כמה אנשים מגלים בגיל 84 פרק נסתר בחיי אביהם? ומהם הסיכויים שדבר כזה יקרה כאשר האב היה אישיות מפורסמת במיוחד? לפרופ' מנחם (חמי) גוטמן, בנו של האמן נחום גוטמן, זה קרה. שתי ביוגרפיות נכתבו על גוטמן האב, הוא התראיין בחייו פעמים רבות והשאיר אחריו ציורים, ספרים ואיורים אינספור – אבל כל אלו לא סיפרו כמעט דבר על התקופה הארוכה שעשה באירופה בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, תקופה שעיצבה את אישיותו ואת אמנותו, וגם הכניסה לחייו דמות נשית מסתורית.
נחום גוטמן נפטר ב־1980, וכעבור 15 שנה הלכה לעולמה רעייתו דורה. כשחמי גוטמן ואשתו רותי ארזו את החפצים בדירת ההורים, הם מצאו שם 10,000 טיוטות של איורים שיצר האב, כתבי יד – וגם חלופת מכתבים ענפה משנותיו באירופה, בעיקר עם אביו ואחיו. רותי החלה לקרוא את המכתבים ודרבנה גם את חמי לקרוא. "כשראיתי את כתב היד שלהם, קיבלתי פריחה ולא הייתי מסוגל להסתכל על זה", הוא מספר. "הם כתבו באותיות קטנטנות, והדפים היו צהובים. רק כשלקחנו את המכתבים להקלדה התחלנו להבין את העושר העצום שבהם".
בני המשפחה העבירו את הדפים המצהיבים לידי העיתונאית תמר רותם, והיא צללה בהם לעומקם ולרוחבם ולמדה את קורותיו של נחום גוטמן באירופה. תוך כדי כך היא שמה לב לצמד אותיות שאמורות לסמל שם כלשהו, וחוזרות שוב ושוב במכתבים – "פפ" או "ff". "לא הבנו מה זה", אומר חמי. "תמר נדבקה למילים עד שהצליחה לפצח את התעלומה".
בעבודת בילוש שקדנית גילתה רותם את השם המלא: פרידה פליגלמן, אנתרופולוגית ופמיניסטית סופרג'יסטית, ששהתה בברלין והייתה לחברתו של גוטמן. כך גם הובן מדוע הופיעו במכתבים כמה כינויים שקשורים לציפור – "פליגלה" באידיש. מהאוצר הארכיוני שנפתח בפניה רקמה רותם את הרומאן הביוגרפי "מעבר לים" (הוצאת שוקן), החושף את הפרק הסמוי הזה בחייו של הצייר הישראלי המפורסם.
חמי גוטמן לא היה מודע למקומה של פליגלמן בחיי אביו, ועד שקרא את המכתבים גם לא חשב שהמסע ההוא בניכר היה בעל משמעות. "אבא אף פעם לא דיבר על זה ולא סיפר, ואני לא שאלתי", הוא אומר. "לא חשבתי שהוא היה באירופה ליותר מביקור. כשילד מקבע לעצמו את הסיפור של ההורים, קשה לו לשנות את זה. אגב, כמעט כל הציורים שלו מהתקופה באירופה הלכו לאיבוד. היום אנחנו משערים שאולי פרידה לקחה אותם לארצות הברית. בכל מקרה, היצירה האמיתית שלו היא היצירה הארץ־ישראלית".
"כשאבא רצה לספר לי סיפור, הוא היה ממציא. הוא התחיל למשל ב'אתה זוכר שנסענו לאוסטרליה?', ולמרות ששנינו לא היינו מעולם באוסטרליה, הסיפור היה נהדר. את הסיפורים שהוא כתב לא הבנתי בהתחלה. הכרתי את הספרים שלו דרך האיורים, ולא דרך הטקסטים"
איזה אבא הוא היה?
"כמו כל האבאים. הוא ידע להיות נחמד, לספר, וגם ידע לאיים. כשהוא השמיע כחכוח ארוך מהגרון, זה היה סימן שהוא כועס. הדבר החשוב ביותר שהוא לימד אותי היה להתבונן. היינו יוצאים לטיול, עוצרים למשל בבורוכוב פינת אחד העם, ואז פונים למערב. אני זוכר שאבא העמיד אותי מול בניין ושאל 'מה אתה רואה?'. עניתי 'בניין של כך וכך קומות', והוא ביקש שאתאר מה יש בחלון הפתוח. כשאמרתי שאני רואה שם נר, הוא אמר שהם כנראה באבל. הוא ידע להסתכל על הפרטים האלה, ולימד אותי. והעצה החשובה ביותר שקיבלתי ממנו הייתה לא לבחור באמנות כמקצוע. הוא אמר לי: 'אתה מצייר טוב, אבל לך למדע. לא קל להתפרנס מציור, צייר בשביל ליהנות ולא כדי להתפרנס'".
הרחק מצילו של המנהל
חמי גוטמן אכן הלך למדע. הוא ביופיזיקאי, חבר האקדמיה האירופית למדעים, לשעבר ראש המחלקה לביוכימיה באוניברסיטת תל־אביב – ולצד זאת הוא גם סופר וצייר. אנחנו נפגשים בביתו הנעים ברמת־אפעל, שעל כל קירותיו תלויות יצירות של האב ושל הבן.
נחום גוטמן נולד בשנת 1898 בעיירה טלנשטי בסרביה. הוא היה הרביעי מבין חמשת ילדיהם של רבקה ושל שמחה בן־ציון אלתר גוטמן (הסופר ש' בן־ציון). בשנת 1903 עברה המשפחה לעיר אודסה, ושם למד נחום עברית ב"חדר מתוקן" שפתח אביו. כעבור שנתיים עלו הגוטמנים ארצה והתגוררו בשכונת נווה־שלום, על גבול יפו. ביתם היה בית ועד לסופרים, ואישים כמו י"ח ברנר, ש"י עגנון, יהודה בורלא ואז"ר ביקרו בו תדיר. בהמשך עברה המשפחה לאחוזת־בית, השכונה שהעיר תל־אביב צמחה ממנה.
מהדיוקנאות המשפחתיים שצייר גוטמן נפקדת דמותה של אמו; היא נפטרה ב־1910, כשהוא היה נער צעיר. ארבע שנים אחר כך החל ללמוד בבית הספר לאמנות "בצלאל", ובשלהי מלחמת העולם הראשונה התנדב לגדודים העבריים שפעלו בצבא הבריטי. באוגוסט 1920 יצא גוטמן בן ה־22 מהעיר העברית הראשונה לבירות התרבות של אירופה, במטרה ללמוד ולהשתלם. במשך חמש שנים הוא שהה בווינה, בברלין ובפריז, התנסה בציור, בפיסול ובתחריטים, עמד על מגמות באמנות ולמד שיטות עבודה של אמנים דגולים. כמו בארץ גם באירופה הוא חי את השילוב בין הספרות לאמנות החזותית. ב־1921, כשביאליק הגיע לגרמניה והפעיל משם את הוצאת הספרים שלו, גוטמן עבד אצלו כמאייר, ואף צייר את דיוקנו של המשורר. ב־1923 אייר איורים לשיריו של ביאליק, וכן ל"כתבים לבני הנעורים" של אביו, ששהה אף הוא בברלין באותם ימים.
בשנותיו באירופה גם השתחרר גוטמן מצילו של מנהל בצלאל בוריס שץ. בספרה מתארת רותם את רחובות אירופה כפי שהשתקפו בעיניו של האמן הצעיר, ואת הלם התרבות שאחז בו. ערי היבשת המוכה היו עמוסים מובטלים, וברחובותיהן הילכו פצועי המלחמה הגדולה. גוטמן סבל מהקור האירופי ומדלות כיס, התלבט בנוגע לזהותו האמנותית, התגעגע למשפחתו ושאף להכרה – שתגיע רק בשלב מאוחר יותר בחייו. ואז צצה ff.
פרידה פליגלמן נולדה במונטנה שבארה"ב. היא הייתה האישה הראשונה שהתקבלה למחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, שם כתבה דוקטורט על שפתם של בני הפולה, ילדי מערב אפריקה. ב־1921 נסעה לפלשתינה יחד עם אחיו הבכור של נחום גוטמן, יצחק, שחזר אז מארצות הברית. כאן בארץ היא שכרה חדר אצל סבתו. המכתבים המשפחתיים המצהיבים חשפו גם את סיפור אהבתה הנכזבת של פרידה ליצחק, שחזר לארצות הברית והשאיר אותה כאן.
פרידה עצמה נסעה מארץ ישראל לאירופה, ושם נפגשה עם נחום גוטמן והפכה לבת זוגו. "משום מה זו תקופה שנחום לא דיבר עליה", אומרת רותי, שמשמשת כארכיבאית של המשפחה. "בראיונות הוא היה מסכם את השנים האלה במשפט אחד. גם בביוגרפיה החשובה שכתב אהוד בן־עזר, נחום רק מצוטט כאומר שכל שנותיו באירופה היו הכנה לציור הארצישראלי".
אולי הוא הצניע את החלק הזה בחייו ואת החברות עם פרידה כדי לא לפגוע בדורה, אשתו?
חמי: "אבא לא אהב לדבר על התקופה הזאת. אולי זה נבע מכך שפה בארץ הוא היה הבן של ש' בן־ציון, ובאירופה הוא היה בחור צעיר ודלפון. הוא לא היה שם בסביבת אנשים חשובים, וזו לא הייתה התקופה הטובה בחייו. בווינה הוא עבד אצל פסל והם לא הסתדרו, בברלין הוא הכיר הרבה אנשים אבל אלה לא היו ימים גדולים בשבילו מבחינה יצירתית. ללכת למוזיאון פעמיים ביום זה נהדר, אבל זה פסיבי. פריצת הדרך האמנותית הגיעה כשהוא חזר ארצה. רישומי החיות שלו באירופה הם נהדרים, אבל כשהוא צייר שם אנשים, הוא לא היה במיטבו. רק כשחזר ארצה ועשה את שינוי הסגנון שלו, סוף־סוף עוף החול בקע מהביצה ופרח".
בהמשך הפך נחום גוטמן לאחד האמנים המובילים ב"אסכולה הארצישראלית". הוא צייר את אנשיה ונופיה של הארץ, שימש כמאייר הקבוע של "דבר לילדים", אייר אינספור ספרי ילדים, וגם כתב כמה משלו – "בארץ לובנגולו מלך זולו", "שביל קליפות התפוזים", "עיר קטנה ואנשים בה מעט" ועוד. יצירותיו זיכו אותו בפרסים רבים, ובהם פרס ישראל לספרות ילדים.
"אני חושב שרק בעשר־עשרים שנה האחרונות התחלתי לחשוב ולהבין יותר את מה שאבא עשה, את המטמורפוזות שהוא עבר בתור אמן", אומר חמי. "מילדות ובחרות עסקתי בציורים שלו, וראיתי בציורי השמן וברישומים את מה שקורה אצלו אחרי החזרה לארץ: רק אז הוא התחיל לקבל את מה שאני מכנה 'התפיסה הפלשתית', תפיסה ברוטלית של המכחול. פחות האמן הנחמדצ'יק עם הקווים המסולסלים, אלא אמן שמעביר קו אחד וזה מספיק. הוא נהיה אגרסיבי מבחינת ההתייחסות של הקו והרקע, מתוך תפיסה שאומרת שאם אני רוצה לעשות משהו ברור, קו אחד נקי עדיף על משחק הצללות. הציורים שלו מאירופה הם בקו שמזכיר יותר את האמנות האירופית המקובלת. כך הוא אייר למשל את 'כתבים לבני הנעורים' שכתב אביו".
"מגיל ילדות ובחרות עסקתי בציורים שלו, וראיתי בציורי השמן וברישומים את מה שקורה אצלו אחרי החזרה לארץ: רק אז הוא התחיל לקבל את מה שאני מכנה 'התפיסה הפלשתית', תפיסה ברוטלית של המכחול. פחות האמן הנחמדצ'יק עם הקווים המסולסלים, אלא אמן שמעביר קו אחד אגרסיבי, וזה מספיק"
אתה חושב שפרידה השפיעה עליו ועל יצירתו?
"אני בטוח. לפי ההישגים שלה היא הייתה אישה חכמה מאוד, דעתנית – ברור שהיא תשפיע עליו. אבל מה הייתה ההשפעה? אין לי מושג".
המקצוע: אשת אמן
שנתיים לאחר שובו מאירופה נשא גוטמן לאישה את דורה לבית יפה. חמי הוא בנם היחיד. כילד, הוא אומר, לקח לו זמן להבין שאביו הוא דמות ידועה. "כשהילדים מסביבי אמרו שאבא שלי יודע לצייר, לא חשבתי שאבות אחרים לא. אם אתה גדל בסביבה מסוימת, זה נראה לך הכי טבעי. גם לא הבנתי שחלק גדול מהרצון של החברים לבוא לבקר אצלי היה כדי לראות את אבא. אני דווקא קינאתי מאוד בחברים שלי שהיו להם אחים, כי תמיד היה להם עם מי לדבר ולשחק. עד שפעם אחת ראיתי איך האחים הגדולים של אחד החברים שלי מכים אותו".
כשהיה תלמיד כיתה ב' התקיים בבית הספר טקס קבלת "סיפורי המקרא לילדים" – ספר שחיברו י"ח רבניצקי, ח"נ ביאליק וש' בן־ציון, ואייר נחום גוטמן. "ידעתי שזה שייך למשפחה שלי, והתרגשתי מאוד. אני זוכר שחיכו שכל הילדים ישבו כדי שנפתח יחד את הספר, ואני לא יכולתי להתאפק. ברגע שסובבתי את הגב למורה, פתחתי בעמוד שתיאר את הגירוש מגן עדן. קלטתי בו זמנית כמה דברים: שאני מכיר את הציור הזה, שאני יודע מי צייר אותו, ושאני יכול לשאול אותו למה הוא בחר לצייר כך ולא אחרת. באותו היום אבא גדל אצלי בעשרים רמות".
הוא היה מספר לך את הסיפורים שכתב?
"לא. כשאבא רצה לספר לי סיפור, הוא היה ממציא. הרבה מהסיפורים האלה גלגלו את שנינו מצחוק. הוא התחיל למשל ב'אתה זוכר שנסענו לאוסטרליה?', ולמרות ששנינו לא היינו מעולם באוסטרליה, הסיפור היה נהדר. רק אחרי הרבה שנים הבנתי שבסיפורים הופיעו הדמויות של צ'רלי צ'פלין או השמן מ'השמן והרזה'.
"את הסיפורים שאבא כתב לא הבנתי בהתחלה. הכרתי את הספרים שלו דרך האילוסטרציות, ולא דרך הטקסטים. אבל הייתה לי פריבילגיה – תמיד ידעתי מה יהיו האיורים שיופיעו בשבוע הבא בדבר לילדים".
הוא זוכר שהעיתון קיים פעם כנס קידום מכירות, בכיכובם של חברי המערכת – מעין מפגש מעריצים של ימינו. על הבמה בבית הספר ביל"ו ישבו אנשי העיתון, וכל אחד מהם קרא מיצירותיו. "יצחק יציב, העורך, הסביר שהדבר הכי חשוב הוא לחזור הביתה ולהגיד להורים לחתום על דבר לילדים", מספר חמי. כשהגיע תורו של מאייר הבית, נחום גוטמן, הוא צייר אריה וג'ירף. בסיום האירוע נערכה הגרלה שבה כמה ילדים זכו בציורים – ומיד ביקשו חתימה מהיוצר. "הבנתי שאם מבקשים את החתימה של אבא שלי, כנראה יש לה ערך".
כתלמיד בבית הספר הוא היה "פרא אדם נוראי". במיוחד הוא זוכר איך פעם נכנס לכיתה מורה מחליף, שרצה ללמד מתוך המקראות של ש' בן־ציון. "הרגשתי שהוא נכנס לי לטריטוריה, שהחומר הזה הוא שלי ולא שלו. המורה התחיל להסביר למה התכוון המשורר, ואני השתוללתי עד שהוא החליט לשלוח אותי למנהל. ללכת למנהל פירושו היה כמו הוצאה להורג. קמתי והתחלתי להתקדם לכיוון הדלת, ואז הילדים מסביב צעקו 'אבל זה סבא שלו, סבא שלו כתב את הסיפור הזה'. המורה שאל אותי אם זה נכון, וכשעניתי שכן, הוא אמר לי 'טוב, תשב'. דווקא הצטערתי שלא הלכתי למנהל".
איך מתלמיד גרוע הפכת לפרופסור?
"באוניברסיטה העברית צחקו עליי כשניסיתי להתקבל. הדרך היחידה שלי להגיע ללימודים גבוהים הייתה לנסות במוסד אחר, אקדמי למחצה – אוניברסיטת תל־אביב", הוא צוחק. "יש שתי גרסאות לסיפור איך התקבלתי לשם. הראשונה היא שבתור הבן של נחום גוטמן והנכד של ש' בן־ציון, שהיה ממייסדי תל־אביב, לא יכלו שלא לקבל אותי. הגרסה השנייה אומרת שמי שישבה בוועדת הקבלה ראתה שבכל המקצועות יש לי 6 ורק בכימיה 10, ולכן היא האמינה שבזה אצליח".
מתי עוד ניצלת את הייחוס המשפחתי?
"לא ניצלתי אותו במודע. לפעמים ייחוס זה גיבנת. מצפים ממך לעמוד בכל מיני סטנדרטים שלא קבעת, אבל קבעו בשבילך. היו לזה גם יתרונות, למשל שההורים היו נוסעים לאירופה ואמא הביאה לי משם בגדים יפים. אני זוכר במיוחד סוודר צהוב שהיה אז חדשני מאוד ועשה רושם טוב על רותי".
לפני שנה וחצי עבר חמי גוטמן ניתוח קטרקט, "ומאותו יום נפתחו לי צבעים שלא ראיתי קודם. ברוב השפות 'לראות' ו'להבין' הן מילים נרדפות. כשאת מבינה משהו, את אומרת 'אה, אני רואה'. ראייה זה החוש הכי חזק שלנו, אנחנו יכולים לדעת בעזרתו כמה גרגרי אבק יש על השטיח, וגם להבחין בניגוד שבין האבק לשטיח"
על אמו מספר חמי: "היא נולדה בבית לא עשיר בליטא, ובארץ היה לאבא שלה בית חרושת לסודה לשתייה ששימשה לכביסה. אמא שלי למדה הקלדה, ובצעירותה עבדה במחלקת העבודות הציבוריות של המנדט. הייתה לה משכורת טובה; חצי ממנה היא הייתה מעבירה להורים כדי לסייע להם בהחזקת הבית, וגם הייתה יכולה להרשות לעצמה לקנות בדים ולתפור שמלות. לא הייתה לה השכלה גבוהה, אבל היא קראה הרבה".
מה היה היחס שלה לאביך ולמפעלו האמנותי?
"להיות אשת אמן זה מקצוע. זה ייעוד. יש נשות אמנים שעסוקות בעיקר ביחסי ציבור, אבל זו לא הייתה אמא. היא הבינה שהיא מחזיקה ביד משהו רגיש ושביר ויצירתי מאוד. התפקיד שלה היה לבנות חיי משפחה שיספקו את שניהם, לתת לאבא את התמיכה שהוא צריך כדי לעבוד בשקט, כשבינתיים היא אחראית לצד הניהולי. היא לא הנמיכה את עצמה להיות עוזרת שלו, אלא החזיקה אותו קצר. אבא קיבל את זה כחלק מיחסי הקח־ותן ביניהם, ונתן לה את האחריות. הפרנסה הגיעה ממנו, אבל כל העול של הבית היה על אמא – קניות, חינוך, חיי היומיום".
כשחמי היה בכיתה י"ב, נאלצה אמו לטוס לבוסטון לניתוח דחוף בכיס המרה. אז ראה לראשונה את אביו מצליח להסתדר בעצמו וליזום. "איכשהו בתוך שבוע אבא ארגן את הטיסה ואת הניתוח. היה לו נוח שאמא מארגנת תמיד הכול, אבל גם הוא ידע לעשות דברים בעת הצורך".
האיש שבתוך הבגדים
עבודתו של נחום גוטמן במערכת דבר לילדים הייתה מקור פרנסתו העיקרי. מדי פעם הוא מכר מיצירותיו, אך לא בקלות. "אבא לא רצה להיפרד מהתמונות שלו", מספר חמי. "אנשים היו באים אלינו הביתה, הוא היה מראה להם כמה תמונות, וכשהם היו בוחרים אחת אבא היה אומר 'את זו אני לא מוכר'. בשלב מסוים אמא הייתה לוקחת אותו הצידה ואומרת לו: 'נחום, הם באו כדי לקנות תמונה, לא כדי לשתות את התה שלי'. והוא מכר.
"חברים של אבא נאלצו לעבוד כמורים לציור כדי להתפרנס. אני זוכר שאחד מהם לימד אותי בבית הספר, וכך הפכו שיעורי הציור לעינוי הכי גדול שלי: ראיתי מה עושים לו, ולא יכולתי למנוע את זה".
הוא עצמו החל לצייר כבר בכיתה א'. "היה ילד אחד בכיתה שהיה צייר טוב, אני זוכר שנתנו לו לצייר על כל הלוח. ביקשתי ממנו שילמד אותי, והוא הראה לי איך לצייר אדם – נעל ועוד נעל, חולצה, פנים. הייתי גאה מאוד בציור שלי, אבל כשהראיתי אותו לאבא, הוא שאל 'ואיפה האיש בתוך הבגדים?'. הוא לימד אותי שבציור יש תנועה. מאפרה עם סיגריה על השולחן זה לא מרתק, אבל ממשהו קצת יותר חי מזה אפשר לעשות גוף ותנועה". הוא החל לצייר עם חבריו סצנות דמיוניות, וחיבר אותן יחד למעין סרט. "מכיתה ב' ציירתי כמו משוגע, וזה נמשך עד שפגשתי את רותי".
הם הכירו באוניברסיטה, לפני 61 שנה. אביה של רותי היה נהג, ואמה הייתה אומנם עקרת בית, אך האמינה שאישה צריכה לרכוש מקצוע ולשם כך דרוש חינוך טוב. את בתה רותי, לפיכך, לא שלחה לתיכון המקומי בחולון, עיר מגוריה, אלא לתיכון עירוני א' בתל־אביב. "בתור 'ילדת חוץ' ההורים שלי שילמו שכר לימוד גבוה כדי שאלמד שם, אבל אחר כך כבר היה טבעי שאמשיך לאוניברסיטה", מספרת רותי.
היא בחרה ללמוד מיקרוביולוגיה, ועבדה בתחום עד שפרשה לפנסיה. "באותה שנה הוחלט על הקמת מוזיאון נחום גוטמן, והתחלתי לטפל בכל הניירת המשפחתית. כבר היה לי ניסיון בזה: נחום שנא לסדר ניירת – תכונה שהוא העביר לבנו־יחידו – ואני עוד כסטודנטית מיינתי חלק מכתבי היד שלו לתיקי קרטון חומים. כשיצאתי לפנסיה איתרתי את כל כתביו, אף שאת חלקם היה קשה למצוא".
חמי: "רותי ערכה מחקר ביבליוגרפי בלי ללמוד ספרנות, ממש עשתה מאסטר בנושא. היא כתבה שני ספרים – אחד מוקדש לכל מה שאבא כתב ואייר, והאחר לכל מה שכתבו עליו".
לא דיברנו על עולמך המקצועי כמדען.
"אסכם אותו בסרקזם: אני מנסה לשאול את עצמי חידה שלא אוכל לפתור. התחלתי במיקרוביולוגיה, בדוקטורט שלי עברתי לביוכימיה, ובפוסט־דוקטורט התחלתי לעסוק במיטוכונדריה – אחד מאברוני התא. יום אחד נמאס לי מכל זה, נכנסתי לכימיה חישובית, והתחלתי לחקור פוטו־כימיה של תרכובות שנעשות חומציות כשמבזיקים עליהן אור.
"העולם השתנה מאוד בעשורים האלה. בתחילת הקריירה שלי היינו הולכים המון אל הלא נודע, דברים נראו כאילו הם מעבר לאופק. היו היפותזות – הנחת שאולי משהו קורה, אבל לא ידעת אם זה נכון. היית צריך לחשוב איך אתה בודק אם ההיפותזה מבוססת, ואז היית מתחיל בזהירות לערוך ניסויים. היום זה אחרת – יורים המון כדורים במקביל, ואחד מאלף פוגע".
היזהרו מחיקויים
בפרופסור נותר עד היום משהו מהילד הפרוע שהיה פעם. לאורך כל השיחה חמי גוטמן מקפיד לתבל את דבריו בהומור, ולעיתים לא ברור אם הוא מספר דברים כהווייתם או מתלוצץ. "מי שמתבגר באיחור, כמוני, יכול ליהנות משני העולמות. זה אומר שאפשר לפעמים להשתטות בצורה הכי מטורפת, ועדיין להישמע הגיוני לגמרי. פעם אחת מתחתי את האנשים במעבדה, נתתי להם הרצאה מדעית שלמה בלי שתי מילים נכונות, והצלחתי לשכנע את כולם. כשמורידים את המחסומים ונותנים לדמיון לפרוח, זה טוב".
עכשיו הלחצת אותי. מי יודע כמה מהמילים שאמרת לי בשיחה הזו הן לא נכונות.
"אל תדאגי, הכול אמת לאמיתה".
בשנותיו כמרצה באוניברסיטה הוא צייר מדי פעם, בעיקר בישיבות מחלקה משעממות. ביום הולדתו החמישים, הוא מספר, נעלו אותו הסטודנטים במשרד והודיעו לו שישחררו אותו רק אחרי שיוציא ציור.
מה ציירת?
"כף יד גדולה, אני חושב שהיא עדיין תלויה במשרדי".
מאז חזר לצייר. בשנת הקורונה הוא בילה אינספור שעות בחברת הבד והמכחול, וכעת הוא מראה לי כמה מהתמונות היפות שיצר.
את מי מהציירים העכשוויים אתה מעריך?
"יש לי בעיה: גדלתי על מיכלאנג'לו. בתור ילד בן 8 קראתי את ספרי האמנות של אבא, למדתי את הציורים וממש 'נפלתי' לתוכם. קלוד מונה הקסים אותי מהתמונה הראשונה, ואז'ן דלקרואה נהדר גם הוא. בציירים חדשים קשה לי יותר להתאהב. כשהתמונה נראית לי מפורשת, לא מחכה שאני אקלוט אותה, אני פחות מתחבר.
"מצד שני, אני זוכר שכאשר ראיתי בפעם הראשונה את הציורים של לוסיאן פרויד, התחושה הייתה שאני לא רוצה לראות אותם, כי הם מגרדים לי את הנשמה. עכשיו לעומת זאת אני יכול לצלול בתוכם. כן, אני בררן, ולא תמיד ברור לי אם זה טוב או רע".
הוא ורותי הורים לבן ובת, שלא המשיכו את המורשת האמנותית: גיורא הוא עורך דין, וגילי עוסקת בניהול משאבי אנוש. בקרב הדור השלישי, מספר חמי, ניכרת חזרה למקורות, ושתיים מהנכדות מציירות.
"אבא לא רצה להיפרד מהתמונות שלו. אנשים היו באים אלינו הביתה, הוא היה מראה להם כמה תמונות, וכשהם היו בוחרים אחת אבא היה אומר 'את זו אני לא מוכר'. בשלב מסוים אמא הייתה לוקחת אותו הצידה ואומרת לו: 'נחום, הם באו כדי לקנות תמונה, לא כדי לשתות את התה שלי'"
לפני שנה וחצי עבר ניתוח קטרקט, ועדשות עיניו הוחלפו. "מאותו יום נפתחו לי צבעים שלא ראיתי קודם. ברוב השפות 'לראות' ו'להבין' הן מילים נרדפות. כשאת מבינה משהו, את אומרת 'אה, אני רואה'. ראייה היא החוש הכי חזק שלנו, אנחנו יכולים לדעת בעזרתו כמה גרגרי אבק יש על השטיח, וגם להבחין בניגוד בין האבק לבין השטיח. כולנו רואים את אותו הדבר, השאלה היא מה אנחנו באמת רואים".
כשנפתח מוזיאון נחום גוטמן העביר לשם חמי רבים מהציורים של אביו שהיו ברשותו. יצירות אחרות שוכנות במרתף הבית, או בידי אנשים פרטיים שקנו אותן או קיבלו אותן בירושה. מחיר ציור כזה מגיע כיום לאלפי דולרים, אפילו עשרות אלפים, ובכל פעם שציור חדש "נכנס לשוק", חמי מוזעק לאשר את האותנטיות שלו. "אני הבן המקצועי והיחיד של נחום גוטמן. אני מכיר את התמונות שלו, חי אותן, ויכול לזהות זיופים במבט אחד. ויש המון זיופים.
"בתי מכירות כמו 'תירוש' לא מכניסים תמונה למכירה לפני שאבדוק אותה. בעלי גלריות פונים אליי, וגם אנשים פרטיים שמוכרים תמונה. היה בארץ עוד מישהו שצייר – לא אגיד חקיין, כי הסגנון שלו שונה – וחתם על התמונות 'נ. גוטמן'. הרבה מתבלבלים בזה".
איך אתה מזהה אותנטיות?
"קודם כול, יש לי בראש קטלוג של התמונות שלו. אני גם יודע מה היה היחס בין הצבעים, ואיך אבא השתמש במכחול – הוא לא מרח, אלא צייר קווים עדינים. זה ברור לי ואני רואה את זה מיד בעיניים".
אתה גם מוכר בעצמך ציורים של אביך שנמצאים ברשותך?
"אני לא צריך את הכסף, ואני לא רוצה שהציורים האלה יהיו תלויים בסלונים של עשירים. אני רוצה שהם יהיו נגישים לקהל. האוסף במקרה הזה גדול מסך חלקיו, ואם אני לא זקוק לזה לפרנסתי, למה לגרוע את היצירות של אבא מעולם התרבות? אני מעריך מאוד את מה שהוא עשה, ויהיה טיפשי אם אשמור את זה לעצמי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
