שאון המכוניות מכביש 5 מאפשר רק בקושי לשמוע את פרופ' רן ברקאי ואיל חלפון, אבל את הניצוץ שבעיניהם אי אפשר להחמיץ. עשרות אלפי אנשים נוסעים כאן מדי יום מהשומרון למרכז הארץ ובחזרה, וכולם רואים היטב את הסככה הלבנה שמעלינו, אבל מעטים בלבד יודעים שהיא מצילה על אחד מחמשת האתרים הפרהיסטוריים החשובים ביותר של תקופת האבן בעולם כולו. האתר הארכיאולוגי המסקרן כל כך, המכונה מערת קסם, התגלה לגמרי במקרה בשנת 2000, כשכלים כבדים גרסו ויישרו את השטח לצורך סלילת הכביש המהיר שנמתח כיום מצומת גלילות ועד לעיר אריאל.
ברקאי וחלפון מובילים אותי ל"בור המחקר" בסבך הקוצים ובצמחייה שגדלה כאן פרא בחמש השנים האחרונות. היום כבר לא חופרים באתר; המעדרים והמכושים שבתו מעבודתם בשנת 2016, אחרי 16 עונות רצופות. "זה לא עניין של תקציב ובטח לא כי הגענו לתחתית השכבות", אומר לי ברקאי ומצביע על כלי צור ועצמות המבצבצים מהקיר שלפנינו, כולם אוצרות ממדרגה ראשונה עבור עולם הארכיאולוגיה. "הבעיה היא העומס המחקרי. כמות הממצאים שגילינו כאן בחודש חפירה אחד מספקת עבודה של יותר משנה למעבדות, ושם אנחנו פשוט לא מצליחים להדביק את הקצב".
לא רק מערת קסם מספקת ממצאים פרהיסטוריים אינספור; ארץ ישראל כולה היא מעצמת תגליות מימי האדם הקדמון. הספר החדש של ברקאי וחלפון, "היו פה לפנינו" (הוצאת כנרת־זמורה), לוקח את הקורא למסע מרתק, מהנה ואפילו משעשע בין האתרים הפרהיסטוריים בתחומי ארצנו הקטנטונת, על פי סדר כרונולוגי: מהעתיק ביותר לחדש ביותר. בדרך זו מנסים צמד המחברים להנגיש לציבור את התקופה הזו, שנזנחה מבחינה ציבורית. עד כמה נזנחה, עוד נראה בהמשך.
טווח הזמנים של האתרים האלה הוא 1.5 מיליוני שנים, על פי הידע המצטבר והכלים המקצועיים שבידי החוקרים. והידע הזה, חשוב לדעת, משתנה ללא הרף. האתר הקדום שפותח את הספר הוא תל עוּבֵּדִיָה שבעמק הירדן: ארכיאולוגים פרהיסטוריים מתארכים אותו לכ־1.4 מיליון שנים אחורה. לתל אף הייתה תקופת זוהר קצרה: הוא נשא לזמן מה את כתר האתר העתיק בעולם, אך התואר נגזל ממנו לפני שנים אחדות כשבגיאורגיה התגלה אתר קדום עוד יותר, ובו אפילו גולגולות אדם. לאחר עובדייה מובאים סיפוריהם של אתר גשר בנות יעקב, הר פועה בגבול הצפון, מערת קסם הסמוכה לראש העין, מערות הכרמל, המגדל ביריחו, מערת המטמון במדבר יהודה ועוד ועוד. הפרק האחרון, 5,700 שנה בסך הכול לפני ימינו, מוקדש ל"גלגל הרפאים" (רוג'ום אל־הירי) ברמת הגולן, בין קשת לחיספין.
"היה לנו חשוב לא רק לספר סיפור ולציין עובדות", אומר חלפון. "ניסינו להביא רעיונות מהמוח שלנו ורעיונות מהמוח של האנשים הפרהיסטוריים, ולבחון את אלה מול אלה. למשל, נושא השמרנות. במערב, בימינו, מקובל ששמרנות היא לא ערך חשוב; כולם שואפים להתקדם ולהשתדרג כל הזמן. בעינינו, סיפורה של 'אבן היד', כלי בן מאות אלפי שנים, הוא לא איפה מצאו אותה ומה בדיוק עשו בה; היא סמל רב עוצמה לכך שהשמרנות היא דבר מבורך, שבזכותו הם שרדו המון זמן – ככל הנראה יותר מכפי שאנחנו נשרוד. חשוב גם לזכור שהכלים שלהם לא היו רק בשימוש מעשי. היו להם יחסים מעניינים עם עולם הטבע, ואנחנו לא תמיד יודעים למה בדיוק כל כלי שימש".
ברקאי: "העולם היה אז רחב הרבה יותר מהעולם המצומצם שלנו היום. כל אתר ישראלי קדום הוא טרמינל שמביא אותנו למקומות אחרים, גם בעולם וגם בחשיבה שלנו. באמת היה אז כפר גלובלי, כי אנשים התנהגו באופן דומה מאוד זה לזה, ולא משנה איפה חיו".
כלומר, כשמוצאים אתרים פרהיסטוריים מאותה תקופה במקומות שונים בעולם, רואים אחידות?
"האתרים דומים מאוד, וזה מדהים. עד לפני 50 אלף שנה, הכול נראה אותו דבר. אם תהיה לנו מכונת זמן שתיקח אותנו חצי מיליון שנים אחורה, ונסתובב איתה בכל העולם, נראה איך הכול נראה בול אותו הדבר".
חרסים לא עושים את זה
המעבדות המתקשות לעמוד בקצב, שפרופ' ברקאי דיבר עליהן, שוכנות באוניברסיטת תל־אביב. ברקאי הוא פרופסור מן המניין בחוג לארכיאולוגיה שם, אחרי שעמד כמה שנים בראש החוג. שם אנחנו ממשיכים את השיחה, כשעה לאחר הביקור במערה. בכל זאת, כדאי שאצליח לשמוע מה יש להם לומר, בלי רעש המכוניות ברקע.
הם שונים מאוד זה מזה. ברקאי (53), תושב כרכור, הוא מדען שעוסק בארכיאולוגיה פרהיסטורית כבר למעלה מעשרים שנה. חלפון הוא במאי ותסריטאי בן 64 מתל־אביב, שרק בשנים האחרונות נכנס לעובי הקורה הפרהיסטורית. "לא למדתי תסריטאות אלא היסטוריה", הוא מספר. "בסוף שנות השבעים גרתי בירושלים ולמדתי גם ארכיאולוגיה. השנה הראשונה היא הכי כיפית, עם הרבה מבואות מעניינים, אבל אחר כך עזבתי כי היה יותר מדי אבק בחפירות. לפני כחמש שנים עברתי בבניין גילמן באוניברסיטת תל־אביב לצורך איזה עניין, והמסדרונות של החוג לארכיאולוגיה נראו לי מזמינים מאוד. אמרתי לעצמי שאולי באמת הגיע הזמן לעשות תואר שני. ואז פגשתי את רן. לא דמיינתי לאן אני נכנס, ופשוט נשאבתי לזה. הפרהיסטוריה מילאה את עולמי. זהו ללא ספק אחד הדברים המשמעותיים שקרו לי בחיים". התזה שלו בתואר השני עסקה בהיעלמות בעלי חיים גדולים בתקופה הפרהיסטורית, ובהשפעות החומריות והתודעתיות שהיו לכך על בני האדם – סוגיה ששזורה גם היא כחוט השני בספר המשותף.
רן ברקאי: "כל השלדים שנמצאו מהתקופה הזו הם של אנשים בריאים. החיים שלהם היו פיקניק ארוך ומתמשך. אבא ואמא היו עם הילדים כל הזמן, ולימדו אותם לשחק ולחיות בשטח. כדי להתקיים בעולם כזה, היה צריך לרכוש הרבה מיומנויות בגיל צעיר: ציד, ליקוט, סיתות. הם הגיעו לרמה גבוהה, הבנים וגם הבנות"
ברשותכם, שאלת כפירה: למה פרהיסטוריה? בהיסטוריה הקרובה יותר יש כתובות ומטבעות, מגילות ומזבחות. שם עוסקים בחייהם של אבות האומה, ובאמוציות שקשורות לעם שלנו ולמקורותיו. מה מעניין כל כך באבני צור ועצמות – השרידים היחידים פחות או יותר שיש מהפרהיסטוריה?
ברקאי: "בכלל לא התכוונתי לעסוק בפרהיסטוריה אלא בארכיאולוגיה, שהלהיבה אותי תמיד. כילד היו לי אנציקלופדיות ליד המיטה, והתעניינתי בעיקר ברומאים ובפירמידות במצרים. התכוונתי ללמוד עליהם באוניברסיטה, אבל ברגע שנכנסתי לשיעור כלי צור, המגע באבנים דיבר אליי. מיששתי והבנתי שנשביתי".
גם בהיסטוריה הקרובה יותר יש אבנים.
"זה בדיוק העניין – אתה מיד מבין שמאחורי האבנים האלה יש בני אדם. והתחברתי אליהם מאוד. חרסים מתקופות מאוחרות יותר לא עשו לי את זה".
חלפון: "יש משמעות רבה לשאלה מי מספר לך את הסיפור ואיך. לרן יש תשוקה אמיתית לנושא, והיא כובשת. הלכתי אחריו, לא אחרי המקצוע. אבל כשנכנסתי לתחום הזה יותר ויותר, הבנתי שזהו הבסיס להכול. יש בפרהיסטוריה חקר של נפש האדם וטבע האדם. התשוקות והפחדים שיש לנו היום הם בדיוק אלה שהיו לאדם הקדמון".
זה אולי המקום לעשות סדר בלוח הזמנים של תקופת האבן. על פי המקובל בקרב החוקרים, לפני כ־2 מיליוני שנים הופיע ה"הומו הביליס", האדם המיומן. זהו היצור הראשון שמקבל בדיעבד את התואר "אדם". שרידיו המוקדמים ביותר התגלו במזרח אפריקה, אזור שנחשב מאז למוצא האדם עד שיוכח אחרת. אחרי כמה מאות אלפי שנים יצא המין הזה מאפריקה והתפשט ברחבי העולם, כאשר ארץ ישראל הייתה בשבילו ציר תנועה עיקרי, בדרך לאסיה ולאירופה. לאחר מכן צץ ה"הומו ארקטוס", כלומר האדם הזקוף, והאדם הניאנדרטלי, הקרוי על שם עמק בגרמניה שעצמותיו התגלו בו לראשונה. האבולוציה האנושית נמשכה עד לאחד מתתי־המינים של ההומו סָפִּיֶינס ("אדם נבון"), להלן אנחנו.
כבר בהקדמה לספרם מודים ברקאי וחלפון שיש בפרהיסטוריה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. למשל, עד לא מזמן כל תלמיד תיכון ידע שיציאת האדם מאפריקה התרחשה לפני כ־60 אלף שנים – אבל היום המחקר מדבר על 300 אלף. כשמתווכחים על דוד המלך, אני אומר להם, הפער בין השיטות השונות הוא של כמה עשרות שנים, לפעמים אפילו שנים בודדות; אצלכם הפערים הם אדירים. זה לא מערער אתכם כחוקרים? אתם לא מרגישים שהמדע שלכם נשען על כרעי תרנגולת?
"הרבה פחות מכל תחומי ההיסטוריה והארכיאולוגיה האחרים", עונה ברקאי. "השימוש בשיטות מדעיות בפרהיסטוריה הוא בהיקף שלא קיים באף תחום אחר. התארוך פחות מדויק, זה נכון, אבל היכולת לומר מה קרה בחיי היומיום, לקבוע מה אכלו ומה עשו, גבוהה מאוד. כי ארכיאולוגיה פרהיסטורית עוסקת באדם בכל העולם, לא נקודתית. התפיסה היא אוניברסלית, יש כאן ניסיון להבין תהליכים גדולים כמו מתי גילו את האש, מה הייתה השפעתה, מתי נעלמו בעלי חיים וכיצד בני האדם השתנו בעקבות זאת. כשאוספים מידע מכל העולם, הבסיס הרבה יותר מוצק, והרזולוציה של הידע שלנו לגבי התקופה הזו גבוהה הרבה יותר מאשר לגבי דוד המלך. יתרה מכך, כל חוקרי התקופות האחרות מאמצים שיטות מחקר שנהוגות בפרהיסטוריה. הדוגמה שהזכרת, הסיפור של יציאת האדם מאפריקה לפני 60 אלף שנה – זה לא נמחק. אכן הייתה יציאה גדולה כזו, אבל היום אנחנו יודעים שהיו עוד יציאות גם הרבה לפני כן. ולא רק יציאות, היו גם חזרות לאפריקה".
חלפון: "הספר שלנו לא מדעי, אלא בא לספר סיפור, ולכן פחות משנה מתי בדיוק קרה כל דבר. חשוב לציין את נוכחותם של סימני השאלה; כמעט כל אדם שמדבר איתך על הנושא, אומר שהוא קרא את 'קיצור תולדות האנושות' של יובל נח הררי – ספר שלטעמי יש בו יותר מדי סימני קריאה. כן, הרבה דברים אנחנו לא יודעים, וזה חלק מהיופי. אנחנו אוספים את המידע ובונים ממנו תמונה על מה שקרה מיליון שנה לפנינו. אשתי, שהיא רופאה וכותבת מאמרים מדעיים, אומרת לי לפעמים – 'מה אתה ורן ממציאים הפעם?"
ברקאי: "לגמרי. מוחנו הקודח עובד בלי הפסקה, ולא כולם חייבים להסכים".
איך ניגשים לאתר פרהיסטורי, שכאמור אין בו חרסים או כתובות, אלא רק אבני צור ועצמות?
"אתה אומר 'רק', אבל זה היה עולם ומלואו. הם לא היו זקוקים ליותר מזה כדי להתקיים במשך למעלה ממיליון שנה, וזו הצלחה מסחררת. היו להם טכניקה, תרבות ומסורת, היה להם ארגז כלים כמו שלכל אחד מאיתנו יש היום בבית, רק שהוא היה עשוי מאבן צור. והם העבירו את הידע והמסורות והכלים הללו מדור לדור.
"לכל תקופה יש סט כלי אבן מושקעים ויעילים משלה, שמשקפים הרבה ידע ויכולת. במקביל, יש סט של בעלי חיים ששייכים לכל תקופה. לפי השילוב של הכלים והעצמות אנחנו יודעים באיזו תקופה מדובר ומה היה שם. כשהמצב השתנה מבחינת זמינות האוכל ומקורו, אנשים שינו את הכלים שבעזרתם הם צדו, ביתרו, בישלו ואכלו. לפי תארוך השכבות באתר, אנחנו יודעים מה היה קצב השינוי".
גם עצמות של האדם הפרהיסטורי נתגלו, אבל הן מעטות. בספר מצוטט חוקר שאמר שכל השרידים האנושיים שנמצאו מהתקופה ההיא לא יצליחו למלא אוטובוס. גם בנוגע לאתרים בארץ המוזכרים בספר, המחברים מודים שהממצאים האנושיים האורגניים בהם עלובים, בטח יחסית לעושר הפנטסטי של כלים ועצמות בעלי חיים. "אנחנו לא יודעים להסביר את זה", אומר ברקאי. "כנראה לא חיפשנו מספיק טוב. לאחרונה מצאו בספרד ובדרום־אפריקה מערות מלאות בעצמות אדם פרהיסטוריות. אסור לנו להשליך עליהם את התפיסות שלנו לגבי קבורה. יכול להיות שהם לא עשו עם המתים שלהם דבר, או שהם ביתרו את הגופות כחלק מטקס כלשהו, וחיות אכלו אותן".
חלפון: "גם בחבורות של ציידים־לקטים בני זמננו, המוות נתפס כחלק מהחיים, עם כל העצב הנלווה אליו. הרבה פעמים הם ממוטטים בקתת קש על המת, או שמים אותו בגזע עץ, או נותנים לנשרים לאכול, או שורפים. אנחנו לא יודעים מה עשו בעבר".
לקחת רק מכונת קפה
את גבולה המאוחר של התקופה הפרהיסטורית מגדיר ברקאי כ"הופעת הכתב, ומיד לאחר מכן – צמיחת מקומות יישוב קבועים וייסוד הנהגה אנושית". "בקיצור, כשהצרות האמיתיות התחילו", אומר חלפון.
אני מבקש להתעכב על האמירה הזו, כי גם בספר הם מבטאים דעה חיובית מאוד לגבי החיים בימי קדם, ומנגד מביעים תיעוב להווה. ציטוט לדוגמה: "ההומו ארקטוס, שיצא מאפריקה לפני כמעט שני מיליון שנה ועצר לחנייה ממושכת על שפת אגם בעמק הירדן, לא היה נשאר פה דקה. מן הסתם היה חוזר על עקבותיו ומספר שבני האדם השתגעו". האומנם? אני שואל אותם. בכל זאת, אנחנו חיים בתקופת שגשוג אנושי מדהימה, הגענו לירח, המלחמות הגדולות הולכות ונעלמות, הרפואה מתפתחת במהירות. אפשר באמת להתגעגע לחיים כציידים־לקטים על שפת מערת קסם, ולדורות על דורות שדבר לא משתנה בהם?
ברקאי: "מי אמר שלהשתנות זה הדבר הנכון? יצורים ביולוגיים רוצים לחיות, ושהמין שלהם ימשיך להתקיים. זו המטרה, ואותה הפרהיסטוריים השיגו – כנראה יותר משאנחנו נשיג בדרך שלנו, כשאנחנו מכלים זה את זה ומבזבזים משאבים. אני לא חושב שאנחנו חיים בתקופה מופלאה. האנשים ההם היו מאושרים, הם הכירו את העולם שלהם באופן אינטימי, והוא לא היה מוגבל בכלל. התודעה שלנו מצומצמת ומוגבלת להישרדות בסיסית, ואילו התודעה שלהם הייתה הרבה יותר פתוחה. ספר הזוהר מדבר על שלושה רובדי תודעה, והאחרון שבהם הוא עומק. כזו הייתה התודעה שלהם – לעומק. הם תקשרו עם העולם העליון והתחתון ברמה הרבה יותר מיידית מאיתנו, דיברו עם העל־טבעי ועם ישויות שהיו קיימות לתפיסתם בעולמות האלה".
חלפון: "איבדנו את היכולת לראות את העולם כפי שהם ראו. הם היו מחוברים לטבע, אנחנו קהים לו. קצת חצוף מצידנו לחשוב שאנחנו נזר הבריאה ושהגענו לשיא האנושיות. עשינו דברים יפים, אבל התקדמות היא לא בהכרח ערך. חד־משמעית הייתי בוחר להישאר בפרהיסטוריה. הייתי לוקח איתי מכאן רק מכונת קפה".
ברקאי: "החיים שלהם לא היו קלים, אבל שלנו קלים? אלה חיים מתוחים, עמוסים ומעייפים, שיש בהם משכנתא, מחלות, פחדים ודמגוגיה. עולם קשה ולחוץ. כמה מטפלים, פסיכולוגים וקואוצ'רים מתפרנסים היום מכך שאנשים בלחץ?"
מצד שני, בפרהיסטוריה היית נפצע מקוץ, ומת מזיהום.
"בכלל לא בטוח. הם ידעו לרקוח תרופות מצמחים, ויש עדויות ברורות לכך שחיו עד גיל מאוחר יחסית. אותי בכל מקרה פחות מטריד עד איזה גיל חיו, כי השאלה היא איך חיו, ואין לי ספק שהם חיו טוב מאיתנו. כשאתה חי בטבע שיש לך יחסים איתו אתה נהנה מביטחון, שלווה ובריאות. כל השלדים שנמצאו עד כה מהתקופה הזו הם של אנשים בריאים, ללא מחלות".
איך נראה יום בחיי האדם הפרהיסטורי?
חלפון: "הזריחה והשקיעה היו משמעותיות, השקיעה אפילו יותר מהזריחה. בין לבין הם אכלו בשר, שמרו על בריאותם – יש אפילו עדויות לשימוש בקיסמי שיניים – ובעיקר חיו חיים מלאים. יש דברים לעשות: להביא עצים למדורה, לתחזק את ההיכרות עם הסביבה, להסתובב. תן לילדים קטנים, באמצע טיול במדבר, שעה בלי הפעלה מיוחדת – ותראה איך הם מתחילים להתעסק עם האבנים, מגלים משהו בשטח, פתאום הסביבה מדברת אליהם. האנשים ההם התמזגו עם הסביבה ועם העולם".
ברקאי: "החיים שלהם היו פיקניק אחד ארוך ומתמשך. אבא ואמא היו עם הילדים כל הזמן, ולימדו אותם לשחק, לפעול ולחיות בשטח. הקשר עם הילדים היה משמעותי מאוד".
איך אפשר לדעת את זה?
"כדי להתקיים בעולם כזה, היה צריך לרכוש הרבה מיומנויות בגיל צעיר מאוד: ציד, ליקוט, מציאת צור, סיתות. הם הגיעו לרמה גבוהה, בנים ובנות כאחד, וזה יכול לקרות רק בהדרכה צמודה ונמרצת של ההורים.
"האדם הפרהיסטורי חי בדרך כלל בשטח, מתחת לציליות ובצל העצים. המערות מושכות אותנו וגם משכו אותם. אני חושב שמערה הייתה מקום מיוחד מאוד בשבילם, שער לעולם התחתון, כמו שפסגת הר היא שער לעולם העליון. מערה הייתה מעין רחם שבו הכול נולד ונוצר, וגם הייתה מקום מעשי מאוד, כי הוא מספק מחסה לאש ומגן מהגשם. אבל הם לא היו כבולים למערות, אלא הגיעו אליהן במקרים מיוחדים. בערב היו יושבים סביב המדורה, מאושרים ובטוחים, מדברים, מעבירים ידע. הם חיו חיים מלאים שיש מעליהם שמיים ומתחתיהם אדמה".
הסכנה שבפרשנות
כאמור, תזה מרכזית של איל חלפון, שמצאה את מקומה גם בספר, נוגעת ליחס בין התפתחות האנושות ובין החיות ששימשו לה כארוחה. פיל אחד שניצוד סיפק מזון ושומן יותר ממאה יחמורים, הוא מסביר, ולכן כשהפילים נעלמו, לא הייתה לאדם ברירה אלא להשתנות.
רגע, גם כאן בתל־אביב היו פילים?
ברקאי: "במקום שהאוניברסיטה הזו שוכנת בו הסתובבו פילים במשך מיליון שנים לפחות, וכך גם בחולון. כל מקום שיש בו מים ואוכל, היו בו פילים".
ולמה הם נעלמו?
"גם את זה אנחנו לא יודעים בדיוק. מניחים שהדבר נובע בין השאר מציד־יתר", אומר ברקאי. חלפון חולק עליו בעדינות של תלמיד המדבר בפני מורה נערץ: "אני לא חושב שאנשים צדו עד כדי היעלמות, אבל הם בהחלט הגזימו".
ברקאי: "הגזימו, וזה לפעמים נתן את מכת המוות. עובדה שבכל מקום שבני אדם הגיעו אליו, בעלי החיים הגדולים נעלמו. הדבר קשור גם לשינויי אקלים, אבל האדם תמיד היה שם לתת את המכה הסופית. אנחנו עובדים עכשיו על מאמר שטוען שלאורך 1.5 מיליוני שנים יש באזור שלנו ירידה הדרגתית בגודל בעלי החיים – מממוצע של עשרה טונות, עד לחמישים קילו היום".
היעלמות הפילים, מסביר חלפון, השפיעה מאוד לא רק על התפריט של בני האדם. "הטכנולוגיה השתנתה, מבנים חברתיים השתנו. כדי לצוד פיל האדם צריך להיות חזק; כדי לצוד עדר יחמורים הוא צריך להיות מהיר. מי שנהנה מהתכונות הפיזיות האלה השאיר יותר צאצאים, שרד והמשיך את המין האנושי".
ברקאי: "מה שיפה בפרהיסטוריה הוא שאפשר לקחת כמה רכיבים, לחבר אותם ולהבין את התמונה. כשלקחנו את הידיעה שהכלים השתנו, בני האדם השתנו והחיות השתנו – הצטיירה לנגד עינינו תמונה ברורה מאוד".
יש לכם מחלוקות עם חוקרים אחרים בתחום?
"הרבה ארכיאולוגים רואים את תפקידם כטכנאות ותיעוד. חקרנו, פרסמנו – הלאה. אנחנו לעומת זאת רוצים להבין את רוח התקופה, האידיאולוגיה, המחשבה, דברים שהם הרבה מעבר לממצא עצמו. וברגע שאתה עובר לתחום הפרשנות מתחילות המחלוקות. הרבה ארכיאולוגים אומרים שזה מסוכן, אבל אנחנו יותר אנתרופולוגים־סוציולוגים. וכמובן, יש מחלוקת על התיאוריה עצמה".
חלפון: "קח למשל את השאלה למה התרחשה המהפכה החקלאית. אחרי 2 מיליוני שנים של ציד וחיי נדודים בשטח, פתאום בני האדם עברו ליישובי קבע והתחילו לגדל אוכל מהאדמה. הרבה חוקרים אומרים: הנה, סוף־סוף הפראים החלו להתנהג כמונו. אנחנו הולכים הפוך ושואלים: במשך תקופה ארוכה כל כך המין האנושי חי בסבבה לגמרי, הצלחה מטאורית מבחינה אבולוציונית – למה לעבור לחיות באופן אחר, הרבה יותר קשה? גידול מזון הוא מסובך ואיטי בהרבה מציד בעלי חיים. במקום יישוב צריך להקשיב פתאום לאנשים אחרים ולהתחשב בזולת. למה שאנשים יעשו את זה לעצמם? ואז מגיעה התיאוריה שלנו בנוגע להיעלמות החיות ומסבירה את זה. המעבר ליישוב, אנחנו אומרים, נעשה מחוסר ברירה, לא מתוך רצון להתקדמות. זו תהיה טעות מרה אם נסתכל על השינויים האלה בעיניים שלנו".
עושים טובה למערה
לכאורה אין ולא אמור להיות קשר בין פוליטיקה עכשווית לארכיאולוגיה פרהיסטורית. למרות זאת, מיקומה של מערת קסם סמוך מאוד לקו הירוק של פעם, וההתייחסות בספר לוויכוח הפוליטי סביב סלילתו של כביש 5, מביאות אותי לשאול את השניים אם יש איזה מסר אקטואלי שעולה מעבודתם. ברקאי לא חושב שיש מסר כזה: "אנחנו אומנם עוסקים בשאלות מודרניות שקשורות לאורח חיים, כמו מה אדם הצריך לאכול, אבל לא נוגעים בשאלות פוליטיות". חלפון דווקא סבור שכן: "יש אמירה בין השורות. כשאנחנו מזכירים את נוער מפ"ם שניסה בשעתו להפריע לעבודות בכביש 5 כי מבחינתם היה מדובר באסון לאומי, זה מכניס את כולנו לפרופורציה. ארבעה עשורים חלפו, והכביש הזה לגמרי בקונצנזוס. אם הדבר נכון בטווח של ארבעים שנה, בפרספקטיבה הפרהיסטורית הכול נראה רגוע והגיוני יותר, כי על מה בעצם אנחנו רבים כשהיו כאן בני אדם שעשו, חלמו והרגישו לפני הרבה מאוד זמן. יכולנו לקרוא לספר 'היו פה לפנינו, אז בואו נרגיע'".
גם משבר האקלים נעשה פוליטי. אני דווקא מוצא אופטימיות בסיפורים על היעלמות החיות הגדולות. קודם כול כי זה מראה שהעולם עובר שינויים מרחיקי לכת גם בלי האנושות המודרנית ופליטות הפחמן; ושנית, כי למרות המכות שניחתו על הכדור ועל אוכלוסייתו, שניהם תמיד מצאו את הדרך להמשיך לשרוד ולהתפתח.
ברקאי: "נכון שלאנושות יש יכולת להמציא המצאות ולהשתקם, ונכון שגם בפרהיסטוריה אנשים טעו לא פחות מאיתנו, הם לא היו צדיקים. אבל ההבדל הגדול הוא שאצלם כל התהליך הזה לקח הרבה יותר זמן. המספרים שלנו גדולים בהרבה, ואנחנו יותר אינטנסיביים. קצב השינוי וקצב הגידול האנושי לא היו מעולם כפי שהם עכשיו. מילאנו את כדור הארץ, אנחנו ממש עובדים בזה. עשר שנים שלנו הן כמו אלף שנים בתקופות ההן. יש בזה טוב ורע, אנחנו לא שופטים, אבל אני מניח שהם בזמנם לא חשבו שיצטרכו למצוא כדור אחר אחרי שהכול כאן ייגמר, ואנחנו כן חושבים על זה".
אם לחזור אלינו – יש רושם שלרוב הישראלים אין שמץ מושג באשר לחשיבותה של ארצם במחקר הפרהיסטורי.
"כדאי שנבין עד כמה האזור הזה הוא מרכזי. רבים מהאתרים שמופיעים בספר הם מהעשירייה הראשונה של האתרים החשובים בעולם, ונמצאים במוקד תשומת הלב המחקרית, כל אחד בתקופתו. עובדייה בשלישייה הראשונה, אולי בחמישייה. גם מערת קסם בשלישייה הראשונה. אנחנו לא רק ציר שעברו בו, אלא גם אזור שחיו בו. זה היה מקום מושלם מאז ומעולם: מזג אוויר מצוין, הרבה חיות, הרבה מים וכמובן הרבה צור. זוהי ארץ זבת חלב, דבש וצור. תנאים דומים יש גם בירדן, בסוריה ובלבנון, אבל שם אין מחקר ופה יש אנשי מקצוע מעולים שעבדו קשה במשך הרבה שנים.
"תנאי השטח השתנו מאוד מתקופה לתקופה. כך למשל, מערת קסם הייתה בעבר ממש לחוף הים. מאז נשארו ארבעה רכסי כורכר, שקיימים עד היום. בשיא התקופה הבין־קרחונית הים התיכון הגיע עד למרגלות השומרון, באזור כפר־קאסם של היום. בני האדם הפרהיסטוריים שחיו באזור מערת קסם ישבו עם הרגליים במים".
חלפון: "החלטתי שצריך לכתוב ספר במהלך שיעור שרן העביר על מערות הכרמל. כולנו טיילנו כילדים באזור הזה, כולנו מכירים אותו, אפילו כתבתי עליו ספר שקשור לשביל ישראל. ובכל זאת, תמיד המעטתי בחשיבות המערות. אמרתי לעצמי, מה כבר יכול להיות שם. ואז פתאום רן מספר, ואני יושב בפה פעור ואומר לו – 'זה אמיתי, מה שאתה אומר? כזו דרמה קרתה פה?'. כי מערות הכרמל הן המסד והטפחות של הפרהיסטוריה העולמית. כל השאר – הערות שוליים".
ברקאי: "זה נכון. מערות הכרמל הן האתר הפרהיסטורי מספר אחת בעולם. מיליון שנים רצופות של אבולוציה אנושית מתועדות שם, אין דבר כזה בשום מקום אחר. נכנס לשם הומו ארקטוס, ויצא אדם מהתקופה הניאוליתית. זה בלתי נתפס. עמק אחד קטן עם מיליון שנות ציביליזציה".
למה דווקא בכרמל?
"בעיקר מזל של הארכיאולוגיה, כמו ברוב המקרים. בדיוק בזמן הנכון, בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, הגיעה לפה החוקרת הכי גדולה שהייתה אז – פרופ' דורותי גארוד הבריטית. מעבר לכך, יש אתרים מעניינים מאוד בעולם, אבל לא בעוצמות כאלה. אצלנו הכול סוער, דינמי, חי. המקום הזה תמיד היה עצבני, יצרי ומעניין – אני אפילו לא יודע להסביר למה. זה עניין מיסטי, ואני אומר זאת כמדען. יש בפיסת האדמה הזו משהו אחר".
חלפון: "מדהים שאנשים עוברים בכביש 4 ליד מערות הכרמל, ולפעמים מישהו עושה טובה, נכנס, משלם כמה שקלים ורואה איזו תצוגה קטנה בלי להתחיל להבין שיש פה דרמה מדעית־היסטורית־אנושית בקנה מידה אדיר. אנחנו לא יודעים לשווק את זה".
ברקאי: "אנחנו, חוקרים הפרהיסטוריה, עסוקים בכתיבת מאמרים מדעיים. רק בזכות איל הספר הזה נכתב. אנחנו באמת לא משקיעים מספיק בהנגשת הידע לציבור. אנשי המדע לא לוקחים את האחריות להעביר את המסר לעולם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
