעדים שצה"ל אומר שהשיג – הגענו למיצוי. אבל העבודה האמיתית מתחילה עכשיו. מול עזה, מול הגורמים האסלאמיסטיים בחברה הישראלית. אסור להיות בתודעה של חזרה לשגרה, שום דבר לא נגמר. המערכות האלו עושות הפקת לקחים ומבינות שיש פוטנציאל לשילוב ידיים עתידי ביניהן. לכן צריך לחזק דרמטית את המשטרה ומג"ב, לעשות איזון אחר בין צה"ל לבין ביטחון הפנים.
"עברנו עכשיו חתיכת מערכה, ובכל זאת 80 אחוז מהצבא ישבו בבית. צריך להבין איזה סוג מערכות עומד בפנינו: במערכה הבאה נזדקק לשלוש חטיבות מג"ב נוספות, גם אם המשמעות היא פחות שלוש חטיבות חי"ר. צה"ל בנה המון יחידות בשנים האחרונות, ואילו מג"ב לא ממש גדל. צריך להסיט לשם יחידות. אם לא נעשה את זה, נמצא את עצמנו שוב בדילמה אם להכניס צבא לתוך הערים המעורבות, לנגב ולגליל. הפעם בחרנו שלא, והיה לזה מחיר כבד".
היית רוצה לראות את גולני בתוך לוד?
“הייתי רוצה לראות שם חטיבות של מג"ב, אבל לפני הכול יש למדינת ישראל חובה מוסרית להגן על התושבים שלה. אם אנחנו מגיעים למצב שבו אין מענה לתושבים, והמשטרה לא מצליחה להגיע – צריך להפעיל צבא. אני חושב שהיו ערים שבנקודות זמן מסוימות היה צריך להטיל עליהן משטר צבאי ועוצר. האמריקנים עושים את זה: במקומות שהמשטרה איבדה שליטה, הביאו את המשמר הלאומי, שהוא צבא. לנו אין משמר לאומי, אז תביאו את מג"ב או את צה"ל, אבל אל תפקירו את התושבים".
לסיום. מה אביך אומר על הפעילות שלך?
"הוא גאה מאוד בתנועת הביטחוניסטים. לא עם הכול הוא מסכים, אבל הוא אומר שלימד את הילדים שלו לחשוב – ולא מה לחשוב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
