מפגש עם מי שלחמה נגד הסחר הבלתי חוקי בחיות בר באפריקה

מסכת ראש גדולה ובלתי ניתנת להתעלמות קוראת לי מקיר הסלון. הדמות האפריקנית, עבת שפתיים וסגורת עיניים, איכשהו מצליחה להסתכל עליי. ראסטות עשויות חבל משתלשלות מטה ומכל אחד מצידי הראש מתרוממת דמות – אחת נקבה ואחד זכר – ומשהו לא ברור חוצץ ביניהם. "את המסכה הזאת הבאתי מצפון קמרון. היא שימשה בעבר בטקס הנישואין, וכנראה עורך הטקס עטה אותה. סיפרו לי שהיום היא כבר לא בשימוש אבל הנה כאן יש לה שימוש", מסבירה לי גלית זנגביל־בר, ואנחנו צועדות לשורת פסלונים ומסכות שזכו למדף משלהם ומנציחים את הפרק הדרמטי בחייה ביבשת השחורה. החיידק, היא אומרת, לא מרפה: ליבה באפריקה והיא בסוף מכבים־רעות.

יום חם בשפלה הפנימית ואני צועדת על אבני המדרך לכיוון בית מואר ומאיר פנים. יורן בעלה בעבודה, שלושת הילדים במסגרות, והיום אין לה בלו"ז טיול להדריך או הרצאה לתת, אז גלית ומוקה הכלבה מקבלות את פניי בחורש הפרטי בחצר הבית. מוקה מוצאת עניין בגינה ואנחנו מתיישבות בחוץ על כורסאות העץ וחוזרות לנקודת הפתיחה, הרגע שבו הכול התחיל. בשנת 2003 עלתה גלית על מטוס לקמרון והצטרפה להקמת LAGA, ארגון שנועד להגן על בעלי חיים בסכנת הכחדה. הארגון הפעיל ליקט מודיעין על סוחרי גורילות ושימפנזים ובשר פילים, עשה הכול כדי לעצור אותם, ודאג למחלקה משפטית שתעמיד את העבריינים לדין – בהיעדר מערכת אכיפת חוק שממלאת את תפקידה. הקמתו מתחילה באיש אחד, אופיר דרורי שמו.

גלית הצטרפה ללאגה כשעוד היה בחיתוליו, דאגה לגייס אנשים וכספים, יצאה לשטח והרימה מבצעים בעצמה, איתרה סוחרים וצדה מפרי חוק. במצטבר בילתה באפריקה שנתיים, ומה לא היה שם? סוכנים סמויים שתפסו על חם, שחיתויות שבאות מלמעלה, משפט מתוקשר ואיומים לא ממומשים, מסעות טבע באזורים לא נגועים, מלריה ממוטטת, מפגשים עם אנשי שררה וכפריים שראו לראשונה אדם לבן, והמון־המון לבד. "אני חושבת שאחד הדברים הכי קשים שהיו, והוא זה שהחזיר אותי בסוף לארץ, הוא תחושת הבדידות. הייתי אישה לבנה לבדי בדירה צפופה ודלה עם אופיר, שהוא באמת חבר קרוב עד היום, ועם חברים נוספים. הסתובבתי בגינאה המשוונית לבדי, יצאתי לשטח הרבה פעמים לבדי, והמוצא היה להתכתב עם מיכל, חברה קרובה מצרפת. כתבתי לה יום־יום, גם כשלא היה אינטרנט. כתבתי במחשב ושלחתי כשיכולתי, וכל המיילים האלה שמורים אצלי עד היום ועזרו לי לכתוב את הספר הזה", היא אומרת.

***

את הממואר "להזיז את קו המשווה" כתבה והפיקה והוציאה לאור בהוצאה עצמית – ותודה לנגיף הקורונה שביטל טיולים והוסיף לה זמן בחיים. אז מה לה ולארגון טבע? האם הצלת שימפנזים תמיד בערה בעצמותיה? "האמת היא שלא", היא צוחקת. "הייתי בת 28 ואם להיות כנה – חיפשתי הרפתקה, ריגוש. חיכיתי כבר לצאת מהדבר הלא מעניין הזה שנקרא 'החיים בתל־אביב'. למדתי היסטוריה לתואר ראשון, יצאתי לדייטים משעממים וחרשתי את הרשת כדי למצוא התנדבות עם ילדים או להשתתף בהקמת בית ספר. יום אחד פגשתי חברה והיא סיפרה לי ששמעה על הפעילות של אופיר באפריקה ושהוא מחפש מתנדבים. איתרתי את הפרטים, התכתבנו והייתה כימיה מאוד טובה. מהר מאוד החלטתי שאני טסה לקמרון. ככל שהוא ניסה להרתיע אותי וסיפר על הקשיים והתנאים, ככה רציתי את זה יותר. האידיאולוגיה והאמונה במהלכים באה ממש אחר כך, תוך כדי קריאה, תוך כדי התעסקות והבנת המשבר. אז נכנסתי לעניין בכל הכוח".

בואי נדבר קצת על המשבר. על איזה סחר אנחנו מדברים?
"אתחיל בתעשיית השנהב, שמגיע מחטי פילים ותמיד סחרו בו. הוא מיוצא בעיקר לסין, עושים ממנו צ'ופסטיקס וחותמות יפניות וחפצי נוי. הערך של השנהב גדול מאוד, במיוחד אם מדובר בפילי יער שהחיטים שלהם קטנים ודחוסים יותר ולכן איכותיים יותר. המחיר יכול להגיע למאות דולרים לקילו. הסחר הבלתי חוקי בשנהב מתרחש כל הזמן. לצד זה יש עניין של בשר חיות בסכנת הכחדה. המקומיים אוכלים את הבשר שלהן: את רואה בשווקים קוביות בשר פיל ואיברים של קופי אדם כמו שימפנזים וגורילות. תעשיית הבשר הזאת היא הסחר הבלתי חוקי השלישי בגודלו בעולם, אחרי סמים ונשק בלתי חוקי.

"אחרי שעצרנו את סוחר השנהב נאלצתי להעיד נגדו, והרגשתי שהמשפחה שלו ממש רוצה להרוג אותי. הם עקבו אחרינו לכיוון המוניות, והרגשתי מאוד לא בטוחה. אחרי שהוא נתפס הוא נעץ בי מבט מאוכזב. הרגשתי שבגדתי בו"

"חשוב לומר שיש גם המון קופים שהם לא קופי אדם, וחלקם לא נמצאים בסכנת הכחדה. החוק להגנה על חיות הבר לא חל עליהם, ולכן אנחנו לא מדגישים אותם בפעילות שלנו. מתקיים סחר עצום בבשר בעלי חיים גם באפריקה וגם מחוצה לה. בבריטניה התעשייה הזאת ממש שגשגה. הסיפור חוצה יבשות, ויצא לנו אפילו לעבוד עם האינטרפול בעניין הזה. יש כמובן סחר בבעלי חיים לצורך גידולם בשבי. גורילות הן המונה ליזה של גני החיות, סמל סטטוס, והן מביאות מבקרים וכסף. יש כמובן גם קופי אדם שמשמשים כחיות מחמד, ויש אנשים שמגדלים גורילה בחצר הבית. כשהוא קטן זה נחמד, אבל כשהוא גדול זה פחות נחמד. שימפנזים או גורילות יכולים להיות מסוכנים בבגרותם, ואז הבעלים ינסו למכור אותם בדרך כלל".

לפעמים הסחר נעשה לכאורה באופן חוקי. בספרה היא מתארת מקרה של ארבעה תינוקות גורילה – "רביעיית טאיפינג", על שם גן החיות במלזיה שהגיעו אליו. סחר בבעלי חיים בסכנת הכחדה מותר על פי החוק הבינלאומי בתנאי שהם הורבו בשבי, והממשלה המלזית אישרה את "עסקת השבויים" על פי מסמכים שהראו שהפעוטות גודלו בגן חיות ניגרי, אבל כל מי שמכיר קצת את השטח יודע שבמעט מאוד מקומות בעולם מתקיימת רביית גורילות בשבי. ארגונים אחרים חקרו וגילו שלא ייתכן שמקור הגורילות בניגריה. בשלב מסוים הבינו המלזים שהם לא רוצים להיות מעורבים בעניין, ואסרו את הצגתן לקהל.

ומה קורה עם הגורילות? אפילו ג'יין גודול, שם דבר בחקר השימפנזים, התערבה בעניין וטענה שהמקום הנכון עבורן הוא ביתן בקמרון. עד שזה יקרה הציע גן חיות בדרום אפריקה להחזיק בהן, "ובזמן הזה הוצגו הגורילות בכלוב יפה לעיני תיירים סקרנים, ומובן שבגן החיות עשו יופי של קופה. מיותר לציין שהם לא הסכימו להחזיר את הגורילות לקמרון", מספרת גלית. "כאן הגענו להישג שאני גאה בו מאוד, והיה תקדים חשוב. גרמנו לממשלת קמרון להיאבק למען הגורילות ולהכריז שהן שלה, שהן נכס לאומי ושהן חייבות לחזור הביתה. הדרום־אפריקנים נעמדו על הרגליים האחוריות וטענו: מי אמר שזה שלכם? תוכיחו.

"בהתערבות בינלאומית ועם המון לחץ על דרום אפריקה נערכה בדיקה גנטית שהוכיחה שהן גדלו באזור הזה בקמרון. עוד קודם לכן פניתי לשר היער של קמרון והחתמתי אותו על מסמך הדורש להחזיר את הגורילות הביתה, כי בממשלה לא היו מודעים בכלל לעניין. כך, בעזרת גורמים בינלאומיים וארגונים פרטיים שרווחת הגורילות עמדה לנגד עיניהם, מומנה הבאת הגורילות לקמרון והן חזרו הביתה. מבחינתי זה היה הישג מדהים ממש".

***

אני שואלת אותה אם היה רגע של סכנה ממשית לחייה, סיכון קיומי במהלך פעילות הארגון או בכלל. היא מספרת על מבצע שהסתיים בהעמדתו לדין של סוחר שנהב ששמו קופי. באחד הימים הסתובבה גלית בעיר הגדולה דואלה, בירתה הכלכלית של קמרון. בחנות לחפצי אמנות בשוק היא גילתה חט של פיל עטור תחריטים, וביקשה מהמוכר לארגן לה עשרה חיטים ל"אוסף", ואם אפשר גם להביא אותן ל"ארוסה" בעיר יאונדה, הבירה המנהלית של המדינה. למפגש שנקבע היא כבר הגיעה חמושה במכשיר הקלטה, וקופי נפל בפח. "אחרי שעצרנו אותו נאלצתי להעיד נגדו, והרגשתי שהמשפחה שלו ממש רוצה להרוג אותי. הם עקבו אחרינו ויצאו אחרינו לכיוון המוניות, והרגשתי מאוד לא בטוחה. בסופו של דבר אני לא חושבת שבאמת היה איום ממשי על חיינו, אבל התחושה הייתה קשה. אני כותבת בספר שאחרי שהוא נתפס הוא נעץ בי מבט מאוכזב. הרגשתי שבגדתי בו. בכלל, כשאת אחראית למעצר של מישהו, ואת יודעת שהוא כנראה יצטרך לשלם קנס בגובה משכורת של שנה, את לא יודעת איך זה ישפיע על המשפחה שלו והחיים שלו. זו לא הרגשה נעימה".

"בפרבר שגרתי בו, לא היו עוד לבנים. הייתי בלונדינית עם עיניים כחולות ופעם אפילו חשבו שאני שד. עדיין הם בירכו אותי לשלום בסינית, 'ני האו', כי אם אתה לבן אתה כנראה סיני"

והיה גם ניסיון דריסה; זה נגמר בטוב, לפחות מהצד שלה. "חזרנו יחד מחגיגות ליל הסדר עם כל 11 הישראלים שגרים בקמרון", היא נזכרת. "בדרך הביתה צחקנו והיינו במצב רוח טוב, ופתאום עבר נהג על מין מונית־אופנוע כזאת. הוא היה שיכור וצעק 'לה בלאנש', הלבנה, ככה הם קראו לי. ואז משומקום הוא פשוט נסע לעברי וניסה לדרוס אותי. ראיתי אותו עושה פניית פרסה ומאיץ לכיווני. באינסטינקט הוצאתי גז מדמיע, וכשהוא עבר ריססתי אותו. אחרי כמה מאות מטרים הוא פשוט נפל עם האופנוע והתחיל לבכות ולהקיא. אז בא חבר שלו ושאל אותי אם כישפתי אותו. אופיר הסתכל עליו ואמר: 'הפעם היא רק כישפה אותו, בפעם הבאה היא תהרוג אותו'. זה בהחלט עשה את שלו".

לה בלאנש הוא כינוי לכל אדם לבן שהם פוגשים?
אני לא יודעת. במנדונג, פרבר של עיר הבירה יאונדה, לא היו עוד לבנים. הייתי בלונדינית עם עיניים כחולות ופעם אפילו חשבו שאני שד. עדיין הם בירכו אותי לשלום בסינית, 'ני האו', כי אם אתה לבן אתה כנראה סיני. ברור שהייתי שונה בנוף. אם יש חוויה לא נעימה, זו ההרגשה שאת לא יכולה להיטמע, את תמיד בולטת, גם אם את אוספת את השיער וגם אם את לובשת משהו אחר. זה לא כיף בשום אופן, וזה לא קל כשאת מנסה להרים מבצע חשאי".

עד כמה הפעילות שלכם והידיעות בתקשורת על מעצרים עוררו הד בקרב אוכלוסייה שלא מאוד מחוברת לשמירת טבע?
"אני חושבת שזה חלחל. ראינו את ההשפעה בזמן אמת. אנשים היו מחוברים לטרנזיסטור, מחוברים לעיתון, הם צפו בטלוויזיה, וזה עשה את שלו. עיתונאי ששמו וינסטנט עבד איתנו על הבאת הדברים לתקשורת. אני זוכרת שבשבוע שהגעתי לקמרון נכנסנו למסעדה וראש גורילה נכלל בתפריט. הכול היה על השולחן, לעיני כול וללא בעיה. אנשים אפילו לא ידעו שיש חוק, ואף אחד לא אכף אותו. ככל שהיו יותר פרסומים ויותר ידיעות ויותר פיקוח, ברור שהעניין ירד מתחת לשולחן. האם זה נעלם? כנראה שלא, אבל כשאת יודעת שקשה להשיג משהו ושהוא לא חוקי, אנשים יעדיפו לא להתעסק ולקחת את הסיכון. ועדיין תופסים סוחרי בשר. רק השבוע עצרו סוחרים של קשקשי פנגולין, למשל".

***

בתום השנה הראשונה שלה באפריקה חזרה גלית לכאן: הגעגוע הכריע. עם בן הזוג דאז חרשה את הארץ ואת חולות סיני, חזרה להדריך תיירים והתחילה להרגיש מה שמרגיש כל מי שנמצא בעשייה בעלת משמעות אחרי שהוא פורש ממנה: ריקנות. טלפון אחד של אופיר החזיר אותה לאפריקה לשנה נוספת. "כשחזרתי אחרי השנה השנייה שוב נפער בי החלל הזה. התנדבתי בארגון 'הצל לבו של ילד', אחר כך עבדתי בו, ואז התחלתי את התואר השני שלי בניהול ויישוב סכסוכים בינלאומיים, והייתי בטוחה שאני חוזרת לאפריקה, שזה העתיד שלי והייעוד שלי. לא חשבתי להתחתן ולא חשבתי על ילדים באופק. אבל אז הכרתי את יורן והלב התמלא. נישאנו וילדתי את שלושת ילדיי בתוך ארבע שנים וחצי – ככה זה אצלי, כל פרויקט הוא תמיד במאמץ מרוכז. השנה, אם יתאפשר, אנחנו מתכננים לטוס למזרח אפריקה לבת מצווה של הבת שלי. הייתי רוצה שיטעמו קצת מהיבשת המטורפת הזאת".

אופיר נשאר שם וממשיך להילחם למען בעלי החיים. כיום הוא נשוי לישראלית וחי בקניה, והארגון שלו התרחב לעשרה סניפים ברחבי אפריקה. עוד מעט יחגוג הארגון עשרים שנה, אני מציינת, וגלית המומה. "לא חשבתי על זה. תשמעי, זו חוויה משנת חיים. הכוח של היחיד לחולל שינוי מהותי, לא כדי שיזכרו אותו אלא כדי לתקן, הוא מדהים. האנרגיה של העשייה היא כוח חזק שמנחם כשקשה, וכשחוזרים לארץ פתאום יש נפילה, אבל מתרגלים לדאון הזה. מדי פעם נפער חור שמזכיר לך כמה עשית אז וכמה אתה רחוק מזה היום. החיים שלי היום מלאים במשפחה שלי, ואין הרבה זמן אפילו לחורים האלה שבהם מדגדגת לי העשייה למען האחר.

"תמיד כששואלים אותי אם היום אני פעילת סביבה אני קצת נבוכה להגיד שאני לא עושה הרבה. אני מתעניינת ואני קוראת ומובן שהילדים שלי יודעים לא לזרוק זבל ולא לזהם, והבת שלי חולמת על וטרינריה. ועדיין אני תמיד מרגישה שאני קצת מתנצלת. רק לאחרונה באה ההכרה שזה בסדר. היה לי חלון זמן בחיים שאפשר לי לעשות הרבה באותה נקודת זמן. סוג של מזל. דוד בן־גוריון אמר פעם שקשה להיות אידיאליסט עם משפחה, כי אז אתה יודע מה אתה עלול לאבד. הייתה תקופה שנתתי הכול, והצבתי את עצמי בסכנת חיים. היום אני כבר סולחת לעצמי שאני לא שם".