מצלמות צקצקו, בלונים המריאו אל על, כפיים כופכפו. גם יונים לבנות היו אמורות לפרוח, אבל ברגע האחרון העיר אחד המארגנים שלא, זה בהחלט לא יהלום את האירוע. התייר המאה מיליון של העשור ירד לאיטו מכבש המטוס. מיקרופונים צבאו על פיו, הודפים זה את זה לעבר זקן עבות או שפם מתבדר: "מה היית רוצה לקחת איתך מהביקור בישראל?"
"גרזן", הוא ענה בעיניים רושפות, ונציגי משרד התיירות לא הצליחו למשול ברוחם ומחו דמעה.
יהודים זה לא נחשב
אוקטובר 2042 למניינם, אחרי החגים למנייננו. שר התיירות הטרי, מאוכזב קלות מהתפקיד הזוטר שקיבל אך מוצא נחמה פורתא בגיחות הרבות לחו"ל הצפויות לו (נחמה פורתא, לגמרי במקרה, היה גם שמה של מתאמת הטיסות במשרד), התיישב בלשכתו. אחרי קפה של בוקר ועיתון של בוקר, דלוחים שניהם באותה מידה, הוא הורה למזכירתו לכנס אצלו ישיבה של ראשי האגפים. סיעור מוח, כך הוא כינה את הדיון, רומז על מידת ההערכה שלו לצוותו החדש.
פרויקט מיוחד במקור ראשון – דור תת"ח: איך תיראה מדינת ישראל בגיל 100
–פרויקט אוטופי: בעקבות 'אלטנוילנד' של הרצל
–אומרים שהיה פה שמח: ואנחנו אומרים – עוד לא ראיתם כלום
–תת"ח עכשיו: כך תיראה ישראל של 2048
הכול התיישבו במקומותיהם, משחקים בעטים הנושאים את לוגו המשרד (שני אנשים שסוחבים אשכול ענבים ענק? מה הקשר לתיירים שבאים לארץ? זה לא מתאים יותר לישראלים שחומקים מהבופה בחו"ל? תהה השר בינו לבינו). בלי יותר מדי שהיות הוא הציג בפניהם את האבחנה שעינתה אותו בימים האחרונים, מאז נחשף לנתונים הכמוסים ביותר של תעשיית הטיסות הנכנסות: אין לנו באמת תיירים, הוא אמר. 85 אחוז מהאנשים שמגיעים לישראל הם יהודים, וזה, אם תסלחו לי על הגרמנית שלי, פשוט לא נחשב. אם זו תיירות נכנסת, גם כשאני נוסע לבקר את אמא שלי בפתח־תקווה זו תיירות פנים. אני רוצה כאן גויים, ואני רוצה אותם עכשיו. תביאו אותם מגוילנד, תביאו אותם מערליה המאוחדת, תביאו אותם מסנט־נוכריוס, העיקר שיגיעו.
כחלוף שבוע הם שבו ונאספו בלשכתו כדי להציג את מרכולתם. ראשונה דיברה ראשת האגף לטיולים רכובי בהמות (ארבע רגליים ומעלה). אין דרך למשוך לכאן גויים, אמרה, אבל אם הבעיה היא עודף תיירים יהודים, אפשר לספק שירותי המרת דת בכניסה לארץ וביציאה ממנה. אתה נוחת בנתב"ג במלוא יהדותך, ומי המזרקה בטרמינל 3 מטבילים אותך לכל זרם שתבחר. ובחזור – שלושה דיינים יושבים מול מכונת השיקוף, ומחזירים אותך לעם היהודי לאחר תקופת הנבצרות.לא יעבוד בחיים, פסק השר. האורחים עוד עלולים להתאהב בזהותם הלא־יהודית החדשה, האלטר־אגוי שלהם, לצאת מכאן בלי להתגייר מחדש, ואז סיבכת אותי עם משרד התפוצות. עוד רעיונות?
ראש מִנהל תמונות נוף (צילומי אילוסטרציה) נטל את רשות הדיבור. למה שלא נפתח את האתרים הקדושים לכל הדתות, שנמצאים כאן בשפע? נשפץ את כנסיית המולד, כנסיית הקבר וכנסיית החיים עצמם שבאמצע, נעשה קצת תמ"א 38 לצריחי מסגדים, נעודד צמיחה אצל הבהאים. "הלווו, התקשרו מהטוונטיז וביקשו שתחזיר את הנטפליקס שאתה חי בו", קטע אותו השר. "האתרים האלה משכו לכאן תיירים בעבר, כשעוד הייתה בהם קצת אותנטיות: גמל שמתעטש עליך בדיוק כשאתה מביט בפסיפס עתיק, רוכל בדווי שמציע לך כיפת IDF או תמונה של בן־לאדן, לבחירתך. היום רוכלות כבר פחות הולכת אצל הבדווים בתור מקצוע, הם בעיקר מתלבטים בין 'הנדסת שיווק' ל'פיתוח תוכניות יח"צ'. חוסר התחשבות מצידם, אבל אין מה לעשות, הלכה האטרקציה. נקסט?"
חילופי הדברים האחרונים העירו מרבצו את סמנכ"ל שילוט אתרים־שיש־בהם־מים. חשבתם פעם מה הצליח למשוך לכאן מיליוני בני אדם לאורך הדורות? הוא שאל את הנוכחים ומיהר להמשיך, לפני שמישהו יעלה על התשובה הנכונה ויחרב לו את המהלך המרשים: לא נופים ולא חופים, לא מסעדות שף ולא הבטחות לכיף. מה כן? מלחמות דת. בשביל זה אנשים הלכו ברגל מאירופה ומחצי האי ערב לארץ זבת חלב ודם. למה שלא נארגן איזו מלחמת דת שנתית, ונשחזר את ההצלחה? מוסלמים ונוצרים יבואו לכאן מכל רחבי העולם כדי להילחם על אדמת ארץ הקודש, ועל הדרך ללון כמה לילות בתל־אביב ולעשות שופינג ברחוב יפו בירושלים. ווין־ווין סיטואיישן, או לוז־לוז, תלוי לאיזו דת אתה משתייך.
"זה גאוני!", הלם השר בשולחנו, בדיוק בשקע שנוצר ממהלומות קודמיו בתפקיד לאורך מאה שנה. "נקים זירת לחימה וירטואלית, ניתן לתיירים כלי נשק וירטואליים, ונשלח אותם להילחם אלה באלה במקום שהתחוללו בו הקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל. אנחנו על המפה!". הוא לחץ על כפתור האינטרקום והורה למזכירתו למלא את הלו"ז שלו בפגישות ולבטל אותן מיד כי יש לו משהו חשוב יותר. "מי דיבר על וירטואלי? חשבתי על מלחמה אמיתית", מלמל סמנכ"ל השילוט, בזמן שהשר שוחח שוב עם המזכירה וביקש ממנה לארגן לו רשימה של החברות הישראליות המובילות בפיתוח משחקי מחשב.
וואלה, חמאס, הגזמתם
אפריל 2043. מכונית הזדחלה צפונה בפקקים, ושר התיירות העלה עובש בתוכה. לפי כל הסיפורים העתידניים שקרא בילדותו, בשלב הזה כבר הייתה האנושות אמורה להתנייע במכוניות מעופפות. הוא הביט מבעד לחלון על המוני האדם העוברים תהליך בישול איטי בכלי הרכב שסביבו. מכוניות מעופפות, חשב לעצמו. לשם הם חשבו שזה ילך. באותה מידה יכולתם לנבא ציפורים עם הנעת בנזין. המהפכה התחבורתית האווירית לא התרחשה, מסיבה פשוטה. במקום להפנות תעצומות שכל ומשאבי כסף כדי להגיע במהירות רבה ממקום למקום, הושקע כוח היצירה האנושי ביעד אחר: לייתר את הצורך להגיע ממקום למקום. הפקס, אחר כך האינטרנט, ובהמשך הפַּסכּוֹל, חסכו את הכורח להיפגש פנים אל פנים כדי לשוחח, להעביר מסמכים או לריב. אבל במקרה הזה, כדי לראות את תצוגת התכלית הממתינה לו בגבעות של קרני חיטין, לא הייתה לשר ברירה אלא להקיף את עצמו באבטחה צפופה של קרם הגנה, ולצאת לשטח.
לפחות גורם אחד, הוא ידע, לא יעיב על תוכניותיו להביא ארצה מיליוני מבקרים: "המצב". אותו "מצב" שבמשך עשורים רבים הבריח מכאן תיירים כמו שלחם שום יבריח ערפדים עם צליאק. זה שנים לא נרצח אף ישראלי על רקע לאומני. ולא שהפיגועים נפסקו; הם פשוט נחשבו למעשי רצח על רקע כבוד המשפחה. עוד באמצע שנות השלושים התעורר חשש מפני כוחות שיטור בינלאומיים שיישלחו לאזורנו (בעקבות "אינתיפאדת הרחפנים" הפלסטינית ומבצע "וואלה הגזמתם" הצה"לי שנערך בתגובה), וכדי לחסום את האפשרות הזו הכריזו שני העמים במשותף על שינוי הסטטוס השורר ביניהם. אנחנו בני דודים, הודיעו ראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות בהופעה נדירה במליאת האו"ם, פה ושם יש קצת מריבות על ירושה, אבל בבקשה אל תתערבו במה שקורה אצלנו בבית. החזית האחידה הזו נשמרה מאז. מדי פעם לא התאפקו הפלסטינים ופנו לבית הדין בהאג בדרישה שיוציא לישראל צו הרחקה מהילדים. ישראל מצידה, לאחר תקריות קשות במיוחד, ניסתה לחייב את הפלסטינים בתשלום מזונות. אבל בסך הכול, כולם היו מרוצים מהגלגול החדש של הסכסוך בן מאה ושלושים השנים.
בכל אלה הרהר השר בעוד מכוניתו צולחת סוף־סוף את זירת התאונה בפאתי מחלף שוברים שתיקה (צומת גולני לשעבר), ושועטת הלאה. לא בכדי נבחרה קרני חיטין כאחת מזירות הקרבות המדומים בין נוצרים למוסלמים. זה הלוא המקום שבו הכה צאלח א־דין את הצלבנים מכה ניצחת – והם אולי היו מגישים לו את הלחי השנייה, אם רק היו מצליחים למצוא לאן היא התעופפה. לכאן, אמר לעצמו השר, ייאספו הנוצרים בהמוניהם כדי לנקום, כדי לכתוב מחדש את ההיסטוריה, כדי להשיב את כבודם האבוד; לכאן ינהרו המוסלמים באוטובוסים כדי להגיד להם "לכו חפשו".
בחניון בשטח כבר המתין לו מנכ"ל חברת "למען הגיים" איתי ביטקוין, צעיר מחוטט פנים בעל קול צפצפני של מתבגר. רק אחרי שווידא שאין איש בטווח ראייה או שמיעה, הסיר איתי מפניו את החצ'קונים המלאכותיים. "אין ברירה", הסביר לשר בקול מחוספס, "אם ידעו שאני בן ארבעים פלוס, אין לי סיכוי בשוק הזה. נערי פלא, זה מה שכולם מבקשים היום". אחר כך הציג את הפיתוח שעליו עמל בחודשים האחרונים במשרדי החברה שלו (שהוסוו כמרתף־בבית־ההורים, בדיוק מאותה סיבה). שר התיירות לבש את סרבל המציאות המדומה שהוגש לו והרכיב את משקפי המציאות הרבודה, בעוד איתי עושה כמוהו. לפניו ראה השר לוחם מוסלמי קדום עם כל הקלישאות הנדרשות – מהבד המכסה את הראש ועד הסנדלים הקוּראניים שרצועותיהם מלופפות סביב הרגליים. סביבו, המרחב הגלילי העשבוני נותר בדיוק כפי שהיה. כשהביט על עצמו ראה שהוא לובש דמות של נוצרי מימי־הביניים, עטוי שריון אבירים עם פאוץ' לנוקיה. קצת חיפפת בתחקיר ההיסטורי, הוא נזף בהייטקיסט שמולו, אבל את זה בטח אפשר לסדר.
משהו נתחב לידיו: חרב אבירים שהבהיקה בשמש האביבית. "אתה יכול לבחור את הנשק שלך מתוך ארסנל גדול של חרבות, גרזנים, כידונים ורוגטקות", אמר לו איתי, שהצטייד בחרב מעוקלת, מעוטרת פה ושם בכתמים אדמדמים. השר הרים אל מצחו את המשקפיים ובהה בהפתעה חלקית במקלות הקצרים שהחזיקו שניהם. אני מזכיר לך, אמר, שאנחנו לא רוצים לתת לכל הפרויקט הזה מראה של בית מטבחיים. קהל היעד שלנו הוא מאמינים דתיים תאבי אקשן, לא עובדים שסולקו מהמכון לרפואה משפטית אחרי שלקחו עבודה הביתה. "אין בעיה", ענה איתי, ורפרף קצרות על מקשי כף היד שלו. "לא יהיה דם, לא קטיעות, לא שום דבר שמצריך התערבות רפואית אינטנסיבית יותר מנורופן קידס. אוקיי, עכשיו תראה מה קורה כשאתה הורג אותי".
השר עבר שוב לעולם המקביל, ונעץ את החרב ביריבו. איתי ביטקוין פשוט נעלם. נמוג מהשטח בלי להשאיר אפילו אדים, בדיוק כמו שקרה בשעתו לביטקוין המקורי. מצוין, פסק השר כשהסיר שוב את המשקפיים ווידא שהאיש עודנו עומד מולו. אבל מה קורה בעצם בצד השני? מה עובר על מי שחוטף?
זה החלק שבו אני גאה במיוחד, הבהיק איתי. כדי לא להשאיר יותר מדי משקעי טינה, שלא לומר התפרצות זעם ומעבר לאלימות לא־וירטואלית בכלל, הלוחם המפסיד עובר חוויה קצרה ונעימה של עלייה לגן עדן. אתה רואה את עצמך ממריא מתוך גופך, משקיף על שדה הקרב כולו מהאוויר, ואז מפליג הלאה, לעננים. שם מקבלות את פניך דמויות הקדושים של הדת שלך – בפילוח מדויק לתתי־זרמים ולכתות. משה רבנו, אגב, נמצא בשמונים אחוז מהגרסאות שיצרנו. רוג'ר ווטרס בכולן.
אוקיי, אני חושב שיש לנו את זה, פסק השר. דבר עם גזבר המשרד שלי לגבי התשלום. אה, ואני מקווה שלפחות על הבגדים של כל הקדושים האלה לא שרטטת את הלוגו של החברה שלך. כן, אל תחשוב שלא שמתי לב.
פנאטים זה כאן
במשך שעה ארוכה הציג שר התיירות בפני עמיתיו השרים את תוכניתו, מקריא דף אחר דף מתוך הלפטופ שלפניו בעוד הם בוהים במצגת הצבעונית על הקיר. כן, גם מצגות שקופות־למחצה המרחפות בחלל האוויר היו פריט חובה בכל ספר או סרט עתידני, אך מעולם לא הגיחו אל המציאות. כל מי שהתחיל לכתוב את שורות הקוד הדרושות לשם כך הבין אחרי חצי שעה מדוע אין טעם: אם רואים דרך המצגת את מה שמתרחש מאחוריה, אי אפשר להתרכז בפרטים; אם היא אטומה לגמרי, ממש כמו קיר, תמיד יהיה מנהל בכיר שיישען עליהן בטעות וישתטח על הרצפה. אף חברת ביטוח לא תסכים לכסות את הסיכון הזה.
כשסיים השר להרצות את דבריו, נפלה דממה סביב שולחן הממשלה. אחד השרים הזוטרים ניסה להרים אותה, אבל היא שוב נפלה. כולם ניסו לעכל את תוכניתו של שר התיירות, ולחשב כמה מקומות זה שווה לו בפריימריס.
אבל פרויקט כזה ימתג את ישראל כמדינה אלימה, מחה לבסוף שר התרבות והספורט. "לא ראיתי שזה הפריע לך לקפוץ על נבחרת הג'ודו האולימפית כשהיא זכתה במדליה ה־25 שלה", השיב לו שר התיירות ווזארי אחת אפיים. ג'ודו הוא לא ספורט אלים, נהם שר התרבות מכיסאו. "ג'ודו הוא לא ספורט אלים, אבל כנראה הרצפה ממש קשה", החזיר ההוא מהתיירות. "אחרת קשה להבין למה החבר'ה שלנו חוזרים משם כשרק החגורה השחורה מחזיקה אותם בחתיכה אחת. היא, וחצי קילומטר אגד מדבק שמלופף להם על המצח בתצורת מומיה.
"ואם כבר דיברנו על אולימפיאדה – קדימה, תחשבו בגדול. אפשר לקיים כאן טורנירים של נבחרות. התיירים לא יגיעו לכאן כבודדים, אלא במשלחות מאורגנות ממדינות בכל העולם. בתור התחלה נקים שתי זירות – בקרני חיטין וליד חומות ירושלים, במקום שבו הצלבנים ניצחו את המוסלמים – אבל אפשר לקיים ספיישלים היסטוריים של טורקים נגד אוסטרלים. אפשר לקיים משחקי אול־סטארס, עם משתתפים שצברו ניקוד גבוה. אפשר לבנות יציעים ולמכור כרטיסים לצפייה. במחצית תופיע זמרת האינתיפאדות הוותיקה, נינט. אפשר לעשות מרצ'נדייז – למכור בובות של לוחמים לתלייה על המראה ברכב או על עץ בחצר, כובעי מצחייה, כאפיות מצחייה, מקלות סלפי", הוא הקריא מתוך המצגת.
שר הרווחה חיפש פרצה אחרת בתוכנית. "חשבת מה יכול לקרות אחרי הקרב?", שאל. "עשרות פנאטים משולהבים ומזיעים מחפשים יעד חדש להסתער עליו, לאן זה יוביל?"
"בהחלט חשבתי לאן זה יוביל", השיב שר התיירות, "בקצה המתחם יהיה גזלן. רק אחד. עם אשנב צר. שישה שקלים לארטיק קרח, ואין בטעם שאתה רוצה. אני כבר לא יכול לחכות לראות חבורה של אנשי דאעש שכל אחד מהם מחזיק ארטיק הלו קיטי או בובספוג ביד".
"זה מה שאתה רוצה?", הסתער שר האילוצים הקואליציוניים. "לקבל את הכסף המטונף של חמומי מוח ופונדמנטליסטים?"
"ברור", ענה שר התיירות. "אתה מעדיף שהוא יישאר אצלם? הם עוד עלולים להשתמש בו כדי להרוג מישהו".
"בסדר, בסדר, נגיד שזה יכול לעבוד", נשמע קולו הסמכותי של ראש הממשלה, שהצליח להגיע לישיבה לאחר שנדחתה בקשת הפרקליטות להאריך את מעצרו. "תחשוב רגע – אנחנו נשקיע מאות מיליוני דולרים בפרויקט הזה, ורגע אחר כך יבואו האמריקנים או הבריטים או הצרפתים ויקימו בדיוק אותו דבר אצלם, עם כרטיסים זולים יותר ודליי פופקורן גדולים יותר. מה יגרום לכל הפנאטים שלך לבוא ולהילחם דווקא כאן, ולא באירופה או בפינה אחרת של העולם?"
"בדיוק מה שגרם להם לעשות את זה במשך אלף שנה", השיב השר.
ג'יהארדיסק
תוכניתו של שר התיירות, אין דרך אחרת לומר זאת, קרעה עור וגידים. המוני תיירים נחתו בנתב"ג ומיד עלו לאוטובוסים הנושאים את השם שנבחר לפרויקט – "להרוג את הזמן" (לצד הסלוגנים: "למה להגיע לישראל? כופרים, בעיקר" ו"צאלח, פה זה ארץ ישראל"). משם הם הפליגו צפונה או מזרחה, מנסים בדרך לזהות את האוטובוסים שהוקצו לבני הדת היריבה, כדי לשגר לעברם גידופים. הם עברו תדריך בטיחות ממצה והסברים על הצפוי להם; המוסלמים שביניהם קצת התאכזבו לשמוע שחוויית השאהידיות החוץ־גופית מסתיימת מיד אחרי ההמראה לשמיים. אחר כך נשלחו כולם לפרנס את בתי העסק ובתי המלון, ולמחרת חזרו לזירה, הולבשו בחליפות, הורכבו במשקפיים, והתייצבו בקווים בהתאם לעמדות שתפסו אבות־אבותיהם. עם הישמע שריקת הפתיחה הם יצאו לנקום או להגן, לגאול או להדוף. כדי לדמות רכיבה על סוסי מלחמה, סופקו למשתתפים אפילו אופניים חשמליים מיוחדים שמסוגלים לנסוע במהירות, להגיח באיגוף מפתיע, ולרמוס את כל הנקרה בדרכם. או כפי שהם מכונים בז'רגון המקצועי: אופניים חשמליים.
הביקוש הלך וגבר, במספרים שגרמו לפרויקט "תגלית" להסמיק מבושה (או שאולי הוא נשרף קצת בשמש, אין לדעת). כרטיסים נמכרו וסופסרו חודשים ארוכים מראש. בין התיירים היו גם אזרחי מדינות מוסלמיות שלא מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל – עיראק, סוריה, תימן הסעודית ואפילו מדנמרק. לא היה צורך במשלחות ממוסדות: גיקים בני כל הזרמים והדתות התארגנו בקבוצות שנשאו שמות כמו "ג'יהארדיסק" או "האינקוויזיטוּרס", ויצאו לבילוי משותף בארץ הבחירה.
לא הכול זרם כמובן על מי עדן. קבוצת אנשי דת איראנים הוציאה פסק הלכה נגד הפרויקט, וקראה למאמינים שלא להגיע לישראל. נדמה שבדיוק לזה חיכו מנהלי דף הפייסטגרם של "להרוג את הזמן". הם פרסמו את הפתווה בהבלטה, לצד תמונותיהם של כל החתומים עליה. "האנשים האלה לא רוצים שתצאו להילחם בכופרים", נכתב בפוסט בשפה הערבית. "על מי בדיוק הם מנסים לגונן? האם הם משתפים פעולה עם המוסד?". בטהרן פרצו מהומות אלימות, בהשתתפות צעירים שכבר הספיקו לרכוש מיומנות קרבית בפאתי ירושלים. שני אנשי הדת ששרדו מיהרו להוציא פסק מתוקן, שבו קראו למוסלמים באשר הם לבקר בישראל ולעשות את המוטל עליהם, ורק לא להשאיר כסף בחנות המזכרות הציונית, גם אם ממש בא להם גמל על בטריות.
טרוניה מסוימת נרשמה גם מבית. משמרת מחאה של מרצ עמדה מול הזירה בקרני חיטין במשך שבוע תמים (ובעיכוב של שבוע תמים, לאחר שהתברר שרוב הנרשמים להסעה לא התחסנו כנדרש לצורך יציאה מתל־אביב לפריפריה). המפגינים נשאו שלטים ובהם פסוקים כמו "ונתתי שלום בארץ", וראשת המפלגה הכריזה שחזון הנביאים הוא שבני העמים כולם יבואו לבית המקדש כדי להתפלל, לא כדי להילחם. במקביל התייצבה בירושלים קבוצה של אנשי להב"ה ומחתה על המיזם שמביא לארץ גויים כה רבים ומאפשר להם להסתובב כאן ללא השגחה וסימון. אלה גם אלה נחרדו לראות את שר התיירות בעצמו מגיע להפגנה שלהם ומצלם אותם. "מדינת משטרה", זעקו, אך השר הסביר שהוא בסך הכול מכין חומרי רקע לקראת פרויקט־המשך, שיאפשר ליהודים להילחם באויב החביב עליהם מאז ומעולם – יהודים אחרים.
כפי שחזה ראש הממשלה, באירופה ניסו לחקות את ההצלחה הישראלית. יזמים מקומיים בנו זירות מאובזרות וממוזגות לשחזור קרבות הגאלים נגד הברברים, או הוויקינגים נגד הרומאים. אלה אכן הצליחו להציב תחרות קשה לליגות הברידג' המקומיות ולדלל את הנוכחות במגרשי הגולף, אבל לא יותר מכך. בלי המטען הגנטי של אלפי שנות עוינות מוּלדת, לא רבים טרחו לבקר בהם. "היכל חניבעל" שהוקם באתונה בהשקעה עצומה הפך לפיל לבן.
את החותמת הסופית קיבל פרויקט "להרוג את הזמן" מצוות של הבי־בי־סי, שבא לקלל באנדרסטייטמנט בריטי טיפוסי ונמצא מברך. העיתונאים הסתננו פנימה, למשחק הדמים שלמרגלות חומות העיר העתיקה, כדי לתאר כיצד היהודים – סליחה, הישראלים – מלבים סכסוכים סביב העולם, מתעשרים על חשבון הגויים, ואופים מצות בריבית. להפתעתם הם ראו כיצד עם שריקת הסיום מסירים הלוחמים הנוצרים והמוסלמים את משקפי המציאות, ומחליפים ביניהם כאפות מחויכות והזמנות להיפגש לשתות משהו נטול־אלכוהול. חלקם אפילו ביקשו להירשם מיד לסיבוב נוסף, והפעם ללבוש את המדים של הצד האחר. שר התיירות, שלפחות פעם בשבוע התיישב ביציע, צעק עליהם שישכחו מזה. הגינות ספורטיבית זה בסדר, אבל לא להגזים. אנחנו לא רוצים לכרות את הענף שעליו אנחנו יושבים. בגרזן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
