בסוף חודש מאי, רגע לפני שהוא סוגר 92 קיצים, נפטר אריק קרל בבית הקיץ שלו בנורת'המפטון, מסצ'וסטס. המאייר וסופר הילדים השאיר לעולם למעלה משבעים כותרים מאוירים, אבל לא "הזיקית המבולבלת" ולא "העכביש העסוק" הצליחו להתעלות על ספרו הידוע ביותר: "הזחל הרעב". הקלאסיקה מעוטת המילים שראתה אור בשנת 1969, זיכתה את קרל בפרסום עולמי מיידי, תורגמה ליותר משישים שפות ונמכרה ביותר מ־50 מיליון עותקים. הספר המחורר גרף פרסים וכיבודים, וגם מחברו עוטר בשלל תארים. לפני כשנתיים, במלאת יובל לזחל, הגיעה הוקרה בלתי צפויה: מין חדש של עכביש שעיר וקופצני, שנמצא בפארק בהונג־קונג והזכיר במראהו את הזחל הקולאז'י של קרל, נקרא על שמו – Uroballus carlei.
השנים שחלפו לא המעיטו כהוא זה מקסמו של הזחל הרעב, והוא שוכן בזיכרונות המוקדמים של רבים ברחבי העולם, ומוכר גם לכל ילד ישראלי. אך האם אפשר לזקק ממנו גם כמה תובנות מדעיות? "תוך הנאה מדפדוף בדפים המנוקבים ומהקולאז'ים הצבעוניים לומד הילד תהליך בטבע, את ימי השבוע, לספור עד עשר ואפילו מקבל שיעור קטן בתזונה", כך נכתב בקדמת המהדורה הישראלית המרופטת שבידיי. לרגל שבוע הספר יצאתי לבדוק אם אכן זחלים הם חובבי שזיפים, וגם מיהו בדיוק כספיון, כיצד ייתכן שתותים ייתקעו בקוצים של שמוליקיפוד, ובכלל – האם מסתתרת אמת מדעית בספרי הילדות שלנו, או שזו רק אגדה?
החיים שלנו או תותים
האריה שאהב תות
כתבה: תרצה אתר, אייר: דני קרמן
מה באמת היה קורה לחבורת הילדים במצב כזה?
תקציר העלילה: האריה רוצה לאכול רק תותים, ולא שום דבר אחר. ילדים שפוגשים אותו ביער נמלטים מפניו, ומשאירים תיקים מלאי תותים. האריה אוכל מהמכרה הזמין עד שהוא מואס בפרי האדום וחוזר לתפריט הביתי.
התותים חביבין כנראה על סופרי ילדים. משהו בנראות שלהם, או בהגיית המילה. אחרת אין דרך להסביר למה אריה צעיר מבקש תותים בלבד, הגם שביער אין תותים, ומדוע הוא מסרב כשאמו הלביאה מנסה לשכנע אותו לטעום פטל, סיגליות, צ'יפס, קבב, אורז, ארטיק ומיץ ממותק – ואם אפשר, גם להפסיק להתאונן.
ליד שטח הסוואנה האפריקנית בספארי ברמת־גן אני שואלת את המטפלת שירה ענבר־דנין מה אוכלים האריות. "אגיד לך מה הם לא אוכלים: תות. אריות לא אוכלים בכלל פירות, הם רוצים בשר, והייתי מרחיבה גם למזון מן החי. בספר נכתב שהאריה לא אכל 'לא בשר, לא גבינה', כשאריה נורמלי כן אוכל בשר וגבינה. זה שהוא לא רצה דייסה וקקאו, זה כבר הגיוני. האמא מציעה לו גם ארטיק, וזה דווקא קרוב למציאות – אנחנו בספארי נותנים לאריות ארטיקים מביצי יען ובשר, והם יושבים ומלקקים במשך שעות. ואם מדברים על אמיתות: אם האריה היה פוגש חבורת ילדים, הוא לא היה מבקש מהם תות. הוא היה אוכל אותם".
יפה לך פזור
המפוזר מכפר אז"ר
כתבה ואיירה: לאה גולדברג
יכול להיות שסתם צחקנו על חשבון אדם אומלל הסובל מבעיה קלינית?
תקציר העלילה: המפוזר קם בבוקר ולא זוכר אם הלך לישון, במברשת נעליים מצחצח הוא שיניים, בארנק יש לו זנב של דג, וכשהוא מנסה להגיע לירושלים – משום מה הוא נשאר ברכבת החונה בתל־אביב.
קצת קשה להאמין שאב־הטיפוס למפוזר מכפר אז"ר חי בכלל ברוסיה. היצירה הישראלית כל כך מבוססת על סיפור מאת סופר יהודי־רוסי בשם סמואיל מרשק, אבל לאה גולדברג לקחה את הפיזור והניתוק של גיבורו הראשי צעד אחד קדימה.
כדי להושיב את המפוזר מכפר אז"ר על ספה ולהיכנס לנבכי עולמו המבולגן, אני פונה לד"ר מיכל פרנץ־קדרי, פסיכולוגית קלינית. "אילו הגיע המפוזר לקליניקה שלי, הייתי כמובן לוקחת אנמנזה יסודית של פרטי התסמינים, ועורכת שורה של בדיקות גופניות ונוירולוגיות, אבחונים פסיכולוגיים ועוד. מכיוון שזה לא יקרה, אני יכולה רק לשער על פי ההתנהגויות המוזכרות בספר שהאיש הזה סובל מהפרעת קשב וריכוז. ההפרעה מתוארת כמובן בהגזמה יתרה על גבול האבסורד, אבל יש כאן כמה מאפיינים שלה. 'עת לקום או עת לישון? לא כתוב על השעון!' – המפוזר רוצה לדעת אם זה בוקר או לילה, והוא מתקשה להסיק זאת מרמזים פנימיים־גופניים. לכן הוא מנסה להיעזר בתזכורות חיצוניות, ולהבין אם הוא רואה בחוץ שמש או ירח. אנשים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז זקוקים פעמים רבות לסימנים חיצוניים שמארגנים ומעגנים אותם. לכן לרבים מהמטופלים אנחנו אומרים לקיים ריטואלים קבועים, ומלמדים אותם לבנות ניהול עצמי.
"המפוזר בספר הוא גם אימפולסיבי: עכשיו הוא רוצה לנסוע לירושלים. זה לא שהוא החליט כבר אתמול וטרח לבדוק את לוח הזמנים של הרכבת; יש כאן רצון פתאומי, שגם הוא אחד מהמאפיינים של אותה הפרעה. אנחנו מכוונים את הילדים והמבוגרים לא לפעול באימפולסיביות, אלא בתכנון מוקדם שהוא קצת מלאכותי אבל נדרש. דבר נוסף הוא הקושי להתמיד במשימה ולהשלים אותה: המפוזר מתחיל את מסעו במלוא המרץ ואז נרדם ברכבת. כשלמטופלים יש הר של משימות שדורשות מאמץ, אנחנו נראה לעיתים דחיינות והירדמות מחוסר כוחות".
ובסוף המפוזר נעלם.
"נכון, גם זה אחד המאפיינים. יש מטופלים שעושים הרבה רעש וצלצולים, ופתאום הם נמוגים. המפוזר שלנו לא אסוף, הוא מתקשה לעבד אופציות שונות, ונשאר לשבת בקרון הרכבת על אף שהיא כלל אינה נוסעת ליעד הרצוי. הוא לא יודע לשקול רווח והפסד, להשוות ולבנות סדר עדיפויות. זה בדיוק ההפך מהפרעה כפייתית, שהסובלים ממנה מתכננים בהגזמה כל פרט במשך שעות. אני משערת שאם המפוזר מכפר אז"ר היה לוקח ריטלין ועובר טיפול, הוא היה קצת פחות מפוזר. אגב, התיאור של הדמות בספר הוא מוקצן ונלעג, אבל לעיתים דווקא אנשים הסובלים מקשיי קשב וריכוז יכולים להיות יצירתיים, לחשוב מחוץ לקופסה ולהפתיע".
דג, לרבות שאינו דג
כספיון הדג הקטן
כתב ואייר: פאול קור
האם קיים דג כסוף, קטנטן וחמולתי? ומהם סיכוייו להתיידד עם לווייתן?
תקציר העלילה: דג כסוף קטנטן חי לו בחמולה רבת דודים, אך מפעם לפעם הוא מעדיף לשחות מחוץ לביצה המשפחתית. יום אחד הוא פוגש לווייתן, שמספר בבכי כי איבד את הוריו. המשפחה הכסופה המורחבת מתגייסת לעזור לו, וסוף טוב הכול טוב.
"על שולחן הסטודיו שלי שכבה קופסת סיגריות פתוחה וקרן שמש נפלה על נייר הכסף ונצצה בתוכו, וכך, בשבריר שנייה, נולד הרעיון לכתוב ספר על דג כסף". כך תיאר האמן והסופר פאול קור את לידתה של הדמות הראשית בטרילוגיית כספיון. ואני תוהה, האם כספיון הוא דג כלשהו שמשייט במעמקי הים? "דג כזה קיים רק במוחו של היוצר", אומרת ד"ר שבי רוטמן, מנהלת אוסף הדגים במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אחרי שהיא מעיינת שוב בסיפור. "יש הרבה דגים כסופים בים, ואני יכולה רק לנחש שהדומים ביותר לכספיון הם דגי סרדין או אנשובי ודומיהם, כי פאול קור מתאר דג להקה של ים פתוח. דגי להקה נעים ביחד, אבל הסיטואציה של דג אחד שפורש מדי פעם היא מציאותית".
בקיצור, יש סיכוי סביר שכספיון הוא סרדין. מאכזב קלות. השאלה הבאה היא האם דג כלשהו יכול לחיות לצד לווייתן בלי להיאכל. "בהחלט לא", עונה ד"ר רוטמן. "לווייתן יאכל כל דג שיזדמן לו. לפי מה שאני רואה באיור שבספר, ללווייתן יש שיניים גדולות שיכולות להעיד שהוא לווייתן מזיפות. ללווייתנים מהקבוצה הזו יש בפה מערכת סינון: הם מכניסים כמות גדולה מאוד של מים, ואז מסננים בעזרת המזיפות את מה שנמצא במים האלה, כולל דגים קטנים כמו סרדינים. כך שבטבע הדגים הקטנים הם הטרף של הלווייתן. אין ציד מכוון שלהם, אבל הם נקלעים לשם".
במפגש הראשוני עם הלווייתן, רואה כספיון מולו הר שחור וגדול. רק כשעל ההר נראית עין דומעת, הדג הקטן מבין שזה אינו אלמנט גיאוגרפי. האומנם יש דבר כזה, לווייתן שבוכה? ד"ר רוטמן שוב עונה בשלילה: "אם ללווייתן יש דמעות, המטרה היחידה היא סיכוך העין. יונקים ימיים שעולים ליבשה מפרישים חומר מהעין כדי שלא תתייבש. אבל לגבי רגשות, אני יכולה לומר שהלווייתנים בהחלט חווים אותם. הם מלווים את הגורים שלהם עד גיל די מתקדם, ומתאבלים על צאצא שמת. תועדה אפילו נקבת לווייתן שסירבה להאמין שהגור שלה מת, והסתובבה עם גופתו. מחקרים חדשים מראים שבניגוד למה שחשבנו בעבר, דגים מרגישים כאבים פיזיים. כאב הוא לא רגש, אבל זו יכולת מתקדמת מאוד במוח".
והאינטראקציה בין סוסוני ים, מדוזות ודגים שרובצים יחד, היא הגיונית?
"יש בהחלט אינטראקציה בין דגים ומינים שונים של בעלי חיים ימיים, אבל ספציפית הדוגמה שנתת היא פחות ריאלית. סרדין לא יכול לפגוש סוסון ים, כי הם לא חיים באותו בית גידול. סוסון ים נשאר בריף, והסרדין הוא דג שחי למעלה, קרוב לפני המים. פגישה של מדוזה וסרדין היא אפשרית בהחלט".
קוף אחרי קוף
לקוף יש בעיה
כתבה: ג'וליה דונלדסון, אייר: אקסל שפלר
האם בעלי חיים צעירים דומים להוריהם?
תקציר העלילה: הקופיף אינו מוצא את הוריו, וכמה טוב שפרפר נחלץ לעזרתו. בעזרת תיאורים מפי הבן האובד מנסה הפרפר לאתר עבורו את אמא, אך הוא טועה שוב ושוב בגלל הנחות יסוד שגויות.
"אף ילד מילדיי אינו דומה לי כלל, אז היא נראית כמוך?", מופתע הפרפר. אפשר להבין אותו: הזחלים שלו אינם נראים כאילו הם קשורים אליו, ואילו קופים אכן מזכירים את הגרסה הבוגרת שלהם.
פניתי לד"ר קארין תמר, מנהלת אוסף היונקים והזוחלים במוזיאון הטבע, כדי לשאול האם דמיון בין הורים לילדים הוא נורמה בקרב בעלי החיים. "אגיד לך משהו באופן כללי על עולם הטבע: אין כלל אחד שתופס לכולם. חזירי הבר הצעירים דומים אמנם בצורתם להורים, אך להם יש פרווה מפוספסת שנעלמת אחרי כמה חודשים, בעוד הפרווה של הבוגרים היא אחידה. גוזלים לא דומים כלל לציפורים, יש לטאות שהצבעים שלהן בצעירותן שונים מאלה של הגרסה הבוגרת, ואצל צפרדעים אנחנו רואים ראשן ובוגר ובאמצע יש שלב שדומה לבוגר אבל עדיין עם זנב של ראשן. לנחש זעמן שחור יש בצעירותו דגם אחר על העור – מין נקודות, כתמים לא אחידים לאורך הגוף. פילונים לעומת זאת דומים מאוד להוריהם, מלבד החטים שגדלים במהלך החיים".
מה התועלת האבולוציונית של ההבדלים בין צעירים לבוגרים?
"השוני הזה משרת אותם בשלב של תחילת החיים, כשהם עוד נאיביים ולא מספיק מכירים את העולם שבחוץ. פרוות החזירים הקטנים למשל מספקת להם הסוואה בצמחייה, והיא גם מסמנת לבוגרים שמדובר בצעירים; ישנם מינים שבהם הבוגרים עשויים לתקוף זה את זה, אבל לא את הגורים. אני מסכימה שקופים הם דוגמה טובה לדמיון בין הורים לצאצאיהם, וגם אצלם יש כמובן יוצאי דופן".
הנדיב הלא ידוע
העץ הנדיב
כתב ואייר: של סילברסטיין
האם תפוחים הם אכן פראיירים?
תקציר העלילה: העץ לא מפסיק לתת – תפוחים, ענפים, אפילו גזע – והילד לא מפסיק לקחת. העץ לא מפסיק להיות מאושר, והילד לא מפסיק להיות ממורמר.
אם יורשה לי להביע דעה, העץ הנדיב הוא אחד הספרים המבאסים שהולידה המאה ה־20. היצירה המפורסמת מאת המשורר והמאייר היהודי־אמריקני של סילברסטיין, העוסקת במערכת היחסים בין ילד לעץ, הפכה לסמל לאהבה ללא תנאי. גם כשנותר ממנו רק גדם, העץ עדיין מאושר.
"אם הוא חי וגדעו אותו עד למטה, הוא כנראה עצוב מאוד. ואם הוא מת, גם אז הוא עצוב מאוד", אומר לי עודד יפה, מומחה לעצים. עכשיו אני תוהה אם העץ המסור־עד־כדי־פראייר שנותן לילד לרושש אותו – לאכול מפירותיו ולמכור אותם, להתנדנד על ענפיו ולהניף עליו גרזן – הוא אכן עץ תפוחים. "התפוח הוא עץ לא קטן, אבל הוא ודאי לא גדול", אומר יפה. "אולי בעיני ילד הוא נראה כך. אין לו ענפים חזקים מספיק שילד במשקל 10־12 קילו יוכל להתנדנד עליהם, וזה נכון גם לעצי התפוחים שבחוץ לארץ. זה לא עץ שיכול לספק חומרים לבניית בית, ולא בונים ממנו סירה.
"אם תדחקי אותי לפינה אומר שזה מתאים אולי לעץ תות, שהוא הרבה יותר מאסיבי ויש לו יותר ענפים. אני מעריך שהכניסו את התפוחים כי זה אלמנט יפה".
הקוצים של השכן
שמוליקיפוד
כתיבה ואיור: כוש (כרמי טשרני ושושנה היימן)
מה לקיפוד ולבית מגורים? והאם קיפודים הם לפעמים שיפודים?
תקציר העלילה: הילד גדי חולה ומרחם על עצמו, כי את כל חיי החברה שלו מספקים החמורים המצוירים על הפיג'מה. לחדר פוסע פתאום קיפוד, והשניים מתיידדים, אוכלים תותים וישנים ביחד, עד שהאידיליה מופרת כשהקיפוד רוצה לחזור הביתה.
הספר על שמוליקיפוד, שראה אור בשנת 1955, לא התקבל בקלות בתחילת דרכו. הסופרת מרים רות למשל התקשתה לעכל את שילובה של חיה מדברת בעלילה: "כשמופיע קיפוד בסיפור על ילד רגיל ומציאותי, אנו מצפים שיהיה רגיל ומציאותי אף הוא", כתבה. זה כמובן לא הפריע לספר לשרוד עשרות שנים מאז ועד היום ולהתנחל בכל בית. האם אכן הסיפור מנותק לחלוטין מהמציאות? ואולי לפחות יש היגיון בכך שקיפוד ימצא את דרכו אל מיטת חוליו של ילד? "קיפודים תמיד היו סביבנו", אומרת ד"ר קארין תמר ממוזיאון הטבע. "לאורך השנים התפוצה שלהם השתנתה בעקבות השינויים במגורי האדם, כשלרוב אנחנו פלשנו לטריטוריה שלהם. מצד שני, בני אדם מביאים איתם גם מקורות מים, פתאום באזור מדברי יש גינה, נוצר בית גידול יותר לח וים־תיכוני, ואז באים קיפודים".
מה הסיכוי שהם יגיעו לביקור ביום ויישארו ללון?
"קיפודים הם בעיקר פעילי לילה, אז לפגוש קיפוד באמצע היום זה תרחיש פחות סביר. בשעות האלה הקיפוד מבלה את זמנו בשינה במחילות, בערימות עלים או תחת אבנים".
"שמוליקיפוד נבהל והתקפל כמו כדור", נכתב בספר. האם התכדרות של קיפודים מעידה על פחד?
"כן. ברגע שקיפוד נתקל באיום הוא מתכדר, עוטף את עצמו בקוצים מכל הכיוונים, וכך מספק לעצמו הגנה. גם ההיבט של התזונה בספר לא רחוק מהמציאות, כי קיפודים הם אוכלי כול: חרקים, שבלולים, זוחלים קטנים, מכרסמים קטנים, ביצים וגוזלים, וגם ירקות, פירות ועלים. גם תותים הם יאכלו אם יזדמנו להם, אבל יעדיפו חרקים".
והתותים יכולים להיתקע בקוצים, כמתואר באחד האיורים?
"הרבה דברים נתקעים לקיפוד בקוצים, וכשזה קורה הוא עובר דרך שיח, כדי שהחיכוך יגרום להכול להשתחרר. באירופה יש סיפורים על קיפודים שנושאים פירות טעימים על הקוצים, ומכאן כנראה הגיע הרעיון, אבל אין הוכחה מדעית לכך.
"לא רבים יודעים, אבל בשלבים מסוימים בחייו של הקיפוד יש פטריות וכל מיני זיהומים אחרים על הקוצים שלו. לקיפודים גם יש טפילים שונים, קרציות, פשפשים, מחלות עור כמו סקביאס, והם מעבירים מחלות כמו עכברת. לכן עדיף לא לגעת בהם ללא מיגון מתאים. בכלל, עם כל הכבוד לגדי, קיפוד הוא לא חיית מחמד. הוא ערך מוגן והמקום שלו אינו בבית, ולכן טוב שגדי משלח את שמוליקיפוד לחופשי".
פריסת זחל
הזחל הרעב
כתב ואייר: אריק קרל
האם יש קשר בין המאכלים שבספר לתפריט של זחל? והאם פקעת היא השלב הבא בחייו?
תקציר העלילה: מתוך ביצה בוקע זחל קטן שיוצא לסיור טעימות בלתי נגמר. בכל יום הוא אוכל יותר ויותר, ולבסוף הוא בונה לעצמו פקעת, נח בה שבועיים, והופך לפרפר צבעוני.
הזחל של אריק קרל מקפיד ככל הנראה על המלצות הדיאטנים לצרוך מזון בחמישה צבעים: הוא מחורר תפוח ונשאר רעב, ממשיך לשני אגסים, שלושה שזיפים, ארבעה תותים, חמישה תפוזים ועדיין נשאר רעב. ביום שישי נפתחים השערים, ובבולמוס אופייני לסופ"ש מתנפל היצור הזעיר על עוגה, גלידה, נקניק, אבטיח ומה לא. אין חולק באשר לדידקטיקה המתמטית שצומחת מן הספר, אבל האם הוא נאמן לתהליכים בעולם החי?
את התשובות נותן לנו עוז ריטנר, מנהל אוסף הרכיכות והפרפרים במוזיאון הטבע בתל־אביב – פרפרולוג בעממית. "בואי נתחיל כבר במשפט הראשון: 'באור הלבנה מוטלת על עלה ביצה קטנה' – אבל פרפרים מטילים ביצים רק ביום. הטלה בלילה זה משהו שיותר מתאים לעשים פעילי לילה". גם מסע הארוחות, לפי ריטנר, אינו מחובר למציאות: "לזחלי פרפרים אין אפילו גפי אכילה שמותאמים לאכילת תפוח, או פירות בכלל".
אחרי מיחושי הבטן, הזחל מסתפק בעלה ירוק. זוהי בעצם המלצת התזונה הראויה לגלגול המוקדם של הפרפר?
"לא בדיוק. לכל מין פרפר יש מין מסוים של צמח שהוא צריך לאכול, או לכל היותר כ־20 מינים אפשריים. קורה שם דבר מופלא: הנקבה יודעת בדיוק על איזה מצע היא צריכה להטיל את הביצה כדי שהזחל יאכל ממנו. יש לה חיישנים בציפורן של הרגל, וכשהיא נוחתת על עלה, מספיקה לה נגיעה קלה בלבד כדי לזהות אם זה הצמח המתאים לצאצאיה או לא. היא אפילו יודעת מה מצבו, האם הוא חולה. כך שהביצה מוטלת בדיוק על הצמח הנכון, ואם יניחו את הזחל על עלה אחר – אולי הוא יטעם ממנו קצת, אבל הוא לא יאכל אלא ימות ברעב. ישנם זחלים שיאכלו רק את צמח הכלך, לא שום דבר אחר, ואפילו בכלך הם יאכלו רק את הפרחים. אם אין פרחים, הזחלים ימותו. רק עשים שיש להם גפי אכילה המותאמים לכך מסוגלים לאכול גם פירות, אבל זה דבר נדיר מאוד. לכן כל הנושא של זחל שמחפש מה לאכול הוא לא כל כך מציאותי".
גם הפקעת שהזחל טווה סביבו, לא מחליקה לריטנר טוב בגרון. "פרפרים לא יוצרים פקעות בשלב הגולם שלהם, למעט זחלים של קבוצות עשים מסוימות. אצל רוב הפרפרים הזחל מתגלם, ונלוות לכך כל מיני טכניקות. יש למשל שנכנסים מתחת לאבן ומתגלמים שם, אחרים נשארים על פני האדמה. לפרפר בשם לבנין הכרוב יש שיטה מעניינת: הזחל בדרך כלל מטפס על עץ, ענף קשיח או כל דבר שאפשר להיתלות עליו, ואז הוא עומד עם הראש למעלה ועם החלק האחורי למטה, טווה לעצמו מין רתמה כמו של מטפס הרים, נשען אחורה ומתגלם. אצל הנימפיות הזחל מטפס על קיר או ענף, ותולה על עצמו משתי הרגליים האחוריות לפני שהוא מתגלם".
אין סיבה להאשים את קרל, חובב טבע ידוע, בחוסר הדיוק. מספרים שבזמן ששיחק במחורר נייר, עלה בראשו הרעיון ליצור ספר ובו תולעת שמנקבת את הדפים. אחד העורכים הציע להחליף את התולעת בזחל, וכך נולדה הקלאסיקה.
כוח משיכה זה לא קיר
איתמר מטייל על קירות
כתב: דויד גרוסמן, איירה: אורה אילו
אולי איתמר דווקא עלה על משהו שכולנו פספסנו?
תקציר העלילה: הילד איתמר ניחן ביכולת קסומה להלך על קירות ולהיכנס לתוך התמונות שתלויות בחדרו. כך הוא מצליח להתערב בסצנות הנשקפות מהן, ולהשיב את כפיר האריות שנעלם להוריו.
איך היה נראה העולם אילו יכולנו להלך על קירות כמו איתמר? הרי כך היה אפשר לווסת את התנועה בסופרמרקט ובבית הספר, לנצל את המרחב, ולהרוויח בלורית עבותה אם עומדים בזווית הנכונה. "כדי לענות על השאלה מדוע איננו יכולים ללכת על קירות, צריך להבין למה אפשר ללכת על רצפה", מסביר הפיזיקאי פרופ' ברוך ברזל מהמחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר־אילן. "כדי ללכת בכיוון אופקי צריך למעשה שני כוחות שעובדים יחד: הראשון הוא כוח המשיכה שדוחף אותנו אנכית לעבר הרצפה, והשני הוא הכוח האופקי שדוחף קדימה, ומה שמקנה לנו אותו הוא החיכוך. הנעליים שלנו למשל יכולות ליצור את החיכוך עם הרצפה. במשטח החלקה על הקרח יש כוח כבידה אבל אין חיכוך, ולכן כשמנסים ללכת נשארים במקום. זו דוגמה לתנאים שיש בהם רק כוח אנכי, אבל אין כוח אופקי.
"חיכוך יכול לפעול רק אם יש לחץ בין שני המשטחים – משטח הסוליות והמשטח שעליו הולכים. כלומר, דרוש כוח אנכי שלוחץ אותנו למשטח ההליכה, כדי שכוח החיכוך האופקי יפעל. את זה מספקת הכבידה, ואם ננסה ללכת על הקיר, היא לא תלחץ אותנו אליו".
ומה קורה בחלל?
"שם אין כוח כבידה, אין מה שיצמיד אותך לרצפה, כך שאי אפשר ללכת לא הרצפה ולא על הקיר. אין הבדל ביניהם. מכיוון שלא קיים כוח כבידה גם לא קיים חיכוך, ו'אחיזת הכביש' שקריטית להליכה לא מתקיימת".
אז אין סיטואציה שבה נוכל ללכת על קיר?
"את צריכה לייצר את התנאים, ולשם כך צריך אחת משתיים: האפשרות הראשונה היא למצוא אלטרנטיבה לחיכוך, כמו שעושים למשל ספיידרמן ואיירון־מן שמשתמשים בכריות ואקום. זו גם השיטה של חרקים, שהולכים בכיף על קירות. זה נותן כוח מקביל למשטח, גם בלי חיכוך. האפשרות השנייה היא למצוא אלטרנטיבה לכבידה – למשל שמישהו ילחץ אותנו בחוזקה לעבר הקיר. זה מה שעושים ילדים שמטפסים בין שני משקופים: הם מפעילים כוח אנכי על ידי המשקוף שממול, וכך מייצרים מספיק חיכוך כדי לממש את הטריק של איתמר. כך שמבחינת היתכנות פיזיקלית העלילה של הספר מוגבלת, אבל מבחינה ספרותית הוא בהחלט עושה את העבודה".
