"אי אפשר לשווק יהדות דרך כאב וטראומה"

מי שיסייר ב־7,000 המטרים הרבועים של מוזיאון העם היהודי "אנו", ויתעכב על התצוגה המוקדשת ליהודי ברית המועצות, ישים לב אולי לפרט מעניין. אחד מסמליה של יהדות הדממה, כאן במוזיאון, הוא יולי אדלשטיין – אסיר ציון שהוחזק שלוש שנים במחנה עבודה סובייטי, וכיום שר הבריאות בממשלת ישראל. במקרה או שלא, אדלשטיין הוא גם בעלה של אירינה נבזלין, יו"ר הדירקטוריון של "אנו". "כן, נפוטיזם", היא אומרת בחיוך. "מצחיק אותי לראות אותו צעיר יותר ממני. קשה לי לחבר את הדמות הזו לאדם שאני מכירה היום".

במבט כולל יותר על המוזיאון, שהושק לפני חודשים אחדים, אי אפשר לא להבחין בכך שהשואה קיבלה כאן רק אזור קטן וסמלי. התערוכות עוסקות ביהדות בת־זמננו או בהיסטוריה ותרבות יהודית, בלי לתת דגש מיוחד לאנטישמיות ולרדיפות שהיו מנת חלקן של קהילות יהודיות רבות ברחבי העולם. מאחורי סדרי העדיפויות הללו עומדת תפיסת עולם סדורה: "התרגלנו ל'קורבנוּת', לדבר על כמה רע לנו או על האויבים החיצוניים – אבל יש לנו הרבה מה להתגאות בעם ובמדינה שלנו", מסבירה נבזלין. "המדינה משגשגת, יש לנו צבא חזק שמגן עלינו בצורה מדהימה, כפי שראינו בשבועות האחרונים. אנחנו עם שרושם הישגים אדירים בכל תחום. בעיניי, אי אפשר לשווק יהדות רק דרך כאב וטראומה. תשאל כל מנהל שיווק – זה לא עובד, וזה גם לא נכון עובדתית".

מצד שני, אויב חיצוני הרבה פעמים מסייע לנו בגיבוש הזהות, כמו בסיפור שלך.
"נכון, אבל אצלי האויב החיצוני רק יצר שאלות שהתחילו מסע, הוא היה הטריגר. לא חיפשתי אויבים שיבנו אצלי את כל הזהות".

"אני מאמינה שאפשר לבנות חברה פתוחה שיש בה אנשים מכל הסוגים, רק אם הם ידעו מהיכן הם באים. אתה לא יכול להיות פתוח באמת לקבלת האחר, להיות ליברלי כלפי שונים ממך, אם אתה לא מכבד את מי שאתה ואת המקום שהגעת ממנו"

אל אויביה של נבזלין, שהציקו לה בילדותה ושרודפים אותה כיום, עוד נחזור בהמשך. אנחנו נפגשים במשרדה הצנוע, במוזיאון שהיה מוכר במשך שנים רבות כ"בית התפוצות". המתחם כולו עבר שיפוץ וחידוש מן היסוד, אך אזור המנהלה הוא דווקא תזכורת לעבר; תמונות מיושנות, ריהוט בסגנון משרדי סוכנות מלפני כמה עשורים, ורצפה שאינה מבהיקה כמו זו שבקומות האחרות. גם נבזלין עצמה אינה משדרת כלפי חוץ את הרקע הזוהר שהביא אותה עד הלום. כבר שוחחתי איתה בעבר, ובכל פעם מחדש הופתעתי לראות שהפילנתרופית, בת המיליארדר, מגיעה לאירועים ולעבודה בחולצת טי, במכנסיים פשוטים, בנעלי התעמלות ובלי כל תכשיט. "אצלי הדגש הוא על נוחות", היא מודה. "זה לא שאני לא אוהבת להתגנדר לעיתים, אבל אני מעדיפה שביומיום, במעבר בין שלושה משרדים ובית, יהיה לי נוח".

לאחרונה ראה אור בעברית ספרה "כוחה של זהות – העוצמה לדעת מי אנחנו" (הוצאת ידיעות ספרים). הספר נכתב עוד לפני מגפת הקורונה – מהדורתו האנגלית יצאה כבר לפני שנה וחצי – אך הרבה מתכניו מתחברים בעיניה למציאות העדכנית. "כתבתי על זהות בימים קשים, בלי שיכולתי לדמיין שהעניין יהיה רלוונטי כל כך בימי מגפה ומבצע צבאי. בקורונה ראינו עלייה בלאומיות, כשבמקביל אנשים מסתגרים בבית ומעלים פתאום שאלות של זהות שלא רצו לשאול את עצמם הרבה זמן – או מפני שחששו מהתשובה, או משום שהרעש של העולם בחוץ, של חיים חברתיים ועבודה, עמעם את הנושא".

למה הקורונה הביאה לעליית הלאומיות? אולי כי פתאום כל מדינה נסגרה בתוך עצמה וניהלה את המאבק שלה, למרות הגלובליזיציה?
"נכון, אבל בספר אני טוענת שאתה יכול לחיות בגלובליזציה רק אם אתה מושרש. יש כמובן יתרונות לגלובליזציה. למשל, הנגישות לחדשנות: לא משנה באיזו מדינה הומצא החיסון, כולם יכולים ליהנות ממנו. מצד שני, אם אין לך שורשים והכרה בזהות שלך, זו בעיה אמיתית".

הספר באנגלית לא הספיק להגיע לחנויות הספרים הפיזיות לפני שפרצה המגפה, אך דורג במקום הראשון ברשימת רבי־המכר של אמזון בכמה קטגוריות – גלובליזציה, מדיניות הגירה, פסיכולוגיה סוציולוגית, אנתרופולוגיה תרבותית ופילוסופיה מודרנית. אישים כמו ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר ואלוף העולם לשעבר בשחמט גארי קספרוב הרעיפו עליו שבחים. הספר אומנם משתייך לסוגת "העזרה העצמית" ומיועד לבני כל הדתות, אך נבזלין מרבה לעסוק בו במשמעות של היהדות ובחיבור שלה־עצמה אל הדת והלאום. "כתבתי על בסיס הניסיון האישי שלי, אבל בעיניי הספר רלוונטי להרבה מאוד אנשים שנמצאים במסע חיפוש זהות", היא אומרת.

כשאני מבקש ממנה לתמצת את הגותה ב"נאום מעלית", היא משיבה בחיוך ונענית לאתגר: "אני מתאמנת עליך בפעם הראשונה. כל אדם רוצה להגיע לחיי סיפוק ומשמעות, ולממש את הפוטנציאל שלו. בספר אני מציעה דרך כיצד להיות שלם עם מה שאתה עושה, ולא להרגיש שאתה חי חיים שאינם שלך. אני מציעה לכל אחד לשאול שאלות קשות של 'מי אני' ו'למה אני שייך', ולחשוב על זהות אישית וקולקטיבית ולהבין מדוע היא ערך חשוב. הספר הוא קריאה לאנשים לא לחכות לטראומות ולאסונות כדי להתחבר לזהות שלהם. חבל שנצטרך להגיע לאירועים כאלה כדי להבין שחשוב לנו ללמוד על עצמנו ועל השורשים שלנו".

איך מוצאים את האיזון בין התחברות לעם ולקולקטיב ובין שמירה על השורשים הפרטיים? אני זוכר את עצמי, כבן של עולים, מנסה בכל מאודי להיות כמו כולם; רק בגיל מאוחר יותר, הזהות היהודית־אמריקנית החלה לתבוע את מקומה.
"אנשים חושבים שאתה יכול להיות או 'אוניברסלי' או 'מחובר לשורשים'. הם מסתכלים על זה כימין מול שמאל, ליברליזם מול שמרנות. בתפיסה הזו יש בעיה בסיסית. אני מאמינה שאפשר לבנות חברה פתוחה שיש בה אנשים מכל הסוגים, רק אם הם ידעו מהיכן הם באים. אתה לא יכול להיות פתוח באמת לקבלת האחר, להיות ליברלי כלפי השונים ממך, אם אתה לא מכבד את מי שאתה ואת המקום שממנו הגעת. בעיניי, הניתוק מהשורשים מונע את האפשרות להיות חלק מהחברה הגלובלית.

"החיבור לשורשים מתממש בצורה שונה אצל כל אחד. יש מי שעבורם זה עניין של עץ משפחה ושל היסטוריה פרטית, אחרים מתחברים דרך הדת, התרבות, האוכל ועוד. לכל אחד הרקע שלו וההבנה שלו לגבי מה זה אומר להיות יהודי. הריבוי הזה יכול לאיים עלינו כיחידים, אם לא נדע מהי הזהות שלנו. מצד שני, הוא יכול להרחיב לנו את הפרספקטיבה".

סבתא, אני ז'ידובקה?

אירינה נבזלין (43) חובשת לראשה לא מעט כובעים. היא נשיאת "קרן נדב" מייסודו של אביה לאוניד נבזלין, קרן שמקדמת מפעלים לחיזוק הזהות היהודית וערכי הליברליזם; היא יו"ר חברת ליברל תקשורת, המוציאה לאור את המגזין "ליברל"; עומדת בראש חברת Improvate; וכאמור משמשת יו"ר הדירקטוריון של מה שהיה בית התפוצות. יש לה שני בנים מנישואיה הקודמים לאדריכל מיכאל קוגן, בני עשר ו־13 ("בקרוב נערוך בר מצווה באירוע קטן, בחוג המשפחה").

האישה שעוסקת היום בהנחלת סיפורו של העם היהודי, על אלפי שנותיו ורבבות הסתעפויותיו, כלל לא ידעה בילדותה שהיא יהודייה. "המשפחה שלי הסתירה ממני את העובדה הזו. חיינו בברית המועצות, והם פחדו שאגיד בחוץ משהו שיסבך אותנו. הסיפור שלי הוא למעשה סיפור של דור שלם, אנשים שממש כמוני לא ידעו שהם יהודים עד שמישהו אמר להם את זה ככינוי גנאי. אצלי זה קרה בגיל שבע, כששיכור ברחוב צעק לי 'ז'ידובקה'. עד כמה שזה נשמע מדהים, זו הייתה נקודת המפנה בחיים שלי. בגלל האירוע הזה יצאתי למסע חיפוש זהות, שמשפיע על כל דבר שאני עושה היום. הכול בגלל אותו שיכור", היא אומרת בחיוך.

הילדה בת השבע פנתה אל סבתא שלה, ושאלה אם היא אכן ז'ידובקה. "סבתא הייתה גם המורה למתמטיקה בבית הספר שלמדתי בו – בית ספר כללי במוסקבה שהיו בו אז יותר מאלף תלמידים. היא אמרה לי: 'בכל בית הספר, רק את ואני יהודיות. ואנחנו לא נדבר על הנושא הזה יותר לעולם'. הייתי מופתעת מאוד מהשיחה איתה, והדברים שסבתא אמרה המשיכו לשבת אצלי בראש כל הזמן".

הבנת בכלל מה זה אומר, להיות יהודייה?
"רק ידעתי שאני שונה. בבית לא היו סימנים מובהקים שמראים שאנחנו יהודים, אבל בתת־מודע היה אפשר לחוש שאנחנו לא כמו כולם. אחרי שסבתא נפטרה, גיליתי גם שהייתה אצלה הפרדה בין כלים בשריים וחלביים. היא מעולם לא דיברה על זה. אותי שלחו פעם בשנה לקנות מצה בבית הכנסת הגדול במוסקבה, אבל לא אמרו לי שזה בית כנסת; מבחינתי זו הייתה חנות, ועמדו איתי בתור הרבה אנשים זקנים. אף פעם לא הבנתי מהו הלחם המוזר והטעים הזה, ולמה אוכלים אותו רק שבוע אחד בשנה. והיה אצלנו עוד משהו שמאפיין יהודים ברוסיה: כשמדווח בעיתון על מישהו שזכה בפרס, אתה תמיד מחפש שם יהודי, ומתלהב כשאתה מוצא".

שנות התשעים הגיעו, ואיתן קריסת הקומוניזם. כעת הסבתא כבר לא התאמצה להסתיר את מוצאה, ואף נחלצה לעזרתם של תלמידים לשעבר שעלו לישראל – כן, מתברר שלאורך השנים היו עוד יהודים בבית הספר. "אנשים היו צריכים למכור את חפציהם או להשאיר אותם במקום כלשהו, ואני זוכרת שבמשך שנה דירת הסטודיו של סבתא הייתה כמו תחנת רכבת של אנשים שעברו דרכה לפני העלייה ארצה. כמה מהתלמידים האלה הזמינו אותה בהמשך לביקור בישראל".

בגיל 14 נסעה אירינה הצעירה לישראל יחד עם סבתה: לראשונה היא יצאה את גבולות רוסיה. "סבתא ידעה שאני סקרנית ושיש לי הרבה שאלות, ולכן היא לקחה אותי איתה. לא ידעתי אז שאני מגיעה למולדת שלי. התארחנו בעיר רחובות, אצל תלמיד של סבתא. אשתו הייתה ישראלית צברית ששירתה בתפקיד בכיר בצבא, וזו הייתה גם הפעם הראשונה שראיתי אישה במדים. אני זוכרת שלפני הטיסה אמא הסבירה לי איך זה לשהות במדינה אחרת: 'אנשים ידברו שפה שלא תביני, הריח ברחוב יהיה אחר, וכך גם הכסף'. וכאן בארץ כל זה אומנם היה זר לי, ובכל זאת הרגשתי יותר בבית מאשר במוסקבה. זה היה בשבילי מהפך. שנים לקח לי להבין מה קרה בנסיעה הזו".

אני מציין שמחקר של מכון פיו שנערך לאחרונה בקרב יהודי ארה"ב, העלה כי כשני שלישים ממי שביקרו בארץ פעם אחת חשים חיבור רגשי חזק למדינת ישראל. גם הסיפור שלך, אני אומר לנבזלין, ממחיש עד כמה ההגעה הפיזית לישראל יכולה להשפיע על צעירים יהודים. "אפשר להסביר עד מחר מה יש כאן במדינה, אבל עד שלא תחווה – זה לא זה", היא מסכימה. "ידע הוא לא הכול בחיים".

"אני זוכרת שלפני הטיסה לביקור בישראל, אמא הסבירה לי איך זה לשהות במדינה אחרת: 'אנשים ידברו שפה שלא תביני, הריח ברחוב יהיה אחר, וכך גם הכסף'. וכאן בארץ כל זה אומנם היה זר לי, ובכל זאת הרגשתי יותר בבית מאשר במוסקבה. זה היה בשבילי מהפך. שנים לקח לי להבין מה קרה בנסיעה הזו"

כשחזרה למוסקבה התקשר אליה חבר ילדות, והציע לה לגשת למבחני הקבלה לבית הספר שהוא לומד בו. "הגיע הזמן שתבואי להיות עם האנשים שלנו", אמר לה החבר, שהיה גם הוא יהודי, אך נבזלין לא ידעה זאת. "לא הבנתי את כוונתו, אבל הלכתי ליום המבחנים, בלי ההורים. מתברר שזה היה בית הספר היהודי החילוני הראשון במוסקבה. כשהודיעו לי שהתקבלתי, ההורים שלי סירבו שאלמד שם. הייתי צריכה לריב איתם על זה".

למה הם התנגדו?
"בגלל החשש מאנטישמיות. זה בית ספר שנתמך בידי מדינת ישראל, הסוכנות היהודית וגופים נוספים, ויש סביבו אבטחה. בסוף ההורים שלי למדו שלא תמיד הם מחליטים, ולמדתי בתיכון הזה במשך שלוש שנים".

בהמשך היא למדה לתואר ראשון ולתואר שני בכלכלה באוניברסיטת מוסקבה. בזמן לימודיה עבדה בתפקידי יחסי ציבור ושתדלנות בחברת APCO, ובשנת 2003 עברה לעבוד במשרדי החברה בלונדון. בשנת 2006 עלתה לישראל עם אמה, אנה. הוריה התגרשו שנים רבות קודם לכן, והאב עלה ארצה כבר ב־2003, כשברקע עומד מאבקו הסוער מול נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

נבזלין הוא מיליארדר, מהאוליגרכים שצמחו לאחר קריסת ברית המועצות. בשנות התשעים היה נשיא אחד הבנקים הפרטיים שקמו ברוסיה וסגן נשיא חברת הנפט יוקוס. כיום הוא מבוקש על ידי שלטונות מוסקבה: בשנת 2008 הרשיע אותו בית משפט רוסי בניסיון לרצח, וגזר עליו בהיעדרו מאסר עולם. נבזלין מצידו טען שזהו משפט ראווה פוליטי, ושכל חטאו הוא התנגדות לנשיא פוטין. בקשות הסגרה שנשלחו לישראל נדחו בידי הפרקליטות ובית המשפט העליון, שקבעו כי הראיות המלוות אותן אינן קבילות בדין הישראלי.

כאן בארץ ייסד לאוניד נבזלין את קרן נדב, ונעשה פעיל בסדרת גופים ציבוריים ובעולם העסקי המקומי. הוא מכהן בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, עומד בראש "קרן השואה", ומחזיק בנתח נכבד מהבעלות על העיתון הארץ. בשנת 2010 הוא הופיע במקום ה־14 ברשימת עשירי ישראל שפרסם העיתון מעריב, והונו הוערך אז ב־4.9 מיליארד שקל.

הופתעתי כשראיתי שאביך כתב את ההקדמה לספר שלך, אני אומר לאירינה נבזלין. רבים מילדיהם של אישים מפורסמים נוטים לבדל את עצמם מהוריהם, כדי להדגיש את היותם אינדיבידואלים, ולא רק "הבנים של". "אולי יש סטיגמה כזו, אבל אני אוהבת מאוד את אבא שלי", היא עונה. "נושא הזהות הוא שיחה מתמשכת בינינו כבר עשרים שנה, ואבא הוא האדם שדיברתי איתו הכי הרבה על זה. זכיתי, ויש הרבה דברים שחשובים מאוד לשנינו. במקביל יש הרבה דברים שבהם אנחנו שונים מאוד".

בספר היא מתארת כיצד עזבה את מוסקבה ועברה ללונדון, מחשש שמשטר פוטין ינסה לנצל אותה כדי להגיע לאביה. "מצאתי את עצמי חיה בסרט ג'יימס בונד שבכלל היה אמור להיות שייך לתקופה הסובייטית", סיפרה בריאיון לעיתון כלכליסט ב־2011. "אבל ככה זה עובד. גם אם את לא קשורה לכלום שמים לך ברכב נשק או סמים, או מספיק שעברת באור אדום – את נכנסת ל־15 ימי מעצר ויותר לא יוצאת. אבא תמיד ידע את זה, אבל אני לא הייתי מודעת לזה כי לא גדלתי תחת שלטון קג"ב וכי הייתי נאיבית".

"נשיא המדינה זה תפקיד סופר־מיוחד, אבל יולי יכול לעשות גם דברים אחרים, להוביל את העם בצורה אחרת. בשביל המדינה שלנו, אני מקווה מאוד שהוא יהיה ראש ממשלה. מה שחסר עכשיו זה מישהו שיודע לשמוע את כולם, גם כשהוא לא מסכים עם הצד השני"

בעצם נמלטת מרוסיה.
"היגרתי לאנגליה כמה שנים אחרי שמר פוטין עלה לשלטון. היו כל מיני צעדים שננקטו אז – לקחו מאנשים את העסקים שלהם, הכניסו אחרים לכלא. הייתי צריכה לצאת משם מהר יחסית, כי זה הלך וסגר עליי. היום רואים את התוצאה של כל זה. תראה מה קורה ברוסיה של 2021".

היית רוצה לבקר שם?
"כן, עברתי תהליך בעניין הזה. משלב של 'לא מעניין אותי' ושמבחינתי ביטלתי את השורשים שלי שם, לשלב שבו אני אומרת: אני יהודייה רוסייה, ואני רוצה ללכת למקום שבו גדלתי – אם כי לא כמו שזה עכשיו. מה שהולך שם זה נורא. המדינה חוזרת לימי הקומוניזם, ואפילו בצורה גרועה יותר ממה שהיה. בתקופת הקומוניזם לא היה אינטרנט, לא היו לאזרחים דרכים לדעת מה יש בחוץ. עכשיו אנשים שם יודעים מה האפשרויות האחרות, והם חיים בלי חופש ביטוי. יש פחד ברחוב".

הגיוון מתחיל מההנהלה

מוזיאון "אנו" הוא גוף ישראלי ממלכתי, שקיומו מעוגן ב"חוק בית התפוצות" משנת 2005. החוק מתאר את תפקידיו החינוכיים והתיעודיים, מגדיר אותו כ"מרכז לאומי לקהילות ישראל בארץ ובעולם", וקובע כי אוצר המדינה ישתתף בהחזקתו. בחבר המנהלים שלו יושבים נציגי מדינת ישראל, אוניברסיטת תל־אביב, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית והקונגרס היהודי העולמי, וכן נציגי ציבור ותורמים.

בית התפוצות הושק בשנת 1978 ונחשב אז לחדשני ופורץ דרך, אלא שעם השנים הפך למיושן וחשיבותו הלכה ופחתה. כשזרם המבקרים הלך והידלדל והמוזיאון כבר עמד על סף סגירה, הובילו כמה אישי ציבור מיזם להחייאתו, באמצעות שיפוץ, הרחבה ומיתוג מחודש. חלק נכבד מהפרויקט התאפשר בזכות קרן נדב של משפחת נבזלין. לאחר שמילאה כמה תפקידים בכירים, מונתה אירינה ליו"ר הדירקטוריון – "יו"ר פעילה שעובדת כאן ומתווה מדיניות, ולא באה רק לגזור סרטים בהשקות", כדבריה. בנוסף לעשרות מיליוני הדולרים שתרם אביה, היא הובילה את המאמץ השאפתני להשגת 100 מיליון דולר לצורך הקמת המוזיאון היהודי הגדול בעולם. "בתחילת הדרך המדינה העבירה 64 מיליון שקלים לפיתוח דרך משרד התרבות. אגב, זכינו השנה להצלה של ממש בדמות שר תרבות מדהים (חילי טרופר – צ"ק). זה שר התרבות הרביעי שאני פועלת מולו, והוא הראשון שעובד", אומרת נבזלין, בעקיצת־אגב לשרה הקודמת, מירי רגב, חברת מפלגתו של יולי אדלשטיין. "בשוטף אנחנו מקבלים מהמדינה 25 אחוזים מהתקציב שלנו, שהם 8 מיליון שקלים. במשרד התפוצות, כמה שלא ניסינו, לא מצאנו עם מי לדבר – אף שיש לנו שם דומה ואותן מטרות".

האם מוזיאון "אנו" אכן פונה לכל העם היהודי? הקומות העוסקות בהיסטוריה היהודית ובלוח השנה היהודי עשויות לגרום לאורח החילוני להרגיש שהוא נתן למתקפת "הדתה"; מאידך גיסא, חרדים יעדיפו אולי לדלג על הקומה השלישית, שעוסקת יותר ביהדות כתרבות ובזרמים השונים.
"אני לא מסכימה איתך. אנחנו רואים כאן משפחות תל־אביביות חילוניות, ואתמול משפחה מבני־ברק הגיעה עם חמישה בנים – וזו לא הפעם הראשונה שלהם אצלנו. בנינו מוזיאון שמטרתו להגיע לקשת הרחבה ביותר של אנשים. אם היינו רוצים ליצור פרובוקציות, היה קל יותר. עבדנו קשה מאוד כדי שכל הקבוצות ירגישו בנוח עם התכנים, וגם יזהו את עצמן בסיפור היהודי הגדול. התפקיד שלי ושלנו הוא לספר את הסיפור של כל יהודי. אם מישהו מחליט שכל דבר יהודי הוא הדתה, כנראה הוא לא יבוא לפה".

אני מקריא לנבזלין כמה תגובות שנכתבו ברשת, מהצד השמרני של המפה. "יש הרגשה של עיצוב תודעה מחדש: העלימו את החרדים. מכל היהודים המובילים בעולם יש אולי שני חרדים? בחדר של בתי הכנסת כל התפילות זה רבות רפורמיות". או: "אני תוהה אם יש כאן פלורליזם מאחד או איבוד כיוון. לרגע מרגישה הכי שייכת להכול ולכולם, לרגע תוהה מה הקשר. לא אבדה הדרך?"

"משמח אותי שהמקום הזה עושה לאנשים משהו, נוגע בהם", אומרת על כך נבזלין. "אם חשוב להם להגיב ולכתוב אחרי הביקור, זה אומר שהצלחנו. שנית, השאלה היא באיזו גישה מגיעים לכאן. הרבה אנשים מחליטים מה הם חושבים על מאמר מסוים עוד לפני שקראו אותו, וכך זה גם לגבי המוזיאון. מי שבא במבט פתוח, יוכל לראות שבמשך 15 שנה עבדנו קשה כדי שכולם יהיו מיוצגים.

"מעבר מבית לא כשר לבית כשר הוא תהליך שיש בו גם הלם תרבות מסוים. חשבתי שאני מבינה הכול, כי אני פעילה בעולם היהודי וכי התארחתי אצל אנשים ששומרים כשרות ושבת – ובכל זאת היו דברים שהפתיעו אותי, כמו פלטה לחימום למשל"

"נושא הרפורמים רגיש מאוד בישראל. זו קהילה שלא תמיד מרגישה פה בבית, ומצד שני מדובר על 3 מיליוני יהודים מתוך 15 מיליון שחיים בעולם. בדיונים שליוו את הקמת המוזיאון עלו הרבה שאלות בנושא, איך להראות אותם בצורה רגישה ונכונה. היו לנו גם דיונים על ייצוג נשים, על מזרחים מול אשכנזים, על שיווי המשקל בין חילוני לחרדי או בין עבר להווה. כל אלה דיונים שנמשכו שעות רבות".

בריאיון לגלובס ב־2013 אמרת "עד שהגעתי, בית התפוצות היה מקום מאוד אשכנזי ומאוד גברי. קפץ לי לעיניים החיסרון של הנשים". התכוונת רק לתוכן או גם להנהלה?
"גם וגם. מההנהלה נובע התוכן. אתה חייב גיוון בהנהלה, אחרת זה לא יחלחל. לנו בדירקטוריון יש נשים וגברים, יש אנשי ש"ס ויש חילונים. לפעמים החיים שלי לא פשוטים בגלל הגיוון הזה".

יש אזור במוזיאון שאת מתחברת אליו במיוחד?
"בקומה השנייה יש סרט מרהיב שמספר את ההיסטוריה של העם היהודי בהרבה הומור ובדרך אינטראקטיבית וחדשנית, והכול בשבע דקות. אני כנראה אדם עם בעיות קשב וריכוז, ולכן אני אוהבת דברים קצרים ומתומצתים".

תצוגה שמתייחסת ליהודי ברית המועצות לשעבר לא גורמת לך איזה קווץ' בלב?
"לא. פחות".

התרגשתי מאוד באזור שמתייחס להגירה היהודית לארה"ב, עם תמונה של חנות בשר כשרה ושלטים ביידיש מעורבבת באנגלית.
"אני יודעת על מה אתה מדבר – 'סטריקטלי כשר טשיקען מארקעט'. זה מספר שתיים אצלי, ללא ספק".

כיצד מתייחסים בסביבתך החילונית לעיסוק שלך ביהדות – בספר ובמוזיאון שאת מובילה?
"החברים שלי יודעים שבשבילי זו לא 'עבודה', אלא מהות החיים שלי. הנושא של זהות יהודית זה אני. אני לא יכולה להגיד 'היום אני לא עוסקת בזה', כי אני חיה ונושמת זהות יהודית. נכון, זה לא מיינסטרים בקרב חוג ידידיי, וזה מאוד מדאיג אותי".

גם הדור הצעיר בעם היהודי במדינות רבות לא מתחבר לזהות שלו. הוא מאמץ חלק ממנה, או מעדיף בכלל להתבולל. איך אפשר לשנות את המגמה הזו?
"הצעירים הללו לא יודעים מה הכיוון שלהם, וזו הבעיה בעיניי: חסר לי חזון מאחד ליהודים בישראל ובעולם. איבדנו את זה מאז 1948. מדינת ישראל חייבת להיות הדבק והחיבור לשורשים. היום יכול לבוא צעיר יהודי־אמריקני ולהגיד: 'אם ישראל לא מתנהלת בצורה מסוימת, היא כבר לא המולדת שלי'. זה קורה לצערי, וזו גישה לא נכונה. ישראל צריכה להיות המולדת עבורם, בלי תלות בהתנהלות שלה.

"אנחנו חייבים שכמה שיותר צעירים יעברו פה חוויה עמוקה ומעצבת. כמו שאמרתי קודם על עצמי – אי אפשר לעבור חוויה רק דרך מילים. פרויקטים כמו 'תגלית' או 'מסע' מעצימים את הקשר לישראל. החוויה אגב יכולה להיות טראומטית לפעמים, ובכל זאת עמוקה. צריך להניח זרע בתוך האדמה, ולתת לו לצמוח".

מי הזיז את הקפה שלי

ליולי אדלשטיין, המבוגר ממנה בעשרים שנה, היא נישאה ב־2016. לו יש בן ובת מנישואיו לטטיאנה ז"ל, שלפני שבע שנים נפטרה ממחלת הסרטן. נבזלין הכירה אותו היטב, מכיוון ששניהם פעלו בעולם היהודי ועם ארגונים יהודיים. כשביקשה להתייעץ איתו על עניין שקשור למוזיאון, הוא פינה את הלו"ז שלו בעיצומם של ימי פריימריס, והגיע לפגישה בבית קפה בתל־אביב. בעקבות המפגש הזה הם הפכו לזוג, "ולפחות שלושים פעם הוא הציע לי נישואין לפני שהסכמתי".

היא מספרת על הקשר הטוב בין אדלשטיין ובין שני בניה, ונזכרת שפעם הוא לקח אותם לבקר חבר שגר בירושלים, רובי ריבלין שמו. "הילדים שלי רצו מאוד להכיר את הנשיא. יכול להיות שגם הם, כמו רוב המדינה, קיבלו את הרושם שיולי צריך ללכת לנשיאות, ובאופן כלשהו בדקו את המקום שהם אמורים לגור בו", היא צוחקת.

והם התלהבו מהבית?
"לא. הם אהבו בעיקר את המכוניות של הנשיא".

מדוע באמת אדלשטיין לא יתמודד על התפקיד, בהצבעה שתתקיים בשבוע הקרוב?
"הוא לא הולך לנשיאות. אין כאן הפתעה".

היית רוצה שהוא יתמודד?
"תראה, האם הוא יכול למלא את התפקיד באופן שיעורר גאווה בכולנו? כן. אבל הוא צריך לעשות את מה שממקסם את הפוטנציאל שלו. נשיא המדינה זה תפקיד סופר־מיוחד, אבל יולי יכול לעשות גם דברים אחרים, להוביל את העם אחרת".

"היגרתי לאנגליה כמה שנים אחרי שמר פוטין עלה לשלטון. לקחו מאנשים את העסקים שלהם, הכניסו אחרים לכלא, והייתי צריכה לצאת משם כי זה הלך וסגר עליי. היום רואים את התוצאה של כל זה. המדינה חוזרת לימי הקומוניזם, ואפילו בצורה גרועה יותר ממה שהיה. אנשים שם יודעים מה האפשרויות האחרות, והם חיים בלי חופש ביטוי"

כראש ממשלה? בתקופה האחרונה התרחיש הזה עלה לא פעם.
"בשביל המדינה שלנו, אני מקווה מאוד שהוא יהיה ראש ממשלה. אני אומרת את זה כמי שמכירה אותו וחיה איתו, אבל אני חושבת שבשנה האחרונה כל המדינה רואה שהוא אדם עם ראש ושכל ישר שיכול לנהל. הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא היכולת לקבץ יחד אנשים בעלי דעות שונות. זה מה שחסר לי עכשיו – מישהו שיודע לשמוע את כולם, גם כשהוא לא מסכים עם הצד השני".

אדלשטיין עזב למענה את גוש עציון ועבר להתגורר בהרצליה; היא מצידה החלה להפריד בין בשר לחלב במטבח, כמו הסבתא בשעתה. כשאני שואל איך מתנהלים חיי היומיום המשותפים של גבר דתי ואישה חילונית, נבזלין משיבה: "בהרבה כבוד והידברות. כל אחד חי את החיים שמתאימים לו, ומכבד את המרחב של האחר. לכל אחד יש הנחות יסוד על מה נכון ומה לא נכון, ופתאום אתה פוגש מציאות אחרת וזה מעורר אצלך משהו.

"מעבר מבית לא כשר לבית כשר הוא תהליך שיש בו גם הלם תרבות מסוים. חשבתי שאני מבינה הכול, כי אני פעילה בעולם היהודי וכי התארחתי אצל אנשים ששומרים כשרות ושבת – ובכל זאת היו דברים שהפתיעו אותי, כמו פלטה לחימום למשל. בהתחלה עשיתי המון דברים שלא הבנתי שהם פוגעים בו".

כמו מה?
"למשל, שימוש במיקרוגל בשבת. אם אני צריכה לחמם משהו מהר, למה לא במיקרוגל? ואיפה מכונת הקפה שלי?"

הבית שומר שבת?
"אני והבנים לא שומרים, אבל נוהגים בהרבה כבוד. בארוחת שבת אין טלפונים, שזה דווקא חיובי. בכלל, השבת הכניסה לנו המון דברים טובים הביתה".

הולכים יחד לבית כנסת?
"לפעמים, בחגים, אבל הילדים מצטרפים יותר ממני. יולי חי את הלו"ז שלו, אבל בשנת הקורונה אמרתי הרבה תודה על כך שהוא דתי, כי לפחות בשבתות היה לנו זמן לדבר. כמובן, אם יש מצב של פיקוח נפש הוא יעבוד גם בשבת, והיו מקרים כאלה, אבל בסופו של דבר הוא שר הבריאות, לא הרופא בשטח".

במהלך השנה הזו ספגו בני הזוג ביקורת חריפה, כשפורסם שאירינה ערכה בחצר ביתה מסיבת יום הולדת רבת־משתתפים, רגע לפני שנכנסו לתוקף הגבלות האוסרות זאת. "לדעתי מיצינו את הנושא", היא אומרת כשאני מזכיר את האירוע, ומבקשת לא להרחיב מעבר לכך.

את יכולה לספר על התפקיד שהיה לו ביבוא החיסונים של חברת פייזר?
"על זה צריך לשאול את משרד הבריאות, או את יולי. אני כן יכולה להגיד, עם כל הביקורת שהייתה על ההתנהלות פה: מדינה שהאזרחים שלה יכולים להיכנס היום לכל מקום בעולם היא משהו יוצא דופן. בזכות הצורה שבה יולי ניהל את המשבר, קיבלנו אפשרות לחזור לחיים נורמליים".

אבל החודש החולף, שכלל ירי רקטות אל ערי ישראל ופרעות בחוצות הערים המעורבות, מעורר בה מחשבות נוגות. "הרגשנו שאנחנו כבר אחרי, חשבנו שיצאנו סוף־סוף לנורמליות, אבל הנה, אנחנו לא. אלה ימים קשים מאוד, ואני מודאגת ממה שקורה במדינה. אני אדם אופטימי, אבל כמו כולם אני מודאגת. אני חלילה לא משווה את חיי כתושבת הרצליה לחייהם של תושבי שדרות ואשקלון, אבל הבן הקטן שלי לא ישן בלילות, כי הוא מחכה כל רגע לאזעקה".

בשנת 2019 הקימה נבזלין את Improvate – פלטפורמה המחברת בין ממשלות לבין חברות טכנולוגיה וחדשנות, "ומאפשרת להן לעבוד בשיתוף פעולה למציאת פתרונות מעשיים במטרה לשפר את איכות החיים של אוכלוסיות שונות בעולם", כלשון החברה. "ראינו שיש המון אפשרויות לחבר את המוח היהודי ואת החדשנות היהודית למדינות שזקוקות להם, רק שהחברות הישראליות לא תמיד יודעות איך לגשת לזה", מסבירה נבזלין. החברה פועלת באמצעות כנסים – שהיו עד כה וירטואליים – וגם מארגנת משלחות ומעניקה ליווי עסקי לחברות ישראליות, עד לסגירת עסקאות מול ממשלות או חברות בינלאומיות.

אמרת בריאיון ההוא לגלובס ש"עושר לפעמים הופך אנשים לאומללים, כי כסף פירושו בדידות". היית מעדיפה לשאת שם משפחה אחר, שאינו מזוהה עם הון עתק?
"ביטחון כלכלי הוא טוב – זו היכולת לשלם על החינוך של ילדים, על הבריאות. זה חשוב ומבורך. יחד עם זאת, אני חושבת שהחיפוש אחר תחושת מלאות מהדברים הגשמיים היא לא נכונה. מבחוץ זה אולי נראה שאם תגיע לעושר תהיה מאושר, אבל כסף הוא משאב חיצוני. אם אין משהו פנימי שממלא אותך, זה לא יעזור".

איפה את רואה את עצמך בעוד עשור?
"אני לא יודעת איפה אני מחר", היא צוחקת. "אני רואה את עצמי עושה המון – גם ציבורית וגם עסקית – ומתלוננת על זה שאני עושה המון".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il