"בוא נאמר שמישהו פה, בארצות הברית, בורח מהכלא. הוא הולך ברחובות… זה לא עניינו של איש… אבל בפולין, כשיצאת החוצה, כל ילדון שראית היה האויב שלך. כולם היו האויבים שלך. איך אפשר להתחבא מכל כך הרבה אויבים?"
(מתוך "אור בחשכה")
במילים הללו תיאר ניצול השואה שמעון סטרלינג את חייו בימי מלחמת העולם השנייה – בגטו, במחנות וביערות. וזה מה שתפס את נכד אחותו של סטרלינג, אמרי פרל, כשקרא את הדברים לפני כעשור. "אתה ממש מצליח להרגיש מה עבר עליו, גם כשאתה יודע שלעולם לא תבין", הוא אומר. "התיאור הזה של אדם שיצא מכלאו ומסתובב ברחוב וכולם יודעים שהוא יהודי: כל ילד הוא מלשין, כל כלב שנובח מפחיד אותו, כל עקבה שהוא משאיר בשלג מסכנת אותו, כל גזר שהוא גונב מגינת ירק הוא גזר אחד יותר מדי, כי אסור שירגישו".
עמי סלנט, מידען שואה, הגדיר את סיפורו של סטרלינג כ"אחד מסיפורי ההצלה המופלאים ביותר בתקופת השואה". לאחר שכבשו הנאצים ב־1941 את מחוז לבוב (אז למברג) ובו העיירה שלו, שטרוויץ, סטרלינג גורש לגטו ברודי, נמלט ממחנה המוות זלוטשוב, הסתתר באסם של חברו הנוצרי אנטון והתחבא בבור יחד עם אשתו סופי ביערות. בחודשי המלחמה האחרונים הסתובב עוד במחוז לבוב, שהפך תחת הכיבוש הרוסי משטח פולני לאוקראיני. משם הוא נשלח למחנה העקורים פרנוואלד בגרמניה, ולאחר מכן היגר לארצות הברית.
לסופי ולו היה ילד בן שש, זיגמונד, שנספה בראשית המלחמה. בפרנוואלד, כבר ב־1946, הולידו את בתם פיליס סטרלינג, לימים ג'ייקובס, והיא זו שכתבה מפי סטרלינג את סיפורו. ב־2005 היא פרסמה את העדות בספר "אור בחשכה", באנגלית, ורק בשל כך התוודע פרל לסיפור הישרדותו המופלאה של דוד אביו. לאחרונה תרגם את הספר והוציא אותו לאור בעברית (מנדלי מוכר ספרים ואתגליא). "הסיפור הסתובב הרבה זמן במשפחה", אומר פרל. "תמיד אמרו לי שעליי לקרוא אותו, ולא הייתי מאוד בעניינים. יש ביקוש נמוך לספרי שואה בארץ, אבל בחו"ל זה ז'אנר מצליח. בארץ יש רוויה מסוימת מקריאת ספרי שואה. יכול להיות שזה נובע מרצון לגעת בנושא הזה ממקום אחר, עם פחות עומס רגשי".
את הסיפור סיפר סטרלינג ב־1984, בהיותו בן שמונים, לבתו בת ה־38. הוא הלך לעולמו שנתיים אחר כך. "האותנטיות שלו. האנושיות. העוצמה של הפשטות", מסביר פרל מה הרשים אותו במילותיו של קרוב משפחתו. "הוא לא מלעיט אותך ברגשות. גם כשהוא כותב שירו במישהו והוא צנח לאט־לאט לאדמה, הוא לא כותב את זה מסיבה ספרותית אלא כי ככה הוא חווה את הדברים. יש משהו ישיר באופן שבו הוא מספר את הסיפור שלו, כי גם שמעון עצמו היה אדם פשוט. פיליס, בת דודו של אבי, מספרת שהמילה שלו הייתה מילה, שהוא היה איש של אמת".
קריסה לפני האור
"בתקופה ההיא הייתי חזק מאוד. יכולתי להישאר במי קרח קפואים בלי בעיה, זה לא הזיז לי, אפילו לא השתעלתי אחר כך. אנטון היה נותן לי חתיכה של נייר עיתון וכמה עלי טבק. הייתי שומר אותם בכיסי עד שיתייבשו היטב והייתי מכין לי סיגריה ומעשן. גפרורים לא היו לי. הייתי לוקח פיסה קטנה של כותנה מהמעיל ושתי אבנים חדות ומכה בהן זו בזו"
(מתוך "אור בחשכה")
יותר מפעם אחת סטרלינג מעיד על כוחו הפיזי, ובין השורות משתקפת דמותו של השורד האולטימטיבי – אדם שלא נותן לרגע לשטף ההתנהלות לקבוע את גורלו, ולא מפסיק ליזום. הוא בורח ממחנה המוות שאיש לא חושב שאפשר לברוח ממנו; ביער, בימי הקיץ, הוא עורך הכנות למחסה שישמש אותו בימי השלג. "הוא היה בן אדם מעשי מאוד וחיובי מאוד", אומר פרל. "היו לו אינסטינקטים של שורד. הוא ידע לטשטש עקבות. אם חפר מסתור, הוא החביא הרחק את האדמה שחפר. הוא הסתתר מתחת לעצים הנמוכים והרחבים ולא בין העצים הגבוהים והדקים. אני חושב שהיה לו שכל ישר מאוד.
"הוא ידע לשים את עצמו בראש של אחרים – גם בראש של אלה שהוא רצה לעזור להם, וגם בראש של רודפיו. הוא מספר שכשהיה במחנה העקורים פרנוואלד אחרי המלחמה, הייתה שם פשיעה ומינו אותו לאחד מהשופטים. כולם ידעו שהוא היה הכי מקל בפסיקות שלו, כי הוא תמיד שם את עצמו בראשו של הנאשם. אז גם במסעות הציד שהגרמנים עשו הוא ידע להבין מה הם חושבים ומה הם מחפשים.
"אנשים אחרים ששרדו הם לא הטיפוס הקלאסי של השורד. לפעמים שרד אחד מעיר ולפעמים שניים ממשפחה. איך אפשר להסביר את זה סטטיסטית? זה לא הגיוני. אבל באמת אין שום דבר הגיוני בשואה. שמעון פתאום מוצא את אח שלו, יצחק, סתם ככה, באמצע יערות עצומים בפולין. זה פלא. אין דרך להסביר את זה. אבל בלי ספק, הוא היה שורד".
צעדתי במרכז השורה. בלי שאף אחד הבחין, דחפתי מישהו למרכז במקומי ועברתי למקומו שבצד, ואז זזתי לקצה השורה עד שהייתי מאחורי החייל. הבחנתי בבית שדלתו הייתה פתוחה, ובצעד אחד כבר הייתי מאחורי הדלת. האנשים שצעדו לא אמרו דבר, הם היו באותו מצב, בדיוק כמוני. הגרמנים המשיכו לצעוד ולצעוד. אני נעמדתי מאחורי הדלת ועצמתי עיניים בתקווה שלא אתפס, והם פשוט הלכו הלאה והלאה, חולפים לידי, עד שיצאו מטווח ראייה. זינקתי למרתף והייתי שם כל היום
לקראת סוף המלחמה הוא כמעט איבד את חייו, ודווקא בגלל בשורות טובות. "הוא הלך להביא קצת אוכל מהאיכר אנטון, שתמך בו, ושמע ממנו שהרוסים באים. הוא הבין שיייתכן שהמערכה מתהפכת, ואז חזר למסתור שלו וחטף שם קדחת. לפעמים בן אדם מחזיק את עצמו בשביל לשרוד, וברגע שהוא מרגיש שהוא יכול טיפה לשחרר, להניח, אז הוא מתחיל לקרוס".
סופי אשתו, שבמשך ימים שלמים לא דיברה ושכבה עם עצמה בייאוש, התחילה דווקא אז לקחת פיקוד. במשך ארבעים ימים היה סטרלינג חולה, והיא זו שיצאה להביא אוכל, ולא הסכימה לעזוב אותו גם כששאר המסתתרים ביער רצו לוותר עליו.
המחשבה על ההתמודדות של סטרלינג עם מוראות השואה עלתה בפרל במהלך מבצע שומר החומות. "היו כל מיני הנחיות איך למנוע טראומות מילדים, ואחת ההנחיות הייתה להיות פעילים. להציע להם לעזור למישהו", הוא אומר. וסטרלינג אכן היה פעיל לאורך כל הדרך. "הוא תמיד בנה מסתור להוא ומחסה לזה, הביא אוכל, והיכולת לפעול במצב של טראומה כנראה החזיקה אותו לאורך כל הזמן הזה".
סטרלינג לא ידע להתייאש, אומר פרל. "הוא הבין שאם אתה מוותר פעם אחת, אתה נכנע לתמיד. אבל יש רגע אחד שבו הוא כמעט התייאש. זה קרה כשהוא הצליח לברוח ממחנה זלוטשוב וחזר לגטו ברודי, כדי לחפש את אשתו סופי שהוא חשב שנותרה שם. הוא עבר על פני הבניינים החרבים והבין שכנראה לא נותר דבר, אף על פי שהוא הכין לה כמה מקומות מסתור. הנהג שהסיע אותו הוריד אותו בשדה תירס, ושם הוא נשכב.
"הוא היה בטוח שנותר לבד בעולם. הוא סיפר לפיליס: 'שכבתי בשדה במשך כל היום והשמש להטה מעל ראשי. השדה היה מלא בתירס. קטפתי כמה קלחים ונגסתי בהם, בעודי ממתין ללילה שיבוא… היה זה 18 ביוני 1943. לעולם לא אוכל לשכוח את היום הזה. בכל שנה מאז בתאריך הזה בדיוק, כל עוד אני מסוגל לשתות, אני משתכר'. זה הרגע של הייאוש. אבל הוא קם ממנו למחרת בבוקר, ובסוף בדרך לא דרך מצא את אשתו".
מלחמת העצמאות
"בלילה, בעודי הולך ביער, ראיתי אור מבית של איזה איכר. זחלתי עד לקיר הבית ונעמדתי מתחת לחלון. דפקתי על החלון בעוצמה, לא דפיקה חלושה כזו, וצעקתי בקול מאיים: 'אל תדליקו שום אור! פתחו את החלון וזרקו החוצה אוכל! אנחנו ארבעים איש פה. אם לא תעשו כדבריי ביתכם יעלה בלהבות'. נעמדתי לצד החלון. אישה פתחה את החלון וזרקה החוצה חתיכה נאה של לחם. היא סגרה את החלון. זינקתי עם הלחם בחזרה ליער"
(מתוך "אור בחשכה")
המיוחד בסיפורו של סטרלינג, מציע פרל, הוא ההתמקדות בהישרדות ביער, לעומת רוב סיפורי ההישרדות המתארים את הגטאות ומחנות ההשמדה. "גם האזור שהוא מתמקד בו ייחודי. רוב הסיפורים מגיעים אלינו מסביבות אושוויץ ומיידנק, אבל היו אזורים שלמים, עיירות שלמות, שנחרבו ואף אחד לא שרד לספר משם. כל האזור הכפרי הזה של פולין על גבול אוקראינה הפך ל'נקי מיהודים'. מתוך מחנה של 8,000 איש הוא היחיד ששרד, אולי שרד עוד אחד חוץ ממנו. לא היו שם מחנות עבודה, רק מחנות השמדה".
אנשים רבים עזרו לסטרלינג במסע הישרדותו – הכומר סטניסלב מאזאק, שהכיר מימי חברותו במועצת העיירה; האיכר אנטון לוקסביץ, שהחביא אותו באסם; שומר היערות ברנאצ'יק שהגן עליו, ועוד ועוד. "כשהכומר מאזאק בא לבית של אנטון כדי להביא לסטרלינג אוכל ועוגיות, הוא לא אומר מילה וגם לא צריך לומר. האיכר הבין וידע למי הן מיועדות. זה היה עולם שלא מבזבזים בו זמן על מילים מיותרות שיכולות לגרום למישהו להלשין", אומר פרל. "בסוף הספר הוא אומר לפיליס שאם רק 20 אחוזים מהאנשים היו כמו האיכר אנטון, הרבה יותר יהודים היו ניצולים באזור הזה. אבל לא היו רבים כמותו, ואת האנשים הטובים הוא כנראה ידע לזהות. אני מניח שזה כי טוב נמשך לטוב, ואנשים טובים ידעו לזהות שם זה את זה. אחרת אין דרך להסביר איך הוא דופק על דלת ודווקא מי שפותח מוכן לעזור לו".
סטרלינג גם ידע להוקיר תודה למציליו. אחרי שהגיע לארצות הברית הוא שלח לכומר מאזאק צלב מזהב; לאנטון ואשתו פרנקה, שהוכרו כחסידי אומות העולם, שלח כסף עד יום מותו. "הבת שלו סיפרה לי שבארצות הברית הוא היה נוהג לעמוד במרפסת, ויום אחד היא שאלה אותו: אבא, למה אתה לא יושב? הוא ענה: יש פה בכל יום שכנה נכה שמגיעה עם הרכב שלה בשעה הזאת, וקשה לה לצאת מהאוטו. אני רוצה לראות מתי היא מגיעה, ולרדת למטה לעזור לה. כלומר, היה בו איזה טוּב אנושי עמוק שהמשיך איתו".
בניתי מקום מסתור במרתף של בניין שהופצץ. הפלנו קיר במרתף וכיסינו את המסתור כך שלא יוכלו לדעת שאנשים מתחבאים שם. לא היו ברשותנו כלים, אז עשינו זאת בידינו החשופות. כל כמה ימים, מישהו אחר בא ואמר לי: "שמעון, בוא נבנה מסתור נוסף". הסכמתי. בסך הכול הכנתי ארבעה מקומות מסתור. שיערתי שאם יקרה משהו, ארוץ למסתור הקרוב ביותר. אם לא אוכל לרוץ לפה, אולי אוכל לרוץ לשם
למה הוא בחר להגר דווקא לארצות הברית?
"זה מבחינתי אחד הרגעים הכי עצובים, למרות שאני לא שופט אותו בשום צורה. הם היו בגרמניה, במחנה העקורים, המלחמה הסתיימה והיו צריכים להחליט לאן ללכת. אחותו, כלומר סבתא שלי, כבר הייתה בארץ, היא עלתה לשם לפני המלחמה. הייתה חלופת מכתבים ביניהם", מתיקו הוא שולף עשרות מכתבים צהבהבים, ישנים, כתובים יידיש. "הוא כותב לנחמה אחותו שהוא מפחד עליה. הם שומעים על המצב בארץ, בימים שלפני קום המדינה, ומייעצים לה לא לצאת לרחוב שלא לצורך, לאגור מזון, ממש נותנים לה הנחיות איך להסתדר במלחמה. אחרי שעברו כזאת תופת, הם לא ראו את עצמם עוברים למקום שגם בו יש סכנה ומלחמה".
לארה"ב עברו בסיוע דוד עשיר משם ששלח להם כספים. "שמעון מספר איך הוא הסתובב עם בן הדוד הזה ולמד ממנו. הוא אמר: 'לא הבנתי את השפה, אבל שתקתי ולמדתי. לכל מקום שהוא הלך הלכתי יחד איתו'. בשלב מסוים הוא הגיע לאיזה נגר יהודי שאמר לו: 'כשסם גרוס הוא בן הדוד שלך, אין לך מה לדאוג'. במקום שזה ירגיע אותו, זה העיר אותו. הוא אמר שברגע הזה הבין שהוא חייב להיות עצמאי".
הדחף לעצמאות, לשליטה על גורלו, התבטא כבר בתקופה שלאחר כיבוש מחוז לבוב בידי הרוסים לקראת סוף המלחמה. "את הקרע במכנסיים שלו הוא תפר בחבל, את החולצה הוא תיקן בחוט ברזל, ובבגדים האלה, כשכולו רזה וצולע אחרי קדחת שנמשכה חודשים, הוא עמד מול הקצין ואמר שהוא רוצה להתגייס לצבא הרוסי ולחסל את היטלר, כי זה הדבר היחיד שנשאר לו לחיות למענו. והקצין ענה לו: אתה לא הולך לשום מקום. אני צריך אותך שתספר את הסיפור שלך, כי אנשים לא יאמינו למה שהלך שם".
אבל לסטרלינג לקח הרבה זמן לספר את סיפורו. "אחד הדברים הכי מצערים זה שהוא אומר: למי אני אספר. הוא לא דיבר על זה עם אף אחד, כי הוא היה בטוח שאיש לא יבין. אני חושב שזה גם אחד הקשיים שלנו בקריאת ספרים על השואה, כי זה באמת בלתי נתפס. כל הזמן שואלים איפה אלוהים היה בשואה. זה אולי קצת קשה לומר, אבל השואה היא גילוי אלוהי. הצד הנוראי ביותר שלו. זה לא משהו אנושי. אתה קורא ומבין שזה לא יכול להיות. אלה מדורי גיהינום שצפו ועלו מעל פני השטח. אני חושב שאנחנו לא שואלים מספיק שאלות כלליות על השואה. יש המון סיפורים פרטיים, שישה מיליון סיפורים, המון עדויות של ניצולים, אבל מה היא השואה בקנה מידה היסטוריוסופי? מהי נקודת הזמן הזאת? אולי רק עכשיו אנחנו מצליחים לתפוס פרספקטיבה.
"הרב שרקי מספר שאחרי השואה שאלו אם לכתוב עליה קינות, והרב סולובייצ'יק ענה שאנחנו לא מספיק גדולים כדי לכתוב קינות, אבל הרב שרקי אומר על זה שגודל המאורע מחייב, גם אם אנחנו לא אנשים גדולים".
אדם מחפש משמעות
"שם ראיתי את סופי. לבדה. ללא בננו הקטן. היית צריכה לראות איך היא נראתה. זה היה לא ייאמן המצב שלה, פשוט לא יתואר איך היא הייתה נראית. אך זה בכלל לא היה משנה. היא התחילה לספר לי איך היא הגיעה לכאן אבל לא רציתי לשמוע מזה דבר. כשהיא התחילה לדבר על הגטו, על מקום המסתור שבו התחבאה, וכמה אנשים מתו, אמרתי לה: 'סופי, אל תוסיפי לספר. עכשיו אנחנו פה. אני לא רוצה יותר לשמוע מה התרחש שם. זה לא יעזור לך ובטח לא יעזור לי. עכשיו אנחנו צריכים להשתדל לשרוד פה"
(מתוך "אור בחשכה")
פיליס למדה רק אחרי מות אמה על כך שהיה לה אח גדול, שמת עוד לפני שנולדה. היא זוכרת את אמה צועקת, בילדותה, "הם הרגו אותו מול עיניי!", אבל בספר עצמו לא כתוב כיצד מת זיגמונד – ואת האמת ידעה רק סופי. "אני מניח שמתישהו סופי סיפרה לשמעון, אבל כנראה הם לא סיפרו את זה אף פעם", אומר פרל. "הוא סירב לקבל את העובדה שהדבר היקר ביותר שהיה לו נלקח ממנו. אבל אני חושב שהייתה לו יכולת להפריד בין המציאות לרגש. עם כל הזוועה שהוא עבר שם, הוא נשאר אדם חזק וידע להיות מעשי".
איך סופי יצאה משם? איך היא מצאה את החווה? אחרי שהגטו חוסל הוא כבר לא היה סגור ומסוגר, וכבר לא הייתה משטרה בסביבה. סופי יצאה מהמסתור בלילה, לא הייתה נפש חיה ברחובות. היא צעדה בערך 27 קילומטר. בזמן שכזה האדם הוא חזק כמו ברזל. סופי לא יכלה לשחות ולחצות את הנהר כמוני, אז היא הלכה דרך הגשר. עמד שם חייל גרמני אך היא פשוט חלפה על פניו והוא לא שאל אותה דבר
ובכל זאת, הטראומה רדפה גם אותו. "פעם אחת הוא הגיע עם הבת שלו לכנס של ניצולי שואה בארצות הברית, והייתה שם תערוכת צילומים. הוא אמר: למה מביאים את התמונות האלה? למה מראים לנו אותן? מספיק שבלילה אנחנו חוזרים לזוועות. הוא ממש עזב במחאה את הכנס. היו לו סיוטים כל הזמן, והוא היה מתעורר מהם באמצע הלילה". אחרי המלחמה, מספר פרל, סטרלינג לא היה יכול לשהות לאורך זמן במקומות סגורים – אולי בגלל החודשים הארוכים ששהה במסתור, כשרגליו מקופלות, ראשו מציץ החוצה ושערו קופא משלג; אולי משום שהתרגל לחיי היערות, ולא היה מסוגל לדמיין מציאות שבה אין שמיים פתוחים מעליו.
הוא לא נתן לטראומה לפגוע בעתידו. אחרי השואה היה חסר כול, אך בסוף חייו היה סוחר אמיד ועצמאי. "הוא היה אדם מאוד ישר בארצות הברית, כשעשה עסקים", אומר פרל. "אם הוא אמר משהו קצת לא ישר היה לו קשה עם זה, ומיד היה אומר את האמת. אבל לגרמנים ולפולנים במלחמה לא הייתה לו בעיה לשקר, בהישרדות אין חוקים כאלה".
פרל, בן 38, הוא יליד בית־זית, חילוני במקור. מאז ילדותו התקשה להסתגל למסגרות, וכשבגר סירב להתגייס לצבא מטעמים פציפיסטיים. היציאה מהמסלול גרמה לו לחפש את מקומו מחדש. "לא למדתי באוניברסיטה", הוא מספר. בזמן שחבריו הלכו לצבא הוא פנה לחיפוש רוחני, למד מיומנויות אינדיאניות, ודווקא שם, במקומות הכי רחוקים, נכנס בשנות העשרים המוקדמות לחייו לתהליך של חזרה בתשובה. "היינו משפחה חילונית עדינה וטובה, אבל התחושה מכל הסביבה הייתה שאין באמת משמעות קיומית. כלומר, תעשה מה שאתה רוצה עם החיים שלך – כסף, משפחה, עבודה. לא יכולתי לחיות חיים כאלה".
כיום הוא נשוי לתהילה, אב לארבעה, תושב קריית משה בירושלים. הוא עורך וידאו וצלם, מנחה סדנאות כתיבה, ובעבר עבד בהוצאת הספרים של הרב שרקי. לאחרונה הקים הוצאה משל עצמו, "אתגליא", ו"אור בחשכה" הוא ספרו הראשון שיוצא דרכה. "ההוצאה הזאת מתמקדת בלקחת את הרוח של העם שלנו ולהביא אותה בכל מיני לבושים – פנטזיה, מד"ב, או ז'אנרים אחרים. כל הטוב שבמסורת שלנו, שעוברת כבר 3,000 שנה – להעביר אותו בכל הכלים, וממש לא בשפה דתית".
לפישל היה ספר שבתוכו הוא כתב את כל הדברים שקרו לנו במהלך הזמן. אבל הספר התפרק לחתיכות. "מה אתה כותב, פישל?", שאלתי אותו, "אתה באמת חייב לכתוב? אם תשרוד ותחיה, אתה תזכור מה שהיה, אתה לא חייב לכתוב את זה". לא, הוא אמר לי. הוא פשוט היה חייב לכתוב כל דבר קטן שקרה: לאן הוא הלך, לאן אני הלכתי, מה קרה פה, מה קרה שם, כל דבר קטן. הספר לא שרד בסופו של דבר, הדפים התפוררו לגמרי. צר לי על כך
סטרלינג לא היה אדם דתי, אך שאלת אמונתו שזורה לאורך מאורעות הספר. כשהוא שומע שהגרמנים לקחו את הנשים ליער וירו בהן הוא אומר: "הרגשתי שכאן לא יהיה שום נס"; כשהוא פוגש את יצחק אחיו ובעלה של אחותו הוא מתאר את המפגש כ"נס משמיים". פרל: "אני חושב שכל הדור הזה, וגם אחותו, כלומר סבתא שלי שעלתה לארץ, וגם בעלה שעזב את הקומוניסטים – כל הדור הזה התרחק מהדת. אבל בסוף סטרלינג וסופי אשתו האמינו באמונה פנימית גבוהה ביותר. רואים את זה גם במכתבים ביניהם שחלקם נכנסו לספר, במשפטים כמו 'אלוהים יעזור לנו'. האמונה לא עזבה אותם, למרות שסופי במהלך הדרך הרבה פעמים נפלה לייאוש, והוא החזיק אותה. היה ייאוש, אבל הם לא איבדו את האמונה.
"הסיפור כולו ישב לו בראש במשך ארבעים שנה, וכשפיליס בתו ביקשה שיספר לה הוא מיד שלף הכול, כאילו חיכה לזה, וזיכרונותיו היו צלולים. זה לא סיפור שכתוב מלמעלה, אלא סיפור שכתוב מתוך הבשר. כנראה שיש איזו גדולה בשכל של אדם ישר. הרב קוק כתב הרבה על האמונה של האנשים הפשוטים, שיש בה מעלות גדולות הרבה יותר מפלפוליהם של תלמידי חכמים. שמעון סטרלינג ידע את נפש האדם.
"אחד הדברים החזקים בסיפור שלו הוא שאין בו שום שיפוטיות. פעם אחת הוא מכנה את היטלר 'יימח שמו', וזהו. הוא לא אומר 'הגרמנים הארורים', הוא לא מדבר על 'פולנים מנוולים'. הוא נותן לקורא לחוות את הסיפור דרכו, בלי מגמתיות, וזה מרענן. אנחנו רגילים היום לכתיבה מגמתית, בטח בחדשות ובפייסבוק, אנחנו תמיד מרגישים שהכותב מכוון אותנו לאנשהו, ופה הוא אפילו לא תכנן שזה יהיה ספר. פשוט ישב עם הבת שלו וסיפר סיפור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
